פינוקוקוס

שלא תבינו לא נכון. התזונה שאני הולך לפיה קורעת אותי. מצד אחד, אני באמת מרגיש מצויין, אמנם לא יורד גרם (ירדתי קצת ועצרתי), אבל נראה שאורח החיים הזה פשוט טוב – אני מרגיש אנרגטי, הרעב שלי השתנה לחלוטין (אין עוד רעב משתק של כאבי ראש או הסתערות חסרת שליטה על כל מה שיש במזווה). אבל מצד שני, התזונה הזו לא משופעת בפחמימות. והרי הפחמימות הן טעם החיים, לא? מי יכול להגיד לא למשהו עם שוקולד? או עם פירות? או סתם משהו מעובד עד-זרא עם מלא עמילנים וחומרים כימיים? אולי כשקוראים את זה ככה זה לא ממש נשמע מגרה, אבל תאמינו לי, מאז שעברנו לארה”ב, היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמזון המעובד בכמויות היסטריות, אני מבין כמה אוכל יכול להיות מעובד לגמרי מצד אחד, לא דומה לשום דבר חי או צומח, ועדיין להיות מגרה מאוד. האמת שאני גאה בעצמי מאוד שאני לא יורד כאן כל יום על איזה דונאט או כל האוכל המקסיקני המגולגל בטורטיות מקמח תירס אהוב ליבי.

אבל אתם יודעים, לא טוב למנוע מעצמנו הכל. כמעט וכתבתי “גם אני חוטא מדי פעם”, אבל אני לא ממש מרגיש חוטא. מדי פעם אני אוכל קובייה או שתיים של שוקולד מריר, 85% לפחות, עם מעט מאוד סוכרים ועדיין הרגשה מדהימה של שוקולד (ואם קונים מהפירמה הנכונה, כמו לינדט לדוגמה, הוא באמת מדהים).  ואתם יודעים משהו, בביקור האחרון שלי בישראל קניתי לילדים שלי כמה חבילות של טוויסט ושל טעמי, ואפילו לקחתי ביס כשהם אכלו אותם. לא צריך להשתגע.

התזונה הפליאוליתית מאמינה שכל הצלחת שלנו צריכה להיות מורכבת מאוכל אמיתי ולא מעובד. אני מניח שאף אחד מכם לא יתנגד לזה. עוד תזונת הפליאו דורשת שלא לבסס את התזונה שלנו על פחמימות (בין אם הן פשוטות, מורכבות, מלאות או ריקות – פחמימות לא צריכות להוות חלק משמעותי מהתזונה שלנו). שמעתי כבר כל מיני טיעונים בעד ונגד מזון מן החי, חלקם הגיוניים (כגון שמירה על הסביבה או אפילו טיעוני מוסר שקשה לי להסכים איתם אבל אני עדיין מבין את נקודת ההשקפה של האחר) וחלקם מטופשים עד כדי חוסר אמונה שעומד מולי מישהו שאשכרה השקיע מחשבה בטיעון הזה (“בתקופה הפליאוליתית אנשים צדו את האוכל שלהם, למה אתה לא צד אותו?” או “תיכף תגיד לי שאתה גם ישן במערה”). יש סיכוי שאנשי הפליאו עשו טעות שיווקית כשקראו לעצמם פליאו, בעיקר מאחר וחלק גדול מהקווים המנחים של התזונה הזו מבוססים על מדע. מדע שלא היה רלוונטי ולא היה ידוע בתקופה הפליאוליתית. אף אחד לא ידע שכשמטגנים תפוח אדמה בשמן עמוק העמילנים הופכים לאקרילאמידים, חומר שנמצא כפוגע באשכים, בריריות, במערכת העצבים ויש אפילו חשד שהוא מסרטן. אף אחד בתקופה הפליאוליתית ידע מה זה כולסטרול או שומן רב-רווי או אומגה 6. היום אנחנו יודעים, ואין שום סיבה שלא ננצל את העובדה שאנחנו יודעים על מנת לעשות לעצמנו חיים טובים יותר, לא?

ובכל זאת, לא תמיד מתחשק לי חביתה עם בייקון בארוחת הבוקר. לפעמים בא לי לקום לאט, ולאכול צלחת של יוגורט סמיך עם גרנולה. ואיך, איך אפשר גרנולה בלי מלא קוואקר ובלי מלא סוכר? אפשר, תתפלאו. אמנם זה לא נטול לגמרי פחמימות, אבל אף אחד לא אמר שפחמימות זה משהו שצריך להימנע ממנו, רק להגביל ולא להשתולל.

2016-03-13 21.12.25

להמשיך לקרוא פינוקוקוס

טביעת האצבע של מיקי

אני לא טיפוס של אפייה, כמו שכבר הבנתם. היחס בין המאפים לבין הבישולים בבלוג הזה עומד על משהו כמו 5 ל- 200. לא שאני לא יודע לאפות, לא שאני עושה את זה רע, אני פשוט פחות אוהב את זה – לדעתי באפייה יש פחות "לב" ופחות מח (כלומר, גם אם אתה שונא לחלוטין את עבודת הקונדיטוריה אך יודע לדייק במשקלים ובתהליכים – אתה בעניין) ואני דווקא מחובר לצד הרגשי של האוכל, בקיצור, לא מתאים.. אם גם מוסיפים לזה את העובדה שלרוב עוגות ועוגיות משמעותם כמות גדולה מאוד של שומן מצד אחד, והעובדה שאני מנסה מאוד להכין דל שומן מצד שני, זה בכלל מוסיף למיעוט האפייה שלי. לכן, כשפנו לי מהוצאת הספרים והציעו לי להשתתף בסדנת אפייה עם מיקי (שלא יכולתי להשתתף בה) ואח"כ אפילו הציעו לשלוח לי את ספר העוגיות החדש – "אוצר העוגיות של מיקי שמו" בכדי שאכתוב עליו ביקורת, תגובת הבטן שלי הייתה משהו כמו "אל תבזבזו עלי את הזמן, אני לא הבלוגר האופטימלי בשבילכם".

הפסקה קלה לטובת שחרור קיטור בנושא אתיקה של בלוגרים

התזמון של כתיבת הפוסט הזה לא יכול היה להיות מושלם יותר – בקבוצת פייסבוק שאני מנוי בה, עבור בלוגרי בישול ואפייה בלבד, התקיימו מספר דיונים רותחים על אתיקה של בלוגרים, כתיבת פוסטים על מוצרים שמקבלים במתנה, אמינות, ארוחות בחינם, ועוד. עקב הכבוד שאני רוכש לחלק מהבלוגרים ולמי שמנהל את קבוצת הפייסבוק אני לא אצטט מה שהיה בדיון, נזרקו שם לא מעט האשמות מצד בלוגרים על הבלוגרים שמתנהגים בצורה הכי שקופה ונקייה שיש, ולדעתי ההאשמות והמתקפות היו פשוט בגלל שאותן מאשימים העדיפו להאשים אחרים במקום לקבל ביקורת או להסתכל שניה לתוך תוכם. אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי (כלומר, זה הבלוג שלי ואני אגיד מה שבא לי) בכדי לסכם את דעתי בנושא – להבדיל מהמון בלוגרים שהופכים את הבלוג שלהם לשלט חוצות בתשלום (בין אם בתשלום ישיר ובין אם בתשלום על ידי קבלת מתנות בתמורה לכתיבת ביקורות מפרגנות), אני משתדל להמעיט מאוד בביקורות מוצרים, ביקורות מסעדות וכד'. האמת שנכוותי פעם אחת בצורה משמעותי (ראו ערך בצק הפילו של "שלושת האופים"), הוזמנתי לארוחות בלוגרים שהיו שונות בתכלית השינוי ממה שמתנהל במסעדה ביום רגיל, וקיבלתי "הצעות לשיפור" לפוסט שביקרתי בו מוצר בצורה שהיחצ"ן חשב שהייתי יכול להיות פחות נחרץ (כלומר, לשקר לקוראים שלי, מה שלא יקרה). אני מתנגד מאוד לבלוגרים שמזנים את הבלוג שלהם, ומוכנים לכתוב הכל רק בכדי שזרם המתנות חינם ימשיך, ושימשיכו להזמין אותם לארוחות בלוגרים בחינם. יש כאלה ש-"שוכחים" לציין שהם הוזמנו לארוחה בחינם או שקיבלו את המוצר במתנה או שמשלמים להם על מנת שיכתבו את הביקורת המחמיאה, יש כאלה שגם אם מדובר במוצר נוראי או ארוחה במסעדה מהסוג הבזוי ביותר, יכתבו ביקורת מחמיאה, שוב, בכדי להמשיך ולקבל את המתנות וההזמנות חינם. יש שמגדילים לעשות ומציגים את עצמם כבלוגרים שכותבים ביקורת מסעדה בפני בעל המסעדה או היחצ"ן של המסעדה, בתקווה שיקבלו ארוחה חינם או לפחות קינוח או לפחות איזה יחס מועדף. זונות יחצ"נים, אני קורא להם.

מנקודת המבט האישית שלי, ולא צריך להסכים איתי, בלוגר צריך להתנהג בדיוק כמו שעיתונאי נטול-פניות אמור לנהוג, וכאשר בלוגר הופך להיות זונת יחצ"נים הוא בוגד בקוראים שלו ופוגע באמינות שלו. ולמה לי אכפת? מאחר וחלק גדול מהקוראים עדיין לא יודעים להבחין בדקויות בין בלוגר נטול-פניות שכזה ובין בלוגר שיסכים למכור את מיטב קהל קוראיו רק בכדי לקבל עוד איזה קולפן במתנה או עוד איזו ארוחת חינם. וכשהם מבינים שעבדו עליהם, ומאחר והם לא יודעים להבדיל, גם אני נפגע, וגם שאר הבלוגרים שמשאירים את הבלוג שלהם נקי. נכון, מדי פעם אני מבקר מוצר או מבקר מסעדה (ברוב המקרים כשמדובר במסעדה מדובר בביקורת שאני היוזם שלה ולא המסעדה, ארוחה שאני משלם עליה במיטב כספי), אבל אני מוצא את עצמי, בכתיבת פוסט שכזה, מתחבט עם עצמי רבות בדיוק איך להציג את העובדה שקיבלתי משהו בחינם, בלי להיות אפולוגטי יותר מדי מצד אחד, ומבלי לוותר לכתיבת ביקורת אמינה וחדה וכשצריך, גם ביקורתית. השבוע קיבלתי פנייה נוספת לכתוב ביקורת על ספר נוסף, ספר שאני מתכוון האמת לקרוא ולכתוב עליו, והשאלה הראשונה ששאלתי את היחצ"נית, לפני שהסכמתי לקבל את הספר, הייתה "אילו עוד בלוגרים הוזמנו לכתוב ביקורת על הספר?" התשובה לשאלה היא אולי החשובה ביותר עבורי בהחלטה, והיא נשאלת בכל פעם שאני מוזמן לקבל מוצר / ספר או להשתתף באירוע בלוגרים – אם בבלוגרים שהוזמנו לכתוב, גם אם רק אחד מהם, ישנו בלוגר שלא עומד בסטנדרטים הנוקשים שאני העמדתי לעצמי, אני לא משתתף. חד וחלק. יש יחצ"נים שמסרבים (לא קרה כלום, ביי), יש כאלה שלא מבינים למה ומה אני רוצה (ומקבלים הרצאה של לפחות 5 דקות למה אסור להם להמשיך ולעבוד עם בלוגרים מהסוג הנמוך ביותר) ויש כאלה שחושבים שאני סתם שחצן ונפוח מתהילה (ברור שזה נכון). אני חייב לציין שבתחילה הסתנוורתי מאור הסנוורים של התהילה, כשהתקשרה אלי יחצ"נית ואמרה לי שאני חלק מקבוצת בלוגרים מובילים נדלקתי והייתי מוכן לעשות כמעט הכל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה צריך להיות אחרת. אפשר לטעות פעם אחת, פעמיים, שלוש, אבל מעבר לכך זו בחירה.

זה הזמן גם לספר שספרי הבישול שלי בבית (כמה עשרות) מהווים מעין "ספרי עיון" וכאלה שמכניסים אותי למוזה כשאני רוצה לבשל משהו חדש או להמציא לי איזה תבשיל חדש. מספר אחד אני לוקח טכניקה, מספר אחר אולי שילוב טעמים / תבלינים, ואודרוב.כמעט ולא תמצאו אותי מכין מתכון אחד לאחד מתוך ספר בישול, והכיף הגדול בבישול הוא שגם לא חייבים, מקסימום ייצא משהו קצת שונה ממה שכתוב במתכון בספר. בספרי אפייה, לצערי הגדול, אין דבר כזה. צריך להקפיד על הכמויות המדויקות, על התהליכים, ובכדי להיות מסוגל לאלתר צריך לשלוט בכמות חומר תיאורטי שלא הייתה מביישת רופאה מתמחה שמתכוננת לבחינות הסיום שלה.

בסיכומו של דבר החלטתי שדווקא זו יכולה להיות הזדמנות טובה לנסות ולעשות משהו שונה מכרגיל, ומאחר והבנתי מבלוגרים אחרים שיש להם את הספר שהוא ספר מצויין, לא עשיתי שימוש בתגובת הבטן שלי, ולאחר מספר ימים הספר נחת אצלי בדואר.

האמת, ספר יפהפה. בשער מיקי עם המון צנצנות עוגיות מאחוריו, ובתוכו – עיצוב מצויין שעושה שימוש בדפים שנראים "מהוהים" עם כותרות וכותרות משנה בפונט שאני אישית מאוד אוהב (מאוד מזכיר מכונות כתיבה קלאסית, אם אני לא טועה קוראים לפונט הזה "דמדומים" והוא אחד האהובים עלי), תמונות שמשולבות היטב בדפים, בקיצור, ספר שכיף לעיין בו ולדפדף בו, וכמעט כל (אולי כל, אבל to be on the safe side – כמעט) המתכונים מכינים תמונה (לפחות אחת) של התוצר הסופי. כותרת המשנה (קצת יותר מכותרת, מעין פסקת פתיחה) מכילה קצת מידע על העוגיות, אולי סיפור מאחוריהן, ולפעמים גם טיפ או שניים לגבי אופן ההכנה. מבחינתי, כיף מאוד להיכנס אל תוך המתכון כשכבר מבינים את ה-"מאחורה".

הספר הגיע קצת לפני סוכות, ובמהלך החג הבן הקטן שלי ביקש שנכין עוגיות ביחד. הזדמנות מצויינת להשתמש בספר. אחרי עיון מדוקדק בספר, גם שלי וגם שלו, החלטנו להכין עוגיות "טביעת אצבע" מהספר, שמהוות מעין פרפרזה על עוגיות ה-"סנדוויץ' ריבה" הקלאסיות". העוגיות נגמרו אחרי יומיים שלושה. וגם זה היה תוך כדי שאשתי (אני טסתי לחו"ל בערב לאחר הכנת העוגיות כך שהיא נאלצה להישאר "השוטר הרע") הגנה עליהן בגופה.

2013-09-27 23.12.30

מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

בסוף השבוע שעבר זוגתי שתחייה נסעה עם חברתה המצוינת לקוס. כן אני יודע, זה נשמע נוראי, ואולי בעצם יכול להיות שזה פנטזיה של מי מכם, אבל קוס (Kos) הוא אי יווני אליו נסעו שתי הפאקאצות על מנת להתרחק קצת מהילדים, מהעבודה, מהלחצים וכנראה גם מהבעלים. במהלך סוף השבוע הזה כותב שורות אלה נשאר לסוף שבוע של זמן איכות אמיתי ומעולה עם שני הילדים, שדרשו במהלך סוף השבוע רצוף הפעילויות (קניות, בישולים, בריכה ועוד קצת בישולים) גם להכין הפתעה לאימא שחוזרת מחו"ל. הרעיון הראשוני היה עוגת סברינה שמלי מאוד אוהבת, אבל הרעיון נגדע באיבו מאחר ומלי, כמוני, מנסה לשמור על המשקל שלה ולשמר את מעמדה ככוסית-על.

אחד האתגרים למי שמנסה לשמור על המשקל שלו, או לרדת במשקל חרמנא ליצלן, הוא הקינוחים. יש מעט מאוד קינוחים שהם גם טעימים וגם לא עתירי שומן וקלוריות. אז נכון, אבטיח זה אחלה קינוח, ואני האמת מקנח איתו לא מעט פעמים, אבל לפעמים בא משהו קצת יותר מנחם, גם אם יש בו קצת יותר קלוריות מפרי – רק שהוא לא יהיה מסוג הקינוחים שמכילים 50% חמאה ו- 50% של שומן ממקורות טעימים אחרים.

לפני כמה שבועות, חזר אסף מפעילות שבה הכינו מוס גבינה פשוט מאוד – מערבבים גבינה עם אבקת אינסטנט פודינג, מרסקים בעזרת פטיש עוגיות פתי-בר, מניחים בכוס חד"פ קצת פירורי פתי-בר, יוצקים מעל את הגבינה, עוד קצת פירורים, ומקפיאים. טעמתי. האמת – לא רע בכלל. פשוט נורא, בסיסי מאוד בטעמים שלו, אבל טעים. אסף העלה רעיון להכין את המנה הזו לאימא – ואני הסכמתי בתנאי שנשדרג קצת…

אז את הפתי בר שידרגנו לפירורי שטרויזל שהכנו לפד, את הגבינה העשרנו בקצת משחת ווניל אמיתי וגם קצת ג'לטין שיאפשר התמצקות של הקרם בלי צורך להקפיא את העניין, הוספנו קצת ריבת משמש שהכנו יום לפני מהמשמשים המצויינים שמציפים את השוק בימים האלה, וקיבלנו קינוח מדהים, עדין בטעמים של גבינה ושל וניל ושל משמש, עם פירורי עוגיות שמהווים את הדבר היחיד שמכיל כמות שומן גבוהה יחסית, אבל עדיין, מאחר ומדובר בכמות קטנה יחסית, אז לא נורא.

שנתחיל? קרם גבינה-וניל עם שטרוייזל. כזה שאפשר להרשות לעצמכם גם אם אתם בדיאטה.

2013-06-15 19.13.45

להמשיך לקרוא מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

כשהכנתי את הארוחה המדוברת בפוסט הזה, בעצם בישלתי את הארוחה האחרונה במטבח הנוכחי שלנו. שלושה ימים אח"כ כבר הגיעו כמה אנשים עם כלי עבודה ופטישים והתחילו לפרק את המטבח, להרוס קירות, להזיז נקודות מים וביוב… בקיצור – החלום של מלי ושלי אוטוטו מתחיל לקבל צורה (מבטיח לכם להעלות תמונות של "לפני" ו-"אחרי", אולי בפוסט הבא). החודש וקצת האחרון הכיל המון התרגשות מצד אחד, המון המון רצון כבר להיות "אחרי" ולראות "איך זה נראה" ואיך זה לבשל במטבח החדש, וכמובן גם חששות… מה עם הכיור ממוקם במקום לא נוח? מה אם הכיריים שבחרתי לא מתאימות? יהיה לי מספיק מקום אחסון? ומשטח עבודה? בקיצור… הרבה שאלות והרבה חששות.

במהלך החודש האחרון היו לנו כמה נקודות אור, כמו מורית האלמותית שבישלה לנו אוכל ביתי וסיפקה לנו אותו בקופסאות פלסטיק, ממש כמו סטודנטים שבאים לקחת אוכל מאמא בסוף השבוע, ו-ק' וח', השכנים שלנו, שלא רק שנאלצו לסבול את העובדה שאנחנו משפצים, אלא גם ראו את מצוקתנו בחוסר של אוכל ביתי מבושל והזמינו אותנו לאכול אצלהם ארוחת שישי של אוכל ביתי מצויין.

האמת שעכשיו המטבח החדש כבר מתחיל לקבל צורה. רוב בעלי המקצוע כבר הלכו. אתמול בלילה כבר היה מטבח. אמנם צריך עוד לסדר ולתקן ולכוונן ולסדר איזו פגיעה בצבע, והארון צריך עוד איזה משהו, והחיפוי של הקיר עוד לא בוצע, אבל יש מטבח. היום אפילו חיממתי (במיקרו) לי שניצל (אפוי) ושניצל תירס (דיאט) ואכלתי אותו על צלחת (אמיתית מקרמיקה), על האי החדש. חתיכת שינוי יחסית לכמויות הקורנפלקס שאכלתי בשבועות האחרונים על שרפרף מעץ בצלחת חד-פעמית. בשאיפה, בשבת הקרובה (מחר) כבר נאכל משהו מתוצרת המטבח החדש.

האמת שדי התרגשתי לבשל את הארוחה האחרונה הזו (כמה דרמטיות יש כאן, ובשבילי זה היה באמת הרגשה מאוד דרמטית). מלי והילדים היו בחוגים, והיה לי את כל המטבח לעצמי. כמעט 15 שנה אני מבשל במטבח הזה, אני כמובן יודע בדיוק איפה כל דבר מונח, ולמרות שהוא כבר די נמאס עלי וממש קטן עלי, הוא המטבח שלי. היה.

החלטתי לפנק את מלי והילדים, אני יודע שמלי ואייל מאוד אוהבים עוגיות שושנים, כאלה שהמתכון שלהן עובר מדור לדור, לרוב מבצק "שקם" (שמנת-קמח-מרגרינה) ובגרסתו הנוכחית, בצק "חשק" (חמאה-שמנת-קמח) עם מילוי של קצף ביצים ואינסטנט פודינג. האמת שנורא התחשק לי כשמלי והילדים יכנסו הביתה, יפתיע אותם ריח של עוגת שמרים דווקא. אין כמו הריח הזה בכדי לתת הרגשה של "הגעת הביתה".

DSC04552

כמו שכבר הבנתם, המילוי של עוגת השמרים הזה הוא מילוי קצף ביצים ואינסטנט פודינג, האמת שאת הטעם הזה, עם כל המסחריות והתעשייתיות שלו, אי אפשר לחקות בשום דבר שהוא טבעי ומקורי. אם מי מכם לא מבין איך יכול להיות שבעוגה יש פסים שנראים כמו מילוי שוקולד למרות שאני מדבר כאן על מילוי וניל ולא שוקולד – עליתם עליי, העוגה קצת נשרפה… אבל ממש טיפה! וחוץ מזה אני לא אשם – זה התנור המיושן שלי (15 שנה, כבר אמרתי?)… האמת שהמילוי אמנם קיבל צבע כהה אבל הצלתי את העוגה "בדיוק" לפני שהיא כבר ניזוקה.

יאללה, לעסק – אם בא לכם לפנק מישהו, אבל באמת באמת, תנו לו להכנס הביתה כשמהתנור יצאה כמה דקות מוקדם יותר עוגת שמרים שושנים בטעם וניל. וכמו שאתם מכירים אותי ואת מה שאני עושה כאן – מדובר בעוגה קלה מאוד להכנה, דלת שומן, וטעימה-טעימה. מי מכם שמכיר את עוגת השמרים-גבינה שלי כבר מכיר את הבצק הזה שהוא עדין מאוד, רך, טעים וכמעט הכי חשוב – דל שומן.

להמשיך לקרוא זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

פנקייק, הגרסה ההולנדית

לפני שהפוסט מתחיל – אי אפשר להתעלם ממה שהיה כאן בשבוע האחרון. מבלי להיכנס למילה אחת של פוליטיקה – אני מקווה שתושבי הדרום יחזרו כמה שיותר מהר לשגרה. מגיע להם. אני מקדיש את הפוסט הזה לתומר, בשלן הבירה הטוב ביותר אצלנו במשפחה נכון לעכשיו, שהוא גם אחיין שלי וגם גר בבאר-שבע וגם סטודנט וגם מטפל בשוש, כלב הפודל המשפחתי הכי סמרטוט-רצפה והכי זקן שאני מכיר.

ד"ש ושקט ושלווה גם למורן השוקולייטרית, ולהילה קצינת הת"ש הגדודית שלי במילואים, ולפסח הרס"פ שלי ולעדי המהממת, ולכל מי שאני מכיר שהיה בשבוע האחרון תחת איום הקסאם, הגראד, הפאג'ר ורוני דניאל.

אחד הפוסטים הראשונים שהופיע בבלוג הזה היה מסורת של שבת, ודיבר על הפנקייק המסורתי של שבת בבוקר אצלנו. מדי פעם אילצו אותי לרענן ולחדש, אבל בסופו של יום, או בעצם בבוקרו של יום שבת, לרוב היה פנקייק.

בזמן האחרון שוב ישנן רוחות מלחמה בבית, בלי קשר למה שהיה בדרום (מזכיר לכם שאנחנו גרים ביקנעם), והעם (כלומר, הילדים) התחילו להתמרד ולהגיד שנמאס להם מהפנקייק. נמאס לכם מהפנקייק? אז נכין לכם פנקייק הולנדי.

פנקייק הולנדי, או בשמו המלא "פנקייק תינוקות הולנדי" (Dutch Baby Pancakes) הוא פנקייק שמכינים על האש או בתנור, והרעיון הוא טיגון/אפייה ארוכים יחסית, כשבמקום להכין מנות אישיות מכינים מעין פנקייק אחד ענק ואח"כ חותכים אותו לרבעים או צורות דומות. להבדיל מפנקייק רגיל שהוא לרוב אוורירי מאוד, פנקייק הולנדי הוא הרבה יותר "כבד" ועבה, ובאמת מרגיש כמו Pan-Cake, מעין עוגה בחושה וכיפית. בכלל, הפנקייק הזה בועט בכל מוסכמת פנקייק שיש – הבלילה שלו דלילה מאוד, כמעט מזכירה בלילה של חביתיות, ומכינים אותה תוך כדי ערבול רציני שתפקידו דווקא לפתח את רשת הגלוטן בבלילה בכדי לקבל מרקם קצת יותר כבד.

את הפנקייק ההולנדי נהוג להגיש עם אבקת סוכר (ולפעמים עם שפריץ קטנצ'יק של לימון) או אפילו סוכר רגיל. אפשר, ואפילו מומלץ, לאכול אותו עם רוטב מייפל, ריבה, חמאה, נוטלה… כל דבר שנראה לכם שיתאים לפנקייק רגיל.

DSC04203

יאללה, תכינו לעצמכם את התענוג הזה בשבת, תגידו לילדים "חודֶה מורחֶן" (שזה בוקר טוב בהולנדית) וגם "אַחְטְ און טאָחְטָאחְ" (שזה "שמונים ושמונה" בהולנדית, רק בשביל האווירה), ותתפנקו. אחרי השבוע הנוראי שהמדינה שלנו עברה, מגיע לנו.

עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

IMG-20120426-00145

טעם של שבת ילדות

ביום חמישי בשבוע שעבר חזרתי ב- 5 בבוקר משהות של שבוע ימים בחו"ל (מהעבודה). תיכף אני אספר לכם מאיפה חזרתי ולמה ואיך ולמה זה מציין נקודה גבוהה מאוד בקריירה שלי עד היום, אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם מה עשיתי איך שהגעתי הביתה. במהלך השהות שלי בחו"ל סיפר לי הבן הקטן שלי באחת משיחות הטלפון שיש להם "יום המשפחה" ביום חמישי אחה"צ בבית הספר, וכל ילד צריך להביא מאכל שאוכלים בבית.

"אבא, אני רוצה להביא קוגל", אמר לי אסף, "כמו שפעם גם הכנת לאייל ליום מאכלי עמים בכיתה שלו". ואני, אני התמוגגתי. קוגל מבחינתי זה באמת אחד מטעמי הילדות שלי, אמא שלי הייתה מכינה קוגלים מדהימים בסיר פלא שהאמת נמצא היום אצלי, ובשבתות שהיו חמים מדי לחמין, לפעמים היה קוגל אטריות משגע לנו את האף עד שהיה מגיע הבוקר.

בקיצור, איך שנחתתי בבית מנמל התעופה, מיד אחרי טקס פתיחת המתנות, הכנתי קוגל ששיגע לי את האף במשך כמה שעות, וכשהסיר חזר ריק כמעט לחלוטין, ידעתי שלא רק את האף שלי הוא שיגע, לא רק את בלוטות הטעם שלי.

DSC01044

יאללה, לעבודה, ספק-עוגה, ספק-פשטידה, עם טעם מתוק ועמוק של שבת וילדות, וקרמל כמובן.

להמשיך לקרוא טעם של שבת ילדות