מין סוג סיכום שנה שכזה וגם בלוגולדת

למרות שהספקתי, אם אני לא טועה, לעשות סיכום רק פעם אחת בחיי הבלוג הקצרים, הרי הבלוג נולד בדצמבר 2008, וכל סיכום הוא מין סוג של בלוגולדת. אתמול בבוקר ראיתי שנטלי מ-"עוגיו.נט" (שהיא אחת מבלוגריתו האפייה הטובות לדעתי, אם לא ה-) פרסמה היום פוסט מעניין מאוד של סיכום שנה, שמדבר בכלל על מה הקוראים שלה אהבו בבלוג השנה (כלומר, איזה פוסטים הם הפופלריים ביותר בבלוג). פתאום נראה לי מעניין מאוד קצת לחקור את העניין הזה. ישתבח שמו של Google-God לעד, ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי עבודת מחקר הודות לגוגל אנליטיקס, שאליו אני פונה מדי פעם כשאני בדאון ובא לי לחייך. למה לחייך? האמת שכיף לראות כמה אנשים מתחברים כל יום לבלוג, והאמת שזה המספר הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. מה גם שהיום בבוקר טל מ-"מה יש לאכול?" לימד אותי איך רואים את המידע באונליין (כלומר כמה קוראים יש כרגע בבלוג), אז בכלל נראה לי שאני אחייך יותר ויותר בשנה הקרובה. אתם יודעים משהו, זו ההבטחה שלי לשנה החדשה (או באנגלית, שזה בכלל יפה, My New Year's Resolution) – אני אחייך יותר.

חשבתי שאת הפוסט הזה ייקח לי חצי שעה לכתוב, לא יותר. כולה רשימה של פוסטים, לא? אבל אז התחלתי לקרוא כל פוסט, ולהיזכר בסיפור מאחוריו, ובחלק מהמקרים להתעצב, שאולי הייתי יכול לכתוב יפה יותר, או לצלם טוב יותר, ובכלל להעביר ביקורת על עצמי (מין סוג של תחביב שכזה), ובפוסטים אחרים דווקא לחייך ולהיות מבסוט, ובכמה ממש להתרגש מהבחירה שלכם.

אז לפני הכל – שתהיה לכם שנה מצויינת. באמת. ליום ההולדת שלי שחל לפני שבועיים, קיבלתי ברכה שאומרת "שתשלים כמעט את כל החלומות שלך, אבל שיישאר לך משהו לחלום עליו לשנה הבאה" – כל כך נכון להגשים חלומות, אבל תמיד חשוב שיהיו לנו כאלה שעוד לא השלמנו, בין אם אלה חדשים או בין אם אלה ישנים ועדיין בלתי מושגים. אז בדיוק – שתשלימו כמעט את כל החלומות שלכם, אבל שיישאר לכם על מה לחלום לשנה הבאה ולאלה אחריה. המון בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה.

אבל לפני הסיכום – רציתי להגיד לכם תודה רבה. הבלוג הזה התחיל כמין סוג של קתרזיס לעצמי, ופתאום גיליתי שהשנה היו בבלוג מאות אלפים (!!!) של קוראים שונים. אתם מבינים? מאות אלפי אנשים שונים ביקרו בבלוג. גם אם יש טעות היסטרית בסטטיסטיקה והמאות אלפים האלה הם בפועל  "רק" 50,000 אנשים. אני לא מכיר 50,000 אנשים! ופתאום, הם (אתם!) מכירים אותי… מוזר. וקצת מרגש. תמשיכו. זה נעים ככה.

אז מה אתם אהבתם השנה?

במקום ה- 10: סלט אלוהי (בסגנון אדוני)

DSC02500

האמת שדי הפתיעה אותי שהפוסט הזה הגיע לעשרות הגדולים. שלא תבינו לא נכון, מדובר באמת באחד הסלטים הטעימים, אבל עדיין, לא משהו שנראה לי כזה מיוחד. אבל מה אני מתווכח בכלל? חצוף שכמוני.

הסלט הזה נולד במהלך ארוחה עסקית עם לקוח ב-"מזללה" של מאיר אדוני. הסלט הזה משלב כל מה שאני אוהב בסלט – ירקות פריכים, רוטב מעניין, קצת חמוץ, קצת מתוק, מעניין בפה.

במקום ה-9: תחייתו של החציל

[תחייתו+של+החציל2.jpg]

כיף גדול שהפוסט הזה נכנס לעשיריה הפותחת, פשוט בגלל שזה הפוסט הראשון שנכתב אי פעם בבלוג. אולי אחת המנות השחוקות ביותר במסעדות בישראל, המצע האולטימטיבי לכל מנה שאין על מה להניח אותה – חציל קלוי / שרוף / חרוך – איך שתרצו.

דווקא המנה הזו היא עם ה-"טוויסט" שלי – מה שהופך אותה למנה בפני עצמה שאני מכין בכל פעם שעושים על האש אבל לאו דווקא רק בעל האש. במקום להכין סלט של חציל שמעורב עם הטחינה, אני "קורע" את בטן החציל לחצי, יוצק טחינה גולמית, ומוסיף סלטון קטן של עגבניות טריות, כוסברה או פטרוזיליה, המון שום ולפעמים גם פלפל ירוק חריף. מלח, וזהו.

במקום ה- 8: גולאש הונגרי עם הקדשה

גם כאן גאווה גדולה והתרגשות אישית גדולה. ההקדשה בפוסט הזה היא לאבא שלי זכרונו לברכה, וריגש אותי מאוד לחזור ולקרוא את פתיחת הפוסט. ובמין סגירת מעגל שכזה, בפוסט הזה אני מתאר את רכישת מחבת ה- Woll הראשונה שלי, ובשבוע שעבר "נאלצתי" לחדש את מחבתות ה- Woll שלי, והמחבת האהובה שלי עברה לידיה הבטוחות של הקוראת מ'. אז אם את קוראת, הקוראת מ', עכשיו עוד יותר הנטל על כתפייך גדול וכבד.

במקום ה- 7: קסמים במטבח

DSC03506

אחד הפוסטים והמאכלים האהובים עלי ביותר – מה יותר טוב מעוף בגריל ותפוחי אדמה קריספיים לידו? מהות הבלוג – פשוט, טעים בטירוף, ודל-שומן. ומה שממש כיף, זה שלמרות שהוא מבוסס על מתכון עתיר שומן (בעיקר החלק של תפוחי האדמה הקריספיים), הפוסט הזה (כמו פוסט אחר שתיכף תפגשו) מאפשר לכם לאכול ולהנות בלי נקיפות מצפון.

במקום ה- 6: קובה סלק

DSC02780

אה-הא! ואתם אמרתם שבגלל שאני אשכנזי אז אני חייב להכין אוכל אפור! אז אונהלכם ואונהלכם – אוכל אדום! של עירקים! טעים! והכי כיף, עם טיפונת של בלגן ומאמץ. כן – קובה סלק עם מעט מאמץ. לא, לא השתגעתי, אבל טריק שסיפר לי עליו ש', שהוא בעצם טריק של חיים כהן, הופך את הכנת הקובה הזה לפשוט וקל להכנה כל כך שפשוט תתביישו שאתם לא מכינים את זה כל שבוע.

במקום ה- 5: כרובית כמו-טוגנת

DSC03163

אחת המנות האהובות עלי – שמחזירה אותי ישר לילדות. אני כבר אומר לכם – הכרובית בפוסט מדהימה, אבל הכרובית של אמא שלי יותר. אין כמו טעם של כרובית מטוגנת שגונבים מאחורי הגב של אמא בזמן שהיא מטגנת את הנגלה הבאה.

ובכל זאת, הגרסה שלי היא אמנם ממש לא מטוגנת, אבל מדהימה בטעמה. אמנם צריך טיפה להקפיד כאן קצת, ואולי יש כאן טיפונת יותר שלבים מכרגיל, אבל עדיין. מדובר על מנה שאנשים בדיאטה מייחלים אליה וחולמים עליה, והנה כאן בגרסה כמעט בלי טיפונת שומן. כן. אין כאן שומן. וכן, היא יוצאת קריספית שזה טירוף. טירוף. אתם עוד כאן?

במקום ה- 4: מרק שעושה רוח (שעועית ועגבניות טריות)

DSC02223

אני לא מכיר מישהו שלא אוהב שעועית. גם מישהו שלא אוהב מרקים אני לא מכיר. אני מכיר אנשים שלא אוהבים עגבניות, אבל זה כרגיל בגרסתן הטרייה. מרק שעועית ועגבניות מחזיר הרבה מאיתנו לנקודות שונות אצלהם בהיסטוריה – חלק מוחזרים ישר לילדות, אולי בכלל לאורז ולשעועית במיץ עגבניות שהאמא הייתה מכינה לשישי בצהריים (ולפי שרי אנסקי, זה בכדי שהילדים והבעלים לא יגמרו להם את האוכל לארוחת שישי), חלק חוזרים בכלל לצבא, וחלק לתקופת האוניברסיטה בה מרק שעועית ברוטב עגבניות היה קופסת שימורים של שעועית שדוללה במים וחוממה בסיר.

אם לא שמתם לב – חורף בחוץ, והמרק הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים.

ובלי להרגיש, הגענו לשלושת הגדולים:

במקום ה- 3: מרק בצל צרפתי

DSC02006לא צריך להסביר כאן כלום, לדעתי. מרק בצל, אולי אחת הקלאסיקות של המטבח הצרפתי, אולי אחת הקלאסיקות של עולם המרקים. והכי מגניב – שמדובר במרק מדהים, עם טוויסט שלי שהופך אותו למעניין כל כך עד כדי שבאחת הפעמים שהכנתי אותו בלי אותו טוויסט, שתחייה טענה שעשיתי משהו שונה וזה פשוט לא זה וזה לא טעים לה. לקח המון זמן עד שנזכרנו מה חסר, הוספנו, ובא לבצלון גואל.

את המרק הזה הכינה עבורי ועבור עוד כמה חברים טובים הקוראת מ' שאוזכרה במקום ה- 8, ומתברר שהוא יוצא טעים גם כשאחרים מכינים אותו, אפילו טעים מאוד, אז אין לכם סיבה שלא להכין אותו. כמו במקום הרביעי, אני מזכיר לכם – חורף בחוץ, נצלו אותו בתבונה – ובהכנת המרק הזה יש המון המון המון תבונה. בחורף ובקיץ.

במקום ה- 2: הסלט הכי טוב בעולם (סלט חיטה ורימונים ברוטב דבש-לימון):

המתכון לסלט הזה בכלל לא שלי. הוא בכלל של תומר צוק (אח של), אבל כל כך אהבתי אותו שמיד ניכסתי אותו לעצמי והתחלתי להכין אותו לכל אירוע אפשרי.

הסלט הזה באמת מדהים – יש בו משחק של מרקמים – הרכות הנגיסה של החיטה, הדביקות של הפירות, גרעיני הרימון. יש בו גם משחק טעמים של דבש ולימון והמתיקות של הפירות היבשים והחמצמצות של גרגרי הרימון. כיף גדול

(טוב,פה צריך להיות מה שנקרא Drum Roll באנגלית, אבל אין, אז נכריז על המקום הראשון בלי, טוף?)

ו ב מ ק ו ם ה- 1: הקלות הבלתי נסבלת של המוס:

DSC02443

הפוסט הזה קיבל את אותו מספר כניסות כמו שקיבל הדף הראשי של הבלוג. האמת שבהתחלה קצת התעצבנתי. בחייכם. הבלוג הזה עוסק בדל שומן ובדיאטות, ודווקא מצאתם את הפוסט על המתכון עם כמעט הכי הרבה שומן בבלוג? לא יפה.

ואז חשבתי. בעצם, המוס הזה הוא הרע במיעוטו, ולמי שעושה דיאטה או מנסה להקפיד על אוכל דל שומן, המוס הזה יכול להיות פשוט הצלה.

מתי בפעם האחרונה פגשתם קינוח שמצד אחד מכיל רק 5 רכיבים ומצד שני מרגיש כמו קינוח של מיליון דולר במסעדת צמרת? עכשיו פגשתם.

אז שוב – שתהיה לכם שנה מצויינת, שנה שתגשימו בה את רוב החלומות שלכם, המון בריאות, אושר ועושר.

נתראה בשנה הבאה! מה ה- Your New Year's Resolution שלכם?

אינסוף בייגלה כפול שתיים

הקדמה ארוכה מאוד לפוסט אורח

לפני כמה חודשים, בדרכי חזרה הביתה לצפון, עברתי ברחוב הרצל בתל אביב וראיתי מאפיית בייגלה (רומני, החום כהה, הקשה). מיד שיחת טלפון לזוגתי שתחייה – "להביא הביתה בייגלה?". "כן", הייתה התשובה, "אבל לא יותר משלושה-ארבעה". כשהגעתי הביתה עם שתי שקיות שבכל אחת 13 בייגלך ("נו, מה את רוצה, היה מבצע. אני אקפיא את רובם"), החלטתי שאני חייב למצוא מתכון בייתי מנצח לבייגלה כזה.

השקיות עם הבייגלך הקפואים נגמרו מהר מאוד, ואת מקומם תפסו לפחות 8 או 9 נגלות שנוצרו ממתכונים שונים. במהלך החיפושים (שלא ממש צלחו) אפילו פירסמתי את שוועתי למתכון מנצח של בייגלה. כמה חברים ששעו לזעקתי שלחו לי מיד כמה מתכונים (כולל טל מ-"מה יש לאכול?" ששלח אותי לחפש בגוגל את המתכון שלו… מתכון שכבר הכנתי בתחילת תהליך החיפוש), אבל אף אחד לא היה בדיוק מה שרציתי. רובם היו בסדר, שלושה מהם היו מצויינים, אבל אף אחד מהם עדיין לא היה מה שרציתי. מה שחיפשתי היו בייגלך עם ציפוי קשה, עם תוך לא רך מדי ולא מתוק מדי. לא מצאתי. כל המתכונים דומים בדרך ההכנה הכללית שלהם אבל שונים בשני פרמטרים בעיקר – יחס הקמח-נוזלים-שומן בבצק והרכב התמיסה שבה מבשלים את הבייגלך בישול מקדים לפני האפייה.

כשכמעט והרמתי ידיים נזכרתי באינפי. את הרומן שלי עם אינפי מהבלוג "מתקמחים, אפיה ובישול" התחלתי לפני די הרבה זמן, ממש עם הפוסטים הראשונים שלו. אינפי הוא אופה מקצועי ביום ובלוגר בלילה, ששומר על הזהות האמיתית שלו בקנאות (למרות שיש לי כמה חברים שטוענים שהוא מת להתגלות כי הוא כבר זרק להם רמז קטנטן כזה או אחר על זהותו, אבל עדיין לא זיהו אותו). החתימה שלו היא תמיד "נתקמח…" בסוף כל פוסט – יש בזה משהו מאוד אמיתי – מצד אחד זה מזכיר את "נתראה" או משהו דומה (ומי שכרגע עובר לו בראש "בניין התפעל עתיד" שילך ויעמוד בפינה עד סוף הפוסט או עד שיש ריח של בייגלה באוויר, מה שמגיע ראשון), ומצד שני זה הופך את העיסוק בקמח למשהו מאוד מרכזי. אופה מקצועי כבר אמרתי, לא? אז נראה שלא רק זה, אלא מישהו שהאהבה שלו לעיסוק שלו היא מאוד גדולה. אני חושב שהיה זה קונפוציוס שאמר "מצא לך עבודה שאתה אוהב, ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך".

מי שזוכר את הפוסט "לחמניות עם חלב ודבש" שלי וגם של עוגיו.נט – "קולעות בול", וגם של טל מ-"מה יש לאכול?" – "לחמניות חלב ודבש בתרמומיקס" – כל הפוסטים האלה מבוססים על פוסט של אינפי ששבה את כולנו.

אחרי הפוסט על הלחמניות, אינפי ואני התכתבנו והבטחנו שחייבים לעשות "קרוס-פוסטינג", כלומר פוסט שהוא כותב אצלי בבלוג ואולי גם להיפך, פוסט שלי בבלוג שלו. הבטחנו הבטחנו, ושכחנו.

כשאתגר הבייגלה היה נראה כאילו הוא כמעט ובלתי פתיר עבורי, פניתי לאינפי. "בייגלה רומני? מה זה?" הוא שאל באימייל חוזר. אוי ואבוי, זהו, אכלתי אותה, נגמר, הכל אבוד, אם הוא לא יודע, אף אחד לא יודע. אחרי שעתיים עוד אימייל. "אה, לא ידעתי שככה קוראים לזה. אין בעיה, תן לי שבועיים וזה יהיה אצלך". עברו כך וכך ימים, בערך שבועיים באמת, והמתכון היה אצלי.

Joint

נתראה לפני החגים

אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם שבו תיארתי שאני אוהב לעזור בטיפים ובמתכונים לארוחות חג וחגיגיות בכלל, קיבלתי כמה טלפונים וגם לא מעט מיילים ששאלו מה אפשר להכין לחג – חלק ביקשו סלט מעניין, חלק מנה עיקרית, תוספות, קינוחים – היה הכל. ניסיתי לעזור כמה שיותר, בהפניות למתכונים שכבר פורסמו וגם ברעיונות שעוד לא פורסמו.

מי מכם שעדיין מחפש מה להכין לראש השנה, הפוסט הזה בדיוק בשבילכם – ריכוז של רעיונות ומתכונים לארוחת הראש השנה – בין אם לערב ראש השנה, חג ראשון, שני, שלישי, שתיים עשרה – הכל הולך.

בקיצור – תהנו לכם, ושתהיה לכולנו שנה מעולה – בדיוק כמו שאנחנו מתארים אותה והרבה יותר טוב מזה!

שנה טובה,

יובל

מנות ראשונות וסלטים

מרק קישואים קטיפתי

image

רושטי – לביבת תפוחי אדמה שוויצרית

image

סלט עגבניות, זיתים ו-"משהו ירוק"

image

סלט עגבניות, שום קונפי ומקדמיה

סלט פושר של דלעת וגזר, סילאן ופיצוחים

image

סלט שורשים ברוטב מתקתק על עלי בייבי

image

כבד קצוץ דל-שומן

סלט אגסים, נבטים ורוקפור

image

חציל קלוי עם טחינה וסלט עגבניות ושום

image

מרק קרם ארטישוק ירושלמי (בטטה קסביה), ערמונים ושמנת

image

כבד קצוץ דל-שומן

מרק עוף פולני אמיתי עם קניידלך

image

פשטידת קישואים, חצילים שרופים וגבינה בולגרית

קציצות דגים ברוטב אדום

image

עיקריות

לשון ברוטב

image

סטייק סינטה בעטיפה פריכה

image

סלמון בוואסאבי מעושן בעישון ביתי (פוסט אורח)

image

נזיד בקר וירקות

image

גלילות שייטל במילוי אספרגוס וגזרים ברוטב הדרים ויין

image

צלי בקר עם בצלצולים בדבש (מנת ראש השנה של השנה שעברה…)

image

עוף במלח

image

צלי "חלוד" הונגרי

image

עוף בשום ודבש

image

צלי פרגית עם פירות יבשים וקקאו (!!!)

image

רצועות עוף ברוטב מרסלה

image

צלי בקר צרפתי

image

גולאש הונגרי

image

תוספות

פתיתים עם בצל ועגבניות מקורמלים, קישואים ופטריות (אפשר גם להגיש פושר כסלט)

קינוחים

תאנים טריות ממולאות בקרם גבינה

image

תאנים טריות מקורמלות עם זביונה

image

עוגת שמרים-גבינה דלת קלוריות

image

קדאיף במילוי גבינת ריקוטה ברוטב רום ודבש (אפשר להוסיף תפוחי עץ יבשים למילוי או להשתמש בריבת תפוחים)

image

תותים ופירות יבשים בזאביונה

image

עוגת שוקולד דקדנטית

מוס שוקולד קל ומשגע

image

דבלים ביין ותבלינים ממולאים בגבינת ריקוטה

שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

לרוב אני לא מצליח לתזמן את הפוסטים שלי מבחינת הרלוונטיות שלהם – אני לא מספיק להעלות פוסט על עוגת הגבינה שלי או על איזו פשטידה טובה לפני שבועות, וגם הפוסט לפסח יחכה כנראה לאיסור החמץ הבא. הפעם אני חורג ממנהגי ומפרסם פוסט יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון על עוגת הגבינה בכדי "לעמוד בזמנים" ולהצליח ולספק לכם נשנוש לגמר המונדיאל.

ביום רביעי האחרון הזמין אותי ש' לראות אצלו, יחד עם עוד כמה חברים, את המשחק בין ספרד לגרמניה. "מה אני צריך להביא?", שלחתי לו SMS. "לא נראה לי שצריך" – באה מיד התשובה. ברור. אני אגיע בידיים ריקות. בטח. בואו רק נגיד שבגלל הכנת מקלות הלחם שתיכף תלמדו להכין, איחרתי לש' ולא ראיתי את המחצית הראשונה.

למרות שאני לא מת על כדורגל, מאז הצבא אני רואה כמעט באדיקות את המונדיאל כל ארבע שנים. יש גם משהו מאוד כיפי בתערובת בירה-"תבעט יא דביל!"-פיצוחים-"גוווווווווווווווווווווווווווווול!", וכשזה מלווה לא רק בכדורגל מעולה אלא גם בחברה טובה, זה בכלל טוב. השנה ראיתי חלק מהמשחקים לבד (מה שלרוב אומר שלקראת סוף המשחק כבר נמנמתי והתעוררתי רק משאגות ה-"גווווווול!" של השדרנים), חלקם ראיתי עם הבן שלי, ואפילו את אחד מהם באחד הזמני איכות הכי טובים שלנו ביחד, יושבים בבר לא נורא רחוק מהבית, עם ערימה של שניצלונים, בירה בשבילי ומיץ בשבילו, רואים משחק, מקשקשים, מדברים על בנות ועל עוד דברים שפתאום נראים לו קצת שונה (הוא בן 10), ולי הוא פתאום נראה גדול מהר מדי. חלק אחר ראיתי עם ש', ד' ו-ג', או באותו הבר (רק בשעה הרבה יותר מאוחרת ועם הרבה יותר אוכל ועשן, ובירה) ואת המשחק האחרון של חצי הגמר, כמו שאמרתי, ראיתי בסלון של ש' על מסך ה- HD שלו (ד' טוען שהשחקנים רצים בטלוויזיה שלו הרבה יותר מהר, המלצנו לו שישדרג מ- 14 אינץ' למשהו קצת יותר גדול).

למרות שזה לא קשור לחלוטין לאוכל, זה הזמן לפרגן לגוף שאנחנו לא רגילים לפרגן לו – ערוץ 1 הרים הפקה מדהימה לדעתי, איכותית, עם אולפן שנראה אליפות. כולל מסך שאפשר לצייר עליו עם האצבע ושמהווה אטרקציה לכל אחד מהפרשנים – "אם הוא הולך לכאן" (מצייר חץ עם האצבע) "אז ההוא לא היה יכול להגיע לכאן" (כנ"ל) "וכל האזור הזה היה מוגן" (סימון של חצי מעגל) "והגול הזה כמובן שלא היה קורה" (נקודה עם האצבע על השער).מה אני אגיד לכם, הזכיר לי תרשימי קרב משיחות מורשת-קרב בצבא, רק היה צריך לסמן איפה החטיבה המשוריינת ואיפה אוגדת החי"ר הממוכנת. בקיצור, מגניב, לא מתאים לערוץ אחד שמצטייר לנו כמשהו שנתקע בימים של השחור-לבן והשעון מחוגים של "מבט לחדשות". ואתם יודעים משהו, פתאום התחלתי לראות תוכניות בערוץ אחד, לפני ואחרי הכדורגל ואפילו בלי קשר. "איכות זו לא מילה גסה". וואללה. אז כנראה שאני לא אהפוך להיות צופה קבוע של וויצטום או של שיעמומונים שיש שם, אבל יש שם כמה יהלומים.

ולענייננו, כבר הרבה זמן שאני מחפש סיבה להכין את מקלות הלחם של אורי שפט, ירום הודו, ממאפיית לחמים. אורי הוא אופה בחסד, שמוציא לדעתי את הלחמים הטובים ביותר בשכונה היום, לקח את הגנטיקה שלו ואת החלום שלו הכי רחוק שאפשר – אורי לקח את החלום שלו ולמד בדנמרק שם יש לו גם קרובי משפחה. מי שעדיין לא מבין מה הקשר – דנמרק (ולא תימן) נחשבת לאם כל האומות בכל הנוגע לבצקים. לפעמים נראה כי כל ההשפעה שלהם על העולם היא בעיקר במה שנהוג לכנות בבתי הקפה זוועתיים "עוגת בוקר" ובמקומות שקצת יותר מכבדים את עצמם "מאפה" ובכאלה שממש מכבדים את מה שהם עושים "דייניש קינמון / דייניש גבינה" וכד' (ובאנגלית Danish) – אבל "דייניש" זה רק ההתחלה. בדנמרק, כמו שרוב מדינות סקנדינביה יש המון סוגים של לחמים, שעושים שימוש בחומרים מעניינים כמו דגנים מאפיינים כמו שיפון, שיבולת שועל ועוד. את אורי הכרתי בסדנת לחם שהוא העביר בתערוכת מבשלים 2010, ואחרי שהייתי כבר מאוהב בלחמים והמאפים שלו, הפגישה איתו (וספר חתום שקניתי באותו מעמד) רק גרמו לי להעריך מאוד גם את האיש עצמו ולא רק את המאפים. אתם יודעים שיש לי רגישות לשפים ואנשי אוכל מובילים שלא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת בבוקר, ואורי הוא בדיוק כזה – איש פשוט, חביב, ידען, שיודע לעשות כיף לאנשים בפה ובלב ולא חושב שזה הופך אותו לאלוהים. אדם כלבבי.

DSC08939

ההזמנה לראות משחק כדורגל התאימה לי כמו כפפה ליד – המקלות הללו, שהם שונים לחלוטין ממקלות הבצק הפריכים שמכינים מבצק עלים או בצק פריך, "מעניינים את הפה" בזה שהם מאוד פיקנטיים, עם מרקם מעניין ולעיס (מה שאומר שאורך הזמן שמתעסקים איתם בפה הוא יותר ארוך מקרקר או מקל פריך) ועם טעם מגניב שנובע מהתערבבות של המון טעמים – הבצק (עם קמח השיפון), הזיתים, הגבינות… מעולה.

לצערי לי יכולתי לעמוד בכל הדרישות שמכתיב המתכון המקורי, אז שיניתי אותו כך שיתאים בצורה מלאה למה שהיה לי נגיש בבית.

להמשיך לקרוא שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

זה לא הגודל, זו הטכניקה

ההתחלה, כרגיל, הייתה כמו בסרט של היצ'קוק – "תתקשר אלי בדחיפות" – חיכתה לי ההודעה מיאיר בפייסבוק. "תקשיב, אני עורך מחר סדנת בישול בטכניקות מיוחדות וחשבתי שאולי יעניין אותך להצטרף", אמר לי יאיר כשהתקשרתי אליו. ואני, מסכן שכמותי, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבדוק ביומן ולהסכים מהר לפני שהוא מתחרט.

מאז שהתחלתי עם כתיבת הבלוג נחשפתי לכמות מצומצמת של אנשים שהם לא רק מוכשרים מאוד, אלא מוכנים לחלוק את הכישרון, והרבה מעבר לזה, עם אחרים. קצרה היריעה מלציין את כולם, אבל בהקשר של הפוסט המסויים הזה אני רוצה לציין את אריאלה פיקסלר-אלון (קרפין-סממה-לוץ-אהרונוב-פוחצ'בסקי-לוי-כהן-כהן-כהן-נגאוקר המלכה, ומי שלא יודע למה כהן-כהן-כהן-נגאוקר, שמיד ילך ויראה את כל סדרת מ.ק. 22 מהתחלה ועד הסוף ואח"כ מהסוף להתחלה, זה שם איפהשהו) שכותבת את הבלוג "בישול בקצב הסלסה" שלא שמרה לעצמה את יאיר, הוא יאיר פיינברג, והכירה לי (ולעוד כמה בלוגרים שהיא אוהבת) אותו. הפעם הראשונה שפגשתי את יאיר ואת מעשה ידיו (להתפאר), היה באירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010". זוכרים את הפוסט הזה? במהלך השנה-וחצי האחרונות פגשתי את יאיר פה ושם, התוודעתי למקצועיות ולידע וליכולת המדהימה שלו בתור שף, ומצד שני גם לחביבות ולחוסר הפלצנות המוחלט שלו (מה שלא קל למצוא בסצנה הזו של שפים מצד אחד, ובלוגרים מצד שני).

DSC07637אז בקיצור, כשיאיר הזמין אותי לסדנה שלו, קפצתי על המציאה. מה שעזר לי לקבל את ההחלטה היא העובדה שהסדנה גם נערכה ב-"עושים בישול" שזה בית ספר לבישול שהייתי בו כמה פעמים בכמה סדנאות – למרות שאני לא מת על סדנאות בישול, אני חושב ש-"עושים בישול" באמת מתנהגים כמו "בית ספר לבישול עילי" ולא כמו "עוד מקום לעשות בו סדנת בישול / גיבוש מחלקתי / אירוע לקוחות" – השטח הגדול שמוקצה לעבודה (היו שם משהו כמו שלושה-ארבעה משטחי עבודה ענקיים, כולל מקום לארבעה תרמומיקסים), כמות כלי העבודה (כולל גם עובד המקום ששוטף תוך כדי אם צריכים למחזר כלי), כמות ואיכות הפרודוקטים והיכולת לקבל לא רק סדנאות מאוד בסיסיות למתחילים ולחובבים אלא גם קורסים למתקדמים ולמקצוענים, גורמים לי לכבד את המקום הזה ואת אורן גירון (הקונדיטור והבעלים של "עושים בישול") מאוד.

להמשיך לקרוא זה לא הגודל, זו הטכניקה

החוליה החסרה

לקראת חג הפסח שמתקרב ובא (נשבע לכם, זה מחר), קיבלתי כמה אימיילים וטלפונים מחברים לגבי רעיון לעוגה, או סלט, או "תגיד, איפה אני מוצא את הכבד הקצוץ שנתת בשנה שעברה". אז למי שעוד חסר "עוד סלט", או כל מנה שיכולה להשלים לכם את הסדר או את ארוחת החג, ובכדי לחסוך לכם לכתת רגליים ברחבי העולם הקיברנטי בכלל והבלוג הקטנטן שלי בפרט, להלן כמה מתכונים שיכולים "לסגור לכם את הפינה".

ולא פחות חשוב – שיהיה לכם חג שמח, כשר למי שמקפיד, והכי חשוב – שתספיקו לנוח ולמלא מצברים, לילדים יש עוד שבוע שלם של חופש…

  • בחלק מהפוסטים יש יותר ממתכון אחד, יכול להיות שתאלצו לדפדף בפוסט בכדי למצוא את המתכון הרלוונטי, עצלנים שכמותכם…
  • יכול להיות שאחד או יותר מהמתכונים או יותר בפוסט מסויים לא כשר(ים) לפסח, אבל המתכון הספציפי שאני מפנה אתכם אליו דווקא כן. זה בסדר. להבדיל מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי אם אוכל כשר נוגע באוכל לא כשר זה לא הופך את הכשר ללא כשר.
  • חלק מהמתכונים כאן כשרים "לאוכלי קטניות". מאחר ובכל שנה מתחיל הוויכוח מחדש אם אנחנו אוכלים קטניות או לא, "איש הישר בעיניו יעשה". וכן, אשכנזים כן אוכלים קטניות בפסח. מה לעזאזל אתם רוצים שהם ינגבו עם הפיתה אם לא חומוס???

סלטים:

סלט עגבניות, זיתים ו-"משהו ירוק"

image

להמשיך לקרוא החוליה החסרה