ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

מבחינתי, חג השבועות, עם כל החשיבות הדתית-לאומית שלו, הוא חג שמנוגד לדת שלי האישית. כתבתי על זה בשנה שעברה ואני לא ארחיב. אבל בגלל זה ובהתאם לזאת, אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעשות משהו שונה, אבל מצד שני כן עם גבינה וחלב וכל החארטה הזה, בכדי בכל זאת למיליוני המעריצים של הבלוג ברחבי העולם (והיקום בכלל) משהו מיוחד לשבועות, הנה מתכון למשהו באמת שונה.

אם יש משהו שאני אוהב במטבח, זה את המילה (והביצוע) "ואריאציה". אם יש משהו שאני אוהב מאוד לעשות, זה לקחת תבשיל "קלאסי" או "מסורתי", ולהכין משהו שמשתמש באותו רעיון או באותה טכניקה או באותו שילוב חומרי גלם, אבל בצורה ובטעמים קצת שונים מהמקור. למרות שאין לי בעיה לאכול את אותו אוכל יום אחרי יום אחרי יום, כשאני מבשל לעצמי ולמשפחה אני חייב גיוון, וואריאציות הן דרך מצויינת לגוון מצד אחד, ולהיצמד לרעיונות שעובדים ומצליחים מצד שני. וחוץ מזה, מאחר ואני משתדל מאוד לבשל דל שומן, וואריאציות הן הרבה פעמים חובת המציאות. דוגמאות רבות אפשר למצוא בבלוג – החל מ- "כדורי הבשר האיטלקיים", עבור דרך שדרוג של ה-"קניש בשר" הסטנדרטי וכלה ב-"ביף פילונגטון" שהיה כאן בשבוע שעבר ומהווה וואריאציה דלת-שומן וקלוריות ל-"ביף וולינגטון" האלמותי.

מי מכם שכבר נמאס לו להכין בכל שבועות את אותה עוגה אלמותית שכולם אוהבים, והיא באמת מצויינת, אבל מה לעשות, נמאסה – הגעתם למכון הנכון. אנחנו נאלתר על אחת מאושיות המטבח הערבי, אילתור שיכול להיות שיעלה לי בחיי רק בגלל החוצפה של אשכנזי יהודי שמעז לגעת בלב ליבה של סצינת הקינוחים הערבית – הכנאפה.

מי מכם שזוכר, לפני כחודשיים הוזמתי למפגש בלוגרים שתכליתו עסקה בשמן של יד-מרדכי. כשיצאתי משם, היה ברור לי מאיזו סיבה כלשהי שאני הולך להכין כנאפה, ולטגן אותה בשמן זית. נשמע מוזר? אני דווקא מאוד אוהב את הטעם העדין של שמן הזית בדברים מתוקים, למרות שלא יוצא לי להשתמש בשילוב הזה מספיק. ככל שהתקדמתי בלעצב לעצמי את המתכון, הבנתי שאני הולך להכין משהו שונה לחלוטין, שישמור על המרקם והטעמים הבסיסיים אבל יוסיף גם המון טעמים חדשים מסביב, כאלה שלא מוצאים בכנאפה "קלאסית". פתאום היה ברור לי שאני חייב לייצר וואריאציה שהיא גם דלת שומן יחסית לכנאפה הרגילה, וגם אם היא עזה בקלוריות בגלל סוכרים, נוכל להוריד הרבה יותר קלוריות אם נקצץ את השומנים.

DSC06644

אז יאללה, אודרוב, לעבודה – כנאפה עם שמן זית עם ריקוטה תוצרת בית עם נגיעות של ריבה בסירופ דבש-לימון.

להמשיך לקרוא ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד

אני שונא את החורף. שונא. השנה אני יחסית סלחני לחורף בגלל שהוא הביא איתו המון המון גשמים וכמי שדי חשובה לו הסביבה, זו מבחינתי סיבה טובה לשים את היחסים העכורים שהיו ביני לבין החורף בשנים האחרונות ולהתחיל דף חדש. אני אפילו מוכן להסתכל בחיוך מנומנם על הילדים שלי שקמו מוקדם (מאוד!!!) באחת השבתות והצמידו את האפים שלהם לחלונות כשהם צופים בגשם שיורד, ממש כמו בסרטים. אני אפילו מוכן להיות רומנטי ושרמנטי, להביא כוס יין או ליקר למיטה ולהתחבק עם זוגתי שתחיה מתחת לפוך כשהגשם דופק בחוץ והרעמים משתוללים כאילו לא שתיים עשרה בלילה. ואתם יודעים משהו, אני אפילו מוכן להגיד שאני ממש אוהב לחזור מרכיבת אופניים בשטח כשאני מלא כתמים של בוץ על הפנים ועל הרגליים ועל התחת והאופניים כולן גוש בוץ אחד גדול, ובטח אוהב את המבט של שתחייה שאומר "אתה מתכוון לקרצף ולייבש את האופניים לפני שהן נכנסות לבית, כן?", אבל בסיכומו של דבר אני עדיין שונא להירטב, ומתעצבן כשהגשם דופק לי לא מעט תוכניות לרכיבת אופניים, אבל אתם יודעים משהו, אני שם את הכל בצד. אחד היתרונות הגדולים של החורף מבחינתי הוא, איך לא, אוכל של חורף.

אוכל של חורף הוא אוכל מאוד מסוים. בעבור חלקנו, מרק הוא אוכל של חורף, מה שהביא, כנראה, את השכנים המצויינים שלי מ-"פירורים" לכתוב סט של עשרה פוסטים על מרקים, כולל פוסט שעשו לי בו כבוד, ובעבור אחרים מדובר בתבשילים מאוד מסוימים שהם לאו דווקא מרקים אבל יש להם קשר משפחתי כזה או אחר למרק – לרוב תבשילים סמיכים, מעין מרקים סמיכים מאוד שיש בהם לא רק נוזל, אלא המון המון תוכן. יש לדעתי המון סוגי אוכל מפנקים בחורף, כולם מתהדרים לרוב בעושר טעמים וניחוחות, חלקם הגדול גורמים להרגשת עייפות קלה עד מתונה מיד אחרי האכילה, וחלקם מביאים לאובדן הכרה מלא, לרוב של האוכלים ובחלק מהמקרים, כשחמין הוא הבולט שבהם, גם לאובדן הכרה של הנמצאים בסביבה, ובמקרים קשים במיוחד גם לניידות של המשרד לאיכות הסביבה שמפטרלות מסביב לבית. מבין כל סוגי ה-"אוכל של חורף", החמין הוא גם לדעתי התבשיל המתקדם ביותר, מעין סוג של "פוסט דוקטורט" של המבשל החורפי, ונשאיר אותו לשלב קצת מתקדם יותר.

ובכדי שלא נפיל עליכם מיד פוסט דוקטורט אלא נתחיל במשהו קליל יותר, בואו נתחיל בתבשיל שבני דודינו חבים לו את אובדן הבכורה שלהם – הנזיד. אמנם הפעם לא נעסוק בנזיד עדשים אלא בנזיד בשר, אבל הרעיון הוא אותו רעיון – תבשיל סמיך, מרוכז טעמים וריחני להפליא, שאם הוא נעשה נכון ובכוונת מכוון – לא רק את הבכורה הייתי מוכר בשבילו ביום גשום, אלא גם את אחותי. ולא, אין לי אחות – אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?

DSC05535

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד

אם אין לחם, שיאכלו בריוש

במהלך שיטוטי בויקיפדיה כהכנה למתכון מצאתי שהמשפט המקורי הוא כותרתו של הפוסט, שבמהלך השנים שובש ל-"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" ואפילו יוחס בטעות (כך לפי ויקיפדיה) למלכה מארי אנטואנט. שלא תבינו לא נכון – המארי אנטואנט הזו הייתה באמת חתיכת כלבה, אבל המשפט המתחשב הזה, מה לעשות, הגיעה מאיזו ביצ'ית אחרת.

להבדיל אלפי הבדלות, זוגתי המושלמת שתחיה חלתה בשבוע שעבר והייתה מרותקת למיטה רוב השבוע. ביום שישי, כשכבר חזרה קצת לאכול, היא נזכרה בקו מוצרים חדש של חברה מסוימת, שיצאה עם עוגות שמרים-בריוש. "נורא בא לי בריוש". מאחר ואין שום סיכוי שחברה מסחרית גדולה תייצר בריוש איכותי (אני מניח, לא טעמתי), שכנעתי אותה שבמקום שאקנה לה בריוש מוכן אני אכין לה כזה. אני לא בטוח שמבחינתה היה יותר מדי הבדל באותה נקודה, אם נשים בצד את העובדה שזה אומר מטבח מלוכלך, ענני אבק והמתנה ארוכה של לא מעט שעות, במקום הסיפוק המיידי של לקבל עוגה בינונית ומטה בערך שעה אחרי שדיברנו – כולל הנסיעה לסופר וחזרה. לבסוף, היא התרצתה ו-"הסכימה" שאני אכין בריוש במקום שאקנה.

אני חייב להזהיר אתכם מראש – המתכון הבא הוא לא מתכון סטנדרטי של הבלוג – למרות שאני משתדל מאוד, גם בבלוג וגם בחיי האישיים, לא לעשות שימוש במתכונים שנפרשים על ידי יותר מדי זמן, במקרה הזה ההכנה נמשכת לפחות 14 שעות – אמנם לא 14 שעות של הכנה, אבל מהרגע שתתחילו להכין את הבריוש עד שתזכו ליהנות ממנו, יחלפו לפחות 14 שעות… אם לא יותר. חריגה נוספת מדרכו הישרה של הבלוג תוכלו למצוא בכמות הקלוריות ובעיקר בכמות השומן ש-"מתבזבז" במתכון הזה.

אבל התוצאה… אלוהים… כל כך שווה את ההמתנה ואם מכינים את העוגה לאירוע או לארוחה רבת משתתפים, גם לא נשארת עוגה בכדי "לנשנש" אחר כך כך שהנזק הקלורי הוא לא כזה גדול – מקסימום פרוסה אחת או שתיים.

DSC05495

להמשיך לקרוא אם אין לחם, שיאכלו בריוש

יש לי בלוגולדת!

התקופה של אוקטובר-נובמבר-דצמבר היא תקופה שמחה מאוד עבורי, והפעם היא אפילו נגמרת בצורה שמחה במיוחד.

באוקטובר – יום ההולדת של אסף, הבן השני שלי, שהוא אוצר קטן ומשגע ומטרף שהופך כל יום ליום מיוחד, עם "יציאות" מדהימות, ולפעמים עם חוצפה, ועקשנות, וצחוק. אסף חגג יום הולדת חמש השנה.

בנובמבר – יום ההולדת של אייל, בני בכורי, שהוא כבר בן תשע, ובכל יום אני לומד עליו משהו חדש, ובעיקר לומד כמה שהוא מדהים וגדול ובוגר וחכם. בנובמבר חלים גם עוד שלושה (!!!) ימי הולדת במשפחה הקרובה שלי – אחי רונן, גיסתי מיכל, והאחיין שלי גל.

ובדצמבר? בדצמבר יש "רק" את היום הולדת שלי עד השנה, והשנה יש גם יום הולדת לבלוג!!! כן חברים, הבלוג הזה היה בדיוק בן שנה ב- 12 לדצמבר, והגיע הזמן שנעשה לו מסיבה, לא?

image

להמשיך לקרוא יש לי בלוגולדת!