כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

עמית אהרונסון מהבלוג "מדבר מהבטן" כתב בפוסט "גני ה(ת)ארוחה" שסיכם את תערוכת "מבשלים 2011" את הטקסט הבא:

דבר שהיה הכי בולט בעיני בתערוכה הוא שכמעט שום דבר בה לא הרגיש כאילו הוא מחדש לי (וליהונתן, שהתלווה אלי) משהו… אין בתערוכה הזו שום דבר שעדיין לא ראינו, פשוט כי התרגלנו לטוב – התרגלנו לראות בארץ הכל. עד לפני כמה שנים היו המון מוצרים שאי אפשר היה להשיג בישראל. קניית סכינים במאות ואלפי שקלים או מטבחים וציוד מטבח בעשרות אלפי שקלים הייתה משהו בלתי נתפס כמעט. היום, לעומת זאת, אפשר להשיג בארץ כל מה שרק תחשבו עליו בתחום הקולינריה – מתנורי עישון מקצועיים, עבור בחומרי גלם מיובאים ומשובחים מכל העולם, וכלה בתוצרת מקומית מצטיינת

יש משהו בדבריו של עמית, עשינו באמת התקדמות עצומה. איפה הימים שבה פסגת הגסטרונומיה הישראלית הייתה דוכן הפופקורן בטעמים במרכז רחוב דיזינגוף? אנחנו מזמן כבר לא שם – אנחנו יודעים כבר את טעמו של מייפל אמיתי ואורגני, משתמשים ברוטב דגים תאילנדי אמיתי ואפילו יודעים להבחין בין סתם "אצטו בלסאמיקו" אמיתי לבין משהו ש-"ישב ליד בלסאמי".

אבל יש לנו עוד הרבה להתקדם – בתחום חומרי הגלם, בעיקר הטריים, וגם בתחום "כלי העבודה" של המטבח עדיין יש לנו עדיין מה להתקדם. כשפנה אלי איש יחסי הציבור של "פור-שף" (4chef) ושאל אם יעניין אותי להשתתף באירוע לרגל השקת החנות החדשה שלהם בהוד-השרון, חשבתי כמה פעמים לפני שהחלטתי. כמו שאתם כבר יודעים אני בוחר בקפידה את אירועי הבלוגרים שאני משתתף בהם, ובתחילה זה היה נראה לי שיווקי מדי ובלי ערך, אבל אז נזכרתי בפוסט של עמית אהרונסון.

אלמלא כמה משוגעים לדבר שהשכילו להביא את המטבח העילי למטבח הביתי, לא משנה כמה מסעדני צמרת היו פותחים מסעדות על גבי ביסטרואים, לא משנה כמה שפים שיודעים ללהטט בין הסירים והמחבתות והפלנצ'ות היו, סצינת האוכל לא הייתה כיום כמו שהיא. נכון, יש גם המון אינטרס עסקי בפתיחת חנויות הציוד לחובבי הבישול, אבל יש שם גם לא מעט שיגעון. כשפנו אלי ממשרד יחסי הציבור של רשת "4chef" עם הזמנה להשתתף באירוע ההשקה של הסניף החדש שלהם בהוד-השרון, היה ברור לי שאני אשתתף ואעזור להפיץ את הבשורה. זו לא חוכמה לפתוח סניף בתל-אביב או בחיפה, אני שמח מאוד שלאט לאט מתחילים לראות חנויות שכאלה גם בפריפריה. לכו תדעו, יכול להיות שיום אחד תיפתח חנות כזו ביוקנעם.

טוב, אז חוץ מהמטרה הקדושה הזו של הפצת הבשורה, העובדה שהשף עומר מילר, שהוא אולי השף שאני הכי מעריך, מעביר סדנה באותו אירוע, "קצת" עזרה.

IMG_3250

להמשיך לקרוא כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

טבח לרגע

פרק שני ובו יסופר
איך נעורה אישתו של האיכר, האיכר –
והוא רק יצא, ואשת האיכר
התלבשה, התאפרה קלות
ולא שמעה טיפות של גשם, בחלון
והיא ידעה כבר אמש
אם היום תיזרח השמש,
האיכר יצא לו
ויחזור מחר, אה, רק מחר.
בישמה את צווארה
צבטה קלות בלחי, אשת האיכר
פתחה את דלת המיטבח
לקחה בסל ביצים, ויי"ש
לקחה גם לחם וגבינה
וכך יצאה אל אהובה
אישתו היחידה
של האיכר.

זהו.

אני אחרי זה. חוויה מדהימה, מטלטלת, מלמדת, מגניבה, מעייפת, מרעננת… חוויה כמו שחוויה צריכה להיות.

ביום שלישי, ה- 22 למרץ 2011, "חציתי את הקווים" יחד עם טל מ-"מה יש לאכול?", כחלק מפרויקט "מהמקלדת למטבח" במסעדת "קורדוברו", עברתי לחלק הפנימי של המסעדה ובישלתי כמו טבח מן המניין. שלא כמו טבחים לרוב במסעדות, שמבשלים את מה שהשף מורה להם לבשל, אני בישלתי שלוש מנות שאני המצאתי ובניתי לבד (ולא, זה לא הופך אותי לשף…).

איך הכל התחיל

קצת על הפרויקט ועל המקום – יונתן, הבעלים של "קורדוברו – טפאס וקאווה בר" בפלורנטין, החליט לערבב את האנשים שכותבים על האוכל קצת בתוך המסעדה עצמה. לפני בערך חודשיים פנתה אליי מעיין נדיר, בלוגרית בעצמה, ושאלה אותי אם הייתי רוצה להשתתף בפרויקט שכזה יחד עם טל – כלומר לבשל יחד עם צוות המסעדה של "קורדוברו" מנות שלנו. לרגע לא היססתי, והתשובה החיובית שלי הגיעה די מיד. וואו. אני הולך לבשל במטבח של מסעדה יחד עם גווארדיה של בלוגרים, כל אחד בשבוע משלו, טל ואני באותו שבוע, ומעיין ונטלי בשבוע משלהן.

all_blogerim for Cordovero

יום המרק 2010

היום זה היום חברים.

היום, מי מכם שרוצה לעזור למי שאין לו ולא יודע איך, יכול לעשות את זה בדרך מאוד פשוטה, ובעצם בלי השקעה כמעט לחלוטין.

ארוחת צהריים ו/או ערב את מתכוונים לאכול בכל מקרה, נכון? מעולה. אתם כבר בדרך הנכונה.

אז לפני שאתם מחליטים לאן אתם הולכים – כנסו לרשימת המסעדות המשתתפות, בחרו מסעדה, ולכו לאכול שם ארוחה שכוללת לפחות מרק אחד (אם לא יותר). אתם תשלמו על הארוחה כנראה מה שתשלמו בכל מקום אחר, אבל את הכסף ממכירת המרק המסעדה תתרום לעמותת "לשובע" – עמותה שפשוטו כמשמעו, מאכילה אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם את הזכות הבסיסית ביותר שיש לאדם, ובעצם לכל חיה – הזכות לאכול בשביל לחיות.

את פרוייקט יום המרק מובילים נעמה ודודי מהבלוג "בייגלה" – ועל זה מגיע להם שאפו ענקי.

ואם אכלתם בצהריים מרק, ובערב בא לכם להכין משהו בשביל עצמכם לשם ההזדהות, הנה מתכוני מרקים שפירסמתי בעבר בבלוג, תכינו, תהנו, ותחשבו על אלה שלא זכו להיות במקום שבו הם יכולים להנות מהאוכל.






מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות

הסלוגאן של מקס ברנר הוא Chocolate by the Bald Man – שוקולד של האיש הקירח, בתרגום חופשי. כשהוזמנתי לפגוש את עודד ברנר (הנפש מאחורי רשת "מקס ברנר") הייתה לי מחשבה רומנטית מאוד על פגישה עם אדם שכל חייו חלם להכין שוקולד.

הפגישה נערכה "במסווה" של אירוע בלוגרים שמטרתו לחשוף בפעם הראשונה את תפריט הקינוחים החדש של מקס ברנר, מה שהפתיע אותי מאוד, מאחר ולא ידעתי שלמקס ברנר יש עוד משהו חוץ מקינוחים.

עודד ברנר הוא בדיוק כמו שתיארתי אותו – איש חייכן, איש קצת חולמני, איש שעדיין נוח לו יותר באלמוניותו מאשר במוחצנותו, שבסך הכל רוצה ליהנות ולהגשים את החיים שלו. איש שמבין ששוקולד זה אחד ממשאבי המטבח שעדיין לא גילו את אפס קצה קצהו בנוגע למה שאפשר לעשות איתו. איש שהעיניים שלו זוהרות כל פעם שהוא מדבר על שוקולד או על מתכון חדש, וברצינות עד אין קצת אבל עם חיוך שובב אומר שאולי עוד 30 שנה מקס-ברנר תקנה את הרשי'ס או קד-בורי'ז, למרות שמבחינתו עדיין מקס-ברנר היא חנות שוקולד קטנה ולא רשת בינלאומית. עודד נראה כמישהו מאוד רומנטי. כשאני משתמש במילה "רומנטי" בפוסט הזה אני לא מתכוון דווקא רומנטי בהיבט של יחסים זוגיים, אלא רומנטי מבחינת התפיסה. מצד שני, הדבר האחרון שעודד חלם עליו זה להכין שוקולד.

עודד רצה להיות סופר.

DSC00019

להמשיך לקרוא מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות