קנטטה לשווארמה

היום קמתי ב- 5:15.

אני אמנם טיפוס של בוקר, אבל אני גם אוהב לישון. כל סיבה לצאת מהמיטה לפני 7:00 או 6:30 נתפסת אצלי כעונש. עשיתי משהו ממש רע, בגילגול הזה או לפניו, והנה העונש שלי מגיע. אבל היום אירחנו חברים לארוחת צהריים וכחלק מהארוחה עישנתי כמה נתחים שדורשים עישון ארוך יחסית (6 שעות), אז חשבון פשוט – צריך להתחיל לעשן בסביבות 6:00-6:30 כדי שהנתחים יהיו מוכנים בזמן.

אחת המנות שהגשתי היום בכלל התחילה את ההכנה שלה אתמול. המנה הזו בכלל הייתה אמורה להיות משהו שונה לגמרי – רציתי למלא שוק טלה שלמה בבשר טחון. ובגלל פוסט של אחד האנשים שאני הכי אוהב לקרוא את הפוסטים שלו בפייסבוק – דן הולנדר, המנה הזו השתנתה לגמרי. דן פרסם פוסט בקבוצה שאני חבר בה – ״סודות המעשנה והסו-וויד״, על רולדה שהוא הכין – פרוסות דקיקות של פיקאנייה (שפיץ׳ צ׳אך) שעוטפות בשר מתובל. התשוקה שבה דן מדבר על אוכל ועל בשר שובה אותי כל פעם מחדש, וגם הפעם, שבתה אותי לגמרי בכדי שאשנה את המנה שתכננתי להכין. אז במקום ״סתם״ שוק טלה ממולאת בבשר, החלטתי לפרוס את השוק לפרוסות דקות, להניח אותן כמו רעפים כך שאצור יריעה של בשר, שאותה אמלא בבשר ואגלגל.

בסיכומו של דבר שילוב הטעמים של טלה ובשר טחון הזכיר לי את ה-״דונר״ (Doner Kebab) הטורקי – השווארמה הטורקית שעשוייה מפרוסות של בשר וביניהן בשר טחון. אז החלטתי לקחת את כל המנה לכיוון של שווארמה – מצד אחד הרולדה עם תיבול מזרחי ומעט תבלין שווארמה, אליה גם שידכתי נתחי פרגיות שתובלו בתבלין שווארמה.

אם היינו בשנות השמונים, הדבר הזה היה נקרא ״דואט״, עם טחיגורט ועמבגורט
להמשיך לקרוא קנטטה לשווארמה

כמה טוב שבא(ו) הביתה

בתחילת דצמבר הגיע הבן הבכור שלי לביקור חטוף בארה״ב במהלך חופשה מהמכינה שבה הוא לומד. הצלחנו לשמור את עובדת הגעתו בסוד מהבן הצעיר בכדי להפתיע אותו (מה שעבד מצויין כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלי) אבל האתגר האמיתי היה שאנחנו ידענו… במשך שבועות הסתובבתי חסר סבלנות, מתי הוא כבר יגיע… יום לפני ההגעה כבר לא הצלחתי לסבול את עצמי, הסתכלתי כל עשרים דקות באתר שנקרא FlightAware בכדי לראות איפה המטוס שלו… למה הוא טס כל כך לאט, מתי הוא כבר יגיע… אוף. ה-״תכשיט״ נחת בבוקר שבת בנמל התעופה בסן פרנסיסקו וסוף סוף חיבקתי אותו… חיבוק ארוך, ממש ארוך, כזה שרק הורה שלא חיבק את הילד/ה שלו הרבה זמן יכול להבין כמה הוא משמעותי. פתאום הבנתי שבכל ארבעת החודשים שבהם הוא לא היה בבית הרגשתי שונה, פתאום הרגשתי אחרת, הרגשתי כאילו הלב שלי שלם – החתיכה החסרה של הלב שלי הגיעה הביתה.

השיר הבא התנגן לי בראש במשך כל עשרת ימי הביקור… כמה טוב שהוא בא הביתה.

הוא בא, ואני הכנתי באו. עם פולד מיט, הכוונה

היה ברור לי שחלק לא קטן מהביקור יסוב סביב אוכל – ומבחינתי, כמה שיותר אוכל ביתי יותר טוב, וכמה שיותר לטעון לו את מצברי החלבונים והויטמנים עוד יותר טוב –  וקניתי לי כמות יפה של בשרים בלי אפילו לדעת מה אני אכין. קצת סטייקים, כמות יפה של שפונדרה, תיכף נראה מה עושים עם זה.

תשמעו, לפני שאני ממשיך אני רוצה להתוודות על משהו – יש מין הסכם לא כתוב כזה בין בלוגר לבין קוראיו שאיפה שהוא במהלך הפוסט או בסופו תהיה תמונה של התוצר הסופי. זה הזמן להודות בזה שמעומק ההתרגשות ומהעובדה שכולם היו מתים מרעב, הספקתי לצלם את מושא הארוחה שלב אחד לפני שהפך להיות ״מנה״ מגמורה ומצולחתת, ולא באמת בשלב שבו הוא הפך להיות ״מנה״, ולכן – תצטרכו להאמין לי שבסוף הדברים האלה מתחברים למשהו די מדהים…

הכי קרוב למנה המוכנה שתראו
להמשיך לקרוא כמה טוב שבא(ו) הביתה

שזיפים ממולאים לחג מתן תודה

השנה זו השנה הרביעית שלנו באמריקע. בשנתיים הראשונות בילינו את חג ה-  Thanksgiving בטיולים, ובשנה הקודמת וגם בזו הנוכחית בארוחה חגיגית אצל חברים. חג ה- Thanksgiving הוא מין סוג של חג טיפה מוזר עבור ישראלים – אנחנו רגילים לזה שכמעט כל החגים שלנו הם חגים דתיים, והחג הזה האמריקאי הוא באמת חג חילוני לחלוטין, ֹֹֹלמרות שבמבט ראשון אפשר לחשוב שהוא חג הודיה לאלוהים – הוא פשוט חג הודיה למה שיש לנו – משפחה, חברים, ילדים, הורים… וכן, מי שרוצה יכול להפנות את התודה הזו לאלוהים, אם הוא מאמין בו, וגם אם לא – הוא עדיין יכול להיות Thankful וזה בסדר גמור. ולמרות זאת – מיד אחרי שמסיימים את ארוחת החג (שבארה״ב היא בצהריים המאוחרים ולא בערב) הולכים לישון בכדי שיהיה כח לעמוד בתורים המטורפים של Black Friday (למה שראובן מ-״ארץ נהדרת״ קורא ״חג מתן סחורה״), שזה קצת מצחיק, לא? רק אתמול היינו מלאי הודיה על כל מה שיש לנו, והיום, מיד אחרי, אנחנו מוכנים לדחוף כאילו אין מחר בשביל טוסטר משולשים ב- 10$ בוולמארט. ארבע שנים אחרי המעבר, ואני עדיין לא מבין את האמריקאים לגמרי.

יש איזו אמונה שהודו גורם לאנשים ללכת לישון (יש בו חומצת אמינו שנקראת טריפטופן שגורמת באמת לעייפות), אבל מתברר שלא רק בהודו יש אותו, אלא בהרבה ציפורים (אפילו בעוף), ושלמרות שהטריפטופן הוא אחד ממרכיבי הסרוטונין שהופך בסיכומו של דבר למלטונין אהוב ליבי (מאז שהכרתי את המלטונין אני לא זוכר מה זה ג׳ט לאג, חמסה חמסה חמסה), מה שכנראה מפיל אנשים אל המיטה הם הפירה, המילוי של ההודו (אלוהים יודע למה הם אוכלים את הזוועה הזו), תפוחי האדמה המתוקים עם המרשמלו (כן! זה מה שהם אוכלים, גם פה באמת אין לי מושג למה) והאלכוהול. מבלי להיכנס לקורס מתקדם בכימיה של הדם ואבות המזון – כשאוכלים הרבה פחמימות הגוף מפריש אינסולין שגורם לחלק גדול מחומצות האמינו (אבל לא לטריפטופן) להעלם ממחזור הדם, כך שבמחסום הדם-מוח יש פחות תחרות לטריפטופן בכניסה למוח. יותר טריפטופן נכנס, הופך לסרוטונין, הופך למלטונין – והופ! לילה טוב דוד הליקופטר.

גורי אלפי שעבר לשנה (כך לטענתו, נראה מה) ללוס אנג׳לס העלה אתמול את הסרטון הבא לאינסטגראם שלו, נראה שיש סיכוי שזה לא רק ההודו שהפיל את הילד (תקליקו תקליקו):

גורי אלפי

בכל מקרה, מאחר ובעל הבית כבר לקח לעצמו את מטלת הכנת הציפור (והפיל שתי ציפורים במכה אחת – אחת בתנור, קלאסית, שייצאה מעולה, והשנייה מעושנת), ועוד הכין גם דג, אני לקחתי לעצמי את האחריות על הכנת מנה עם בשר בקר. מאחר והציפור היא מרכז הארוחה לא רציתי משהו גדול ומשמעותי אלא משהו עדין וחביב, ספק מנה עיקרית ספק מנה ראשונה. ואז – נזכרתי באמא שלי, שמי מכם שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שהיא בעצם הבסיס ליכולות הבישול שלי. איפה שהוא בשנות השמונים, בתקופה שהאינפלציה השתוללה ומשכורת עובד המדינה של אבא שלי לא הספיקה לכלום, אמא שלי וחברה שלה החליטו שאין ברירה וצריך לעשות משהו – במטבח של החברה שלה, רותי, הן פתחו קייטרינג קטן לארועים. באותה תקופה היה נהוג מאוד לערוך מסיבות ואירועים בבית, ולמרות ש-״אוכל מוכן״ לא היה עדיין כל כך נפוץ, ואנשים היו מבשלים המון בבית, נראה שהייתה להם הצלחה לא קטנה (במושגים של עסק ביתי) ואנשים אהבו מאוד את מה שהכינו. מנה שהייתה אחת ממנות הדגל של אמא שלי והפכה להיות אחת ממנות הדגל של הקייטרינג הייתה שזיפים שחורים ממולאים בבשר. יש לי זכרון חזק מאוד של אמא שלי, במטבח שלה וגם במטבח של רותי, עומדת ומצופפת תבניות אלומיניום בשזיפים ממולאים. אז אמנם אין לי את המתכון המדוייק, אבל החלטתי לאלתר ולהכין משהו שיהיה גם טעים וגם מעניין וגם יפה, והתוצאה – לפניכם. לפי התגובות במהלך הארוחה (כולל של אדי, ה- Food Tour Guide התותח של האיזור) וגם יום אחרי (כשהמארחת המופלאה שלחה לי תמונה של הבן הגדול שלה אוכל את שאריות השזיפים לארוחת בוקר), נראה שיצא לא רע…

להמשיך לקרוא שזיפים ממולאים לחג מתן תודה

הנסיך הפרסי

אחד הדברים המיוחדים שיש בחיים במדינה אחרת, בעיקר מדינה שההגירה אליה היא עצומה, היא היכולת להיפגש עם אנשים ממדינות שונות, בני דתות שונות, עם אמונות שונות, תרבויות שונות… אנשים שונים מאוד מהתבנית שאנחנו רגילים לראות בישראל. אני רואה את עצמי כ- People’s person, אני מת על להיפגש עם אנשים, להבין מאיפה הם באים, מה חשוב להם… נראה לי שאחד מסוגי הבילוי האהובים עליי הוא להיכנס למקום שיש בו אנשים שאני לא מכיר (מסיבה, כנס, מפגשים אצל חברים…) ולבלות כמה שיותר זמן בלנסות ולהתחבר עם אנשים. מדהים אותי לראות, כל פעם מחדש, כמה שאנחנו שונים בכל כך הרבה דברים, אבל כמה שאנחנו דומים בדברים ש… מאוד הגיוני שאנחנו דומים בהם.  כנראה שזה לא יפתיע אתכם, אבל האוכל משמש כנקודה שכזו. כמעט בכל פגישה עם אנשים מתרבויות שרחוקות מהמקום שאני רואה את עצמי משתייך אליו, אני מעלה את עניין האוכל. קל להביא את האדם הכי סגור והכי מסוגר, כשהוא רחוק מהבית ומהאוכל שהוא גדל עליו, למצב של פתיחות כשמזכירים לו את האוכל הזה. מהמקום הזה, הכי קל לי להתחבר עם אנשים.

בקבוצה שאני עובד בה, אחד המנהלים המקבילים אליי הוא דרוזי מלבנון. האמת שאני מכיר אותו המון שנים, ותמיד הסתדרנו מצוין. אבל היחסים בינינו קיבלו כיוון נוסף כאשר כחלק מאחד מתהליכי הגיבוש בקבוצת ההנהלה ששנינו משתייכים אליה, עשינו ניתוח אישיות (עד הפעם הזו עברתי מספר לא קטן של ניתוחי אישיות, ואני ציני מאוד בנוגע אליהם, אבל זה הייתה הפעם היחידה שניתוח שכזה קלע “בול בפוני”). הדהים את שנינו לגלות ששנינו נופלים בדיוק על אותו “טיפוס” בניתוח האישיות. בשני ניתוחי האישיות שלנו הופיעו מספר אלמנטים דומים, ואחרי דיון קצר הבנו שבכלל מדובר באלמנטים תרבותיים שנובעים מהעובדה ששנינו מגיעים מאותו איזור על כדור הארץ. בשיחות רבות שיש לי עם זיאד אנחנו מדברים המון על אוכל, ועל מה שחסר לנו מ-“שם” שאין לנו “פה”, באמריקה. רק לפני כמה ימים דיברנו על “קובה נייה”, שזו הגרסה המזרח-תיכונית ל-“סטייק טרטר” הצרפתי המעודן, כשלדעתי, ד"א, הגרסה המזרח-תיכונית הרבה הרבה יותר טובה. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הבעות הפנים של זיאד, כמו של אנשים אחרים, כשאנחנו מדברים על “אוכל של בית”.

לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס פנימי כחלק מתהליך אסטרטגי שמנסים להניע לרוחב כל החברה. בכנס השתתפו נציגים מחלקים שונים של החברה, וכחלק מ-“שבירת הקרח” של היום הראשון התבקשו כולם להסתובב בחדר, לדבר האחד עם השני ולמצוא לפחות שתי נקודות שמחברות אותם עם כל אדם בחדר. חלק מהאנשים הלכו לנקודות הבנאליות והפשוטות, כגון “כמה ילדים יש לך?”, “באיזו עיר אתה גר?” ואפילו “מאיזה חלק של העולם אתה?”, ואני, אני כמובן הלכתי לשאלות כמו “מה אתה אוהב לאכול?”, “אתה אוהב לבשל?”, ו- “כמה אתה מתגעגע לאוכל הילדות שלך?”. כמו שאתם כבר בטח יכולים להבין, אם אתם לא מכירים את איזור הסיליקון וואלי – הרבה כאלה שמוצאם מאמריקה, אין כאן. רוב התושבים הם מהגרים. תוך כמה דקות השאלות האלה חיברו אותי עם מישהי שלפי שם המשפחה שלה (חורשיד), היה ברור שהיא מגיעה מאיראן, ומיד התחלנו לדבר על אוכל מזרח-תיכוני, על אורז, על טהה-דיג (“תחתית הסיר”, השכבה הספק דביקה ספק שרופה של אורז בתחתית הסיר, שהפכה למאכל כמעט בפני עצמו באיראן), ועל התבשילים הפרסיים המדהימים. “איפה את קונה שנבלילה?”, שאלתי אותה, ומיד קיבלתי כתובת של ספק חנות ירקות ספק מכולת גדולה שיש בה המון מוצרים שמיובאים מפרס ובכלל מהמזרח התיכון, ויש שם את העשב ששום תבשיל “רורמה סבזי” יכול להיות מושלם בלעדיו. שנבלילה (או “שמבלילה”) הוא העשב של תבלין החילבה (באנגלית – fenugreek). בדיוק כמו שגרגרי הכוסברה שונים לגמרי מעשב הכוסברה, כך גם השנבלילה שונה מהחילבה עצמה.

רורמה סבזי, או גורמה סבזי, אחת ממנות הדגל של המטבח הפרסי, הוא גם אחד מהמאכלים הפרסיים שאני הכי אוהב, ולדעתי גם אחד מאלה שמייצגים הכי הרבה את המטבח הפרסי. המטבח הפרסי לא קיבל, לדעתי, את החשיפה המספיקה והמתאימה בישראל, וחבל שכך. השימוש בעשבי תיבול במטבח הזה הוא מטורף ומדהים – אין ארוחה ואין מנה כמעט שאין בה עשבים ירוקים (סבזי), ובכמויות. יש בו השפעות מהמטבחים הדרום-אסייתיים (הודו, פקיסטן, אפגניסטן) והוא השפיע בעצמו על המטבחים האלה. אז נכון שלעין שלא רגילה לכמות כזו של ירוק, המנה יכולה להיראות מוזרה, או אפילו לא ממש מושכת, אבל תאמינו לי, באמת שמדובר על משהו שעוד לא טעמתם.

DSC_4209

להמשיך לקרוא הנסיך הפרסי