שאריות של חורף

בסוף השבוע הזה בדיוק חגגנו את חג האביב, חג הפסח, שהיה גם הסדר הראשון שלנו “מחוץ לבית”, כלומר הסדר הראשון בארה”ב. לא כל כך גולה דוויה, סדר כיפי עם חברים והמון רעש (שעשו גם הילדים אבל גם המבוגרים), והוכחה ניצחת שהיהודים יכולים להיות טובים בהרבה מאוד דברים, אבל בדבר אחד אנחנו ממש נכשלים – הכנת כמויות הגיוניות של אוכל.

כמובן שבסוף הסדר חזרה כל משפחה לביתה עם כל הסירים והקערות שהיא הביאה, כשלפחות ממחצית כל סיר עדיין מלאה בתבשיל / סלט / חרוסת / מרק שהיא הביאה, מה שמוודא שהשבוע יאכלו אצלנו מלא מלא לשון ביין לבן ובפטריות (מתכון כאן) , בצלי בקור (מתכון כאן ללא הדבש והתפוחים) ויש לי הרגשה שגם ינשנשו חרוסת תפוחים וחרוסת תמרים עם המצות שנשארו…

בוא האביב כמובן גם מסמן את סוף החורף. עונה שאני לא ממש מסמפט, זה לא שיש לי משהו כלפי קור אבל יש לי בעיקר כלפי גשם באמצע היום ובסופי שבוע. שלא תבינו לו נכון – אני מבין לגמרי כמה גשם זה חשוב, אבל אני חושב שהיינו יכולים לסגור עם אלוהים תנאים הרבה יותר טובים של, לדוגמה, שלושה-ארבעה לילות של גשם במהלך השבוע ומיום חמישי – שקט עד יום ראשון.

מה שטוב בחורף זה לימונים של חורף. אני מאוד אוהב את הטעם של הלימונים בחורף, אני מת על הריח של הקליפה שלהם בחורף, ואם מחכים מספיק זמן, יש על העץ לימונים בעוד ההכנות של הדור הבא של הלימונים כבר פורחים וממלאים את האוויר בריח מטריף.

אז איך משמרים את הטעם והריח המטריפים האלה? כובשים.

כבישה, אחת משיטות השימור הכי עתיקות שיש, תעזור לנו לשמר את לימוני החורף שלנו (שעוד מעט כבר נגמרים), והתהליך יהפוך אותם ללא אחר מאשר תבלין מטריף שאפשר להשתמש בו בכל כך הרבה שילובים שאי אפשר לתאר.

אז מה בכלל עושים עם לימון כבוש? מלא – החל מלהוסיף אותו לסלטים במקום לימון (תנסו גוואקמולה עם לימון כבוש במקום מיץ לימון), אפשר להשתמש בו כחלק ממרינדות לעוף ודגים (לדוגמה לפי המתכון הזה), ואפשר סתם להוסיף אותו למיונז שהכנתם בבית ולקבל איולי לימוני משגע.

ומאחר ואתם כבר יודעים שאני אוהב להיות קצת שונה, אז הפעם נכבוש גם לימונים וגם תפוזים (!!!), כי גם אותם אנחנו רוצים לשמר, לא?

עץ הלימון בגינה שלנו בארה”ב נתן לא מעט לימונים השנה, אבל בצורה מסתורית כמות הלימונים הלכה וירדה משבוע לשבוע, בעיקר בימים שבהם הגננים שלנו היו… רשמתי לעצמי לדבר איתם לפני הקטיף בשנה הבאה, אבל בינתיים שני חברים עזרו לי למלא מחדש את מלאי הלימונים שנדרש לכבישה, כך שהיו לי מספיק (ויותר) לימונים לכבוש.

2016-03-26 18.31.56
לי זה נראה כמו ציור

יין ישמח בשר אנוש וכבד בחמישה תבלינים ינפוש

כמו שחלקכם כבר יודעים, אני מנסה בכמה חודשים האחרונים תזונה שנקראת “פליאו”, שנקראת כך על שם התקופה הפליאוליתית, שהיא התקופה הטרום-חקלאית של האדם. הפליאו מבוססת על כך שהאדם הקדמון היה צייד-לקט לאורך כמעט כל חייו, ואם ניקח בחשבון שהתפצלנו למה שנקרא “סוג האדם” לפני קצת יותר משני מיליון שנה, הרי שגופנו בנוי לעכל (וגם לחיות בכלל) תזונה שנפוצה אצל ציידים-לקטים, כלומר בעיקר בשר וחלקי פנים, הרבה מאוד שומן (רווי!!! כן!!!) ויחסית מעט פירות ובכלל סוכרים. מזון מעובד כמובן שבכלל לא היה בנמצא בשני מיליון השנה האחרונות עד למהפכה התעשייתית ואח”כ כל מיני מהפכות שונות, כגון מהפכת התירס בארה”ב, לאחר מלחמת העולם השנייה, שגרמה לסבסוד גידול התירס במדינה וכתוצאה מכך, גרמה גם (בצורה ישירה ועקיפה) לשימוש עולה והולך במה שנקרא HFCS – High Fructose Corn Syrup, סירופ (חד-)סוכר (פרוקטוז) שמקורו בתירס, שמופיע היום בחלק גדול ממוצרי המזון המעובדים-עד-זרא שאנחנו צורכים.

ועכשיו, נשאלת השאלה, למה האדם עדיין לא “הגיב” למהפכה החקלאית? הרי אנחנו כבר 10,000 שנה חקלאים, איך יכול להיות שהאבולוציה עוד לא שינתה את הגנטיקה שלנו כך שהמעיים שלנו יוכלו להתמודד עם תזונה שמבוססת על הרבה גידולים חקלאים, חיטה, סוכר, תירס, מוצרי חלב? אז למעט האחרון (תיכף אחזור לזה), לרוב המוצרים עדיין לא התרגלנו… 10,000 שנה הם מכה קלה מאוד בכנף האבולוציה, ולפי חוקרים ורופאים רבים שמהווים את אלה שמתווים את דרך הפליאו בעולם (וגם בארץ), בעצם זה שהעלינו במהירות רבה כל כך צריכה רבה כל כך של תוצרת חקלאית, הרי שאנחנו בעצם מזינים את עצמנו בחומרים שאנחנו לא בנויים לצרוך מהם הרבה. האדם הקדמון לא גידל תפוחים, וגם לא חיטה ובטח לא תירס. האם היו תפוחים? כן. חיטה? ברור. תירס? כנראה שגם. אמנם היו זנים קצת שונים, כנראה קדומים של הפירות והירקות והדגנים והקטניות שאנחנו אוכלים היום, אבל מקומם בתזונת האדם היה קטן מאוד. המשמעות היא שהאדם יכול היה להתמודד עם חיטה, ועם גלוטן, אבל בכמויות קטנות יחסית, וכך גם לדוגמה עם פחמימות ועם לקטוז, סוכר החלב.

הלקטוז מחזיר אותי לנקודה שהבטחתי לחזור אליה – סבילות ללקטוז (היכולת לעכל אותו ו-“להסתדר” איתו) נחשבת אחד השינויים האבולוציוניים היחידים שגנטיקאיים מזהים במערכת העיכול שלנו מאז פרוץ המהפכה החקלאית. היכולת שלנו לעכל סוכר חלב (שאצל האדם הקדמון הייתה נעלמת בהתבגרות) היא בעצם מוטציה שכנראה נובעת מכך שהשתנינו, מעט אמנם, בהקשר גנטי בשנים האחרונות. זו הסיבה שרובנו יכולים לעכל סוכר חלב גם בבגרותנו וזו גם הסיבה שעדיין ישנם כאלה שיש להם גנים שלא עברו את המוטציה הזו והם סובלים מחוסר-סבילות, או רגישות, ללקטוז.

בשורה התחתונה, תזונת הפליאו מבוססת על פירמידת מזון הפוכה לחלוטין מזו שהתרגלנו אליה – פירמידת המזון “הרגילה”, כך התברר לי, זו שגורסת שבבסיס התזונה שלנו צריכות להיות פחמימות, מבוססת על מחקר של אחד בשם אנסל קייז, שפרסם מחקר שהראה קשר חזק וברור ביותר בין הרגלי התזונה של תושבי 7 מדינות ובין מצב בריאותם, מבוססת על מחקר שקרי – מתברר שאותו אנסל קייז ערך את מחקרו על 21 מדינות ומאחר ותוצאותיהן של 14 מהן לא התאימו להיפותזה – הוא “השמיט” אותן מהמחקר.

בכדי להקפיד על תזונת פליאו צריך להימנע ממוצרי חלב רזה, מוצרים מעובדים, שמנים צמחיים שמקורים בזרעים (כגון חמניות, תירס, סויה וכד’), שומנים מעובדים, כל מה שיש בו סוכר, קטניות ודגנים. חשוב לשים לב שבעצם כל מה שמעובד – אאוט. כל מה שדורש חבר טלפוני שלמד הנדסת מזון בכדי שיסביר את רשימת המרכיבים שלו – אאוט גם הוא. מה שנשאר לנו לאכול הם בעצם בשרים וחלקי פנים, ביצים, פירות (במידה), ירקות, ומוצרי חלב שמנים כגון גבינות שמנות וגבינות צהובות עתירות שומן. ומי שמרים גבה לגבי המוצרים האחרונים – חשוב לזכור שמוצרי חלב שמנים איכותיים, מיוצרים בתהליכים טבעיים. אלה שיש בהם תוספת של חלבון חלב, סיבים תזונתיים וכד’ – הם מעובדים וצריך להימנע מהם.

זה הזמן לספר לכם שבמהלך חודש נובמבר אני הולך להעביר שתי סדנאות בישול ב-“ספייסס” בקניון מרגלית ברחוב ז’בוטינסקי בהוד השרון – סדנא אחת לקוראי הבלוג בכלל, והשנייה – לאלה שעושים את צעדיהם ההתחלתיים (או אפילו המעט מתקדמים) בתזונה הפליאוליתית. ביום ראשון, ה- 2 לנובמבר תתקיים סדנא לקוראי הבלוג, שתתמקד, בדיוק כמו הבלוג, באוכל מהיר וטעים ואפילו בדרכים “למחזר” אוכל ולהפוך מנה אחת לשתיים או שלוש, שגם אמא שלהם לא תכיר שמקורן מאותה מנה. ביום חמישי, ה- 13 לנובמבר, תתקיים סדנא שמיועדת למי שרוצה ללמוד להכין אוכל פשוט, טעים ופליאוליתי לגמרי.

עדיין אין לי פרטים על ההרשמה לסדנאות, אבל מיד שיהיו לי כאלה – אפרסם פוסט עדכון גם בבלוג וגם בפייסבוק. אם עדיין לא נרשמתם לעדכוני אימייל, זה הזמן להירשם (בחלק השמאלי-עליון של הבלוג), ואם עוד לא עשיתם “לייק” לדף של הבלוג בפייסבוק – כנ”ל (כנ”ל זה הזמן, וגם כנ”ל בחלק השמאלי-עליון).

ישנם עוד מוצרים שהדעה חלוקה עליהם, כגון יין, בירה ואלכוהול, והאמת שהרבה מחליטים כאן את ההחלטות שלהם – אני משתדל להימנע מבירה וממשקאות אלכוהוליים כגון וויסקי וכד’, בגלל המקור שלהם (דגנים) ולמרות שאני אוהב אותם מאוד, אבל מאחר ונראה ולגוף ישנם מנגנונים להתמודד עם האלכוהול עצמו, אני מניח שיין זה בסדר למרות שגם אותו אני שותה ממש במידה ורק באירועים מיוחדים.

רצה הגורל, ודווקא אחרי שהתחלתי את הדיאטה הוזמנתי לשני אירועים שקשורים ליין – האחד הוא סיור ביקב רמת הגולן ובכרמים מהם מפיק היקב את היינות שלו, והשני הוא אירוע שהיה מיועד דווקא לשפים של מסעדות שוות במקום שהפך להיות סוג של מקדש עבורי – מסעדת האדסון. כמו שאתם יכולים להבין, בשרים וחלקי פנים מהווים חלק גדול מהדיאטה שלי, וכשמתוודעים למתן אברהמס, השף של האדסון, שעושה כבוד גדול מאוד לבשר ויודע להוציא מבשר ישראלי מה שאף מסעדת בשרים אחרת לא יודעת לעשות – המקום הזה הפך להיות מסעדה שאני מוכן לבקר בה עוד ועוד ועוד ועוד.

אבל נחזור לסיור שהתחיל ביקב עצמו, הסבר מעניין מאוד על תהליך הייצור של היין, ונגמר בטעימה מודרכת של יינות שבסופה היינו מבושמים, מי מעט ומי יותר, והאמת שעם הרבה יותר ידע מעניין שרק הלך והתעצם כשביקרנו בכרמים עצמם. המסקנה – יין זה לא משהו פשוט לייצר, ענבים זה לא משהו פשוט לגדל, והאמת ששאפו ענק למי שיש לו את הסבלנות ואורך הרוח בכדי לחכות ולראות את “זה” קורה, בין אם זה יקב גדול ובין אם זה יקב בוטיק קטנטן.

2014-07-03 12.46.51

חגיגות ה- 40: לא שבר ולא משבר

35 דקות מהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, יצלצל השעון חצות (טוב נו, יצפצף בציפצוף דיגיטלי), ואני אהיה בן 40. כן, אני, שיש לו זיכרונות מהסדיר כאילו זה קרה ממש עכשיו, ושזוכר כל כך הרבה פרטים מהתיכון, ושבדיוק לפני שבוע נסע בפעם הראשונה לחו”ל, אני בן 40.

חשבתי המון האם לכתוב פוסט על העניין הזה. מה הקשר לאוכל? מה זה בכלל מעניין אתכם בן כמה אני ומה המשמעות של זה, אם בכלל, עבורי ועבור מי שמסביבי. ואז הגיעה תגובה לאחד הפוסטים, שבה התלונן אחד הקוראים על כך שהעברית שלי הכאיבה לו, מאחר והיא קלוקלת, עניתי לו את שעניתי, באמת מתוך המון כבוד לכאב שלו (אני שונא עברית קלוקלת, ואני מקבל עצבים כל פעם שמישהו אומר “שלוש ימים” או “שני כוסות”), ואז נזכרתי בכל אותם קוראים שקוראים אותי רק בשביל לקרוא אותי, ולאו דווקא בשביל המתכונים. כן, במהלך 5 שנות הבלוג (5 שנים כבר!!! חמש שנים שאני חופר לכם!!! לא יאומן…), התוודעתי ללא מעט אנשים, חלקם בני משפחה וחברים שאין להם שום קשר לבישול וחלקם מנויים שמעולם לא פגשתי, שקוראים אותי בגלל הכתיבה ולאו דווקא בגלל המתכונים. ואז נפל לי האסימון שאני חייב לכתוב את הפוסט הזה.

image

אז את הפוסט החגיגי הזה, שיורה את יריות הפתיחה לחגיגות ה- 40 שלי, כאילו אלה חגיגות ה- 90 של הנשיא פרס, אני מקדיש למי מכם שמגיע לכאן בכדי לקרוא אותי – אתם, בדיוק כמו אלה שמתייעצים איתי על כמויות ומתקנים אותי על מרכיב שהושמט ומספרים איך יצא, אתם נותנים לי את האנרגיה להמשיך ולכתוב.

הקשר התימני של האוכל היפני

היום הפוסט מלא הקדשות וסיפורים וברכות, ומתכון לא יהיה, כי הוא בכלל מספר לכם על חווייה מדהימה שעברתי בשבוע שעבר. לפני הכל, אני רוצה לספר לכם למי אני מקדיש את הפוסט הזה – והפעם לשני אנשים, אשה אחת אהובה שהגיעה לגבורות ותינוקת אחת מתוקה מתוקה שרק נולדה.

בראש ובראושנה הפוסט מוקדש לאימא שלי, אישה מדהימה שחוגגת היום, ה- 1.7.2013, את יום הולדתה ה- 80. אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האהבה שלי למטבח, את רצון החקר שלי של אוכל לא מוכר, את המוכנות שלי להסתכן ולנסות משהו שמעולם לא עשיתי, להיכשל ולנסות שוב עד שאני מצליח, לנסות ולנתח טעמים שאכלתי במסעדה או אצל מישהו אחר, ולהצליח לשחזר את המנה הזו לפרטי פרטיה, אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האמונה שלי שאין דבר כזה משהו מגעיל, שכל דבר וכל מאכל צריך לנסות, זו אמא שלי. גם אני וגם האחים שלי ואפילו הבן הגדול שלי מפנטזים לפעמים על הקציצות שלה, על השניצלים שלה, על הג'חנונים שלה, על המלוואחים שלה, ולכולנו יש זכרונות שכוללים משלוחי מנות שקיבלנו מאמא. אני זוכר את סימה ז"ל, גיסתי, יוצאת מהבית שלנו ביום שבת אחרי ארוחת הצהריים עם קופסאות של מאכל שהיא אהבה, אני זוכר את ערן, אחי הגדול, חוזר על הווספה כל הדרך מרחובות לטכניון, כשבתיק (אם אני לא טועה בין הרגליים שלו) היו קופסאות של אוכל מבושל לימי הלימודים הארוכים שלו, ואני זוכר את אמא שלי עומדת במטבח של רונן ומבשלת מרק עוף שרק סבתא שרה יודעת להכין. אני זוכר משלוחים שקיבלתי בתור חייל, עם העוגיות שהיא הייתה אופה במיוחד בשבילי, והממתקים שאני הכי אוהב, ובתפקיד האחרון שלי בסדיר מש"ק השלישות היה גם "מלשין" לכל הפלוגה שהגיעה לי חבילה, ומיד היו לי גם מבקרים ואורחים באוהל שבאו "סתם לשאול מה קורה".

לצערי בשנים האחרונות אמא שלי כבר לא מבשלת, ואנחנו נשארנו רק עם הזכרונות והפנטזיות. בעצם, זה ממש לא נכון – נשארנו עם האהבה לאוכל, ולנתינה הגדולה שיש בלהכין משהו מנחם למישהו שאוהבים.

אמא, אני אוהב אותך מאוד, תודה על כל מה שנתת לי, בתחום הזה ובאחרים, אני מת עלייך. יומולדת שמייח אמא אהובה שלי.

ובחיתוך חד מאוד שנפרש על פני שמונים שנה, היום, בדיוק היום, נולדה לאחיין שלי ולאשתו המדהימה נסיכה קטנה, בהפרש של בדיוק שמונים שנה מאמא שלי. לפי התמונות מדובר בשוברת לבבות מהממת במיוחד, ולפי הגנים – מובטחת לה הצלחה בחיים. מה נאחל לך קטנטנה? בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה. אני זוכר את היום בו אבא שלי סיפר לי על העובדה שהאחיין שלי נולד, ועכשיו, הפספוס הזה שברגע אחד הפך אותי ל-"דוד יובל", הוא אבא. גיא, אליסיה, מת עליכם – המון המון מזל טוב. ולגיל אחי הבכור, שבאבחת בכי קטנה של תינוקת מתוקה הפך להיות "סבא גיל" – אתה יודע כמה אני אוהב אותך

השבוע האחרון היה כמעט קשה מנשוא מבחינתי, מצד אחד זוגתי שתחיה קיבלה תזכורת מפריצת הדיסק שלה, מה שריתק אותה למיטה לחלוטין, ומצד שני הבן הגדול שלי חטף דלקת אזניים אימתנית שלא ממש התרגשה מתועפות טיפות האוזניים שהרעפנו עליה, מה שגרם לנו בסוף לשהות חמישה ימים בבית חולים עם אנטיביוטיקה ישר לווריד. כשכל אחד מהמקרים האלה קורה בנפרד, זה אפשרי. כששניהם קורים במקביל (ולהזכירכם יש ילד ממתק נוסף בבית), זה קשה מנשוא.

בנקודות כאלה בחיים מגלים את החשיבות של החברים שעוטפים אותנו – מיד חברים התקשרו להציע עזרה, הגיעו לעזור למלי בבית, לקחו את אסף לישון אצלם לילה או שניים או לסוף השבוע, ופשוט איפשרו למלי להתרכז בהחלמה ולי להתרכז בלעזור לאייל להחלים. כיף גדול לדעת שאלו הם החברים שלנו – שנתנו לנו ללא גבולות, בלי לחשוב לרגע לפני שהציעו לעזור, בלי להתקמצן ובלי כלום – פשוט עזרו. תודה, חברים, אנחנו מתים עליכם.

להמשיך לקרוא הקשר התימני של האוכל היפני

ביכורי מילואים

אם אתם נמצאים כאן כבר מספיק זמן, אתם בטח כבר יודעים ששבועות הוא לא החג הכי אהוב עלי. לא מת על כל דבר שדורש ממך לא לאכול בשר. וכן, זה אומר שגם טבעונים משיחיים לא אהובים עלי.

ובכל זאת, מאחר ואני מודע לכך שלא כולם חוננו באותה תכונה, והפוסט הזה מכיל כמה דברים שיוכלו לעזור לכם לעבור את ארוחת החג. מין סוג של זר מתכונים כזה, לקט או משו כזה. הכל בכדי שיהיו לכם כל מיני רעיונות לארוחת ערב החג ולארוחת החג.

הפוסט הזה, פוסט חג הביכורים, מוקדש לחברים שלי למילואים שביליתי איתם את שלושת השבועות האחרונים באימון ארוך אבל בסיכומו של דבר, גם כיפי – כולם, בלי יוצא מהכלל, הישראלים הכי טובים שיש, כאלה שאני יודע שאם מחר תהיה מלחמה, אני אלך איתם ואחריהם באש ובמים ויחד ננצח (בדיוק כמו במלחמת לבנון השנייה) – סוללה ג', אני מת עליכם, אוהב אתכם כמו אחים – לא יכולתי לקוות לשרת את המדינה שלי עם אנשים יותר טובים מכם, באמת. במילואים האחרונים, בגלל האהבה שלי למדינה ולמפקד שלי ולחברים לנשק שלי, התנדבתי להמשיך ולשרת ("התנדבות מחמת גיל", ככה כתוב בטופס, נבלות) עד 2017, ועוד היד נטויה. אני לא כותב את זה בכדי שתחמיאו לי או שתחשבו עלי דברים טובים. אני כותב את זה בכדי שמי מכם שקורא את הטקסט הזה וחושב על התנדבות – זה הזמן לחתום. ומי שלא חושב על זה – גם עבורך זה הזמן לקום, לחתום, להתנדב ולתת למדינה שלך. בלי שאלות ובלי תירוצים ובלי "אבל יאיר אכל לי וביבי שתה לי".

IMG-20130430-WA0002

אחרי המילואים, כתבתי קטע שמסכם את השבוע האחרון מתוך המילואים מראייה של ילד שכותב יומן וחלקתי עם החברים מהמילואים – הם אהבו את זה, וגם אחרים שאינם מהיחידה צחקו. אז הנה הרווחתם הצצה פארודית על המילואים שלי. אם יצחיק אתכם, אחלה. ואם לא – לא נורא. ואם משהו בקטע הזה פוגע בכם, אז הכל בצחוק. נשבע לכם.

יומני היקר שלום,

השבוע הייתי בטיול ברמת הגולן עם הרבה חברים. הגענו ביום ראשון לאכסניית נוער שקוראים לה ימ"ח – כן, אני יודע, שם מוזר עבור אכסניה, אבל זה מה יש. בכל מקרה לא היה להם מקום בשבילנו אז מהר מהר אופיר, שהוא המארגן של הטיול, אמר לנו לגנוב להם את התומ"תים והאלפות והנגמש שלו ולצאת החוצה. אופיר אמר לנו לחפש מקום בלי קוצים להעמיד את התומ"תים. גם אופיר חיפש אבל הוא לא מצא, אז הוא לקח את המקום עם הכי הרבה קוצים אבל עם עץ, שיהיה צל בזמן שאנחנו נדקרים מהקוצים. אכלנו טונה לארוחת ערב, פלדמן הכין קפה טעים ואז אופיר אמר לי לבנות לו את האוהל ושנלך לישון הלילה באותו אוהל. קצת פחדתי אבל הוא בכל זאת המנהל של הטיול אז הייתי חייב לעשות מה שהוא אומר. פתאום פלדמן בא ואמר לי שהוא מכיר את זה ונתן לי משהו לשתות כדי שאני ארדם ולא ארגיש כלום.

היה קצת לא נוח בלילה (גם האבנים והקוצים מלמטה וגם הכובד מלמעלה), אבל בסוף נרדמתי ובבוקר קמתי מצעקות "תקומו תקומו" וישר הלכתי לצחצח שיניים בעוקב של קובאץ'. פתאום ראיתי את מועלם שהגיע לטיול מאוחר והוא אמר לי שאני אשב כי הוא צריך לספר לי משהו. אמרתי לו שאני לא יכול לשבת כי כואב לי נורא אז הוא הסכים שאני אשען על משהו. הוא סיפר לי שמלכין בכלל לא היה מפק"צ טירונים אלא היה סמ"ח קמ"ד 42. צרחתי ואמרתי לו "לא יכול להיות! לא יכול להיות!" והרבצתי לעצמי על הפנים מרוב היסטריה אבל הוא אמר שכן.

בדיוק לגמן הגיע ושאל אם ראינו את החוט שהוא קושר איתו את הבולבול שלו, הוא לא שם לב כשהוא הלך להשתין ונעלם לו החוט. אמרתי לו שייתן לו להתדלדל למטה ושיתפוס עם הגומיה של הנעליים והוא הסכים. כשהוא התכופף עברה מישהי מיפתח והסתכלה עליו והתעלפה (מרוב שהוא חתיך הורס). וינקלר מהר רץ וקשר אותה והכניס אותה לאלפא כדי שיהיה לנו מה לאכול אם יימאס הטונה.

פתאום וושדי בא וצעק שצריך לנסוע ושאופיר שהוא המנהל של הטיול כבר כועס כי תיאמו לנו ראפטינג בירדן. הוא גם צעק "מועלם יא בולע" אבל מועלם כבר לא נעלב ממנו. הגענו לירדן אבל בגלל שכבר איחרנו אז לא עשינו ראפטינג אלא רק חצינו את הנהר. אופיר מאוד פחד בחצייה וביקש שאחזיק לו את היד. החזקתי, מה אני יעשה, הוא המנהל של הטיול ואני חייב לעשות מה שהוא אומר.

פתאום בא דורא ואמר שארבוב כבר יישן מאז הבוקר והוא מפחד שקרה לו משהו. אמרתי לו שייתן לו מכה בביצים ואם הוא קופץ אז הוא חי. מועלם עוד פעם סיפר את העניין הזה עם מלכין ולא היה לי נעים אז עשיתי כאילו זה פעם ראשונה ששמעתי.

אחרי הצהריים אופיר הסכים שאני ייסע בתומ"ת (קצת הפסקה מהליטופים) בצריחון של המפקד. חודפי נהג כמו נהג שודים בסרטים ואני קיבלתי בכל הגוף מכות. ארבוב עדיין ישן אבל כל פעם שנותנים לו מכה בביצים הוא עושה קול כזה מצחיק אז לא מפריע לנו. אופיר מצא לנו מקום מצויין עם הרבה ברחשים וכולנו הלכנו עם חולצות על הראש כדי שלא יציקו לנו. רק לגמן הלך לתא נהג אבל הם נכנסו לו גם לתא נהג אז הוא צעק. ואז מועלם זרק לו עכביש לתא נהג והיה מה זה צחוקים. ואז מועלם עוד פעם סיפר שמלכין היה סמ"ח קמ"ד 42 וכולם עשו כאילו זה פעם ראשונה שהוא מספר. מאז המכות עם וושדי נפגע לו קצת הזכרון אבל הוא בחור טוב.

בערב עשינו ארוחה אבל אופיר לא היה מרוצה שהאורז לא היה מבושל אז הוא אמר שהוא יעניש אותי באוהל בלילה. פחדתי אבל לקחתי מפלדמן מנה כפולה לפני השינה וכבר לא היה אכפת לי כלום. לפני הארוחה הגיע המנהל של כל הטיולים ועשינו מסדר וצעקנו "הקשב" אבל הוא לא שמע, פחדתי שגם הוא יירצה להעניש אותי אז צעקתי חזק ולמזלי כולם צעקו גם חזק אז הוא וויתר.

בלילה החליטו שאנחנו צריכים לנסוע מאוד רחוק ואופיר אמר לי שכולם עייפים ושאני אכנס להסתכל על המפה במחשב בזמן שנוסעים ושאסביר לו איך לנסוע כי הוא לא רואה כלום. טירפתי אותו כל הזמן ואמרתי לו "ימינה", "שמאלה", "ככה לא טוב", "תעצור", "תיסע". הוא התעצבן אבל כבר לא היה לי אכפת מעונש כי גנבתי לפלדמן את הבקבוקים של התרופות.

בסוף הגענו לאיזה מקום ואופיר אמר שעכשיו 3:00 ונקום אחרי 6 שעות שינה ב- 8:30. אני עד עכשיו לא הצלחתי לעשות את החישוב. חשבתי שאולי בנדיק יעזור לי לחשב כי הוא רואה חשבון טוב מאוד, וגם אנגלית הוא רואה מצויין, אבל הוא גם לא הבין. רק ארבוב לא הצליח להרדם כי הוא היה מנופח משינה וכבר ישן איזה 3 ימים רצוף.

בערב הלכנו לאכול בדרך הביתה והיה ממש כיף. רק מועלם עשה בעיות קצת עם האוכל כי הוא צריך אוכל כשר וסיפר עוד פעמיים את העניין של מלכין. קצת נמאס הסיפור הזה, הוא די דפוק המועלם הזה.

נסענו הביתה. היה ממש כיף ולמרות שהיה חם נורא נהניתי.

יאללה – נתחיל את הלקט? כמה רעיונות פשוט למי שנגמר לו וצריך איזה סלט, או פשטידה, או עוגה למחר. תהנו.

להמשיך לקרוא ביכורי מילואים

פשוט לפרגן פשוט

החודשיים האחרונים היו די לחוצים עבורי, קוראי הבלוג הוותיקים בטח שמו לב ל-"הורדת ההילוך" בכמות הפוסטים והמרווחים ביניהם. גם שיפוץ המטבח לא ממש עזר, וגם לא תקופת הבחינות, הנסיעה לאנגליה הקפואה לשבועיים מטעם העבודה (כמה שהייתי קרוב להיתקע בהית'רו, אין לכם מושג!). אוטוטו (ביום שני הקרוב) אני מקבל לסיים את תקופת הבחינות ולקבל בזאת את החיים שלי בחזרה.

אבל לא לקטר באנו. באנו לפרגן. כשחרשתי את הבלוגים של לירון, עמרי, אולגה, תמי וטל לרגע כמעט הגעתי למסקנה שהכל נובע מקנאה אליהם – קנאה ביכולת הכתיבה, הצילום, הפשטות של המתכונים או אולי קצב ההוצאה של הפוסטים הכל כך טובים.

דצמבר היווה את יום ההולדת הרביעי של הבלוג למי שזוכר. אחד הדברים הכי כיפיים שקרו מסביבי בארבע שנים האלה היה עושר רב של בלוגי אוכל שקמו ועלו. חלקם עלו ונעלמו כלעומת שבאו (לפחות אצלי נעלמו, אם לא בכלל), אבל חלקם הפציצו עם כותבים מדהימים ומתכונים ומשגעים וכתיבה מגניבה וכיף גדול והאמת – המתנה גדולה לפוסט הבא שהם יוציאו. אם חלק מהקוראים שלי מחכים לפוסטים שלי כמו שאני מחכה לפוסטים של הבלוגרים הללו, הסתדרתי.

במהלך דצמבר החלטתי שאני קם ועושה מעשה בעניין – החלטתי שזה לא פייר שאני מפרגן להם רק אצלי ב- Inbox אלא מגיע להם יותר – ומכאן לשם נולד המיני-פרוייקטון הזה (מקווה שהוא ימשיך ויגדל ויחזור על עצמו עם יותר בלוגים) שבו שישה בלוגרים (חמישה ואני) מפרגנים אחד לשני. אני מקווה שזה באמת במקרה שחוץ מטל מ-"מה יש לאכול" כל הבלוגים האלה הם חדשים יחסית (בני שנה או פחות), אבל גם אם כן – אני בטוח שבשנים הקרובות הם ימשיכו לפרגן לעוד בלוגרים (חדשים וישנים) וככה כל העניין הזה של פירגון הדדי ימשיך וימשיך וימשיך. "תעביר את זה הלאה"? כן. בדיוק.

המטרה? קודם כל פירגון הדדי שזה משהו שדי חסר במדינה שלנו, ומצד שני – חשיפה של הבלוגרים האלה לקוראים שלי ואת שלי לקוראים שלהם וכן הלאה. כולם מרוויחים מזה – גם אתם הקוראים שלומדים על בלוגים חדשים שלא הכרתם (וכדאי שתכירו) וגם הבלוגרים שמקבלים חשיפה גדולה יותר – שהרי "אם בלוגר מפרסם פוסט באמצע היער ואף אחד לא קורא אותו, האם הפוסט הזה בכלל נכתב" אמר כבר ניטשה, לא? (לא, הוא אמר משהו על עצים, אבל עצים כבר אין הרבה וחבל על נייר אז אני מחנטרש על פוסטים).

אז מבלי להשתהות – קבלו אותם – המומלצים שלי. כנסו ללינקים, תטיילו קצת בבלוג, ומיד אחרי שתתאהבו – תירשמו לעדכוני מיילים בכדי שלא תפספסו אפילו פוסט אחד מהבלוגים האלה. התמונות מהפוסטים הרלוונטיים, כמובן, למעט התמונה הקיטשית למטה, שנגנבה מבלוג שנקרא שבע ארבע שתיים שמונה. אל תשאלו אותי, אבל התמונה חמודה. קיטשית, אבל חמודה.

להמשיך לקרוא פשוט לפרגן פשוט

מין סוג סיכום שנה שכזה וגם בלוגולדת

למרות שהספקתי, אם אני לא טועה, לעשות סיכום רק פעם אחת בחיי הבלוג הקצרים, הרי הבלוג נולד בדצמבר 2008, וכל סיכום הוא מין סוג של בלוגולדת. אתמול בבוקר ראיתי שנטלי מ-"עוגיו.נט" (שהיא אחת מבלוגריתו האפייה הטובות לדעתי, אם לא ה-) פרסמה היום פוסט מעניין מאוד של סיכום שנה, שמדבר בכלל על מה הקוראים שלה אהבו בבלוג השנה (כלומר, איזה פוסטים הם הפופלריים ביותר בבלוג). פתאום נראה לי מעניין מאוד קצת לחקור את העניין הזה. ישתבח שמו של Google-God לעד, ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי עבודת מחקר הודות לגוגל אנליטיקס, שאליו אני פונה מדי פעם כשאני בדאון ובא לי לחייך. למה לחייך? האמת שכיף לראות כמה אנשים מתחברים כל יום לבלוג, והאמת שזה המספר הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. מה גם שהיום בבוקר טל מ-"מה יש לאכול?" לימד אותי איך רואים את המידע באונליין (כלומר כמה קוראים יש כרגע בבלוג), אז בכלל נראה לי שאני אחייך יותר ויותר בשנה הקרובה. אתם יודעים משהו, זו ההבטחה שלי לשנה החדשה (או באנגלית, שזה בכלל יפה, My New Year's Resolution) – אני אחייך יותר.

חשבתי שאת הפוסט הזה ייקח לי חצי שעה לכתוב, לא יותר. כולה רשימה של פוסטים, לא? אבל אז התחלתי לקרוא כל פוסט, ולהיזכר בסיפור מאחוריו, ובחלק מהמקרים להתעצב, שאולי הייתי יכול לכתוב יפה יותר, או לצלם טוב יותר, ובכלל להעביר ביקורת על עצמי (מין סוג של תחביב שכזה), ובפוסטים אחרים דווקא לחייך ולהיות מבסוט, ובכמה ממש להתרגש מהבחירה שלכם.

אז לפני הכל – שתהיה לכם שנה מצויינת. באמת. ליום ההולדת שלי שחל לפני שבועיים, קיבלתי ברכה שאומרת "שתשלים כמעט את כל החלומות שלך, אבל שיישאר לך משהו לחלום עליו לשנה הבאה" – כל כך נכון להגשים חלומות, אבל תמיד חשוב שיהיו לנו כאלה שעוד לא השלמנו, בין אם אלה חדשים או בין אם אלה ישנים ועדיין בלתי מושגים. אז בדיוק – שתשלימו כמעט את כל החלומות שלכם, אבל שיישאר לכם על מה לחלום לשנה הבאה ולאלה אחריה. המון בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה.

אבל לפני הסיכום – רציתי להגיד לכם תודה רבה. הבלוג הזה התחיל כמין סוג של קתרזיס לעצמי, ופתאום גיליתי שהשנה היו בבלוג מאות אלפים (!!!) של קוראים שונים. אתם מבינים? מאות אלפי אנשים שונים ביקרו בבלוג. גם אם יש טעות היסטרית בסטטיסטיקה והמאות אלפים האלה הם בפועל  "רק" 50,000 אנשים. אני לא מכיר 50,000 אנשים! ופתאום, הם (אתם!) מכירים אותי… מוזר. וקצת מרגש. תמשיכו. זה נעים ככה.

אז מה אתם אהבתם השנה?

במקום ה- 10: סלט אלוהי (בסגנון אדוני)

DSC02500

האמת שדי הפתיעה אותי שהפוסט הזה הגיע לעשרות הגדולים. שלא תבינו לא נכון, מדובר באמת באחד הסלטים הטעימים, אבל עדיין, לא משהו שנראה לי כזה מיוחד. אבל מה אני מתווכח בכלל? חצוף שכמוני.

הסלט הזה נולד במהלך ארוחה עסקית עם לקוח ב-"מזללה" של מאיר אדוני. הסלט הזה משלב כל מה שאני אוהב בסלט – ירקות פריכים, רוטב מעניין, קצת חמוץ, קצת מתוק, מעניין בפה.

במקום ה-9: תחייתו של החציל

[תחייתו+של+החציל2.jpg]

כיף גדול שהפוסט הזה נכנס לעשיריה הפותחת, פשוט בגלל שזה הפוסט הראשון שנכתב אי פעם בבלוג. אולי אחת המנות השחוקות ביותר במסעדות בישראל, המצע האולטימטיבי לכל מנה שאין על מה להניח אותה – חציל קלוי / שרוף / חרוך – איך שתרצו.

דווקא המנה הזו היא עם ה-"טוויסט" שלי – מה שהופך אותה למנה בפני עצמה שאני מכין בכל פעם שעושים על האש אבל לאו דווקא רק בעל האש. במקום להכין סלט של חציל שמעורב עם הטחינה, אני "קורע" את בטן החציל לחצי, יוצק טחינה גולמית, ומוסיף סלטון קטן של עגבניות טריות, כוסברה או פטרוזיליה, המון שום ולפעמים גם פלפל ירוק חריף. מלח, וזהו.

במקום ה- 8: גולאש הונגרי עם הקדשה

גם כאן גאווה גדולה והתרגשות אישית גדולה. ההקדשה בפוסט הזה היא לאבא שלי זכרונו לברכה, וריגש אותי מאוד לחזור ולקרוא את פתיחת הפוסט. ובמין סגירת מעגל שכזה, בפוסט הזה אני מתאר את רכישת מחבת ה- Woll הראשונה שלי, ובשבוע שעבר "נאלצתי" לחדש את מחבתות ה- Woll שלי, והמחבת האהובה שלי עברה לידיה הבטוחות של הקוראת מ'. אז אם את קוראת, הקוראת מ', עכשיו עוד יותר הנטל על כתפייך גדול וכבד.

במקום ה- 7: קסמים במטבח

DSC03506

אחד הפוסטים והמאכלים האהובים עלי ביותר – מה יותר טוב מעוף בגריל ותפוחי אדמה קריספיים לידו? מהות הבלוג – פשוט, טעים בטירוף, ודל-שומן. ומה שממש כיף, זה שלמרות שהוא מבוסס על מתכון עתיר שומן (בעיקר החלק של תפוחי האדמה הקריספיים), הפוסט הזה (כמו פוסט אחר שתיכף תפגשו) מאפשר לכם לאכול ולהנות בלי נקיפות מצפון.

במקום ה- 6: קובה סלק

DSC02780

אה-הא! ואתם אמרתם שבגלל שאני אשכנזי אז אני חייב להכין אוכל אפור! אז אונהלכם ואונהלכם – אוכל אדום! של עירקים! טעים! והכי כיף, עם טיפונת של בלגן ומאמץ. כן – קובה סלק עם מעט מאמץ. לא, לא השתגעתי, אבל טריק שסיפר לי עליו ש', שהוא בעצם טריק של חיים כהן, הופך את הכנת הקובה הזה לפשוט וקל להכנה כל כך שפשוט תתביישו שאתם לא מכינים את זה כל שבוע.

במקום ה- 5: כרובית כמו-טוגנת

DSC03163

אחת המנות האהובות עלי – שמחזירה אותי ישר לילדות. אני כבר אומר לכם – הכרובית בפוסט מדהימה, אבל הכרובית של אמא שלי יותר. אין כמו טעם של כרובית מטוגנת שגונבים מאחורי הגב של אמא בזמן שהיא מטגנת את הנגלה הבאה.

ובכל זאת, הגרסה שלי היא אמנם ממש לא מטוגנת, אבל מדהימה בטעמה. אמנם צריך טיפה להקפיד כאן קצת, ואולי יש כאן טיפונת יותר שלבים מכרגיל, אבל עדיין. מדובר על מנה שאנשים בדיאטה מייחלים אליה וחולמים עליה, והנה כאן בגרסה כמעט בלי טיפונת שומן. כן. אין כאן שומן. וכן, היא יוצאת קריספית שזה טירוף. טירוף. אתם עוד כאן?

במקום ה- 4: מרק שעושה רוח (שעועית ועגבניות טריות)

DSC02223

אני לא מכיר מישהו שלא אוהב שעועית. גם מישהו שלא אוהב מרקים אני לא מכיר. אני מכיר אנשים שלא אוהבים עגבניות, אבל זה כרגיל בגרסתן הטרייה. מרק שעועית ועגבניות מחזיר הרבה מאיתנו לנקודות שונות אצלהם בהיסטוריה – חלק מוחזרים ישר לילדות, אולי בכלל לאורז ולשעועית במיץ עגבניות שהאמא הייתה מכינה לשישי בצהריים (ולפי שרי אנסקי, זה בכדי שהילדים והבעלים לא יגמרו להם את האוכל לארוחת שישי), חלק חוזרים בכלל לצבא, וחלק לתקופת האוניברסיטה בה מרק שעועית ברוטב עגבניות היה קופסת שימורים של שעועית שדוללה במים וחוממה בסיר.

אם לא שמתם לב – חורף בחוץ, והמרק הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים.

ובלי להרגיש, הגענו לשלושת הגדולים:

במקום ה- 3: מרק בצל צרפתי

DSC02006לא צריך להסביר כאן כלום, לדעתי. מרק בצל, אולי אחת הקלאסיקות של המטבח הצרפתי, אולי אחת הקלאסיקות של עולם המרקים. והכי מגניב – שמדובר במרק מדהים, עם טוויסט שלי שהופך אותו למעניין כל כך עד כדי שבאחת הפעמים שהכנתי אותו בלי אותו טוויסט, שתחייה טענה שעשיתי משהו שונה וזה פשוט לא זה וזה לא טעים לה. לקח המון זמן עד שנזכרנו מה חסר, הוספנו, ובא לבצלון גואל.

את המרק הזה הכינה עבורי ועבור עוד כמה חברים טובים הקוראת מ' שאוזכרה במקום ה- 8, ומתברר שהוא יוצא טעים גם כשאחרים מכינים אותו, אפילו טעים מאוד, אז אין לכם סיבה שלא להכין אותו. כמו במקום הרביעי, אני מזכיר לכם – חורף בחוץ, נצלו אותו בתבונה – ובהכנת המרק הזה יש המון המון המון תבונה. בחורף ובקיץ.

במקום ה- 2: הסלט הכי טוב בעולם (סלט חיטה ורימונים ברוטב דבש-לימון):

המתכון לסלט הזה בכלל לא שלי. הוא בכלל של תומר צוק (אח של), אבל כל כך אהבתי אותו שמיד ניכסתי אותו לעצמי והתחלתי להכין אותו לכל אירוע אפשרי.

הסלט הזה באמת מדהים – יש בו משחק של מרקמים – הרכות הנגיסה של החיטה, הדביקות של הפירות, גרעיני הרימון. יש בו גם משחק טעמים של דבש ולימון והמתיקות של הפירות היבשים והחמצמצות של גרגרי הרימון. כיף גדול

(טוב,פה צריך להיות מה שנקרא Drum Roll באנגלית, אבל אין, אז נכריז על המקום הראשון בלי, טוף?)

ו ב מ ק ו ם ה- 1: הקלות הבלתי נסבלת של המוס:

DSC02443

הפוסט הזה קיבל את אותו מספר כניסות כמו שקיבל הדף הראשי של הבלוג. האמת שבהתחלה קצת התעצבנתי. בחייכם. הבלוג הזה עוסק בדל שומן ובדיאטות, ודווקא מצאתם את הפוסט על המתכון עם כמעט הכי הרבה שומן בבלוג? לא יפה.

ואז חשבתי. בעצם, המוס הזה הוא הרע במיעוטו, ולמי שעושה דיאטה או מנסה להקפיד על אוכל דל שומן, המוס הזה יכול להיות פשוט הצלה.

מתי בפעם האחרונה פגשתם קינוח שמצד אחד מכיל רק 5 רכיבים ומצד שני מרגיש כמו קינוח של מיליון דולר במסעדת צמרת? עכשיו פגשתם.

אז שוב – שתהיה לכם שנה מצויינת, שנה שתגשימו בה את רוב החלומות שלכם, המון בריאות, אושר ועושר.

נתראה בשנה הבאה! מה ה- Your New Year's Resolution שלכם?