פינוקוקוס

שלא תבינו לא נכון. התזונה שאני הולך לפיה קורעת אותי. מצד אחד, אני באמת מרגיש מצויין, אמנם לא יורד גרם (ירדתי קצת ועצרתי), אבל נראה שאורח החיים הזה פשוט טוב – אני מרגיש אנרגטי, הרעב שלי השתנה לחלוטין (אין עוד רעב משתק של כאבי ראש או הסתערות חסרת שליטה על כל מה שיש במזווה). אבל מצד שני, התזונה הזו לא משופעת בפחמימות. והרי הפחמימות הן טעם החיים, לא? מי יכול להגיד לא למשהו עם שוקולד? או עם פירות? או סתם משהו מעובד עד-זרא עם מלא עמילנים וחומרים כימיים? אולי כשקוראים את זה ככה זה לא ממש נשמע מגרה, אבל תאמינו לי, מאז שעברנו לארה”ב, היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמזון המעובד בכמויות היסטריות, אני מבין כמה אוכל יכול להיות מעובד לגמרי מצד אחד, לא דומה לשום דבר חי או צומח, ועדיין להיות מגרה מאוד. האמת שאני גאה בעצמי מאוד שאני לא יורד כאן כל יום על איזה דונאט או כל האוכל המקסיקני המגולגל בטורטיות מקמח תירס אהוב ליבי.

אבל אתם יודעים, לא טוב למנוע מעצמנו הכל. כמעט וכתבתי “גם אני חוטא מדי פעם”, אבל אני לא ממש מרגיש חוטא. מדי פעם אני אוכל קובייה או שתיים של שוקולד מריר, 85% לפחות, עם מעט מאוד סוכרים ועדיין הרגשה מדהימה של שוקולד (ואם קונים מהפירמה הנכונה, כמו לינדט לדוגמה, הוא באמת מדהים).  ואתם יודעים משהו, בביקור האחרון שלי בישראל קניתי לילדים שלי כמה חבילות של טוויסט ושל טעמי, ואפילו לקחתי ביס כשהם אכלו אותם. לא צריך להשתגע.

התזונה הפליאוליתית מאמינה שכל הצלחת שלנו צריכה להיות מורכבת מאוכל אמיתי ולא מעובד. אני מניח שאף אחד מכם לא יתנגד לזה. עוד תזונת הפליאו דורשת שלא לבסס את התזונה שלנו על פחמימות (בין אם הן פשוטות, מורכבות, מלאות או ריקות – פחמימות לא צריכות להוות חלק משמעותי מהתזונה שלנו). שמעתי כבר כל מיני טיעונים בעד ונגד מזון מן החי, חלקם הגיוניים (כגון שמירה על הסביבה או אפילו טיעוני מוסר שקשה לי להסכים איתם אבל אני עדיין מבין את נקודת ההשקפה של האחר) וחלקם מטופשים עד כדי חוסר אמונה שעומד מולי מישהו שאשכרה השקיע מחשבה בטיעון הזה (“בתקופה הפליאוליתית אנשים צדו את האוכל שלהם, למה אתה לא צד אותו?” או “תיכף תגיד לי שאתה גם ישן במערה”). יש סיכוי שאנשי הפליאו עשו טעות שיווקית כשקראו לעצמם פליאו, בעיקר מאחר וחלק גדול מהקווים המנחים של התזונה הזו מבוססים על מדע. מדע שלא היה רלוונטי ולא היה ידוע בתקופה הפליאוליתית. אף אחד לא ידע שכשמטגנים תפוח אדמה בשמן עמוק העמילנים הופכים לאקרילאמידים, חומר שנמצא כפוגע באשכים, בריריות, במערכת העצבים ויש אפילו חשד שהוא מסרטן. אף אחד בתקופה הפליאוליתית ידע מה זה כולסטרול או שומן רב-רווי או אומגה 6. היום אנחנו יודעים, ואין שום סיבה שלא ננצל את העובדה שאנחנו יודעים על מנת לעשות לעצמנו חיים טובים יותר, לא?

ובכל זאת, לא תמיד מתחשק לי חביתה עם בייקון בארוחת הבוקר. לפעמים בא לי לקום לאט, ולאכול צלחת של יוגורט סמיך עם גרנולה. ואיך, איך אפשר גרנולה בלי מלא קוואקר ובלי מלא סוכר? אפשר, תתפלאו. אמנם זה לא נטול לגמרי פחמימות, אבל אף אחד לא אמר שפחמימות זה משהו שצריך להימנע ממנו, רק להגביל ולא להשתולל.

2016-03-13 21.12.25

להמשיך לקרוא פינוקוקוס

כשהתחליף עולה על רבו

אני לא חסיד גדול של תחליפים. “חצילים בטעם כבד” לא עושים לי חשק (אם כבר לאכול אוכל בצבע אפור, מעדיף את המקור הטעים), ומרגרינה בטעם חמאה תמיד גרמה לי לחשוב שמי שהמציא אותה לא באמת אי פעם טעם חמאה. ואם אי פעם הייתם בתורנות מטבח וראיתם את הטבח משתמש בתחליף-מרק-בטעם-עוף-פרווה שנקרא “דגש”, אתם יודעים שכל קשר בין האבקה הצהובה הזו ובין מרק עוף הוא מקרי בהחלט. זה אולי מדגיש את האמאימא של כל טעם אחר באוכל (בעיקר בגלל המונוסודיום גלוטומט), אבל מרק-עוף, זה ממש לא. הבנתם כבר או שאני צריך להמשיך עם דג זהבון שמחליף שרימפסים (אבל לא ממש מזכיר) ועוד דוגמאות? נראה לי שהבנתם. אם לא, חכו לי למסדר חוזר ב-12, 2, 4 ו-6 בבוקר.

אז כשראיתי את המתכון הזה באחת מקבוצות הפליאו בפייסבוק שאני חבר בהן, הייתי מצד אחד סקפטי, אבל מצד שני גם התמונות וגם התגובות היו כאלה שהייתי חייב לנסות. המתכון המקורי הוא של אמא של אחת מאושיות הפליאו (ליאור מור-ששון, הקונדיטורית-פליאו המדהימה מאחורי The Wild Baker).

ניסיתי פעם-פעמיים, ובכל פעם הצלחתי לעבוד על כל מי שטעם. באמת. בצילחות הנכון והתוספות הנכונות ליד, כולם היו בטוחים שמדובר בדבר האמיתי ולא רק זה, שזה אחד מהאסליים ביותר שיש.

הפעם המתכון והפוסט קצרים כל כך, שאני אפילו לא מתכוון לספר לכם על מה מדובר ותצטרכו להגיע עד לסוף הפוסט בכדי להבין. בחלק מהמקומות שאנשים הכינו את המתכון הזה קמה צעקה גדולה על כך שהם משתמשים בשם המפורש של הארטיפקט  המקורי, אז מבחינתכם אנחנו יכולים לקרוא לדבר הזה סלט ביצים. ובכל זאת, זה לא.

פנקייק, הגרסה ההולנדית

לפני שהפוסט מתחיל – אי אפשר להתעלם ממה שהיה כאן בשבוע האחרון. מבלי להיכנס למילה אחת של פוליטיקה – אני מקווה שתושבי הדרום יחזרו כמה שיותר מהר לשגרה. מגיע להם. אני מקדיש את הפוסט הזה לתומר, בשלן הבירה הטוב ביותר אצלנו במשפחה נכון לעכשיו, שהוא גם אחיין שלי וגם גר בבאר-שבע וגם סטודנט וגם מטפל בשוש, כלב הפודל המשפחתי הכי סמרטוט-רצפה והכי זקן שאני מכיר.

ד"ש ושקט ושלווה גם למורן השוקולייטרית, ולהילה קצינת הת"ש הגדודית שלי במילואים, ולפסח הרס"פ שלי ולעדי המהממת, ולכל מי שאני מכיר שהיה בשבוע האחרון תחת איום הקסאם, הגראד, הפאג'ר ורוני דניאל.

אחד הפוסטים הראשונים שהופיע בבלוג הזה היה מסורת של שבת, ודיבר על הפנקייק המסורתי של שבת בבוקר אצלנו. מדי פעם אילצו אותי לרענן ולחדש, אבל בסופו של יום, או בעצם בבוקרו של יום שבת, לרוב היה פנקייק.

בזמן האחרון שוב ישנן רוחות מלחמה בבית, בלי קשר למה שהיה בדרום (מזכיר לכם שאנחנו גרים ביקנעם), והעם (כלומר, הילדים) התחילו להתמרד ולהגיד שנמאס להם מהפנקייק. נמאס לכם מהפנקייק? אז נכין לכם פנקייק הולנדי.

פנקייק הולנדי, או בשמו המלא "פנקייק תינוקות הולנדי" (Dutch Baby Pancakes) הוא פנקייק שמכינים על האש או בתנור, והרעיון הוא טיגון/אפייה ארוכים יחסית, כשבמקום להכין מנות אישיות מכינים מעין פנקייק אחד ענק ואח"כ חותכים אותו לרבעים או צורות דומות. להבדיל מפנקייק רגיל שהוא לרוב אוורירי מאוד, פנקייק הולנדי הוא הרבה יותר "כבד" ועבה, ובאמת מרגיש כמו Pan-Cake, מעין עוגה בחושה וכיפית. בכלל, הפנקייק הזה בועט בכל מוסכמת פנקייק שיש – הבלילה שלו דלילה מאוד, כמעט מזכירה בלילה של חביתיות, ומכינים אותה תוך כדי ערבול רציני שתפקידו דווקא לפתח את רשת הגלוטן בבלילה בכדי לקבל מרקם קצת יותר כבד.

את הפנקייק ההולנדי נהוג להגיש עם אבקת סוכר (ולפעמים עם שפריץ קטנצ'יק של לימון) או אפילו סוכר רגיל. אפשר, ואפילו מומלץ, לאכול אותו עם רוטב מייפל, ריבה, חמאה, נוטלה… כל דבר שנראה לכם שיתאים לפנקייק רגיל.

DSC04203

יאללה, תכינו לעצמכם את התענוג הזה בשבת, תגידו לילדים "חודֶה מורחֶן" (שזה בוקר טוב בהולנדית) וגם "אַחְטְ און טאָחְטָאחְ" (שזה "שמונים ושמונה" בהולנדית, רק בשביל האווירה), ותתפנקו. אחרי השבוע הנוראי שהמדינה שלנו עברה, מגיע לנו.

מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

לא יודע אם שמתם לב, אבל הקיץ כבר ממש כאן. אמנם זוועות החמסינים עדיין לא הגיעו ובלילות עדיין נעים ואפילו אפשר לנשום בחוץ, אפילו בתל אביב (הייתם מאמינים? יוני כבר ועדיין אפשר לנשום נשימות יעמוקות ברחובות תל אביב בלי להרגיש שנכנסים לך מים לאף!).

הפוסט הזה כנראה הולך להיות אחד הפשוטים והקצרים שהיו כאן, אבל באמת שכדאי לכם "לגזור ולשמור" את המתכון הזה – מדובר על אחת מאושיות המטבח ה-… רגע, שניה – לפני שאני מסתכן באובדן קוראים ממוצא בולגרי או יווני, בואו נחליט שבמקביל המרק הזה פותח גם בבולגריה וגם ביוון, ואף אחד לא גנב לשני את המרק, וכולם מבסוטים ואחלן וג'עברי, בסדר. נתחיל מהתחלה.

הטרטור הבולגרי והציזיקי היווני מהווים את אחד מאושיות המטבחים הבולגרי והיווני – מרק שבדיוק מתאים לאיזור הלבנט שאנחנו נמצאים בו, כזה שלוקח להכין 10 דקות ואם תכינו כמות גדולה ותאפסנו אותו במקרר, הוא יהפוך להיות טעים יותר מיום ליום (טוב, עד שמצטברת שכבה של עובש למעלה) בלי שתצטרכו לעשות כלום. ותאמינו לי, כשהחמסין יפתיע ויכה (והוא יכה – מזכיר לכם שיש לנו התחממות גלובאלית, כן, לא לשכוח את זה), המילים "בלי לעשות כלום" הן חלומו של כל רעב. האמת שהשתמשתי במרק הזה גם כרוטב לכל מיני דברים, כמו לדוגמה לכרובית אפוייה בפירורי לחם (שתפורסם כאן בשבועות הקרובים) – אליפות.

DSC03145

להמשיך לקרוא מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

לחמניות קונצנזוס

– "אבא, הלחמניות עם הריבה ששלחת לי היום לארוחת עשר?"

– "נו?" (מה כבר לא היה בסדר?)

– "מאיפה הן?"

– "למה אתה שואל?" (במיטב המסורת הפולנית – אל תחשוף מידע, תבלבל עם שאלות צולבות, נראה שהסתבכת בכל מקרה)

– "נו, אבא, תגיד לי"

– "מה זה מאיפה? אני הכנתי אותן! למה? לא היו טובות?"

– "אבא, היו מדהימות. ממש כמו סופגניות עם ריבה. תכין לי גם מחר לארוחת עשר, טוב?"

השיחה הזו, או שיחה מאוד דומה לה בתמליל אבל זהה לחלוטין ברעיון, התקיימה ביני לבין הבן הגדול שלי. אם מישהו אי פעם התעניין למה אני מבשל, אז זה בדיוק בשביל השיחות מהסוג הזה או דומיהן. את הלחמניות האלה ראיתי פעמיים לפני שהחלטתי להכין אותן – פעם אחת בבלוג שנקרא "מתקמחים, אפייה ובישול", בלוג של אופה מקצועי שקורא לעצמו "inifinity for cook", ולמרות רמזים שפזורים כאן ושם, אני (ועוד הרבה מאוד אחרים) לא הצלחנו לגלות מי זה.

הפעם השנייה שראיתי את המתכון היה בבלוג התרמומיקס של טל – "מה יש לאכול – תרמומיקס" ומה שהדהים אותי שהוא כתב את המחשבות שלי על המתכון – כשקראתי את המתכון המקורי של אינפי (ברשותכם, ובשאיפה ברשותו, אני אקרא לו כך בקיצור) פשוט דמיינתי את הלחמניות האלה וממש יכולתי לטעום אותן דרך המסך. כבר בקריאה הראשונית היה לי ברור שאני אכין אותן, והפוסט של טל רק הוכיח לי שאני חייב.

הערב הכנתי את הנגלה השלישית של הלחמניות, כשהנגלה הראשונה הייתה הצלחה מדהימה, הנגלה השנייה הייתה בכמות כפולה והצלחה טיפונת פחות גדולה (לא מספיק לישה, לא מספיק תפיחה), והנגלה השלישית עכשיו בתנור ומטריפה את החושים שלי עם הריח, ולפי כל הסימנים – הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה. .

DSC09833

להמשיך לקרוא לחמניות קונצנזוס

שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

לרוב אני לא מצליח לתזמן את הפוסטים שלי מבחינת הרלוונטיות שלהם – אני לא מספיק להעלות פוסט על עוגת הגבינה שלי או על איזו פשטידה טובה לפני שבועות, וגם הפוסט לפסח יחכה כנראה לאיסור החמץ הבא. הפעם אני חורג ממנהגי ומפרסם פוסט יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון על עוגת הגבינה בכדי "לעמוד בזמנים" ולהצליח ולספק לכם נשנוש לגמר המונדיאל.

ביום רביעי האחרון הזמין אותי ש' לראות אצלו, יחד עם עוד כמה חברים, את המשחק בין ספרד לגרמניה. "מה אני צריך להביא?", שלחתי לו SMS. "לא נראה לי שצריך" – באה מיד התשובה. ברור. אני אגיע בידיים ריקות. בטח. בואו רק נגיד שבגלל הכנת מקלות הלחם שתיכף תלמדו להכין, איחרתי לש' ולא ראיתי את המחצית הראשונה.

למרות שאני לא מת על כדורגל, מאז הצבא אני רואה כמעט באדיקות את המונדיאל כל ארבע שנים. יש גם משהו מאוד כיפי בתערובת בירה-"תבעט יא דביל!"-פיצוחים-"גוווווווווווווווווווווווווווווול!", וכשזה מלווה לא רק בכדורגל מעולה אלא גם בחברה טובה, זה בכלל טוב. השנה ראיתי חלק מהמשחקים לבד (מה שלרוב אומר שלקראת סוף המשחק כבר נמנמתי והתעוררתי רק משאגות ה-"גווווווול!" של השדרנים), חלקם ראיתי עם הבן שלי, ואפילו את אחד מהם באחד הזמני איכות הכי טובים שלנו ביחד, יושבים בבר לא נורא רחוק מהבית, עם ערימה של שניצלונים, בירה בשבילי ומיץ בשבילו, רואים משחק, מקשקשים, מדברים על בנות ועל עוד דברים שפתאום נראים לו קצת שונה (הוא בן 10), ולי הוא פתאום נראה גדול מהר מדי. חלק אחר ראיתי עם ש', ד' ו-ג', או באותו הבר (רק בשעה הרבה יותר מאוחרת ועם הרבה יותר אוכל ועשן, ובירה) ואת המשחק האחרון של חצי הגמר, כמו שאמרתי, ראיתי בסלון של ש' על מסך ה- HD שלו (ד' טוען שהשחקנים רצים בטלוויזיה שלו הרבה יותר מהר, המלצנו לו שישדרג מ- 14 אינץ' למשהו קצת יותר גדול).

למרות שזה לא קשור לחלוטין לאוכל, זה הזמן לפרגן לגוף שאנחנו לא רגילים לפרגן לו – ערוץ 1 הרים הפקה מדהימה לדעתי, איכותית, עם אולפן שנראה אליפות. כולל מסך שאפשר לצייר עליו עם האצבע ושמהווה אטרקציה לכל אחד מהפרשנים – "אם הוא הולך לכאן" (מצייר חץ עם האצבע) "אז ההוא לא היה יכול להגיע לכאן" (כנ"ל) "וכל האזור הזה היה מוגן" (סימון של חצי מעגל) "והגול הזה כמובן שלא היה קורה" (נקודה עם האצבע על השער).מה אני אגיד לכם, הזכיר לי תרשימי קרב משיחות מורשת-קרב בצבא, רק היה צריך לסמן איפה החטיבה המשוריינת ואיפה אוגדת החי"ר הממוכנת. בקיצור, מגניב, לא מתאים לערוץ אחד שמצטייר לנו כמשהו שנתקע בימים של השחור-לבן והשעון מחוגים של "מבט לחדשות". ואתם יודעים משהו, פתאום התחלתי לראות תוכניות בערוץ אחד, לפני ואחרי הכדורגל ואפילו בלי קשר. "איכות זו לא מילה גסה". וואללה. אז כנראה שאני לא אהפוך להיות צופה קבוע של וויצטום או של שיעמומונים שיש שם, אבל יש שם כמה יהלומים.

ולענייננו, כבר הרבה זמן שאני מחפש סיבה להכין את מקלות הלחם של אורי שפט, ירום הודו, ממאפיית לחמים. אורי הוא אופה בחסד, שמוציא לדעתי את הלחמים הטובים ביותר בשכונה היום, לקח את הגנטיקה שלו ואת החלום שלו הכי רחוק שאפשר – אורי לקח את החלום שלו ולמד בדנמרק שם יש לו גם קרובי משפחה. מי שעדיין לא מבין מה הקשר – דנמרק (ולא תימן) נחשבת לאם כל האומות בכל הנוגע לבצקים. לפעמים נראה כי כל ההשפעה שלהם על העולם היא בעיקר במה שנהוג לכנות בבתי הקפה זוועתיים "עוגת בוקר" ובמקומות שקצת יותר מכבדים את עצמם "מאפה" ובכאלה שממש מכבדים את מה שהם עושים "דייניש קינמון / דייניש גבינה" וכד' (ובאנגלית Danish) – אבל "דייניש" זה רק ההתחלה. בדנמרק, כמו שרוב מדינות סקנדינביה יש המון סוגים של לחמים, שעושים שימוש בחומרים מעניינים כמו דגנים מאפיינים כמו שיפון, שיבולת שועל ועוד. את אורי הכרתי בסדנת לחם שהוא העביר בתערוכת מבשלים 2010, ואחרי שהייתי כבר מאוהב בלחמים והמאפים שלו, הפגישה איתו (וספר חתום שקניתי באותו מעמד) רק גרמו לי להעריך מאוד גם את האיש עצמו ולא רק את המאפים. אתם יודעים שיש לי רגישות לשפים ואנשי אוכל מובילים שלא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת בבוקר, ואורי הוא בדיוק כזה – איש פשוט, חביב, ידען, שיודע לעשות כיף לאנשים בפה ובלב ולא חושב שזה הופך אותו לאלוהים. אדם כלבבי.

DSC08939

ההזמנה לראות משחק כדורגל התאימה לי כמו כפפה ליד – המקלות הללו, שהם שונים לחלוטין ממקלות הבצק הפריכים שמכינים מבצק עלים או בצק פריך, "מעניינים את הפה" בזה שהם מאוד פיקנטיים, עם מרקם מעניין ולעיס (מה שאומר שאורך הזמן שמתעסקים איתם בפה הוא יותר ארוך מקרקר או מקל פריך) ועם טעם מגניב שנובע מהתערבבות של המון טעמים – הבצק (עם קמח השיפון), הזיתים, הגבינות… מעולה.

לצערי לי יכולתי לעמוד בכל הדרישות שמכתיב המתכון המקורי, אז שיניתי אותו כך שיתאים בצורה מלאה למה שהיה לי נגיש בבית.

להמשיך לקרוא שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

לאטקעס, הגרסה השוויצרית

לפני כשנתיים שתחייה נסעה עם אמה לשווייץ – יש להן משפחה שם, והן שילבו ביקור משפחתי וטיול בארץ שהיא לא מהמתירות ביותר, לפחות עבור ישראלים, ולפחות עבור אלה שאין להם חשבון שם והם חייבים לקפוץ לסניף בכדי להחליף את הקוד של הטלבנק.

בשוויץ, אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הינו לביבת תפוחי אדמה הנקראת "רושטי". הלביבה הזו מקורה בקנטון (המקבילה השוויצרית ל- State ב- United States) הנקרא ברן (Bern). בברן נאכלה בעבר הלביבה הזו כארוחת בוקר, אך כיום היא מצאה את עצמה נפוצה גם בארוחות צהריים וערב לא רק בשווייץ אלא גם בארצות אחרות. מלונות רבים מגישים את הרושטי בארוחת הבוקר כתחליף ל- Hash Browns (נראה לי שגם למאכל הזה יוקדש פוסט) או לתוספות מבוססות תפוחי אדמה אחרות, כך שיכול מאוד להיות שאכלתם רושטי כבר ואתם פשוט אפילו לא יודעים.

אני לא זוכר למה, אבל הזיכרונות על הרושטי עלו היום בארוחת החג אצל חמותי, וכשהבן הגדול שלי אמר משהו כמו "זה כמו לביבות של חנוכה? אני מת על לביבות תפוחי אדמה" – היה לי ברור שהיום בערב נאכל רושטי.

רושטי לא נחשבת מנה דלת קלוריות במיוחד, מאחר והמתכון המקורי שוחה בחמאה, ואני, מה לעשות, לא יכול לתת למזון שלי לשחות, עקב הדיאטה. אז לא וויתרתי על החמאה לגמרי, והשתמשתי במחבת איכותית שלא ממש דורשת הרבה שמן (מחבת ה- Woll המהוללה שלי שמהווה מצרך חובה, לא רק למי שרוצה להרזות אלא לכל מי שמבלה במטבח), וחתכתי את כמות השמן בערך פי 6. יצא מעולה.

יאללה, לעבודה – אחד לאטקעס, אבל ענק, בגרסה השוויצרית שלו. לפני שנתחיל אזהרה קטנטנה – המתכון הזה באמת, אבל באמת, פשוט שזה כואב. והטעם – ממכר. הלביבה השחומה-קריספית הזו היא באמת משהו מיוחד.

DSC08025