תחרות קבבים

השנה חגגנו את יום העצמאות בצורה שונה מאוד מהדרך שבה חגגנו אותו עד היום – זו השנה הראשונה שלנו בארה”ב, וכל דבר חדש ומוזר. השבוע לפני יום העצמאות היה קשה מאוד, התחיל ביום השואה שמאז ומעולם היה לי מאוד קשה, והפעם התערבבו בו מלא הרגשות ורגשות ומחשבות שלא נאלצתי להתמודד איתם עד היום. הרגשה מוזרה של “אני צריך להעביר תחנה ברדיו, המוזיקה יותר מדי עליזה ליום כזה” (מה שלא קורה בישראל מאחר והמדיה היא שותפה מלאה לאווירת הדכדוך המוצדקת מאוד ששורה על המדינה בימים כמו יום השואה ויום הזכרון). המחשבות על העבודה שאני ישראלי, יהודי, חי ב-“ניכר”, ב-“גולה”, אותו מקום רעיוני שבו עשו לנו רק רע, והאם זה בסדר שאני נמצא כל כך רחוק ו-“עושה לביתי”, כשהארץ בוערת ונקרעת מבפנים עם מלחמות יהודים והקצנה של דעות פוליטיות. לא שאני יכול לשנות כל כך הרבה, אבל מבחוץ זה נראה הרבה יותר נורא והרגשת הניתוק קשה עוד יותר.

יום הזכרון היה קשה עוד הרבה יותר. מעבר להרגשת הניתוק, מעבר לעובדה שברדיו אין את השירים שאני מחפש, מעבר לזה שאין עוד שיח עם לוחמים או שירים שנכתבו על ידי האנשים שבדמם ספוגה הארץ והם הם הדשן האמיתי עליו כל הפריחה הישראלית מתבססת, מעבר לעובדה שבבוקר אף רכב לא עוצר בגלל הצפירה. אולי קצת עזרה העובדה שעמדתי דום במטבח, ב- 12:00 בלילה ביום השואה, ב- 10:00 בבוקר ביום הזכרון וב- 1:00 בלילה ביום העצמאות, אבל עדיין, זה טעון ומבלבל ומוזר. מעבר לזה, עוד יותר קשה הייתה העובדה שאני לא פיזית שם. כל שנה ביום הזכרון אני מקפיד להגיע לאזכרה הצבאית בבית העלמין בגדרות, שם קבור חבר ילדות שלי, גיא חבוט, שנפטר במהלך שירותו הצבאי. ההורים של גיא מרגישים לי כמו הורים שניים, וקשה לי מאוד ההרגשה שאני לא שם. תוסיפו לזה את העובדה שבתוכי אני באמת אוהב את הארץ, באמת אוהב את המדינה שלי, מתגעגע לשירות המילואים שהתנדבתי אליו עד ממש כמה ימים לפני שעזבנו, וזה לא פשוט. עכשיו, לתוך הטלטלה הרגשית הזו תוסיפו כמה ישראלים קיצוניים בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שחשבו שזה זמן מצויין לדבר על “מה שאנחנו עושים לפרות זה בדיוק מה שנאצים עשו לנו בשואה” מצד אחד ואידיוטים אחרים לא פחות, שונאי ישראל אמיתיים, שביום הזכרון דיברו על “צבא האסלה” ועל זה שהרגשת גאווה לדגל מתבססת על “פשיזם”. אנשים שגורמים לי שמחה שהם לא בארץ, אבל מתוך טמטום, חוסר התחשבות, רוע אמיתי, רצון לפגוע באנשים אחרים, אגואיסטיות ויפות נפש "הקפיצו לי את הפיוז" בימים הבאמת נוראיים האלה.

למזלי הייתה נקודת אור, לפחות אחת, בסוף השבוע הנוראי הזה – מסיבת יום העצמאות הראשונה שלנו מחוץ לגבולות ישראל!!! אמנם, לא בדיוק ביום העצמאות, בסוף השבוע של יום העצמאות (כי בכל זאת, יום העצמאות הישראלי, מסיבה מוזרה ולא מובנת בעליל, הוא יום עבודה רגיל לגמרי בארה"ב). באי המסיבה התבקשו להביא אוכל שאפשר לאכול בידיים, ו-קבבים לתחרות הקבבים המסורתית. ובכן, לא הייתי צריך יותר מזה בכדי לשנס מותניים, להכניס ספייר-ריבס לבריין של חמישה ימים, להכין לו רוטב ברביקיו מ-א' ועד ת' ממוצרים טבעיים ולגמרי בעצמי, להשרות אותו בתוך רוטב הברביקיו הזה 3 ימים, ואז לבשל אותו בסו-וויד במשך 36 שעות לפני שהוא הוכנס למעשנה למשך שעתיים לקבל טעם של עשן משבבי עץ תפוחים. אני מניח שבהמשך (לא היום) אני אכתוב כמה פוסטים על הכנת בשר ורטבי ברביקיו, אבל הפעם לא. למה? בעיקר מאחר ואין לי מושג איך יצאו הספייר-ריבס, הם נעלמו במהלך הערב למרות שביקשתי מהעוזרת שנשכרה על ידי בעלי הבית לעזור בעניין הנקיון וקצת ההכנה, שלא תוציא אותם לגריל עד שאבקש. כנראה שמחסום השפה עבד כאן שעות נוספות מאחר ופחות משעה אחרי שהגענו הספייר-ריבס נעלמו כלא היו.

לשמחתי השקעתי בקבבים לא פחות. אמנם תהליך הכנה קצת יותר קצר מ- 11 יום, אבל עדיין, השקעה לא קטנה, בעיקר קצת בחקירת טריקים להכנת קבבים עסיסיים ומיוחדים.

2016-05-17 20.33.56

להמשיך לקרוא תחרות קבבים

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

קיבובי קבבים

אני מת על סטייקים. סינטה, שייטל (ראמפ), פיקאניה (שפוץ צ’אך) – כל מה שמגיע כנתח בשרי, טעים, קצת מדמם, עם טעם של בשר… אחחחח…. אני מרייר בזמן שאני כותב את השורות האלה. אצלנו בבית אפשר למצוא ארוחות שישי רבות שמורכבות מסלט, תוספת, וסטייקים שאני מכין על מחבת פסים אצלנו במטבח. ואם יש סטייקים שאצלנו בכלל אוהבים, אלה ה-“מינוט-סטייק” (סטייק לדקה) שהם אסקלופים (פרוסות דקות) של בשר, לרוב סינטה או שייטל, שמבלים על מחבת לוהטת-לוהטת ממש טיפונת של זמן עד שהם צרובים מבחוץ אבל עדיין מעט מדממים מבפנים. מה שכיף בצורת ההכנה הזו היא שכל סטייק מוכן מהר מאוד, וברגע שמכירים את הנתח והמחבת (באסקלופ השלישי, כנראה) – מגיעים לדרגת ההכנה המושלמת בכל פעם.

כשאני עושה על האש, לעומת זאת, אני פחות אוהב להכין סטייקים. סטייקים דורשים דיוק שקל מאוד לפספס אותו בתנאי שדה. הטמפרטורה של גריל פחמים, גם אם זה אותו גריל, קשורה מאוד לסוג הפחמים, דרגת הלחות שלהם, הפיזור שלהם… מה שדורש הקפדה יתרה, מה שאומר שאני צריך להיות מאוד מפוקס על מה שאני עושה ופחות יכול להינות מהעניין החברתי שמביאים איתם פיקניקים ו-“על האש”-ים. אם תוסיפו לזה שההיא רוצה מדיום, ההוא מנסה להשוויץ עם זה שהוא אוכל רייר וההוא שמבקש שאת הנתח המעולה הזה תשרוף לחלוטין, אני מבלה בעיקר בהתמקדות בבשר ופחות בחברים. בקיצור – לא אוהב.

ובכל זאת, מה עושים כשעושים על האש? דברים שקל יותר לשלוט בהם, שדורשים זמן הכנה קצר יותר ומייצרים זרימה של בשר מהגריל לצלחת מהר יותר, הדברים האלה, רובם ככולם – מכילים בבסיסם בשר טחון.

אחד מהמתכונים הוותיקים ביותר בבלוג הינו ההמבורגר שלי – אחד מהגאוות הגדולות שלי. לא מעט אנשים אכלו מההמבורגרים שלי וחלקם טוענים שזהו ההמבורגר הטעים ביותר שהם אכלו… והוא כבר זכה כמה וכמה פעמים בתחרויות בינלאומיות (טוב נו, פעם אחת. אבל זה היה בראש העין!) ובכלל – הוא באמת המהות של הבלוג הזה – חומר גלם טוב, הבנה של חומר הגלם וקצת מהתהליכים הכימיים שרלוונטיים אליו, מינימום התערבות – והופה – המבורגר של אלופים.

היום נתקדם שלב אחד קדימה, נשתמש באותה תערובת בשר אבל נעשיר אותה במלא מלא בצל מטוגן שיעשיר את הבשר בטעם ובעסיסיות, ובתבלינים שייקחו אותנו למקומות אחרים לגמרי… מה שממש מגניב הוא שאתם יכולים ליצור כל פעם קבבים חדשים ושונים לגמרי בטעמם – הכל תלוי במה אנחנו מתבלים את התערובת. בכל מקרה, מאחר ואנחנו משתמשים בחומרי גלם טובים וטריים – ואם בא לכם לפנק את האורחים שלכם ולעטוף את הקבבים סביב מקלות קינמון – אז בכלל מדובר על קבבים של מיליון דולר

2014-10-24 14.39.38

הדרך אל הלב עוברת דרך בלוטות הטעם

אוטוטו יום האהבה. האמת שאחד החברים הטובים שלי כבר כמה שנים אומר לי "אתה חייב להוציא פוסט לכבוד יום האהבה. פוסט שילמד איך להכין איזו מנה אחת או שתיים שתפיל את בת הזוג של הקוראים. תאמין לי", ככה הוא אמר, "אחרי שקורא אחד יתחתן בגלל המנה שלך אתה תהפוך להיות מפורסם".

אז לא בטוח שאני רוצה להיות מפורסם, אבל מישהו כבר אמר "כל המזווג זיווג אחד בישראל, כאילו זיווג עולם ומלואו", לא? מה לא? אף אחד לא אמר את זה? זה בכלל לא המשפט הנכון? אוי, סתמו, מפגרים. מה אתם הורסים לי סיפור טוב עם עובדות.

אבל רגע. כמה דקות הפסקה בעניין של יום האהבה, אבל תיכף אנחנו חוזרים. ואתם יודעים משהו, זה אפילו קשור.

אחרי שלפני שבוע וחצי זה הפך להיות פורמאלי לחלוטין, אני יכול לספר לכם שהחלפתי ממש עכשיו תפקיד. שינוי משמעותי מאוד בשבילי. במשך 15 השנים האחרונות עסקתי במכירות טכנולוגיות בכל מיני מסגרות, הקמתי וניהלתי צוות Pre Sales לפתרונות תקשורת ואבטחת מידע אצל אחת מספקיות האינטרנט איפשהו בשנת 1998, הייתי שותף להקמה של חברת אינטגרציה בתחום אבטחת המידע וניהלתי שם את תחום התקשורת והייעוץ, ניהלתי את תחום אבטחת המידע בסיסקו, הייתי אחראי על הטכנולוגיות במגזר הציבורי בסיסקו… הרבה שנים ודווקא לא המון תפקידים, ובכולם עסקתי בלשכנע לקוחות לקנות טכנולוגיות כאלה ואחרות. ב- 8 השנים שלי בסיסקו עשיתי המון דברים מעניינים. בתחומים רבים – תכננתי פרוייקטים מעניינים, חלקם ייחודיים מאוד, נפגשתי עם המון לקוחות מעניינים. המון. דווקא בתפקיד האחרון שלי התרחקתי קצת מעולם אבטחת המידע ועסקתי בטכנולוגיות שונות לחלוטין – החל מטכנולוגיות הליבה של סיסקו שבהם בעצם התחלתי את העולם המקצועי שלי (תקשורת) וכלה בפתרונות לעולם הרפואה והחינוך. השינוי הזה היה מרענן מאוד מאחר ומצד אחד עסקתי בטכנולוגיות חדשות לחלוטין ודרשו המון לימוד, ומצד שני הרגשתי שאני עוסק בתחומים שהמשמעות שלהם היא שינוי אמיתי של החיים במדינה שלנו. חינוך ובריאות, לדעתי, הם שני תחומים שבאמת נוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו. מגב' ריידמן שמריצה מסיבות ב- 3 מיליון דולר, דרך ריקי מחדרה, וכלה במסעודה משדרות. במהלך שלושת השנים האחרונות, כחלק מהתפקיד, נפגשתי עם והצגתי ל- המון אנשים מעניינים – כולל אנשי חינוך בכירים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, שרים – באמת שהיה כיף גדול. אתם יודעים משהו, הייתי טוב בזה. ממש טוב. אבל אחרי שנתיים הרגשתי שהנה אני שוב מציג את אותה מצגת ומדבר על אותה טכנולוגיה, ובסוף כבר התחיל לשעמם. זה כבר אותו הדבר, הרבה זמן, ואני צריך שכל הזמן יהיה משהו חדש באוויר.

אני צריך שינוי.

השינוי בא בדמות הצעה לעסוק באחד התפקידים הכי מעניינים בסיסקו (נשבע לכם שאני לא משוחד) – הוצע לי, והסכמתי, להיות מנהל מוצר של אחד ממוצרי אבטחת המידע של סיסקו, כנראה המוצר שאני הכי אוהב מתוך ארסנל המוצרים שלנו. התפקיד, כמו שאני כבר מבצע אותו בערך חודש וחצי בערך, מעניין ומושך אותי כפי שקשה לתאר, אפילו על הכתב. אני מוצא את עצמי מתעורר באמצע הלילה ומוסיף עוד מטלה לרשימת המטלות המתארכת שלי, מוצא את עצמי נוסע באוטו ביום שבת ומחייך לעצמי כי כבר עוד מעט שבת ומחר כבר חוזרים לעבוד. טירוף.

אז מה הקשר ליום האהבה? השבוע ניהלתי עם אישתי שיחה ארוכה בנושא ההשפעה של בני זוג האחד על השני. על מעשים שבן זוג אחד עושה בזכות שבן הזוג השני מעודד אותו לעשות ולהתפתח, מעודד אותו לעשות. אני חושב שיש כאן המון הזנה חוזרת במקום הזה של הזוגיות – מצד אחד, מי שמעודד בן זוג לעשות משהו זה לאו דווקא בן הזוג השני אלא שניהם ביחד, הזוגיות שלהם, ה-"ביחד-ness" שלהם. ומצד שני, מחלק גדול של המעשים האלה שני בני הזוג נהנים, ולפעמים גם כל המשפחה. שנינו עודדנו במהלך החיים הזוגיים שלנו האחד את השני לעשות משהו, ותרמנו המון אחד לשני ככה, וכמובן גם ל-"ביחד-ness" שלנו.

הרבה מתוך מה שעשיתי בשנים האחרונות, מה שעשיתי בסיסקו ומחוצה לה, נעשה באיפשורה ובעידודה של זוגתי שתחייה. כשהחלטתי לעזוב משרה נוחה ותפקיד בכיר בנטוויז'ן בכדי לפתוח חברת אינטגרציה שידענו שתדרוש ממני יותר שעות ממה שיש ביום, מלי הייתה זו שהסכימה לקחת על עצמה את שדה הקרב שנקרא "ניהול הבית" על מנת שאני אוכל להיות מפוקס על הצלחת החברה החדשה, וכשעברתי לסיסקו ונדרשתי לנסוע לא מעט לחו"ל ולהמשיך לעבוד שעות מטורפות, גם כאן הייתה זו מלי שתמיד עמדה מאחורי ואיפשרה לי לעשות את מה שצריך בכדי שאני אצליח, בכדי שאנחנו נצליח. גם במעבר האחרון כמות הפירגון שקיבלתי מזוגתי שתחייה היא בלתי ניתנת להסבר, בלתי ניתנת למדידה. ואולי, זה כל הסוד. האמונה של שנינו שצריך לעשות מה שצריך בכדי שבן הזוג השני יצליח, כדי שנצליח ביחד. שלא תבינו לא נכון, כמו בכל חיי זוגיות, גם אישתי ואני מתווכחים ורבים. האמת שכעוצמת האהבה שלנו כך עוצמת המריבות שלנו, אבל עדיין, בסוף, מה שמנצח בכל מריבה זה לא אני וגם לא היא, הדבר הערטילאי הזה, ה-"ביחד-ness" הזה, הוא שמנצח.

אז אם אתם מתכוונים להכין לבן או בת הזוג שלכם את הארוחה הבאה, ואם כתוצאה מכך, מאחר והדרך אל הלב באמת עוברת דרך בלוטות הטעם, גם שלו וגם שלה, גם תחליטו להיות זוג, ולהתחתן, וגם אם סתם החלטת לפנק את בן/בת הזוג שלך הנוכחית שלך ביום האהבה עם המנה הזו, אז הנה הטיפ שלי לחיי זוגיות מלאים ומוצלחים – תפסיקו להסתכל ב-"צלחת" של בן הזוג. תבינו שה-"צלחת" משותפת בין שניכם, ומה שהיא אוכלת גם אתה אוכל, ומה שהוא אוכל גם את אוכלת, ואם הוא מצליח אז אתם שניכם הצלחתם ביחד, אין לבד, ואם היא מתקדמת עוד קצת או עוד הרבה, אז שניכם התקדמתם המון.

RH_3005

בתמונה: אני וג'ון צ'יימברס, מנכ"ל ויו"ר סיסקו העולמית, בביקור האחרון שלו בישראל לפני כחודש (ביקור שהוכרז כמוצלח מאוד וכוסה על ידי רוב העיתונים בארץ), ביקור שהייתי ה- 'קמב"ץ' שלו. מה זה קשור? שוב, אם אישתי לא הייתה "משחררת" ומאפשרת לי להיעלם לכמה ימים, אין סיכוי שהייתי יכול לעשות את מה שעשיתי, והשמועות מספרות שעשיתי טוב בביקור הזה, אבל אתם יודעים, אל תאמינו לשמועות, וזה.

חג אהבה שמח לכולנו.