שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל

לפני כמה ימים הוזמנו לאירוע הדלקת נר אצל חברים (כן, תתפלאו, גם בעמק הסיליקון חוגגים חנוכה!), מסוג המסיבות שאני מאוד אוהב, מה שמוגדר באמריקע כ- ״potluck״, כלומר – כל אחד מביא משהו. אני הייתי בטוח שזה יהיה משהו קטן ואינטימי, אבל אז הגיעה שיחת הוואטסאפ הבאה:

WhatsApp

טוב, לביבות ל- 100 אנשים לא יהיה לי זמן להכין, ומצד שני שתחייה ביקשה, שאני אגיד לא? ובכל זאת, עם קצת משא ומתן התפשרנו על ספק לביבה ענקית ספק פשטידה. להגנתי אטען שתבנית הפשטידה שומנה בבערך רבע כוס שמן זית ומעליה הוברשו עוד כמה כפות, אז זה לא שלא עמדתי בקריטריונים של ״בואו נחגוג חג שצריך לתקוע בו מלא דברים עם שמן״, כן?

בקיצור, אם נמאס לכם לטגן, הנה הזדמנות להכין משהו מצויין וקצת שונה ואפילו נטול גלוטן לכמה הימים הנותרים של החג או לחג הבא. חג אורים שמח!!! הבית שלנו מואר לגמרי מהביקור של הבן הבכור שלי שנמצא בימים רגילים במכינה בישראל, והגיע להאיר לנו קצת את הבית בחג החנוכה הפרטי שלנו. חג שמח!

IMG 8044

להמשיך לקרוא שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל

שזיפים ממולאים לחג מתן תודה

השנה זו השנה הרביעית שלנו באמריקע. בשנתיים הראשונות בילינו את חג ה-  Thanksgiving בטיולים, ובשנה הקודמת וגם בזו הנוכחית בארוחה חגיגית אצל חברים. חג ה- Thanksgiving הוא מין סוג של חג טיפה מוזר עבור ישראלים – אנחנו רגילים לזה שכמעט כל החגים שלנו הם חגים דתיים, והחג הזה האמריקאי הוא באמת חג חילוני לחלוטין, ֹֹֹלמרות שבמבט ראשון אפשר לחשוב שהוא חג הודיה לאלוהים – הוא פשוט חג הודיה למה שיש לנו – משפחה, חברים, ילדים, הורים… וכן, מי שרוצה יכול להפנות את התודה הזו לאלוהים, אם הוא מאמין בו, וגם אם לא – הוא עדיין יכול להיות Thankful וזה בסדר גמור. ולמרות זאת – מיד אחרי שמסיימים את ארוחת החג (שבארה״ב היא בצהריים המאוחרים ולא בערב) הולכים לישון בכדי שיהיה כח לעמוד בתורים המטורפים של Black Friday (למה שראובן מ-״ארץ נהדרת״ קורא ״חג מתן סחורה״), שזה קצת מצחיק, לא? רק אתמול היינו מלאי הודיה על כל מה שיש לנו, והיום, מיד אחרי, אנחנו מוכנים לדחוף כאילו אין מחר בשביל טוסטר משולשים ב- 10$ בוולמארט. ארבע שנים אחרי המעבר, ואני עדיין לא מבין את האמריקאים לגמרי.

יש איזו אמונה שהודו גורם לאנשים ללכת לישון (יש בו חומצת אמינו שנקראת טריפטופן שגורמת באמת לעייפות), אבל מתברר שלא רק בהודו יש אותו, אלא בהרבה ציפורים (אפילו בעוף), ושלמרות שהטריפטופן הוא אחד ממרכיבי הסרוטונין שהופך בסיכומו של דבר למלטונין אהוב ליבי (מאז שהכרתי את המלטונין אני לא זוכר מה זה ג׳ט לאג, חמסה חמסה חמסה), מה שכנראה מפיל אנשים אל המיטה הם הפירה, המילוי של ההודו (אלוהים יודע למה הם אוכלים את הזוועה הזו), תפוחי האדמה המתוקים עם המרשמלו (כן! זה מה שהם אוכלים, גם פה באמת אין לי מושג למה) והאלכוהול. מבלי להיכנס לקורס מתקדם בכימיה של הדם ואבות המזון – כשאוכלים הרבה פחמימות הגוף מפריש אינסולין שגורם לחלק גדול מחומצות האמינו (אבל לא לטריפטופן) להעלם ממחזור הדם, כך שבמחסום הדם-מוח יש פחות תחרות לטריפטופן בכניסה למוח. יותר טריפטופן נכנס, הופך לסרוטונין, הופך למלטונין – והופ! לילה טוב דוד הליקופטר.

גורי אלפי שעבר לשנה (כך לטענתו, נראה מה) ללוס אנג׳לס העלה אתמול את הסרטון הבא לאינסטגראם שלו, נראה שיש סיכוי שזה לא רק ההודו שהפיל את הילד (תקליקו תקליקו):

גורי אלפי

בכל מקרה, מאחר ובעל הבית כבר לקח לעצמו את מטלת הכנת הציפור (והפיל שתי ציפורים במכה אחת – אחת בתנור, קלאסית, שייצאה מעולה, והשנייה מעושנת), ועוד הכין גם דג, אני לקחתי לעצמי את האחריות על הכנת מנה עם בשר בקר. מאחר והציפור היא מרכז הארוחה לא רציתי משהו גדול ומשמעותי אלא משהו עדין וחביב, ספק מנה עיקרית ספק מנה ראשונה. ואז – נזכרתי באמא שלי, שמי מכם שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שהיא בעצם הבסיס ליכולות הבישול שלי. איפה שהוא בשנות השמונים, בתקופה שהאינפלציה השתוללה ומשכורת עובד המדינה של אבא שלי לא הספיקה לכלום, אמא שלי וחברה שלה החליטו שאין ברירה וצריך לעשות משהו – במטבח של החברה שלה, רותי, הן פתחו קייטרינג קטן לארועים. באותה תקופה היה נהוג מאוד לערוך מסיבות ואירועים בבית, ולמרות ש-״אוכל מוכן״ לא היה עדיין כל כך נפוץ, ואנשים היו מבשלים המון בבית, נראה שהייתה להם הצלחה לא קטנה (במושגים של עסק ביתי) ואנשים אהבו מאוד את מה שהכינו. מנה שהייתה אחת ממנות הדגל של אמא שלי והפכה להיות אחת ממנות הדגל של הקייטרינג הייתה שזיפים שחורים ממולאים בבשר. יש לי זכרון חזק מאוד של אמא שלי, במטבח שלה וגם במטבח של רותי, עומדת ומצופפת תבניות אלומיניום בשזיפים ממולאים. אז אמנם אין לי את המתכון המדוייק, אבל החלטתי לאלתר ולהכין משהו שיהיה גם טעים וגם מעניין וגם יפה, והתוצאה – לפניכם. לפי התגובות במהלך הארוחה (כולל של אדי, ה- Food Tour Guide התותח של האיזור) וגם יום אחרי (כשהמארחת המופלאה שלחה לי תמונה של הבן הגדול שלה אוכל את שאריות השזיפים לארוחת בוקר), נראה שיצא לא רע…

להמשיך לקרוא שזיפים ממולאים לחג מתן תודה

תחרות קבבים

השנה חגגנו את יום העצמאות בצורה שונה מאוד מהדרך שבה חגגנו אותו עד היום – זו השנה הראשונה שלנו בארה”ב, וכל דבר חדש ומוזר. השבוע לפני יום העצמאות היה קשה מאוד, התחיל ביום השואה שמאז ומעולם היה לי מאוד קשה, והפעם התערבבו בו מלא הרגשות ורגשות ומחשבות שלא נאלצתי להתמודד איתם עד היום. הרגשה מוזרה של “אני צריך להעביר תחנה ברדיו, המוזיקה יותר מדי עליזה ליום כזה” (מה שלא קורה בישראל מאחר והמדיה היא שותפה מלאה לאווירת הדכדוך המוצדקת מאוד ששורה על המדינה בימים כמו יום השואה ויום הזכרון). המחשבות על העבודה שאני ישראלי, יהודי, חי ב-“ניכר”, ב-“גולה”, אותו מקום רעיוני שבו עשו לנו רק רע, והאם זה בסדר שאני נמצא כל כך רחוק ו-“עושה לביתי”, כשהארץ בוערת ונקרעת מבפנים עם מלחמות יהודים והקצנה של דעות פוליטיות. לא שאני יכול לשנות כל כך הרבה, אבל מבחוץ זה נראה הרבה יותר נורא והרגשת הניתוק קשה עוד יותר.

יום הזכרון היה קשה עוד הרבה יותר. מעבר להרגשת הניתוק, מעבר לעובדה שברדיו אין את השירים שאני מחפש, מעבר לזה שאין עוד שיח עם לוחמים או שירים שנכתבו על ידי האנשים שבדמם ספוגה הארץ והם הם הדשן האמיתי עליו כל הפריחה הישראלית מתבססת, מעבר לעובדה שבבוקר אף רכב לא עוצר בגלל הצפירה. אולי קצת עזרה העובדה שעמדתי דום במטבח, ב- 12:00 בלילה ביום השואה, ב- 10:00 בבוקר ביום הזכרון וב- 1:00 בלילה ביום העצמאות, אבל עדיין, זה טעון ומבלבל ומוזר. מעבר לזה, עוד יותר קשה הייתה העובדה שאני לא פיזית שם. כל שנה ביום הזכרון אני מקפיד להגיע לאזכרה הצבאית בבית העלמין בגדרות, שם קבור חבר ילדות שלי, גיא חבוט, שנפטר במהלך שירותו הצבאי. ההורים של גיא מרגישים לי כמו הורים שניים, וקשה לי מאוד ההרגשה שאני לא שם. תוסיפו לזה את העובדה שבתוכי אני באמת אוהב את הארץ, באמת אוהב את המדינה שלי, מתגעגע לשירות המילואים שהתנדבתי אליו עד ממש כמה ימים לפני שעזבנו, וזה לא פשוט. עכשיו, לתוך הטלטלה הרגשית הזו תוסיפו כמה ישראלים קיצוניים בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שחשבו שזה זמן מצויין לדבר על “מה שאנחנו עושים לפרות זה בדיוק מה שנאצים עשו לנו בשואה” מצד אחד ואידיוטים אחרים לא פחות, שונאי ישראל אמיתיים, שביום הזכרון דיברו על “צבא האסלה” ועל זה שהרגשת גאווה לדגל מתבססת על “פשיזם”. אנשים שגורמים לי שמחה שהם לא בארץ, אבל מתוך טמטום, חוסר התחשבות, רוע אמיתי, רצון לפגוע באנשים אחרים, אגואיסטיות ויפות נפש "הקפיצו לי את הפיוז" בימים הבאמת נוראיים האלה.

למזלי הייתה נקודת אור, לפחות אחת, בסוף השבוע הנוראי הזה – מסיבת יום העצמאות הראשונה שלנו מחוץ לגבולות ישראל!!! אמנם, לא בדיוק ביום העצמאות, בסוף השבוע של יום העצמאות (כי בכל זאת, יום העצמאות הישראלי, מסיבה מוזרה ולא מובנת בעליל, הוא יום עבודה רגיל לגמרי בארה"ב). באי המסיבה התבקשו להביא אוכל שאפשר לאכול בידיים, ו-קבבים לתחרות הקבבים המסורתית. ובכן, לא הייתי צריך יותר מזה בכדי לשנס מותניים, להכניס ספייר-ריבס לבריין של חמישה ימים, להכין לו רוטב ברביקיו מ-א' ועד ת' ממוצרים טבעיים ולגמרי בעצמי, להשרות אותו בתוך רוטב הברביקיו הזה 3 ימים, ואז לבשל אותו בסו-וויד במשך 36 שעות לפני שהוא הוכנס למעשנה למשך שעתיים לקבל טעם של עשן משבבי עץ תפוחים. אני מניח שבהמשך (לא היום) אני אכתוב כמה פוסטים על הכנת בשר ורטבי ברביקיו, אבל הפעם לא. למה? בעיקר מאחר ואין לי מושג איך יצאו הספייר-ריבס, הם נעלמו במהלך הערב למרות שביקשתי מהעוזרת שנשכרה על ידי בעלי הבית לעזור בעניין הנקיון וקצת ההכנה, שלא תוציא אותם לגריל עד שאבקש. כנראה שמחסום השפה עבד כאן שעות נוספות מאחר ופחות משעה אחרי שהגענו הספייר-ריבס נעלמו כלא היו.

לשמחתי השקעתי בקבבים לא פחות. אמנם תהליך הכנה קצת יותר קצר מ- 11 יום, אבל עדיין, השקעה לא קטנה, בעיקר קצת בחקירת טריקים להכנת קבבים עסיסיים ומיוחדים.

2016-05-17 20.33.56

להמשיך לקרוא תחרות קבבים

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.