הביסק הכי טעים ביקום

הערה לפני שאני מתחיל – את המתכון הזה אפשר לעשות גם עם דגים (מומלץ מאוד סלמון) כך שגם אם אוכלים כשר ו/או לא אוהבים פירות ים, עדיין – רלוונטי מאוד עבורכם.

לפני כמה שבועות שאלה אותי אפרת שעובדת איתי, “תגיד, אתה אוהב סרטנים? כי קיבלתי סרטנים גם השבוע וגם בשבוע שעבר וגם בשבוע לפני… ואני לא יכולה כבר”. זה הזמן לספר שאפרת מנויה על סוג שירות שכזה, מאוד דומה ל-“סל ירקות אורגני” שאפשר לקבל בארץ (כזה שמביא לכם ירקות טריים כל שבוע, לפי מה שיש בחווה שמגדלת אותם). במקרה של קליפורניה, השירות הזה, כמה מפתיע, הוא של דגים – מה שנדוג באותו השבוע – היא מקבלת. רצה הגורל האכזר ובאותו שבוע, וגם בזה שלפני, וגם בזה שלפני, מה שעלה ברשת היו סרטנים. מסכנה. ממש רחמים. תעביר את הקוויאר בלוגה כשאתה חוזר ממשרד הסעד, טוב?

סרטנים הם חומר גלם מעצבן עד מאוד. שלא כמו בגושי בשר גדולים או אפילו בכרובית – צריך לעבוד קשה מאוד בכדי לקבל את חומר הגלם עצמו, אבל כשיש חומר גלם שכזה… ההשקעה שווה. אז נכון שהפעם זה לא מתכון של זבנג וגמרנו, אבל אחרי שתאכלו פעם אחת את הביסק הזה, ספק מרק עשיר וקרמי ספק אליפות העולם לטעמים ולמרקמים, תבינו שזה שווה לכם. באמת שיש פה כמה טריקים (אני ספרתי לפחות ארבעה) שהופכים אותו לביסק הכי טוב ביקום.

כמו שכתבתי למעלה, אפשר להכין את הביסק הזה לא רק עם סרטנים, אפשר להשתמש בפירות ים  אחרים כגון שרימפס וצדפות, צריך לזכור שזה ידרוש לשנות מעט את דרך ההכנה, מאחר ולהבדיל מבשר הסרטן שדווקא מסתדר בסדר עם בישול ארוך יחסית של כשעה, שרימפס יאהב  בישול קצר יותר. אפשר גם להכין את הביסק הזה עם סלמון, מה שגם ידרוש צורת בישול טיפה שונה, וגם ידרוש מכם להשיג ראש של סלמון ואם אפשר – גם אידרה. לא הייתי מציע להכין את הביסק מדגים לבנים, מאחר ולדעתי הם חסרים את הטעם החזק שיודעים להוציא הסרטנים, השרימפסים והסלמון.

DSC_5736

להמשיך לקרוא הביסק הכי טעים ביקום

כשהתחליף עולה על רבו

אני לא חסיד גדול של תחליפים. “חצילים בטעם כבד” לא עושים לי חשק (אם כבר לאכול אוכל בצבע אפור, מעדיף את המקור הטעים), ומרגרינה בטעם חמאה תמיד גרמה לי לחשוב שמי שהמציא אותה לא באמת אי פעם טעם חמאה. ואם אי פעם הייתם בתורנות מטבח וראיתם את הטבח משתמש בתחליף-מרק-בטעם-עוף-פרווה שנקרא “דגש”, אתם יודעים שכל קשר בין האבקה הצהובה הזו ובין מרק עוף הוא מקרי בהחלט. זה אולי מדגיש את האמאימא של כל טעם אחר באוכל (בעיקר בגלל המונוסודיום גלוטומט), אבל מרק-עוף, זה ממש לא. הבנתם כבר או שאני צריך להמשיך עם דג זהבון שמחליף שרימפסים (אבל לא ממש מזכיר) ועוד דוגמאות? נראה לי שהבנתם. אם לא, חכו לי למסדר חוזר ב-12, 2, 4 ו-6 בבוקר.

אז כשראיתי את המתכון הזה באחת מקבוצות הפליאו בפייסבוק שאני חבר בהן, הייתי מצד אחד סקפטי, אבל מצד שני גם התמונות וגם התגובות היו כאלה שהייתי חייב לנסות. המתכון המקורי הוא של אמא של אחת מאושיות הפליאו (ליאור מור-ששון, הקונדיטורית-פליאו המדהימה מאחורי The Wild Baker).

ניסיתי פעם-פעמיים, ובכל פעם הצלחתי לעבוד על כל מי שטעם. באמת. בצילחות הנכון והתוספות הנכונות ליד, כולם היו בטוחים שמדובר בדבר האמיתי ולא רק זה, שזה אחד מהאסליים ביותר שיש.

הפעם המתכון והפוסט קצרים כל כך, שאני אפילו לא מתכוון לספר לכם על מה מדובר ותצטרכו להגיע עד לסוף הפוסט בכדי להבין. בחלק מהמקומות שאנשים הכינו את המתכון הזה קמה צעקה גדולה על כך שהם משתמשים בשם המפורש של הארטיפקט  המקורי, אז מבחינתכם אנחנו יכולים לקרוא לדבר הזה סלט ביצים. ובכל זאת, זה לא.

ביף ג'רקי לכל פועל

לפני שנה נסענו שתחייה ואני לטיול בארה”ב. מין סוג של ירח דבש שני, שהיווה בסיכומו של דבר את הצעד הראשון למעבר שלנו לארה”ב בסיכומו של דבר לפני שלושה חודשים. די התאהבנו במדינה הזו ובנוחות שהיא מאפשרת למי שחי בה וגם למי שעובר בה, ולמרות שיש לי לא מעט ביקורת על אמריקה והאמריקאים (בכל זאת, אני ישראלי, וברור שאני יודע יותר טוב, לא?), עדיין מדובר על מדינה שהיא באמת סוג של גן עדן למי שמרים את הראש ומסתכל לכל הכיוונים.

יש כאן הכל מהכל ולכולם. זה לא משנה אם אתה צמחוני או טבעוני או חצימחוני או פליאולית או עושה אטקינס או סתם סופר נקודות של שומרי משקל – יש כאן פתרונות להכל, ולא משנה אם אתה עובד בהייטק או נהג טרקטור, יש פתרון לסוג התזונה שאתה רוצה ללכת לפיו, ולרוב זה לא משהו רחוק או מסובך – הפתרונות לרוב יימצאו ב- Safeway הקרוב למקום מגוריך או ב- Whole foods או Trader’s Joe באם אתה גר בשני הקצוות של ארה”ב (מזרח ומערב – כל המרכז נקרא “Fly over states”, כלומר “המדינות שטסים מעליהן”, וכמו שאתם בטח מבינים זו ההתנשאות של הניו יורקרים והקליפורנאים שקראו כך למדינות האלה).

מאחר וכבר אז התמקדתי בדרך הפליאוליתית, במהלך הטיול בארה”ב “נאלצתי” לאכול לא מעט סטייקים, אבל כשתכננו את החטיפים לנסיעות הארוכות שהיו לנו מפה לשם (כדוגמת 6 שעות נסיעה מהגרנד קניון ליוטה), לאישתי היו הרבה יותר אופציות ממני. לשמחתי גיליתי כאן כמה סוגים של ביף ג’רקי שאמנם לא פליאוליתים לחלוטין, אבל עדיין מכילים כמויות זניחות של סוכרים וחומרים משמרים.

הבעיה הייתה, ד”א, שמלי שונאת את הריח… וברגע שפותחים שקית של ביף ג’רקי אי אפשר להחביא את העניין. כך שגם אם ניסיתי לנשנש קצת בזמן שהיא תפסה תנומה קצרה תוך כדי נסיעה, היא הייתה מתעוררת מיד כשהשקית הייתה נפתחת…

מאז ועד עכשיו אני משחק בראש עם הרעיון להכין ג’רקי לבד, מה שנראה ד”א קל מאוד להכנה, אבל תמיד היו תירוצים למה לא ולמה יש דברים יותר חשובים, אבל בסוף, תאמינו או לא, נקנה הנתח הנכון והמתאים ושני ק”ג של וואסיו (פלאנק באנגלית וכסליים בעברית תקנית), שהוא חלק של הפאלדה של הפרה (נתח מן הבטן) הפכו להיות ביף ג’רקי מן המשובחים.

2015-10-04 00.56.44

האנוי זה ממש פו

בשנים האחרונות גיליתי שלצד אהבתי הגדולה בצלחת, כלומר כל מה שיש לו הורים הולכים על ארבע – בין אם אלה סטייקים, קבבים, המבורגרים וכד’, אני אוהב מאוד אוכל אסייתי. אני אוהב את החיבורים המדהימים שהאוכל האסייתי עושה בין חלקים שונים במטבח שנראים כל כך לא קשורים – מתוק ומלוח, וחמוץ, וכמובן חריף. חריפות זה מונח שגם אצלנו, בארץ זבת פלפלצ’ומה וסחוג, לא באמת משתמשים בו נכון, והרף העליון אצלנו, לא רק בגלל סוג הפלפלים שמשתמשים בהם אצלנו אלא גם בגלל הכמות שמשתמשים בה בבישול, הוא נמוך יחסית למדינות אחרות, כגון (אך לא רק) מדינות במזרח הרחוק.

כן, כן, אני יודע, יש בין קוראיי אנשים שינקו חריימה חריף מבקבוק ואכלו גרבר שבעצם היה סחוג חריף מפלפלים שנקטפו באותו בוקר, ואפילו יש לי חברה שכשהייתה קטנה והתנהגה לא יפה, העונש שלה היה שמרחו לה סחוג מסביב לשפתיים (איפה יצחק קדמן היה אז? הא?), אבל בכל זאת, אם לא אכלתם אוכל הודי, קוריאני, תאילנדי וכד’ ברמת החריפות של המקומיים, לא ידעתם שמחת בית השואבה מה היא. גם אני, שאוכל חריף די בכמויות, כשהזמנתי מנה קוריאנית במסעדה בניו ג’רסי, כשליד המנה בתפריט היו שלושה פלפלים מצויירים, ואפילו שהמלצרית (שלא הבינה כמעט אנגלית) ניסתה להניא אותי מזה ללא הצלחה בכלל, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי כשהם אומרים שזה חריף. שלא תבינו לא נכון, הייתה מנה כיפית לחלוטין, אבל מה שקצת הפריע זה הדמעות והאף המטפטף ובעיקר העובדה שכל המלצרים והמלצריות במסעדה, וחלק גדול מהסועדים, נקרעו מצחוק כשראו את הפנים האדומות שלי (גן שירשתי מאבי ז”ל – הטיפה הראשונה של חריף גורמת לנו להאדים כמו סלק), והעובדה שהזעתי כמו פועל בניין באמצע אוגוסט, ובכלל, כמות המים ששתיתי פנימה.

אבל הפעם דווקא לא נדבר על חריף, למרות שהמנה שנכין מאוד אוהבת חריפות. אחד המטבחים שמקבל פחות פוקוס בישראל, למרות שבשנים האחרונות נפתחו כמה מסעדות חדשות מהזן הזה, הוא המטבח הווייטנאמי. לפני כמה שבועות שאל אותי מישהו מה באמת ההבדל בין המטבחים השונים, נגיד בין הסיני לתאילנדי לווייטנאמי – אז האמת היא שיש הרבה מאוד קשר בטכניקות, לפעמים גם בטעמים ובתבלינים, ובטח בחומרי הגלם. הרי כולם, בגדול, נמצאים באותו איזור גיאוגרפי וכמו שאפשר למצוא מנות שרומנים בני רומנים נשבעים שזו מנה שמקורה בהרי הפפאנאש או נהרות הממליגה, הרי שתמצאו גם לא מעט הונגרים שטוענים כך, וכל זאת למה? כי יש גבול בין המדינות, ולפעמים אפילו אזורים שהיו בשליטת רומניה נכבשו על ידי ההונגרים, ולהיפך. אז למרות שישנן מנות שהן ספציפיות למדינה כזו או אחרת, יש גם הרבה השראה ומעבר של ידע. ובכל זאת, יש הבדלים משמעותיים ולשמחתי (ולצערה של הכרס שלי) אני יודע להבדיל (וכך גם הרבה מאוד אחרים) במוצאה של המנה (סינית, וייטנאמית או תאילנדית) כבר לאחר ביס אחד.

הסיבה שאני מאוד אוהב אוכל וייטנאמי היא דווקא שלמרות שילובי הטעמים, הטעמים מאוד “טהורים” ולא מואפלים על ידי טעמים חזקים מדי. אמנם משתמשים באוכל הווייטנאמי במעט מתוק (סוכר דקלים או גבישי סוכר סיניים – Chinese Sugar Rocks לדוגמה), אבל לא בכמויות שמשתמשים בו בבישול הסיני והתאילנדי. בשבועות האחרונים היו לי זמני המתנה בין טיסות בהונג קונג ובתאילנד, וכנראה בגלל שבחודשים האחרונים אני כמעט ולא אוכל מתוק, האוכל הסיני והתאילנדי פשוט היה לי מתוק מדי. בווייטנאמי זה לא קורה.

אחת ממנות הדגל של המטבח הווייטנאמי הוא מרק הפו – Pho. אפשר למצוא אותו בכל מיני סגנונות ודרכים, מרק שמבוסס על עוף (Pho Ga), על בקר (Pho Bo), על חזיר וכמובן גם על דגים ופירות ים (Pho Ca או Pho Hai). אחד הדברים היפים מאוד במנות האלה הוא שהבסיס והטכניקה זהים לחלוטין, והבחירה מה להכניס פנימה היא שלכם. ומאחר ואתם לא באמת ווייטנאמיים (רובכם, לפחות) – אתם אפילו יכולים לשלב בין סוגי הפו השונים (מה גם שאפילו הווייטנאמיים עושים את זה).

2014-12-24 21.42.00

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

נשף בוגרים

לפני כמעט שלוש שנים התחלתי ללמוד במכללת רופין לתואר במנהל עסקים.. בשבוע שעבר, ביום שלישי, לא רק שקיבלתי את התואר הנכסף, אלא אפילו נבחרתי לנאום כנציג הסטודנטים. מתברר שאפילו יש לתפקיד הזה שם מפוצץ בלטינית – כשהודעתי לקולגה אמריקאי שאני לא אוכל להשתתף בשיחת וועידה שהוא קבע (אחת ממאות שיחות הוועידה שיש לי בעבודה…( מאחר ואני נואם בטקס הסיום, הוא אמר לי משהו כמו “Oh, you’re the Valedictorian??? Much better use of your time instead of attending the meeting…” מה ששלח אותי ישר ל- Google Translate …האמת, התרגשתי. אני מניח שכל אחד בגילי שמגיע “רק עכשיו” לתואר הראשון שלו מתרגש מאוד, ואצלי אפילו היו עוד כמה סיבות להתרגש – לשמחתי הגדולה סיימתי את התואר בהצטיינות. מעבר לזה – העובדה שמעולם לא למדתי הכאיבה מאוד לאבא שלי, מאחר וגם הוא היה בלי תואר, דבר שתיסכל אותו שנים רבות. כשאבא שלי נפטר, הבטחתי לעצמי שאני אשלים תואר, אולי גם קצת בשבילו, אבל גם הרבה בשביל שאני לא אסבול מהתסכול הנוראי הזה של אדם שיודע שיכול היה לעשות משהו, ולא עשה. אבי היה טרוד רוב חייו בדאגה לפרנסה של המשפחה, ופשוט לא היה לו מתי להשלים תואר. במקום זה, אבי בילה חלק גדול מחייו בלמידה אוטודידקטית מתוך כמויות מטורפות של ספרים ושל מאמרים. כשהחלטתי לנטוש את מסלול הלימודים בטכניון ולאחר כך כשהחלטתי שהאוניברסיטה הפתוחה זה לא בשבילה, היה לו קשה מאוד עם זה. יש בתואר הזה מעט סגירת מעגל.

2014-06-17 19.53.31

יחד איתי סיימה כמובן כל הכיתה וכל המחזור, אבל בעיקר גם סיימה קבוצת אנשים שהם ספק חברים ספק אחים, אלה שנמצאים אצלי בקבוצת הוואטסאפ שקוראת לעצמה “ארגון גמלאי רופין”. נכון שמערכת היחסים המשפחתית בינינו התחילה כשלמדנו למבחנים, אבל מהר מאוד הלימודים המשותפים והדינמיקה המצוינת בינינו הפכה לחברות אמיצה והדוקה. מאחר וחלק מחברי קבוצת הגמלאים לא הגיעו לטקס אין לנו תמונה של כולם עם גלימות, תאלצו להסתפק בתמונה של שלושה מתוך שמונת חברי הקבוצה, יחד עם האחת מרצות האהובות עלינו (ועל אחד מאתנו, אפילו יותר מכולם). יחד איתי בתמונה (משמאל) לושי (שהוא מנהל הגד”ש של עין השופט ומייצר את שמן הזית שאני הכי אוהב), דרור (שהוא המנמ”ר של אסותא וידוע גם בכינויו “נהגוס”), ד”ר גלית אהרון, ואני.

2014-06-17 22.40.16

אבל אני לא הבוגר היחיד במשפחה. השבוע סיים אייל, בני בכורי, את חוק לימודיו בכיתה ח’, והופ – הבחור אוטוטו עולה לכיתה ט’, ולמרות שאין כנראה קלישאה גדולה יותר מזאת בנושא הילדים, באמת, באמת, באמת באמת, שרק אתמול הוא הלך לכיתה א’. בשנה האחרונה אייל השתנה מקצה לקצה בכל הנוגע לרצינות שבה הוא מתייחס ללימודים, השיג ציונים מדהימים במבחנים, קפץ שתי הקבצות במתימטיקה, שתי הקבצות באנגלית… נחת. פשוט נחת. וכשהבן הקטן שלי ממשיך להביא מאיות כמעט בכל מבחן וגם עליו נראית רוח השינוי שהוא עושה (בתחומים אחרים…), הנחת כפולה ומכופלת.

בכדי לחגוג את כל הבוגרים במשפחה יצאנו לאכול במסעדה הכי אהובה עלינו באזור שלנו – מסעדת “לימוזין” (שיש בה גם אטליז שבו אני קונה את הבשר שלי לרוב). במסעדה הבנו, זוגתי ואני, שבאמת הילדים שלנו גדלו, בעיקר עקב כמויות הבשר שהם מסוגלים להאביס את עצמם בהן.

אחת מהמנות שהוזמנו היא מנה אהובה עלינו במיוחד, כבדי עגל בברנדי, שאמנם היא מנה ראשונה אבל זוגתי שתחייה לוקחת אותה כעיקרית… כשהבן הקטן שלנו הראה חיבה כל כך יתרה למנה הזו, החלטנו שנשחזר את ההצלחה בארוחת שישי, והרי המנה לפניכם.

2014-06-20 19.02.48

מין חריף-חמצמץ-מתקתק-שמן-טעים שכזה

מלא זמן לא כתבתי בבלוג. מלא. תירוצים יש בשפע, ואפילו גם סיבות אמיתיות, אבל היום הכנתי מנה שיצאה מעולה ואמרתי לעצמי שאני חייב לשתף אותה בבלוג, ושזו הזדמנות נהדרת לחזור ולכתוב. מה אגיד לכם, אני כבר כותב שלושה משפטים שזה לפחות חצי דקה (אני מקליד מהר…), ואני נהנה בטירוף. שכחתי כמה כיף זה לכתוב.

בתקופה האחרונה, כחלק מניסוי שאני עורך על עצמי, שיניתי לחלוטין את התזונה שלי. לאחר המון שנים שבהן נקטתי בתזונה שמבוססת על איזון בין פחמימות וחלבונים, אכילה מינימלית של שומנים וכמה שיותר ירקות, החלטתי לבדוק אם יש משהו בדיאטת ה-“פליאו”. מה שעומד מאחורי הדיאטה הזו היא הטענה שהאדם הקדמון היה צייד-לקט, ולא חקלאי. המשמעות היא – אוכלים בעיקר שומנים מהחי, לא אוכלים פחמימות לחלוטין, ומנסים להגיע למצב שנקרא “קטוזיס” או קרוב אליו. קטוזיס הוא מצב שבו הגוף לא משתמש לחלוטין בסוכרים בכדי להניע את עצמו, אלא רק במה שנקרא גופים קטונים, שמקורם משומן.

אם יש לכם חברים שעושים דיאטת פליאו, וחייכם חשובים לכם, שלא תעזו לשאול אותם “מה בעצם ההבדל בין פליאו לאטקינס? יש בכלל הבדל?” – אתם תקבלו מיד הרצאה זועמת של לפחות 5 דקות שמסבירה מה ההבדלים העיקריים. אז יש לא מעט הבדלים אבל בבסיס עומדת התפיסה האטקינסית שאומרת “שומן, וכמה שיותר”. בפליאו, גורסים, השומן הזה צריך להגיע מן החי ולא ממקור צמחי (לאטקינס לא אכפת), וכל המוצרים שאוכלים צריכים להיות לא מעובדים (להתראות נעורים, להתראות סוכרים לבנים). כמו בכל דיאטה, יש כל מיני מאכלים מוזרים (אנשים טוחנים סטייקים ושומן כאילו אין מחר), ובקבוצת הפייסבוק מעלים כל מיני אנשים תמונות של ארוחת הבוקר שלהם שעשויה מ- 4 ביצים ומלא חתיכות של בייקון. בריא? האמת – לא יודע. המחקרים שתומכים בתזונה הזו הם חדשים אבל מקיפים מאוד, ובועטים בכל מה שגדלנו עליו – כולסטרול זה רע? שומן זה רע? אז בפליאו, הפלא ופלא, טוענים ששומן זה הדבר הכי טוב ושיש ולגבי הכולסטרול, הטענה היא שיש מספר סוגים של כולסטרול (לפחות שלושה) ורק אחד מהם לא בריא… כמו שאמרתי – לא יודע. אבל מסביבי וגם הרחק ממני יותר ויותר אנשים עושים את הדיאטה הזו, מציגים בדיקות דם של תינוקות בני שנה וחצי, מדברים על המון אנרגיה (מסכים), על איכות שינה ועל עוד איכויות…

הדיאטה הזו עולה לי בדמים, בעיקר מצפוניים. ב- 8 שנים האחרונות הקפדתי על תזונה דלת שומן, ופתאום הדיאטה שלי מבקשת ממני לבעוט בכל מה שאני מכיר ולאכול כמה שיותר שמן, ואם אפשר, עם כמה שיותר כולסטרול וכמה שיותר מהחי. ביצה אחת ליום? תעשו לי טובה. חביתה עם שתי ביצים ואולי עוד שני חלמונים, שיהיה קצת יותר שמן. שונה לחלוטין ממה שהכרתי, שונה לחלוטין מאיך שחונכתי שצריך לאכול, שונה, נקודה. בינתיים אני נהנה מאוד. לא סובל בכלל, אבל גם לא ממש יורד במשקל במהירות שקרובה בכלל למה שאני רוצה / צריך / משתוקק. נראה לאן זה יוביל… אני לא חושב שאוכל להמשיך עם הדיאטה הזו כדרך חיים, אבל, אני עושה ניסוי של שנה, ונראה…

כחלק מהשינוי פתאום כל ה-“מוקצים” שלא היו בבית מהווים את חלק הארי של הדיאטה שלי – שמנת מתוקה, גבינות שמנות, חמאה, נקניקיות (מבית היוצר של Helga Wurst, שום דבר תעשייתי), המבורגרים…. אז אל תתפלאו על מה שיש במנה היום, טוב? אה כן, ואם אתם אוכלים כשר… טוב נו, תאלצו להכין את המנה הזו עם סלמון (שהולך מצויין עם הרוטב ורק דורש טכניקה קצת שונה) או לחכות לפוסט הבא…

2014-05-23 20.27.17

להמשיך לקרוא מין חריף-חמצמץ-מתקתק-שמן-טעים שכזה