לגלגל טורקי ולנוח

איפה שהוא בשנות ה- 2000, יותר נכון בדיוק באפריל 2000, עזבתי משרה בטוחה ודי בכירה בנטוויז'ן והצטרפתי כשותף לארבעה שותפים נוספים בהקמת חברה שעסקה באינטגרציה וייעוץ בתחום אבטחת המידע והתקשורת. עד היום אני זוכר איזו מדהימה הייתה התקופה הראשונה, בכל אחד מאיתנו הייתה חדוות יצירה שכנראה אפשר שתהיה לך רק כשאתה עושה משהו בשביל עצמך, בעצמך. חלק מהווי החברה היה בחברות בינינו, ולמרות שתמיד היה ברור שישנם קשרים בעוצמות שונות בין כל שני שותפים, בגדול הייתה הרגשה של "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".

בכל יום שני, יחד עם אחד השותפים, הלכתי לשחק ביליארד במקום שכבר אינו קיים כיום בתל-אביב, מועדון ביליארד שנקרא "Score's", באיזור אלנבי-פינת יהודה הלוי. השולחן הקבוע שלנו בימי שני היה השולחן הטוב ביותר במועדון – הקרוב ביותר אל הבר שהיה במרכז המועדון. כמה קבוע היה השולחן? היה עוד מישהו ששיחק בימי שני, קצת פחות קבוע, אבל עדיין ניסה בכל יום שני להזמין את השולחן עבורו, ותמיד הסבירו לבחור הזה, אחד יאיר לפיד, שהשולחן הזה שמור.

אני יכול לספר לכם שהייתי אחד משחקני הביליארד הטובים ביותר שראה המועדון הזה במשך כמעט שלוש שנות המשחק שלי במקום. אני יכול, אבל זה יהיה שקר גמור. אני אוהב לשחק, מכיר את החוקים (הבינלאומיים, הנכונים, האמיתיים, בניגוד למה שמשחקים בארץ), אני יודע לשחק בסדר גמור, מבין מה צריך לעשות איפה, היו לי במהלך חיי כמה מכות מדהימות (כאלה שכנראה היחס בין היכולת למזל מתחלק 50:50), אבל זהו, פשוט נהניתי מהמשחק ומהשגרה של "כל יום שני". האמת שחלק גדול מהמשחק, מעבר למשחק עצמו, הוא מה שנקרא "Trash Talk" – השיחה בין השחקנים, איך כל אחד מנסה להוציא לשני את המיץ… השחצנות העדינה (או לא עדינה) שלי ושל השותף שלי… היינו פשוט מעולים בזה. מעולים. "איזו מכה! התקשרו עכשיו מ- ESPN, ביקשו להעביר את המכה הזו ב-Replay בתור אחת המכות הטובות של השנה", "קח את הזמן, לא, אין לחץ על השולחן, זה לא שאנחנו משלמים לפי זמן. תכוון כמה שאתה רוצה, אני הולך בינתיים לשירותים", "חמור? אתה נותן מכה עם חמור? גברים אמיתיים לא משחקים עם חמור" (חמור הוא מין ידית עזר שמשתמשים בה לייצוב המקל כשהמקום ממנו מכים עם המקל רחוק מאוד מהכדור). אני מניח שאתם כבר מבינים.

אבל מה הקשר לאוכל? והרי הבלוג הזה באוכל עסקינן, לא? אז זהו, שהשותף שלי למשחק, רפי, הוא טורקי גאה שאוהב מאוד את המטבח הטורקי. רצה הגורל ומול ה- Score's הייתה מעין מסעדה טורקית שנקראה "ביזים דונרג'י" ("דונר" – שווארמה טורקית, "ביזים" – שלנו, ובתרגום חופשי – "שווארמיה שלנו"). לפני המשחק, היינו נפגשים שם לארוחה שנראתה כל יום שני בדיוק אותו הדבר – טורק לחמעג'ון, מנת דונר (כאמור, שווארמה טורקית מצויינת שהשיפוד שלו עשוי מפרוסות של בשר בקר עם בשר כבש טחון בין פרוסות הבקר) ואני, שבלי קינוח לא יכול, הייתי מסיים עם "שאקר פאהרה", בטורקית "עכבר מסוכר", שהוא מין עוגיה מוארכת (וקצת מזכירה גוף של עכבר) טבולה בסירופ סוכר. אליפות.

על הלחמעג'ון הטורקי, שהוא מעין פיתה שעליה יש בשר טחון מתובל, מניחים פרוסות דקות של עגבניות ובצל טריים,נותנים "שפריץ" של לימון, מגלגלים למשהו שדומה קצה ללאפה, ואוכלים.

עזבתי את השותפות אחרי ארבע שנים בדיוק, כשהרגשתי שהחברות התחלפה במשהו אחר, לא נעים, ושאני כבר לא יכול להתקדם מקצועית ועיסקית בחברה. לאחר כשנה לאחר שעזבתי (אבל בלי קשר ישיר לעזיבה שלי), השותפות כולה התפוצצה וארבעת השותפים שנשארו התחלקו לשני זוגות שותפים – שניים שנשארו בחברה המקורית ושניים שפתחו חברה אחרת, מתחרה. כשהחברה רק קמה, היו לנו שתי פגישות ששינו את דרך המחשבה שלי לגבי איך צריכה להיראות שותפות שאני חבר בה – פגישה אחת (שאמנם לא הייתי בה אבל תוכנה צוטט לי כמה וכמה פעמים…) הייתה עם לקוחה שאמרה שלאורך כל חיי החברה יקרו מקרים שמשהו יפול על הריצפה ומישהו יצטרך להתכופף ולהרים אותו. "תוודאו שאתם מוכנים תמיד להתכופף ולהרים את הדבר הזה, כל דבר וכל אחד. היום שבו תפסיקו להיות מוכנים להתכופף בשביל השותפים שלכם, יהיה היום שבו השותפות כבר לא תהיה שווה כלום". הפגישה השנייה הייתה גם היא אצל לקוח, חברת סטארט-אפ, והדהימה אותי רמת הפוליטיקה והגועל נפש בין שני סמנכ"לים (של הלקוח) שנכחו בפגישה, שעשו הכל בכדי להוציא אחד את השני הכי רע שאפשר. כשיצאתי מהפגישה אמרתי לשותף שלי שנכח איתי בפגישה – "ביום שאנחנו נתנהג ככה אחד לשני, אני לא אהיה בחברה". וכך היה. כשהגיעה ההצעה מסיסקו, חברה שהשתוקקתי שנים לעבוד בה, הייתי כל כך בשל לעזוב, שלא היה צריך לשכנע אותי. למדתי המון בחברה הזו, עשיתי קפיצה משמעותית מאוד ברמת ההבנה שלי של הצד העסקי של העולם שבו אני עוסק, החזקתי בתפקיד של סמנכ"ל מצד אחד, אבל גם "פועל זוטר" מצד שני שחייב לעשות כל מה שצריך בשביל שהחברה תצליח, ופשוט, הגיע הזמן להתקדם קדימה.

כשהגשתי את המנה הזו אצלנו בארוחת הערב כולם כולל כולם אהבו אותה, מה שלא תמיד קורה מאחר וכמעט תמיד יש מישהו שמשהו מפריע לו, והפעם – כולם אהבו – כולל שני הפיינשמקרים, זוגתי שתחייה והבן הקטן שלי, שלרוב נוהג לאכול את המסביב ופחות את מה שמכיל בשר… כזה קונצנזוס על זה שהמנה טעימה הרבה זמן לא היה. למרות שהקונצנזוס הזה המשיך גם בארוחת שישי הבאה, שהכנתי בה עוד מנה מגולגלת – טורטייה מקסיקנית, אבל על זה בפוסט נפרד…

2013-07-19 21.27.52

הדרך אל הלב עוברת דרך בלוטות הטעם

אוטוטו יום האהבה. האמת שאחד החברים הטובים שלי כבר כמה שנים אומר לי "אתה חייב להוציא פוסט לכבוד יום האהבה. פוסט שילמד איך להכין איזו מנה אחת או שתיים שתפיל את בת הזוג של הקוראים. תאמין לי", ככה הוא אמר, "אחרי שקורא אחד יתחתן בגלל המנה שלך אתה תהפוך להיות מפורסם".

אז לא בטוח שאני רוצה להיות מפורסם, אבל מישהו כבר אמר "כל המזווג זיווג אחד בישראל, כאילו זיווג עולם ומלואו", לא? מה לא? אף אחד לא אמר את זה? זה בכלל לא המשפט הנכון? אוי, סתמו, מפגרים. מה אתם הורסים לי סיפור טוב עם עובדות.

אבל רגע. כמה דקות הפסקה בעניין של יום האהבה, אבל תיכף אנחנו חוזרים. ואתם יודעים משהו, זה אפילו קשור.

אחרי שלפני שבוע וחצי זה הפך להיות פורמאלי לחלוטין, אני יכול לספר לכם שהחלפתי ממש עכשיו תפקיד. שינוי משמעותי מאוד בשבילי. במשך 15 השנים האחרונות עסקתי במכירות טכנולוגיות בכל מיני מסגרות, הקמתי וניהלתי צוות Pre Sales לפתרונות תקשורת ואבטחת מידע אצל אחת מספקיות האינטרנט איפשהו בשנת 1998, הייתי שותף להקמה של חברת אינטגרציה בתחום אבטחת המידע וניהלתי שם את תחום התקשורת והייעוץ, ניהלתי את תחום אבטחת המידע בסיסקו, הייתי אחראי על הטכנולוגיות במגזר הציבורי בסיסקו… הרבה שנים ודווקא לא המון תפקידים, ובכולם עסקתי בלשכנע לקוחות לקנות טכנולוגיות כאלה ואחרות. ב- 8 השנים שלי בסיסקו עשיתי המון דברים מעניינים. בתחומים רבים – תכננתי פרוייקטים מעניינים, חלקם ייחודיים מאוד, נפגשתי עם המון לקוחות מעניינים. המון. דווקא בתפקיד האחרון שלי התרחקתי קצת מעולם אבטחת המידע ועסקתי בטכנולוגיות שונות לחלוטין – החל מטכנולוגיות הליבה של סיסקו שבהם בעצם התחלתי את העולם המקצועי שלי (תקשורת) וכלה בפתרונות לעולם הרפואה והחינוך. השינוי הזה היה מרענן מאוד מאחר ומצד אחד עסקתי בטכנולוגיות חדשות לחלוטין ודרשו המון לימוד, ומצד שני הרגשתי שאני עוסק בתחומים שהמשמעות שלהם היא שינוי אמיתי של החיים במדינה שלנו. חינוך ובריאות, לדעתי, הם שני תחומים שבאמת נוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו. מגב' ריידמן שמריצה מסיבות ב- 3 מיליון דולר, דרך ריקי מחדרה, וכלה במסעודה משדרות. במהלך שלושת השנים האחרונות, כחלק מהתפקיד, נפגשתי עם והצגתי ל- המון אנשים מעניינים – כולל אנשי חינוך בכירים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, שרים – באמת שהיה כיף גדול. אתם יודעים משהו, הייתי טוב בזה. ממש טוב. אבל אחרי שנתיים הרגשתי שהנה אני שוב מציג את אותה מצגת ומדבר על אותה טכנולוגיה, ובסוף כבר התחיל לשעמם. זה כבר אותו הדבר, הרבה זמן, ואני צריך שכל הזמן יהיה משהו חדש באוויר.

אני צריך שינוי.

השינוי בא בדמות הצעה לעסוק באחד התפקידים הכי מעניינים בסיסקו (נשבע לכם שאני לא משוחד) – הוצע לי, והסכמתי, להיות מנהל מוצר של אחד ממוצרי אבטחת המידע של סיסקו, כנראה המוצר שאני הכי אוהב מתוך ארסנל המוצרים שלנו. התפקיד, כמו שאני כבר מבצע אותו בערך חודש וחצי בערך, מעניין ומושך אותי כפי שקשה לתאר, אפילו על הכתב. אני מוצא את עצמי מתעורר באמצע הלילה ומוסיף עוד מטלה לרשימת המטלות המתארכת שלי, מוצא את עצמי נוסע באוטו ביום שבת ומחייך לעצמי כי כבר עוד מעט שבת ומחר כבר חוזרים לעבוד. טירוף.

אז מה הקשר ליום האהבה? השבוע ניהלתי עם אישתי שיחה ארוכה בנושא ההשפעה של בני זוג האחד על השני. על מעשים שבן זוג אחד עושה בזכות שבן הזוג השני מעודד אותו לעשות ולהתפתח, מעודד אותו לעשות. אני חושב שיש כאן המון הזנה חוזרת במקום הזה של הזוגיות – מצד אחד, מי שמעודד בן זוג לעשות משהו זה לאו דווקא בן הזוג השני אלא שניהם ביחד, הזוגיות שלהם, ה-"ביחד-ness" שלהם. ומצד שני, מחלק גדול של המעשים האלה שני בני הזוג נהנים, ולפעמים גם כל המשפחה. שנינו עודדנו במהלך החיים הזוגיים שלנו האחד את השני לעשות משהו, ותרמנו המון אחד לשני ככה, וכמובן גם ל-"ביחד-ness" שלנו.

הרבה מתוך מה שעשיתי בשנים האחרונות, מה שעשיתי בסיסקו ומחוצה לה, נעשה באיפשורה ובעידודה של זוגתי שתחייה. כשהחלטתי לעזוב משרה נוחה ותפקיד בכיר בנטוויז'ן בכדי לפתוח חברת אינטגרציה שידענו שתדרוש ממני יותר שעות ממה שיש ביום, מלי הייתה זו שהסכימה לקחת על עצמה את שדה הקרב שנקרא "ניהול הבית" על מנת שאני אוכל להיות מפוקס על הצלחת החברה החדשה, וכשעברתי לסיסקו ונדרשתי לנסוע לא מעט לחו"ל ולהמשיך לעבוד שעות מטורפות, גם כאן הייתה זו מלי שתמיד עמדה מאחורי ואיפשרה לי לעשות את מה שצריך בכדי שאני אצליח, בכדי שאנחנו נצליח. גם במעבר האחרון כמות הפירגון שקיבלתי מזוגתי שתחייה היא בלתי ניתנת להסבר, בלתי ניתנת למדידה. ואולי, זה כל הסוד. האמונה של שנינו שצריך לעשות מה שצריך בכדי שבן הזוג השני יצליח, כדי שנצליח ביחד. שלא תבינו לא נכון, כמו בכל חיי זוגיות, גם אישתי ואני מתווכחים ורבים. האמת שכעוצמת האהבה שלנו כך עוצמת המריבות שלנו, אבל עדיין, בסוף, מה שמנצח בכל מריבה זה לא אני וגם לא היא, הדבר הערטילאי הזה, ה-"ביחד-ness" הזה, הוא שמנצח.

אז אם אתם מתכוונים להכין לבן או בת הזוג שלכם את הארוחה הבאה, ואם כתוצאה מכך, מאחר והדרך אל הלב באמת עוברת דרך בלוטות הטעם, גם שלו וגם שלה, גם תחליטו להיות זוג, ולהתחתן, וגם אם סתם החלטת לפנק את בן/בת הזוג שלך הנוכחית שלך ביום האהבה עם המנה הזו, אז הנה הטיפ שלי לחיי זוגיות מלאים ומוצלחים – תפסיקו להסתכל ב-"צלחת" של בן הזוג. תבינו שה-"צלחת" משותפת בין שניכם, ומה שהיא אוכלת גם אתה אוכל, ומה שהוא אוכל גם את אוכלת, ואם הוא מצליח אז אתם שניכם הצלחתם ביחד, אין לבד, ואם היא מתקדמת עוד קצת או עוד הרבה, אז שניכם התקדמתם המון.

RH_3005

בתמונה: אני וג'ון צ'יימברס, מנכ"ל ויו"ר סיסקו העולמית, בביקור האחרון שלו בישראל לפני כחודש (ביקור שהוכרז כמוצלח מאוד וכוסה על ידי רוב העיתונים בארץ), ביקור שהייתי ה- 'קמב"ץ' שלו. מה זה קשור? שוב, אם אישתי לא הייתה "משחררת" ומאפשרת לי להיעלם לכמה ימים, אין סיכוי שהייתי יכול לעשות את מה שעשיתי, והשמועות מספרות שעשיתי טוב בביקור הזה, אבל אתם יודעים, אל תאמינו לשמועות, וזה.

חג אהבה שמח לכולנו.

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

בלי זיעת אפך תאכל לחם תירס

לא יודע בדיוק למה, אבל ללחם תירס יש אצלי קשר לטעמי ילדות. אני לא חושב שאמא שלי הייתה מכינה הרבה פעמים לחם תירס (למרות שאני זוכר שהכינה), אבל בכל זאת משהו מתחבר לי לילדות. הריח של לחם תירס לדעתי הוא באמת משגע, אני בכלל מת על טעמי תירס כמעט בכל דרך אפשרית, והריח המתוק שמסתחרר לו בבית כשלחם תירס בתנור פשוט מטריף אותי.

אני חושב שלקמח תירס יצא שם רע בארץ, כמעט ולא משתמשים בו והקישור היחיד שיש אליו, לאו דווקא בחביבות, הוא לממליגה שהרוב (למעט הרומנים) אוהבים כל כך לשנוא. אם הגענו לכאן, אז אני דווקא רוצה להתוודות ולספר לכם שאני מת על פולנטה, שהיא הגרסה האיטלקית ולדעתי הקצת יותר עשירה של ממליגה, ואני מבטיח לכם גם שבעתיד הלא כל כך רחוק יהיה כאן פוסט על הפולנטה שאני מכין.

לחם תירס הוא גם מאפה בסיסי מאוד שאפשר לשחק המון עם הטעמים שלו ולהוסיף לו המון תוספות – אפשר להכין אותו אפילו כבסיס למאפה או לפאי, אפשר להוסיף לו גבינות, תבלינים, ירקות צלויים, ואפילו אפשר להכין אותו כמעין מאפה שכבות שבין השכבות מניחים בשר טחון מטוגן קלות ומתובל או, לחובבי הג'אנר, פטריות קצוצות צלויות עם בצל. קצת יוגורט סמיך או שמנת חמוצה ליד, סלט קטן, ויש לכם ארוחה מושלמת לשבת שלא בא לכם לבלות בא בכלל במטבח.

לחם התירס בצורתו ה-"בסיסית" יכול לשמש תוספת מצויינת לכל צלי, קדירה וכמעט לכל דבר עם רוטב שאנחנו רוצים לספוג אותו (אפילו מרק) – הטקסטורה שלו אוורירית מאוד וסופגת כל רוטב בלי שהעניין הופך להיות "מושי" מדי ובצקי.

20130308_173450

להמשיך לקרוא בלי זיעת אפך תאכל לחם תירס

מרק געגועים לסתיו

יומיים לפני שהכנתי את המרק הזה חזרתי מנסיעה לקליפורניה (וקצת ניו יורק) במסגרת העבודה. אי אפשר להגיד שארצות הברית היא מדינה שקשה להשיג בה אוכל טוב במחירים סבירים, והאמת שבחלק מהמקרים אכלתי לא רע, אבל כמו בכל נסיעה, מיד אחרי שעוברים יומיים-שלושה-ארבעה, אני מתחיל להתגעגע לאוכל ביתי.

רצה הגורל ובדרך חזרה הביתה מנמל התעופה, הייתה סערת ברקים, שעשתה לי רצון רב לאוכל סתווי מנחם. אצלנו בבית, בכל ימות השנה, אמא שלי הייתה מכינה מרק עגבניות ואורז מצויין, שהיווה עוד אחת מדרכיה הנסתרות של דת שימור האוכל הפולנית. כשהייתי חוזר מבית הספר, מרחרח ומתלונן "אוף, עוד פעם המרק עוף של יום שבת???" (לפעמים זה היה ברביעי, לפעמים בשלישי, ולפעמים בראשון, הייתי קוּטר אמיתי), הייתה אמא שלי שולפת את הסוד של המרק, והופכת אותו למרק עגבניות עם אורז בשנייה.

הסוד היה כמובן קופסה או שתיים של רסק עגבניות, "38 בריקס!" זעקה העטיפה, ועד גיל מאוחר יחסית ניסיתי להבין מה הקשר בין הברקסים לבין מרק עגבניות. עוד שתיים-שלוש-ארבע כפות של אורז, ערבוב קצר יחסית, והופ – מרק עגבניות שהיה באמת איזה קסם. מצד אחד היה לו טעם עמוק מאוד של מרק העוף, בטח ביום רביעי אחרי שהוא ספג את כל הטעמים והפך להיות מרוכז מאוד בטעמו, ומצד שני רסק העגבניות נתן לו חמצמצות מאוד מרעננת. האורז היווה סתם "מרענן חיך" שנתן מרקם שונה לעיס טיפה למרק הזה. יש לי המון געגועים למרק הזה, הפשוט, הטעים, שמזכיר לי כמה אמא שלי הייתה גאונה במטבח וכמה אני מתגעגע לבישולים שלה. המעבר לבית האבות היווה גם את סוף קריירת הבישול של אמא שלי, מה שאומר שאני כנראה אמשיך להתגעגע.

ואני דווקא פינטזתי על מרק מינסטרונה. האמת שכל השבוע בארה"ב פינטזתי על מרק מינסטרונה, ובאף אחד מהמקומות שהייתי בו היה מרק מינסטרונה שנראה ששווה להשקיע בו. קמתי בבוקר עם רצון עז למינסטרונה ורשימת מכולת למינסטרונה, ורק העובדה שהנה-הנה כבר צהריים ומרוב עבודה ואימיילים וטלפונים לא הספקתי לעשות קניות ואני כבר מת מרעב, נזנחו התכניות על מינסטרונה, ונגזר גורלה של קופסת העגבניות המרוסקות.

אז שנתחיל? אחד מרק עגבניות של סתיו שאפשר לעשות אותו תמיד שעושה שמח בפה ובבטן, וכשמתחילה סופת ברקים בחוץ, או אפילו גשם, עושה גם המון שמח בלב. ומה שהכי כיף בו, שהוא קצרצר הכנה ולא דורש כמעט כלום. בקיצור – אפשר להכין אותו בתחילתה של סופת הברקים, והוא מוכן עוד לפני שמטפטפת לה טיפת הגשם הראשונה.

DSC04419

ים-יבשה

הפעם האחרונה שאכלתי את המנה הזו, או יותר נכון את המנה שהמנה הזו מבוססת עליה הייתה בשנת 1995. מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד בחברה שהתעסקה בתקשורת בינלאומית. כחלק מהתפקיד שלי, בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד, שלחו אותי להתקין מערכת של החברה בקנדה.

הגעתי למלון Holiday-Inn Express בפרבר של טורונטו שנקרא סקארבורו (Scarborough) בשעות הערב המאוחר. הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אם לא סופרים את המוצבים תל-שרייפה וטבק בלבנון. צ'ק אין מהיר, והשאלה הבאה היא "איפה אני יכול לאכול ארוחת ערב?". מתברר שיש מסעדת סטייקים ליד המלון, סניף של הרשת The Keg שהיא (כך הסביר לי הפקיד) רשת מכובדת מאוד של בשרים בקנדה. יאללה, אני בדרך. מסעדה נחמדה, קצת מזכירה דיינרים שראיתי בסרטים (כולל שירי יומהולדת שהמלצרים שרים בקולי קולות כמו ב- New York New York מי שזוכר או בקולומבוס בהרצליה, בתקופה שהיא הייתה מסעדה לא-כשרה). המלצר מאוד נחמד. אני מעולם לא אכלתי חלק ממה שכתוב בתפריט ולכן אני שואל את המלצר מה כדאי לי לקחת – הבחור מתיישב בכיסא מולי, ומסביר לי מנה מנה על מה מדובר. החלטנו שאני אקח מנה של סקאלופס עם בייקון שמוגשת עם רוטב חזרת בצד, וסטייק סירלוין (סינטה). הבחור ממש נחמד, דואג שארגיש בבית, מדבר איתי, מארח לי לחברה כשהוא מבין שאני רחוק מאוד מהבית, ממש על הכיפק.

המנה הראשונה מדהימה. ההיכרות שלי עד אז עם פירות ים הייתה בעיקר שרימפס ומולים ברמה ירודה מאוד (זה מה שהיה אז בארץ) ועם שימורי תמנונים שאבי היה מביא מהנסיעות שלו לחו"ל. מעולם לא טעמתי סקאלופ ופשוט התאהבתי. רוטב החזרת פשוט הביא את המנה הזו למקום אחר. המנה הזו היא מסוג "Surf and Turf" (גלים ודשא בתרגום חופשי) – שילוב בין דג או פירות ים ובין בשר. לרוב מדובר על מנות שמבוססות על סטייק שמוגש עם שרימפס או משהו דומה שנותן "קיק" רציני לטעם, אבל במנה הזו דווקא החלק של ה- turf (הבייקון) מהווה נותן ה-"קיק" לטעם והסקאלופ מהווה דווקא את החלק המרכזי מבחינת נפח.

גם הסטייק היה מעולה, והמלצר ממשיך להיות חביב ונחמד, ועוגת הגבינה בסגנון ניו יורק שהוא ממליץ עליה לא מכזיבה. מדהים. זה היה לפני כמעט 20 שנה ואני עדיין זוכר את הארוחה הזו עד היום. אני זוכר גם את הפאדיחה כשגיליתי שיש לי כסף בדיוק לארוחה ולא נשאר לי לטיפ. כל המזומן היה בכספת במלון ואני יצאתי עם סכום שהספיק לי לטיפ קטנטן. הנחתי את הכסף על השולחן וברחתי.

החלטתי למחרת לחזור ולתקן את העניין. ישבתי באותו שולחן, וגם הפעם אותו מלצר שירת אותי. אתם לא צריכים לנחש שהשירות הפעם היה סטנדרטי מינוס. הבחור אמנם לא התעלל בי אבל היה מאוד קורקטי. השארתי לו טיפ שכיסה את יום האתמול, את היום וגם את מחר.

למחרת חזרתי מאוחר מהמשרד שבו התקנתי את הציוד, ושוב הגעתי לאותה מסעדה. אותו מלצר שוב התיישב לידי. "אתה חייב להסביר לי משהו", הוא אומר לי, ודורש הסבר איך יכול להיות שבערב הראשון הוא התנהג אלי כאילו הוא החבר הכי טוב שלי וקיבל טיפ מחורבן, ובערב השני קיבל טיפ מדהים על שירות גרוע. כשהסברתי לו שנינו צחקנו ממבוכה, ובמשך השבועיים הקרובים כל ערב, למעט הערב החופשי שלו, הוא היה המלצר שלי.

לפני כמה שבועות התחשק לי לשחזר את המנה הזו. אני מפנטז עליה כבר המון זמן ופתאום, באיזה שישי, החלטתי לפנק את זוגתי שתחייה ואת הילדים במנה הזו. שתחייה אמנם לא אוכלת בייקון, אבל סקאלופס היא אוהבת, אז הכנתי לה את המנה בלי הבייקון, ולא שמעתי תלונות.

החלטתי לשדרג טיפה את המנה ולהגיש אותה על סלק אפוי ברוטב של יוגורט מתובל. מדובר באמת, לדעתי, במנה שיכולה לשמש מנה ראשונה בכל מסעדה שמכבדת את עצמה. מדובר במנה מאוד, אבל מאוד פשוטה להכנה ומצד שני מרשימה בטירוף, ואני בטוח שהיא הולכת להופיע על השולחן שלנו לא מעט, למרות שבייקון לא מהווה אחד מהמוצרים שמופיעים אצלי על השולחן בגלל כמות השומן הגדולה שלו. בכל זאת, בשביל המנה הזו, מותר.

האמת שאם הייתה חזרת טרייה כנראה שהייתי מכין רוטב חזרת ומוותר אולי על היוגורט, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה…

DSC04174

סלטים גנובים ימתקו

בזמן האחרון אני מחפש יותר ויותר רעיונות לסלטים חדשים. הגיע הזמן לרענן את קו הסלטים שלי. Simply Put. הקיץ הזה מראה את אותותיו – אני מחפש סלטים קלילים בטעמם, עם ניגודים חזקים וטעמים חזקים שמתאימים (ומטעימים) לקיץ החם הזה.

במקרה, או שלא במקרה, אני גם נתקל ביותר ויותר סלטים מעניינים. לפני כמה שבועות אכלתי במסעדת "קימל" של שאול בן-אדרת ארוחת טעימות יחד עם קופון שקנינו לפני כמה זמן, ואכלנו שם סלט מעולה של סלק חי עם נענע וסילאן. אליפות. ניסיתי להכין משהו דומה, ולמרות שהסלט שלי יצא מאוד שונה מהמקור (וגם הוכן מאוד שונה, עקב אילוצים שונים), גם הגרסה שלי יצאה לא רע בכלל… אני עוד צריך לעבוד עליה והיא עוד תופיע בטח בבלוג בעתיד הקרוב, אבל בינתיים… במקום אחר… בבלוג אמריקאי שנקרא The Dabble שאני קורא לפעמים (האמת שאני חושב שהבלוגרית צריכה לקרוא לו The Babble, בעיקר מאחר והיא קשקשנית לא קטנה…), הופיע סלט אסייתי מגניב של מלפפונים. המנה הזו נראתה לי רעננה, מרעננת, מלאה טעמים ומלאה ניגודים, וכך היא באמת הייתה בסיכומו של דבר. הסלט הזה ליווה בהצלחה רבה את קבב הדג התאילנדי שהכנתי לא מזמן. הסלט אמנם לא עם החזות הכי מזמינה שיש (שלוליות רוטב אף פעם לא היו מושכות במיוחד), אבל הייחוד שלו הוא דווקא כמות הרוטב.

הDSC04090

להמשיך לקרוא סלטים גנובים ימתקו