קציצות קציצות שבא לבכות

שבוע לא קל עבר על כוחותינו. אתם יודעים, יום כיפור בניכר, וזה. כמו כל דבר בצבא, הפוסט הזה מתחלק לשלושה חלקים – אני מזהיר אתכם מראש שהקטע הראשון הוא חפירה על כיפור ועל חגים בגולה, ואם בא לכם to cut to the chase – דפדפו קצת קדימה. החלק השני הוא-הוא המתכון המרכזי של הפוסט.  והחלק השלישי? זה כבר אתם אחראים עליו – תכינו, אל תכינו, תגיבו, אל תגיבו – אתם מחליטים.

בכל מקרה…

לא שאני צם. לא שאי פעם צמתי. ובכל זאת, יום הכיפורים הזה היה אפילו יותר קשה מיום הכיפורים הקודם, שהיה יו ם הכיפורים הראשון שלנו בארה"ב. בפעם הקודמת, גיליתי שנרשמתי לקורס מנהלים שנופל על יום ראשון, וכשגיליתי את זה, מסיבות אדמיניסטרטיביות לא יכולתי לבטל. לא הרגשתי טוב עם זה אז, ואז הגיעו היומיים שלפני יום הכיפורים הקודם – פתאום הבנתי שהבעיה עוד יותר גדולה – אתם מבינים, אמא שלי, שהייתה כופרת גדולה בערך כמוני, לא הקפידה על שום הלכה ושום מצווה. הדבר היחיד שהייתה מקפידה עליו היה ההליכה לבית הכנסת "בית אברהם" ברחובות שהיה מאוד קרוב לבית שלנו, וקריאת תפילת "יזכור" לזכר הוריה שנפטרו כשהייתי ילד. אני זוכר שהייתי הולך יחד איתה לבית הכנסת  לתפילה הזו, רק בכדי לצאת  מבית הכנסת בזמן התפילה הספציפית הזו, שנהוג שילדים ששני הוריהם בחיים לא יהיו בבית התפילה בזמן שנושאים את התפילה הזו. שוב, אני מזכיר לכם, מדובר באמא שהייתה מצ'פרת אותנו פעם בכמה זמן (די הרבה זמן, בעיקר בגלל סיבות תקציביות) בסטייקים לבנים שהייתה מכינה על המחבת בבית, אז אי אפשר להאשים אותה ביהדות יתר. ובכל זאת, משהו שם אמר לי שזה חשוב.

משהו מזה עבר אלי. להגיד "משהו" זה ממש בלשון המעטה. אני לא מאמין, אני רואה את עצמי כ-"יהודי" מבחינה תרבותית, אני לא דתי, אני לא מקפיד על אף אחת מתרי"ג המצוות, למעט… למעט הלכות אבלות.

מאז שאבי נפטר, בשנת 2004, הלכתי לבית הכנסת בכל שנה בכדי להגיד עליו "יזכור". בשנה שעברה, פתאום נפלה עלי ההבנה שזו השנה הראשונה שבה אמא שלי כבר לא איתנו, ואני לא אוכל ללכת להגיד עליה "יזכור".

כן, תגידו, "לא יכול" זה אולי גדול מדי. זה הכל בחירה שלך. אתה מחליט אם אתה יכול או לא. נכון, אני מחליט, ובאותה סיטואציה החלטתי שאני לא יכול לצאת מהקורס, שהיה חשוב מאוד, אבל בעיקר גם בגלל שלא ממש ידעתי  איפה יש בית כנסת ואיך אני מגיע, ומה ומו ומי. וכשקולגה לעבודה הסביר לי שלא אומרים בשנה הראשונה למותו של אדם "יזכור", אז קצת נרגעתי.

ובכל זאת, החלטתי שביום הכיפורים הבא (כלומר, יום הכיפורים שבדיוק עבר עלינו לטובה) – אני מוודא שאני לא עובד.

לפני כשלושה שבועות אני מקבל הזמנה להרצאה בשבוע מאוד חשוב שבו כל עובדי סיסקו שמתמחים באבטחת מידע מגיעים לסאן חוזה (שם נמצא המשרד שלי). ההרצאה הזו היא כנראה ההרצאה שאני הכי אוהב להעביר, בעיקר מאחר ואני זוכר את עצמי יושב בקהל בהרצאות האלה, מעביר ביקורת על מנהלי המוצר שמרצים… מבחינתי זו סגירת המעגל הכי גדולה שאני יכול לעשות. זה הזמן שאני נפגש עם מאות אנשים מכל העולם שמוכרים את המוצר שהקבוצה שאני מנהל אחראית עליו, זה הזמן לספר להם על ההתקדמויות שאנחנו עושים, לקבל מהם ביקורת, לראות את הנהוני הראש שלהם כשאני מציג בפניהם איך המוצר שלי פותר את הבעיות הכי קשות של הלקוחות שלהם, לראות את החיוך שלהם והנצנוץ בעיניים כשהם מבינים את התכונה החדשה… את הפתרון החדש, איך הדברים מתחברים… אני מכיר את ההרגשה הזו, אני יודע בדיוק מה קורה להם בתוך הראש כשהכל מסתדר… הייתי שם. ועכשיו, אני זה שגורם לכל הקסם הזה לקרות. ההרצאה הכי חשובה עבורי, יותר כנראה מכל הרצאה עם כל לקוח (ואני מת על הרצאות מול לקוחות), הרצאה שקורית פעמיים בשנה.

כמו שכבר הצלחתם להבין לבד, ההרצאה נופלת על יום כיפור, ואני לא שם לב מרוב ההתרגשות וההתכוננות להרצאה (מניתי שמונה גרסאות למצגת שהכנתי לפני הגרסה הסופית). כשאני מגלה את זה, מאוחר מדי, האג'נדה כבר סגורה ואי אפשר לשנות. אין שום סיכוי שאני מעביר את זכות ההרצאה למישהו אחר. אין שום סיכוי שאני לא שם, אבל גם אין שום סיכוי שהשנה אני לא אומר "יזכור" על שני ההורים שלי.

כמה חיפושים ב- Google Maps מגלים כמה בתי כנסת באיזור המשרד. מרחק רבע שעה מהמשרד, בערך. אני שולח מייל לבית הכנסת הכי קרוב, בית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה. לא עוברות כמה דקות וחוזר אלי גבאי בית הכנסת, מעדכן אותי שסדר הזכרת הנשמות הוא ב- 11:30 בבוקר, ושישמח אם אשתתף. מייל נוסף אליו לוודא כמה אצטרך לשלם על התענוג (נהוג כאן לשלם דמי כניסה לבתי הכנסת, או דמי חבר שנתיים), והתשובה שלו, מיידית – אין שום תשלום והוא ישמח לראות אותי בבית הכנסת ביום הכיפורים.

אני יוצא בבוקר יום הכיפורים ב- 7:00 מהבית. כולם ישנים, משתדל שלא להעיר אף אחד ובעיקר את מלי שצמה כל יום כיפור באדיקות שמדהימה אותי כל פעם מחדש. מתחיל את ההרצאה עם פרפרים בבטן, התרגשות גדולה. תוך דקה או שתיים ההתרגשות מתפוגגת לה, ואני מסתובב על הבמה כאילו אני בהצגה שהתכוננתי אליה כל כך הרבה. זוכר את השורות שלי בעל פה, מצליח להשחיל את הבדיחות שאני כל כך אוהב להשתמש בהן בכדי לחזק את המסרים, קולט את החיוכים, את ההינהונים, עונה על כמה שאלות קשות, מתווכח קצת ומסביר למה נלקחה החלטה כזו או אחרת. בסיכומו של דבר, אחרי 90 דקות על הבמה, אני יורד מאוד מסופק. לשמחתי הייתה הפסקה אחרי המצגת שלי, ומשתרר תור לא קצר של כאלה שרוצים לשאול עוד שאלה או להעיר עוד הערה. בסיכומו של דבר נראה שאהבו את המצגת, המסרים עברו, הפתרונות עושים שכל. איזה כיף. כבר 11:00 ואני מתחיל להתארגן ליציאה לכיוון בית הכנסת. במדרגות עוצר אותי עוד מישהו, שואל שאלה שהתשובה שלה קצת ארוכה, אני קצת לחוץ אבל בסוף – 11:25 ואני מגיע לבית הכנסת "עם אחד" בק"ק סאן חוזה.

שתי נשים מבוגרות ומטופחות יושבות מחוץ לבית הכנסת ושומרות על הילדים המשחקים בחוץ. "גוד מורנינג, חתימה טובה, קוד יו פליז טל מי וור איז ד'ה אשכנזי מניין?", אני שואל. מסבירים לי ימינה ושמאלה, אני נכנס לבית הכנסת, פוגש שתי ילדות שגם מסבירות לי מאיפה אני יכול לקחת כיפה ("פרום ד'ה אנטראנס אוף דה שול" – "שול", ביידיש, הוא בית הכנסת. רמז ראשון על זה שאני כבר לא באמת בארה"ב אלא באיזה אי ספק יהודי ספק מזרח-אירופאי. אני נכנס לחדר התפילה האשכנזי ומתמלא התרגשות. בית כנסת בדיוק כמו בארץ. עם אותם כיסאות עץ מתקפלים שמושביהם מכוסים בקטיפה. המון גברים מכוסים בטליתות מתפללים. פתאום אני מבין שהם מתפללים בעברית. במבטא אמריקאי כבד, אבל בעברית.

פתאום הבנתי שלהבדיל מהשנים שעברו,  משהו שונה כאן. לגמרי. בארץ יש הרגשה חזקה מאוד של "יום כיפור" מחוץ לבית הכנסת, חוסר עצום ברעש של מכוניות בכביש שספק במקומו ספק בלי קשר אליו יש רעש של ילדים שרוכבים על אופניים ועל סקייטבורדים או סתם מסתובבים ברחוב ומחפשים להעביר את הזמן. מחוץ לבית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה יש תנועה רבה של מכוניות. עובדים מקסיקנים שעובדים בבניין שצמוד לבית הכנסת עם מכונות שמרעישות כמעט כמו הדיבורים שלהם בספרדית. אין שום דבר שמזכיר את ה-"בחוץ" של בית הכנסת ביום הכיפורים. כשסגרתי את דלת בית הכנסת מאחורי, כאילו העולם נכבה בחוץ וכל ההווייה שלי הייתה של פנים בית הכנסת. זו כנראה הפעם האלף שלי בבית כנסת, אבל מעולם לא התרגשתי ככה. הרגשתי כאילו דלת בית הכנסת היא מעין "דלת מעבר" לישראל. פתאום, אי ישראלי. לחובבי הז'אנר של סרטי המדע הבדיוני, הרגיש לי קצת כמו ב- Stargate. יש שיגידו בציניות שגם חזרתי 2000 שנה אחורה, ואולי זה יותר מזכיר את "מנהרת הזמן" עם דאג וטוני, אבל מבחינתי – הרגשתי לרגע שאני במקום מוכר.

כמו בכל בית כנסת יהודי, ה-"מקומיים" מיד מזהים אורח. ניגשתי לקחת מחזור תפילה ופתחתי אותו בערך באמצע. פזלתי לכיוון מחזור התפילה של בחור שהיה לידי וניסיתי לקרוא את מספר העמוד שהוא נמצא בו. תרגולת שכל חילוני מכיר כשהוא נכנס לבית כנסת, לא? מיד קפצו שני מתפללים לעזור ולהראות לי את המקום. שאלתי באנגלית אם פיספסתי במקרה את ה-"יזכור", והסבירו לי שממש לא, יש עוד הרבה זמן. מתברר שהגעתי ממש לפני הוצאת הספר מהארון. למי מכם שלא היה / לא זוכר, ביום הכיפורים קוראים את פרשת "אחרי מות" שעוסקת בסדר הפעולות של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפור – כפרה על חטאיו, על חטאיו של העם, הכניסה לקודש הקודשים, פר החטאת, השעיר לעזאזל… ולמרות שאין בי שום טיפה של אמונה דתית, עדיין ריגש אותי לענות לעולה בתורה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ריגש אותי להכיר את חלק מהתפילות ששרים ולגלות שאני אפילו מכיר את המנגינה. אין בזה מבחינתי שום דבר דתי, רק עניין תרבותי, רק עניין של שייכות, שום דבר חוץ מזה. שני מתפללים ניגשים אלי, שואלים מאיפה אני, איפה אני גר, מאיפה אני בארץ… מתעניינים לרגע בדיוק כמו שמתפללים בכל בית כנסת בישראל יתעניינו באורח שהגיע לרגע לבית הכנסת שלהם. רק שזה באנגלית. ולמרות שהם מבינים את האותיות והמילים העבריות בספר התפילה, השפה הזו זרה להם לגמרי.

מסתיימת הקריאה, המפטיר, ההפטרה… הגבאי מבקש מאלה שהם Fortunate enough to have both parents לצאת מחדר המניין ולהמתין לסוף סדר הזכרת הנשמות. בדיוק כמו שזכרתי מהילדות שלי. העיניים שלי מתמלאות דמעות מהתרגשות. אני חושב על ההורים שלי, על זה שאמא שלי בטח מאוד הייתה שמחה אם היא הייתה יודעת שאני ממשיך לעשות בדיוק מה שהיא עשתה כל חייה לכבד את הוריה, ועל זה שאבא שלי בטח מתהפך בקברו מזה שאני הולך לבית הכנסת… כל הגוף שלי משתתף בהרגשת ההתרגשות הזו. אני קורא בעיניים לחות את תפילת ה-"יזכור" על אבא שלי, יעקב שחורי בן אהרון, חוזר וקורא את אותה תפילה בדיוק על אמא שלי, שרה בת אברהם, מושך קצת באף ומנגב את העיניים, ומוסיף "יזכור" על קרובי המשפחה שלי שלא הכרתי מעולם ושנרצחו בשואה.

החזן מתפלל את תפילת ה-"יזכור" על חללי צה"ל ומערכת הביטחון. אני חושב על כך שמבחינת הרבה מהנוכחים "חללי צה"ל" הוא סתם מושג, וקצת עצוב לי עליהם שהם לא באמת מבינים על מה מדובר, וקצת עצוב לי על עצמי שאני מבין בדיוק על מה ועל מי מדובר.

ואז ממשיך החזן בתפילת "אל מלא רחמים" על כל נפטרי הקהילה. מקריא עשרות ואולי אף יותר שמות מפתקים שמונחים מולו. כשהוא מסיים להקריא מתקרבים אליו כמה מתפללים ומבקשים שיוסיף. אני מרגיש קצת לא נעים להתקרב שיוסיף את שמות ההורים שלי, וגם, האמת, לא כל כך היה לי חשוב להוסיף אותם. החזן ניגש אל המחיצה בין עזרת הגברים והנשים ומתחיל לאסוף גם מהנשים את שמות הנפטרים שהן רוצות לאזכר. סדר הזכרת הנשמות מסתיים.

בשניה שכל המתפללים חוזרים ומתכוננים לתפילת ה-"מוסף" – נמאס לי.

פתאום החלק המאוד מרגש ומאוד אישי הפך להיות קצת יותר מדי ציבורי, בשנייה עברתי ממצב שבו אני מאוד "מחובר" לרגע הזה, מתרגש כולי, למצב שבו אני מנסה לחפש איזו הפסקה בין התפילות כדי שאוכל להתחמק החוצה. אני מוצא לי איזו הפסקה קלה כדי להחזיר את המחזור, לצאת החוצה, להחזיר את הכיפה, לזרוק "גמר חתימה טובה" לשתי הנשים המבוגרות שעדיין יושבות בחוץ, ולחזור לאוטו.

כאילו חזרתי דרך שער מעולם אחר לעולם ה-"עכשיו", התיישבתי באוטו וממש הסתכלתי סביב לראות אם אני בחזרה בסאן חוזה או שאני עדיין באותו אי של מה שיהיו כאלה שיקראו לו אי של הדת היהודית, ואני דווקא הרגשתי שהוא אי של תרבות יהודית. לא היה באי הזה מבחינתי שום דבר דתי. מוזר, לא? הרי הייתי בבית כנסת. אבל עדיין, מבחינתי, היה שם משהו של תרבות שאני רגיל אליה, ושום דבר לא הרגיש לי דתי אלא פשוט מין סוג של "בית" מבחינה תרבותית. בישראל לא הרגשתי שום דבר דומה, אבל כנראה שהעובדה שאני בארץ זרה משנה קצת את נקודת המבט. אל דאגה, אין שום סיכוי שאני אבלה שם יותר מפעם בשנה, ואם למישהו נראה שיש בחווייה שעברתי איזו קצה קצה של התקרבות לדת – אין טעות יותר גדולה מזו.

כשנסעתי חזרה למשרד להמשך הפגישות שלי, חשבתי קצת על ההרגשה הזו של להיות במקום מוכר, במקום של "בית", ומה המשמעות של זה. התעסקתי בראש לא מעט גם עם העובדה שהיום הזה, שבארץ הוא כל כך מיוחד וכל כך ספציפי, הוא פשוט עוד יום ללא ייחוד כאן בחוץ לארץ. המון רגשות, המון הרגשות, המון מחשבות ושאלות שעולות ברגע הזה. לא חשבתי שזה כל כך יחסר לי, ומצד שני, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שיש לי כאן בארה"ב שיחסרו לי בארץ… הרגשה קצת של תלישות, שאלות של "האם אני נמצא במקום הנכון?". בערב, כשחזרתי הביתה מאוחר (אחרי ארוחת ערב ענקית במסעדה איטלקית עם כמה עשרות עובדי סיסקו מכל העולם), וראיתי את מלי ישנה במיטה שלנו, הכל הסתדר ונרגע.

וכמו שקראתי פעם בפייסבוק – Home is where your phone connects automatically to the wireless.

מבחינתי, כמו שאתם כבר מכירים אותי, לאוכל יש הרבה מאוד מקום בהרגשה הזו  של בית. ומבחינתי אוכל של בית כנראה תמיד יהיה קציצות.

להמשיך לקרוא קציצות קציצות שבא לבכות

התרשל בתפקידו

כל מקצוע כמעט מביא איתו החזקה במספר פריטי טריוויה לאספנים שאפשר לשלוף במהלך נסיעות ארוכות, המתנות בתורים ומסיבות משעממות.

לרוב, בעיקר אצל בלתי נסבלים כמוני, זה יוצג בצורה מכשילה שכל מטרתה לגרום לכך שהצד השני לא יצליח אפילו לנחש את הפרט הנכון. לדוגמה:

“על שם איזה קיסר נקרא סלט קיסר?” – סלט קיסר נקרא על שם ממציאו, צ’יזר קרדיני, איפה שהוא בשנות ה- 20, במסעדה בטיחואנה. גם על מיקום המסעדה יש כמה פרטי טריוויה מעניינים – מסעדה מוקמה בטיחואנה מאחר ובמקסיקו היה מותר להגיש אלכוהול באותה תקופה

“מה שם המשפחה של הקונדיטור הרוסי פבל שהמציא את הפבלולבה?” – הקשר היחיד שיש לפבלובה ולרוסיה הוא שהיא נקראת על שם הבלרינה הרוסיה אנה פבלובה. זה המקום בכלל לצאת מדען טילים ולדבר על חוסר ההסכמה בעולם האנתרופולוגיה הקולינרי (יש מקצוע כזה!) לגבי היכן הומצא המתכון – אמנם רוב העדויות מצביעות על ניו זילנד אבל יש מחקרים שבכלל מצביעים על גרמניה וארה”ב…

גם נשוא הפוסט הזה סובל ממאבקי כח שיכולים לאכלס לפחות עמידה ארוכה בפקקים או מסיבה ממש משעממת. על המקור להמצאת ה- Slopey Joe מנסים לנכס לעצמם זקני ניו ג’רסי מצד אחד, שם הסלופי ג’ו מגיע בצורת סנדוויץ’ של תערובת בשרים קרים, גבינה צהובה (Swiss) ו-“רוטב רוסי” (רוטב שמאוד מזכיר “אלף האיים”). מצד שני, זקני אוהיו טוענים שכבר ב- 1940 מקום שנקרא “The Hamburg Shop” מכר סלופי ג’ו כפי שאנחנו לרוב מכירים אותו, כלומר סנדוויץ’ שיש בו בשר טחון עם רוטב שמבוסס על קטשופ.

ובכלל, כנראה שהמנה הזו מתייחסת לסוג לבוש שהיה נהוג עוד לפני זה, לבוש מרושל משהו, שנקרא לכן “סלופי ג’ו” על שם לובשו שהקדים את המודה.

אבל רגע, לא אמרנו שאני פליאוליתי? ומנסה להתחמק בכל מאודי מלחם? אז איך אני מעז לדבר על סנדוויץ’ כאן? אז האמת שהסיבה המקורית שהכנתי את המנה היא תמונה שהועלתה על ידי חבר טוב, איש טיפול ועישון בשרים בחסד עליון, ובשלן מעולה, אלי גור. אלי העלה את הסנדוויץ' הזה כשהוא מבוסס על לחמניית טפיוקה, שיכולה להיחשב “כשרה פליאו” מאחר והיא אינה מכילה דגנים. אני אמנם אוכל מדי פעם מוצרים מקמח טפיוקה, אבל מאחר ואני מנסה להתחמק מפחמימות ככל האפשר (ותאמינו לי, זה קשה – הן רודפות אחרי כל מקום שאני נמצא בו!) – חיפשתי רעיון אחר לאכלס בו את ה- “סנדוויץ’” הזה ושעדיין לא יעלה לי את מפלס הפחמימות יותר מדי.

בכל מקרה, אלי העלה את התמונה של הסלופי ג’ו והזכיר לי כמה אני אוהב את המנה הזו, ומיד גם בטובו שלח את המתכון שהתבססתי עליו. המתכון עם מעט שינויים שלי, כי אני כמובן חכם גדול ולא מוכן אף לעשות בדיוק כמו שאומרים לי וחייב לשנות. אבל עדיין, המוזה הגיעה מאלי, הידוע בכינוי “הרבי מגור” בקהילת מבשלי ומעשני הבשר למיניהם.

2015-12-13 18.37.49

תחרות קבבים

השנה חגגנו את יום העצמאות בצורה שונה מאוד מהדרך שבה חגגנו אותו עד היום – זו השנה הראשונה שלנו בארה”ב, וכל דבר חדש ומוזר. השבוע לפני יום העצמאות היה קשה מאוד, התחיל ביום השואה שמאז ומעולם היה לי מאוד קשה, והפעם התערבבו בו מלא הרגשות ורגשות ומחשבות שלא נאלצתי להתמודד איתם עד היום. הרגשה מוזרה של “אני צריך להעביר תחנה ברדיו, המוזיקה יותר מדי עליזה ליום כזה” (מה שלא קורה בישראל מאחר והמדיה היא שותפה מלאה לאווירת הדכדוך המוצדקת מאוד ששורה על המדינה בימים כמו יום השואה ויום הזכרון). המחשבות על העבודה שאני ישראלי, יהודי, חי ב-“ניכר”, ב-“גולה”, אותו מקום רעיוני שבו עשו לנו רק רע, והאם זה בסדר שאני נמצא כל כך רחוק ו-“עושה לביתי”, כשהארץ בוערת ונקרעת מבפנים עם מלחמות יהודים והקצנה של דעות פוליטיות. לא שאני יכול לשנות כל כך הרבה, אבל מבחוץ זה נראה הרבה יותר נורא והרגשת הניתוק קשה עוד יותר.

יום הזכרון היה קשה עוד הרבה יותר. מעבר להרגשת הניתוק, מעבר לעובדה שברדיו אין את השירים שאני מחפש, מעבר לזה שאין עוד שיח עם לוחמים או שירים שנכתבו על ידי האנשים שבדמם ספוגה הארץ והם הם הדשן האמיתי עליו כל הפריחה הישראלית מתבססת, מעבר לעובדה שבבוקר אף רכב לא עוצר בגלל הצפירה. אולי קצת עזרה העובדה שעמדתי דום במטבח, ב- 12:00 בלילה ביום השואה, ב- 10:00 בבוקר ביום הזכרון וב- 1:00 בלילה ביום העצמאות, אבל עדיין, זה טעון ומבלבל ומוזר. מעבר לזה, עוד יותר קשה הייתה העובדה שאני לא פיזית שם. כל שנה ביום הזכרון אני מקפיד להגיע לאזכרה הצבאית בבית העלמין בגדרות, שם קבור חבר ילדות שלי, גיא חבוט, שנפטר במהלך שירותו הצבאי. ההורים של גיא מרגישים לי כמו הורים שניים, וקשה לי מאוד ההרגשה שאני לא שם. תוסיפו לזה את העובדה שבתוכי אני באמת אוהב את הארץ, באמת אוהב את המדינה שלי, מתגעגע לשירות המילואים שהתנדבתי אליו עד ממש כמה ימים לפני שעזבנו, וזה לא פשוט. עכשיו, לתוך הטלטלה הרגשית הזו תוסיפו כמה ישראלים קיצוניים בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שחשבו שזה זמן מצויין לדבר על “מה שאנחנו עושים לפרות זה בדיוק מה שנאצים עשו לנו בשואה” מצד אחד ואידיוטים אחרים לא פחות, שונאי ישראל אמיתיים, שביום הזכרון דיברו על “צבא האסלה” ועל זה שהרגשת גאווה לדגל מתבססת על “פשיזם”. אנשים שגורמים לי שמחה שהם לא בארץ, אבל מתוך טמטום, חוסר התחשבות, רוע אמיתי, רצון לפגוע באנשים אחרים, אגואיסטיות ויפות נפש "הקפיצו לי את הפיוז" בימים הבאמת נוראיים האלה.

למזלי הייתה נקודת אור, לפחות אחת, בסוף השבוע הנוראי הזה – מסיבת יום העצמאות הראשונה שלנו מחוץ לגבולות ישראל!!! אמנם, לא בדיוק ביום העצמאות, בסוף השבוע של יום העצמאות (כי בכל זאת, יום העצמאות הישראלי, מסיבה מוזרה ולא מובנת בעליל, הוא יום עבודה רגיל לגמרי בארה"ב). באי המסיבה התבקשו להביא אוכל שאפשר לאכול בידיים, ו-קבבים לתחרות הקבבים המסורתית. ובכן, לא הייתי צריך יותר מזה בכדי לשנס מותניים, להכניס ספייר-ריבס לבריין של חמישה ימים, להכין לו רוטב ברביקיו מ-א' ועד ת' ממוצרים טבעיים ולגמרי בעצמי, להשרות אותו בתוך רוטב הברביקיו הזה 3 ימים, ואז לבשל אותו בסו-וויד במשך 36 שעות לפני שהוא הוכנס למעשנה למשך שעתיים לקבל טעם של עשן משבבי עץ תפוחים. אני מניח שבהמשך (לא היום) אני אכתוב כמה פוסטים על הכנת בשר ורטבי ברביקיו, אבל הפעם לא. למה? בעיקר מאחר ואין לי מושג איך יצאו הספייר-ריבס, הם נעלמו במהלך הערב למרות שביקשתי מהעוזרת שנשכרה על ידי בעלי הבית לעזור בעניין הנקיון וקצת ההכנה, שלא תוציא אותם לגריל עד שאבקש. כנראה שמחסום השפה עבד כאן שעות נוספות מאחר ופחות משעה אחרי שהגענו הספייר-ריבס נעלמו כלא היו.

לשמחתי השקעתי בקבבים לא פחות. אמנם תהליך הכנה קצת יותר קצר מ- 11 יום, אבל עדיין, השקעה לא קטנה, בעיקר קצת בחקירת טריקים להכנת קבבים עסיסיים ומיוחדים.

2016-05-17 20.33.56

להמשיך לקרוא תחרות קבבים

סינייה

במטבח האמריקאי יש הרבה מנות שהשם שלהן לא אומר כלום על המרכיבים או על מה שהן בעצם – כמו לדוגמה Sloppy Joe, Tater Tots וכד’. כן, יש מנות עם השם המסתורי Maccaroni and Cheese, אבל יש גם מלא שדורשות ממך הכרות עם התרבות בכדי להבין על מה מדובר.

במטבח האיטלקי, המון מנות עם הקשרים שגם הם דורשים הבנה של התרבות או ההיסטוריה של המנה, כגון ה- Tiramisu האיטלקי (“הרם אותי גבוה”) או הסלטימבוקה (“קופץ לפה” – סלטה היא קפיצה באיטלקית).

במטבח הערבי, לא מעט מאכלים מקבלים את השם שלהם מהכלי בהן הן מוגשות (או הפוך) ואפילו מפעולה שקשורה בהן. לדוגמה, המילה “מקלובה” בערבית היא “הפוכה”, והרי המקלובה היא מנה שהופכים אותה על מגש.

כנ”ל גם הסינייה – שהוא השם של המגש / התבנית בה מכינים את הסינייה. כשמתעצלים ולא ממש בא לטגן קובה נבלוסייה (אותה קובה מטוגנת בצורה אליפטית מחודדת), אפשר להכין בתבנית הזו גם את הקובה. איך קוראים לקובה מאותו רגע? קובה סינייה.

אבל הסינייה המקורית היא ספק מאפה ספק פאי בשר ברוטב. מעין פשטידת בשר ברוטב שמורכב רובו ככולו מטחינה ונאפית ברוטב הזה. זוכר שכששמעתי על המנה הזו זה נשמע לי מאוד מוזר, אבל בביס הראשון – התאהבתי. כבר כתבתי פעם אחת על סינייה, אבל זו דווקא הייתה סינייה לא קלאסית בכלל (אבל גאונית לפחות כמו המקור), והגיע הזמן לכתוב על הסינייה הקלאסית, לא?

2016-01-01 18.36.25

להמשיך לקרוא סינייה