תחרות קבבים

השנה חגגנו את יום העצמאות בצורה שונה מאוד מהדרך שבה חגגנו אותו עד היום – זו השנה הראשונה שלנו בארה”ב, וכל דבר חדש ומוזר. השבוע לפני יום העצמאות היה קשה מאוד, התחיל ביום השואה שמאז ומעולם היה לי מאוד קשה, והפעם התערבבו בו מלא הרגשות ורגשות ומחשבות שלא נאלצתי להתמודד איתם עד היום. הרגשה מוזרה של “אני צריך להעביר תחנה ברדיו, המוזיקה יותר מדי עליזה ליום כזה” (מה שלא קורה בישראל מאחר והמדיה היא שותפה מלאה לאווירת הדכדוך המוצדקת מאוד ששורה על המדינה בימים כמו יום השואה ויום הזכרון). המחשבות על העבודה שאני ישראלי, יהודי, חי ב-“ניכר”, ב-“גולה”, אותו מקום רעיוני שבו עשו לנו רק רע, והאם זה בסדר שאני נמצא כל כך רחוק ו-“עושה לביתי”, כשהארץ בוערת ונקרעת מבפנים עם מלחמות יהודים והקצנה של דעות פוליטיות. לא שאני יכול לשנות כל כך הרבה, אבל מבחוץ זה נראה הרבה יותר נורא והרגשת הניתוק קשה עוד יותר.

יום הזכרון היה קשה עוד הרבה יותר. מעבר להרגשת הניתוק, מעבר לעובדה שברדיו אין את השירים שאני מחפש, מעבר לזה שאין עוד שיח עם לוחמים או שירים שנכתבו על ידי האנשים שבדמם ספוגה הארץ והם הם הדשן האמיתי עליו כל הפריחה הישראלית מתבססת, מעבר לעובדה שבבוקר אף רכב לא עוצר בגלל הצפירה. אולי קצת עזרה העובדה שעמדתי דום במטבח, ב- 12:00 בלילה ביום השואה, ב- 10:00 בבוקר ביום הזכרון וב- 1:00 בלילה ביום העצמאות, אבל עדיין, זה טעון ומבלבל ומוזר. מעבר לזה, עוד יותר קשה הייתה העובדה שאני לא פיזית שם. כל שנה ביום הזכרון אני מקפיד להגיע לאזכרה הצבאית בבית העלמין בגדרות, שם קבור חבר ילדות שלי, גיא חבוט, שנפטר במהלך שירותו הצבאי. ההורים של גיא מרגישים לי כמו הורים שניים, וקשה לי מאוד ההרגשה שאני לא שם. תוסיפו לזה את העובדה שבתוכי אני באמת אוהב את הארץ, באמת אוהב את המדינה שלי, מתגעגע לשירות המילואים שהתנדבתי אליו עד ממש כמה ימים לפני שעזבנו, וזה לא פשוט. עכשיו, לתוך הטלטלה הרגשית הזו תוסיפו כמה ישראלים קיצוניים בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שחשבו שזה זמן מצויין לדבר על “מה שאנחנו עושים לפרות זה בדיוק מה שנאצים עשו לנו בשואה” מצד אחד ואידיוטים אחרים לא פחות, שונאי ישראל אמיתיים, שביום הזכרון דיברו על “צבא האסלה” ועל זה שהרגשת גאווה לדגל מתבססת על “פשיזם”. אנשים שגורמים לי שמחה שהם לא בארץ, אבל מתוך טמטום, חוסר התחשבות, רוע אמיתי, רצון לפגוע באנשים אחרים, אגואיסטיות ויפות נפש "הקפיצו לי את הפיוז" בימים הבאמת נוראיים האלה.

למזלי הייתה נקודת אור, לפחות אחת, בסוף השבוע הנוראי הזה – מסיבת יום העצמאות הראשונה שלנו מחוץ לגבולות ישראל!!! אמנם, לא בדיוק ביום העצמאות, בסוף השבוע של יום העצמאות (כי בכל זאת, יום העצמאות הישראלי, מסיבה מוזרה ולא מובנת בעליל, הוא יום עבודה רגיל לגמרי בארה"ב). באי המסיבה התבקשו להביא אוכל שאפשר לאכול בידיים, ו-קבבים לתחרות הקבבים המסורתית. ובכן, לא הייתי צריך יותר מזה בכדי לשנס מותניים, להכניס ספייר-ריבס לבריין של חמישה ימים, להכין לו רוטב ברביקיו מ-א' ועד ת' ממוצרים טבעיים ולגמרי בעצמי, להשרות אותו בתוך רוטב הברביקיו הזה 3 ימים, ואז לבשל אותו בסו-וויד במשך 36 שעות לפני שהוא הוכנס למעשנה למשך שעתיים לקבל טעם של עשן משבבי עץ תפוחים. אני מניח שבהמשך (לא היום) אני אכתוב כמה פוסטים על הכנת בשר ורטבי ברביקיו, אבל הפעם לא. למה? בעיקר מאחר ואין לי מושג איך יצאו הספייר-ריבס, הם נעלמו במהלך הערב למרות שביקשתי מהעוזרת שנשכרה על ידי בעלי הבית לעזור בעניין הנקיון וקצת ההכנה, שלא תוציא אותם לגריל עד שאבקש. כנראה שמחסום השפה עבד כאן שעות נוספות מאחר ופחות משעה אחרי שהגענו הספייר-ריבס נעלמו כלא היו.

לשמחתי השקעתי בקבבים לא פחות. אמנם תהליך הכנה קצת יותר קצר מ- 11 יום, אבל עדיין, השקעה לא קטנה, בעיקר קצת בחקירת טריקים להכנת קבבים עסיסיים ומיוחדים.

2016-05-17 20.33.56

להמשיך לקרוא תחרות קבבים

סינייה

במטבח האמריקאי יש הרבה מנות שהשם שלהן לא אומר כלום על המרכיבים או על מה שהן בעצם – כמו לדוגמה Sloppy Joe, Tater Tots וכד’. כן, יש מנות עם השם המסתורי Maccaroni and Cheese, אבל יש גם מלא שדורשות ממך הכרות עם התרבות בכדי להבין על מה מדובר.

במטבח האיטלקי, המון מנות עם הקשרים שגם הם דורשים הבנה של התרבות או ההיסטוריה של המנה, כגון ה- Tiramisu האיטלקי (“הרם אותי גבוה”) או הסלטימבוקה (“קופץ לפה” – סלטה היא קפיצה באיטלקית).

במטבח הערבי, לא מעט מאכלים מקבלים את השם שלהם מהכלי בהן הן מוגשות (או הפוך) ואפילו מפעולה שקשורה בהן. לדוגמה, המילה “מקלובה” בערבית היא “הפוכה”, והרי המקלובה היא מנה שהופכים אותה על מגש.

כנ”ל גם הסינייה – שהוא השם של המגש / התבנית בה מכינים את הסינייה. כשמתעצלים ולא ממש בא לטגן קובה נבלוסייה (אותה קובה מטוגנת בצורה אליפטית מחודדת), אפשר להכין בתבנית הזו גם את הקובה. איך קוראים לקובה מאותו רגע? קובה סינייה.

אבל הסינייה המקורית היא ספק מאפה ספק פאי בשר ברוטב. מעין פשטידת בשר ברוטב שמורכב רובו ככולו מטחינה ונאפית ברוטב הזה. זוכר שכששמעתי על המנה הזו זה נשמע לי מאוד מוזר, אבל בביס הראשון – התאהבתי. כבר כתבתי פעם אחת על סינייה, אבל זו דווקא הייתה סינייה לא קלאסית בכלל (אבל גאונית לפחות כמו המקור), והגיע הזמן לכתוב על הסינייה הקלאסית, לא?

2016-01-01 18.36.25

להמשיך לקרוא סינייה

דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

12 שעות של סבל

המתכון הזה, כמה שהוא פשוט, ככה הוא טומן בחובו סבל רב. הצלי הזה טעים. באמת מעולה. כמו אוכל שאני אוהב, עושה שימוש בחומרי גלם פשוטים, מוציא מהם את המקסימום. וממי שמכין אותו, מוציא את המיץ.

לא, לא קשה להכין את התבשיל הזה. באמת. כל אחד יכול ובכלל בלי מאמץ.

אבל בכל זאת, מציע לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתחילים.

הבעיה בתבשיל הזה, שהוא דורש בישול איטי בתנור של בערך 12 שעות. וב- 12 שעות האלה, לא משנה אם אתם ישנים או ערים, הריח בבית יהיה לא חוקי בעליל. ואם גם אתם כמוני, כשתקומו ב- 7 בבוקר לבדוק שהכל בסדר ולהוציא את המנה המרשעת הזו מהתנור, תתעלמו לרגע שהשעה 7 בבוקר, שעוד לא שתיתם קפה ועדיין יש לכם את הטעם של המשחת שיניים בפה, ותנגסו ביס וענק בנתח בשר קטן ועסיסי.

הצלי הזה עושה שימוש במתכון בסיס של גולאש, שפרסמתי כבר פה פעם לזכרו של אבא שלי ז”ל, אבל משתמש בנתח שנקרא שפונדרה (או “קשתית”), שזה בעצם אסאדו בלי עצמות הצלעות. שפונדרה טובה תכיל כמות מספקת של שומן שיעשיר את הרוטב והטעם של המנה בכלל.

הפעם אני מקדיש את הפוסט הזה לאימא שלי ז”ל, שבדיוק בשבוע שעבר ציינו שנה לפטירתה. האישה המדהימה הזו, שלימדה אותי כל מה שאני יודע על כמה זה כיף אוכל וכמה זה נהדר לנסות מאכלים חדשים חדשים, שהריחות של האוכל שלה עדיין טבועים עמוק-עמוק בתוך הנחיריים שלי ובתוך המוח שלי, הלכה מאתנו לפני שנה בדיוק. כמה שאני מתגעגע אליך אמא, מה שהייתי נותן בשביל לטעום עוד פעם אחת מהאוכל שלך.

את הצלי הזה כדאי מאוד להכין לקראת שבת גשומה. לפי התחזית, השבת הקרובה בישראל אמורה להיות ממש גשומה, אז לא סתם אני מפרסם לכם את הפוסט הזה בשישי בבוקר, עוד לפני שקמתם בזמן ישראל ואני עוד לא הלכתי לישון בזמן קליפורניה. ככה אני אוהב אתכם. ככה.

2016-01-31 20.44.20