דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

קאצ’ דה קטשופ

אלוהים יודע מה הם מוצאים ברוטב הזה. זוועה.

נכשלתי בחינוך שלהם. אז נכון שכולם מתפעלים מזה שהם אוכלי אסקרגו וזוללי סטייקים בדרגת לא יותר ממדיום, אבל מבחינתי כל זה מתגמד כשהם מבקשים מהמלצר קטשופ בכדי לטבול את הצ’יפס שלהם באדום-האדום הזה. מאז ומעולם לא סבלתי את הרוטב הזה כמות שהוא. אני יכול להבין איך משתמשים בו כבסיס לרטבים אחרים, בין אם בבישול, בין אם בתערובות ומרינדות לבשר ובין אם סתם רוטב אלף האיים או “רוטב רוסי”, שגם עליהם אני לא מת (כי הם מכילים מיונז, ואני מתעב מיונז), אבל אני לא יכול להבין איך אפשר להטביע בו כל מאכל אחר שנהפך בין רגע לאותו-הדבר-עם-אותו-הטעם-של-קטשופ כמו כל דבר אחר שטובלים בקטשופ.

כשהתחלתי להימנע ממזונות מעובדים ובטח ממזונות עתירי סוכר, כמובן שקטשופ יצא לגמרי מהמזווה מבחינתי, למרות שבמקרר כמעט תמיד היה בקבוק ענק של היינץ, הקטשופ עם נתח השוק הכי גדול בעולם. גם אם כמות הסוכר בהיינץ היא לא הכי גדולה בעולם בקטשופ – היא עדיין ענקית, משהו כמו 25 גרם סוכר ב- 100 גרם קטשופ – כלומר בכל כף גדושה של קטשופ יש כפית של סוכר.

ובכל זאת, הקטשופ מהווה רוטב בסיס מעולה להרבה מאוד רטבים, ובעיקר ד”א למרינדות של בשר שאמור לבלות על הגריל (או במעשנה, תחביב חדש שפיתחתי לי מאז שעברנו לארה”ב), איך מוצאים לו תחליף? עוד אפילו לפני שעברתי לתזונה מבוססת פליאו, הכנתי בבית קטשופ ביתי שעדיין הכיל כמות די גדולה של סוכר, איך נמנעים מזה?

הפתרון הגיע בדמותו של חבר שגם מהווה עבורי תנ”ך מהלך בכל הנוגע לבשר ועישון בשר, ולשמחתי גם אחד מעמודי התווך של קהילת הפליאו בארץ, מה שאומר שהוא היה צריך למצוא פתרון לעניין הסוכר ועדיין להשרות את הבשרים שלו ברטבים מבוססי קטשופ… אלי גור, האיש מאחורי “Meat & Eat” או “הרבי מגור” כפי שקוראים לו בקבוצות הפייסבוק כשמתייחסים אליו, ביצע מהלך מדהים של החלפת הסוכר הלבן בסוכר שמגיע מירקות שורש – בין אם גזר ובין אם סלק (אני מעדיף את גרסת הסלק למרות שלרוב יוצא לי להשתמש בגזר מאיזו סיבה…). אי אפשר להרגיש את חסרונו של הסוכר הלבן והתעשייתי כשמחליפים אותו בירקות עתירי הפחמימה האלה, ולמרות שגם זה סוכר וגם זה סוכר, לפחות לא מדובר במשהו שעבר תהליכי עיבוד ארוכים שהרחיקו את המוצר הסופי לגמרי מהמקור שלו (קנה סוכר או סלק סוכר).

מהמתכון מתקבלות בערך שלוש כוסות מלאות של קטשופ, או ארבע צנצנות ריבה בינוניות כמו מוצג מס’ 1 שלפניכם, גבירותי ורבותי חבר המושבעים.

2016-01-03 20.56.42

שנתחיל?

ביף ג'רקי לכל פועל

לפני שנה נסענו שתחייה ואני לטיול בארה”ב. מין סוג של ירח דבש שני, שהיווה בסיכומו של דבר את הצעד הראשון למעבר שלנו לארה”ב בסיכומו של דבר לפני שלושה חודשים. די התאהבנו במדינה הזו ובנוחות שהיא מאפשרת למי שחי בה וגם למי שעובר בה, ולמרות שיש לי לא מעט ביקורת על אמריקה והאמריקאים (בכל זאת, אני ישראלי, וברור שאני יודע יותר טוב, לא?), עדיין מדובר על מדינה שהיא באמת סוג של גן עדן למי שמרים את הראש ומסתכל לכל הכיוונים.

יש כאן הכל מהכל ולכולם. זה לא משנה אם אתה צמחוני או טבעוני או חצימחוני או פליאולית או עושה אטקינס או סתם סופר נקודות של שומרי משקל – יש כאן פתרונות להכל, ולא משנה אם אתה עובד בהייטק או נהג טרקטור, יש פתרון לסוג התזונה שאתה רוצה ללכת לפיו, ולרוב זה לא משהו רחוק או מסובך – הפתרונות לרוב יימצאו ב- Safeway הקרוב למקום מגוריך או ב- Whole foods או Trader’s Joe באם אתה גר בשני הקצוות של ארה”ב (מזרח ומערב – כל המרכז נקרא “Fly over states”, כלומר “המדינות שטסים מעליהן”, וכמו שאתם בטח מבינים זו ההתנשאות של הניו יורקרים והקליפורנאים שקראו כך למדינות האלה).

מאחר וכבר אז התמקדתי בדרך הפליאוליתית, במהלך הטיול בארה”ב “נאלצתי” לאכול לא מעט סטייקים, אבל כשתכננו את החטיפים לנסיעות הארוכות שהיו לנו מפה לשם (כדוגמת 6 שעות נסיעה מהגרנד קניון ליוטה), לאישתי היו הרבה יותר אופציות ממני. לשמחתי גיליתי כאן כמה סוגים של ביף ג’רקי שאמנם לא פליאוליתים לחלוטין, אבל עדיין מכילים כמויות זניחות של סוכרים וחומרים משמרים.

הבעיה הייתה, ד”א, שמלי שונאת את הריח… וברגע שפותחים שקית של ביף ג’רקי אי אפשר להחביא את העניין. כך שגם אם ניסיתי לנשנש קצת בזמן שהיא תפסה תנומה קצרה תוך כדי נסיעה, היא הייתה מתעוררת מיד כשהשקית הייתה נפתחת…

מאז ועד עכשיו אני משחק בראש עם הרעיון להכין ג’רקי לבד, מה שנראה ד”א קל מאוד להכנה, אבל תמיד היו תירוצים למה לא ולמה יש דברים יותר חשובים, אבל בסוף, תאמינו או לא, נקנה הנתח הנכון והמתאים ושני ק”ג של וואסיו (פלאנק באנגלית וכסליים בעברית תקנית), שהוא חלק של הפאלדה של הפרה (נתח מן הבטן) הפכו להיות ביף ג’רקי מן המשובחים.

2015-10-04 00.56.44

ניצנים נראו בארץ

לא, עוד לא סתיו. אפילו לא באמריקע. עדיין קיץ. קיץ מטורף של 100 מעלות פרנהייט (בערך 38 צלזיוס). המזל שאין כאן את הלחות של תל אביב, ושבערב הטמפרטורות הופכות להיות נורמליות משהו. טוב נו, לפחות כך זה היה לפני שבוע ומשהו.

מי שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שביני ולבין ירקות יש מין יחס מוזר של אהבה-שנאה וחשדנות. אני לא בוטח בכל הירקות. יש כאלה שאני לא בוטח בהם כי עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם או לא (לדוגמה, חצילים). ויש כאלה שאני לא בוטח בהם כי אני יודע שיש בהם משהו מיוחד, כי בכל זאת מלא אוהבים אותם, אבל אני עוד לא הצלחתי להוציא מהם משהו מיוחד.

כרוב ניצנים הוא אחד מאלה שאני חושד בהם.

ובכן, לא עוד.

בין העבודה לבין הבישולים, הצלחנו במספר השבועות המועטים שאנחנו כאן לעשות די הרבה, או לפחות להרגיש שאנחנו עושים הרבה. מדהים לראות שבהרבה מאוד דברים ואזורים בחיים, העובדה שאנחנו זוג עם שני ילדים, שנינו חצינו את גיל הארבעים, הגענו להישגים בחיים ובקריירה ובכל מיני – בארה”ב אנחנו פשוט מתחילים מאפס. את השבועות הראשונים בילינו בלימודים לתיאוריה. חזרתי לגיל 17.5 (מלחמת המפרץ) ולמדתי תמרורים חדשים, סימוני כביש חדשים וחוקים חדשים. ירחם השם, מה צריך יותר מקו מקווקוו וקו רצוף? למה צריך גם קו צהוב, קו צהוב כפול, קו צהוב כפול כפול שבאמצע יש מרווח של יותר משלושה פיט, ובעיקר, גבירותי ורבותיי, למה צריך unprotected left? למי שלא מכיר ולא נהג בארה”ב, unprotected left היא פניה שבה בכביש דו סיטרי, יש לשני הכיוונים ירוק, לא רק ישר אלא גם שמאלה. אבל איך פונים שמאלה כשלאלה מולך יש ירוק והם ממשיכים ישר? מתקדמים לאמצע הכביש ומחכים שאלה שנוסעים ישר יפסיקו לנסוע ישר, בין אם בגלל שיתחלף להם לכתום, בין אם בגלל שהם יתנו לזה שפונה שמאלה, ובין אם בגלל שכבר רכבים בצד השני. בקיצור, צריך סבלנות תוך כדי שיש לך ירוק. למה? זה לא ללב הישראלי שלי. יש לי ירוק – אני נוסע. זוועה.

אה כן, זו הייתה התיאוריה.

ואז היה המבחן המעשי. בתחילתו הוא כלל תצוגת תכלית שמוכיחה שאני יודע לסמן עם היד איך פונים במקרה שהלך לי הווינקר, איפה בלם החירום (הנדברקס, שאף אחד לא משתמש בו), ואיך מצפצפים (הא! ישראלי או לא ישראלי? יש לי מאסטר כפול בצפצוף במצבי חירום ועוד PhD בצפצוף במצבי עיצבון). ואז יצאנו לדרך, והייתי צריך לעשות הצגה מוגזמת לחלוטין לפני מעבר נתיבים כדי להוכיח לטסטרית שאני מפנה את הראש לבדוק מעבר לכתף ולא סומך רק על מראות הצד, ואפילו להוכיח לה שאני מסוגל לנסוע ברברס בקו ישר. יש לי רישיון בערך אותו מספר שנים שהטסטרית יודעת לקרוא, אבל, ניחא.

אז במקביל לכל מיני מהלכים בירוקרטיים שכאלה כמו הרישיון ועוד (אני לא אלאה אתכם, או שבעצם אני אשאיר לי קצת לפוסטים הבאים), על עניין כרוב הניצנים אני מלא גאווה כאילו הצלחתי לפצח את הגנום האנושי, ולמרות שזה בסך הכל לפצח את הגנום של כרוב ניצנים טעים, עדיין, זה שווה את הרגשת הגאווה.

קצת מתקתק-מריר-מלוח-מעושן. כיף לחיך, באמת.

2015-08-07 19.42.37

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

יין ישמח בשר אנוש וכבד בחמישה תבלינים ינפוש

כמו שחלקכם כבר יודעים, אני מנסה בכמה חודשים האחרונים תזונה שנקראת “פליאו”, שנקראת כך על שם התקופה הפליאוליתית, שהיא התקופה הטרום-חקלאית של האדם. הפליאו מבוססת על כך שהאדם הקדמון היה צייד-לקט לאורך כמעט כל חייו, ואם ניקח בחשבון שהתפצלנו למה שנקרא “סוג האדם” לפני קצת יותר משני מיליון שנה, הרי שגופנו בנוי לעכל (וגם לחיות בכלל) תזונה שנפוצה אצל ציידים-לקטים, כלומר בעיקר בשר וחלקי פנים, הרבה מאוד שומן (רווי!!! כן!!!) ויחסית מעט פירות ובכלל סוכרים. מזון מעובד כמובן שבכלל לא היה בנמצא בשני מיליון השנה האחרונות עד למהפכה התעשייתית ואח”כ כל מיני מהפכות שונות, כגון מהפכת התירס בארה”ב, לאחר מלחמת העולם השנייה, שגרמה לסבסוד גידול התירס במדינה וכתוצאה מכך, גרמה גם (בצורה ישירה ועקיפה) לשימוש עולה והולך במה שנקרא HFCS – High Fructose Corn Syrup, סירופ (חד-)סוכר (פרוקטוז) שמקורו בתירס, שמופיע היום בחלק גדול ממוצרי המזון המעובדים-עד-זרא שאנחנו צורכים.

ועכשיו, נשאלת השאלה, למה האדם עדיין לא “הגיב” למהפכה החקלאית? הרי אנחנו כבר 10,000 שנה חקלאים, איך יכול להיות שהאבולוציה עוד לא שינתה את הגנטיקה שלנו כך שהמעיים שלנו יוכלו להתמודד עם תזונה שמבוססת על הרבה גידולים חקלאים, חיטה, סוכר, תירס, מוצרי חלב? אז למעט האחרון (תיכף אחזור לזה), לרוב המוצרים עדיין לא התרגלנו… 10,000 שנה הם מכה קלה מאוד בכנף האבולוציה, ולפי חוקרים ורופאים רבים שמהווים את אלה שמתווים את דרך הפליאו בעולם (וגם בארץ), בעצם זה שהעלינו במהירות רבה כל כך צריכה רבה כל כך של תוצרת חקלאית, הרי שאנחנו בעצם מזינים את עצמנו בחומרים שאנחנו לא בנויים לצרוך מהם הרבה. האדם הקדמון לא גידל תפוחים, וגם לא חיטה ובטח לא תירס. האם היו תפוחים? כן. חיטה? ברור. תירס? כנראה שגם. אמנם היו זנים קצת שונים, כנראה קדומים של הפירות והירקות והדגנים והקטניות שאנחנו אוכלים היום, אבל מקומם בתזונת האדם היה קטן מאוד. המשמעות היא שהאדם יכול היה להתמודד עם חיטה, ועם גלוטן, אבל בכמויות קטנות יחסית, וכך גם לדוגמה עם פחמימות ועם לקטוז, סוכר החלב.

הלקטוז מחזיר אותי לנקודה שהבטחתי לחזור אליה – סבילות ללקטוז (היכולת לעכל אותו ו-“להסתדר” איתו) נחשבת אחד השינויים האבולוציוניים היחידים שגנטיקאיים מזהים במערכת העיכול שלנו מאז פרוץ המהפכה החקלאית. היכולת שלנו לעכל סוכר חלב (שאצל האדם הקדמון הייתה נעלמת בהתבגרות) היא בעצם מוטציה שכנראה נובעת מכך שהשתנינו, מעט אמנם, בהקשר גנטי בשנים האחרונות. זו הסיבה שרובנו יכולים לעכל סוכר חלב גם בבגרותנו וזו גם הסיבה שעדיין ישנם כאלה שיש להם גנים שלא עברו את המוטציה הזו והם סובלים מחוסר-סבילות, או רגישות, ללקטוז.

בשורה התחתונה, תזונת הפליאו מבוססת על פירמידת מזון הפוכה לחלוטין מזו שהתרגלנו אליה – פירמידת המזון “הרגילה”, כך התברר לי, זו שגורסת שבבסיס התזונה שלנו צריכות להיות פחמימות, מבוססת על מחקר של אחד בשם אנסל קייז, שפרסם מחקר שהראה קשר חזק וברור ביותר בין הרגלי התזונה של תושבי 7 מדינות ובין מצב בריאותם, מבוססת על מחקר שקרי – מתברר שאותו אנסל קייז ערך את מחקרו על 21 מדינות ומאחר ותוצאותיהן של 14 מהן לא התאימו להיפותזה – הוא “השמיט” אותן מהמחקר.

בכדי להקפיד על תזונת פליאו צריך להימנע ממוצרי חלב רזה, מוצרים מעובדים, שמנים צמחיים שמקורים בזרעים (כגון חמניות, תירס, סויה וכד’), שומנים מעובדים, כל מה שיש בו סוכר, קטניות ודגנים. חשוב לשים לב שבעצם כל מה שמעובד – אאוט. כל מה שדורש חבר טלפוני שלמד הנדסת מזון בכדי שיסביר את רשימת המרכיבים שלו – אאוט גם הוא. מה שנשאר לנו לאכול הם בעצם בשרים וחלקי פנים, ביצים, פירות (במידה), ירקות, ומוצרי חלב שמנים כגון גבינות שמנות וגבינות צהובות עתירות שומן. ומי שמרים גבה לגבי המוצרים האחרונים – חשוב לזכור שמוצרי חלב שמנים איכותיים, מיוצרים בתהליכים טבעיים. אלה שיש בהם תוספת של חלבון חלב, סיבים תזונתיים וכד’ – הם מעובדים וצריך להימנע מהם.

זה הזמן לספר לכם שבמהלך חודש נובמבר אני הולך להעביר שתי סדנאות בישול ב-“ספייסס” בקניון מרגלית ברחוב ז’בוטינסקי בהוד השרון – סדנא אחת לקוראי הבלוג בכלל, והשנייה – לאלה שעושים את צעדיהם ההתחלתיים (או אפילו המעט מתקדמים) בתזונה הפליאוליתית. ביום ראשון, ה- 2 לנובמבר תתקיים סדנא לקוראי הבלוג, שתתמקד, בדיוק כמו הבלוג, באוכל מהיר וטעים ואפילו בדרכים “למחזר” אוכל ולהפוך מנה אחת לשתיים או שלוש, שגם אמא שלהם לא תכיר שמקורן מאותה מנה. ביום חמישי, ה- 13 לנובמבר, תתקיים סדנא שמיועדת למי שרוצה ללמוד להכין אוכל פשוט, טעים ופליאוליתי לגמרי.

עדיין אין לי פרטים על ההרשמה לסדנאות, אבל מיד שיהיו לי כאלה – אפרסם פוסט עדכון גם בבלוג וגם בפייסבוק. אם עדיין לא נרשמתם לעדכוני אימייל, זה הזמן להירשם (בחלק השמאלי-עליון של הבלוג), ואם עוד לא עשיתם “לייק” לדף של הבלוג בפייסבוק – כנ”ל (כנ”ל זה הזמן, וגם כנ”ל בחלק השמאלי-עליון).

ישנם עוד מוצרים שהדעה חלוקה עליהם, כגון יין, בירה ואלכוהול, והאמת שהרבה מחליטים כאן את ההחלטות שלהם – אני משתדל להימנע מבירה וממשקאות אלכוהוליים כגון וויסקי וכד’, בגלל המקור שלהם (דגנים) ולמרות שאני אוהב אותם מאוד, אבל מאחר ונראה ולגוף ישנם מנגנונים להתמודד עם האלכוהול עצמו, אני מניח שיין זה בסדר למרות שגם אותו אני שותה ממש במידה ורק באירועים מיוחדים.

רצה הגורל, ודווקא אחרי שהתחלתי את הדיאטה הוזמנתי לשני אירועים שקשורים ליין – האחד הוא סיור ביקב רמת הגולן ובכרמים מהם מפיק היקב את היינות שלו, והשני הוא אירוע שהיה מיועד דווקא לשפים של מסעדות שוות במקום שהפך להיות סוג של מקדש עבורי – מסעדת האדסון. כמו שאתם יכולים להבין, בשרים וחלקי פנים מהווים חלק גדול מהדיאטה שלי, וכשמתוודעים למתן אברהמס, השף של האדסון, שעושה כבוד גדול מאוד לבשר ויודע להוציא מבשר ישראלי מה שאף מסעדת בשרים אחרת לא יודעת לעשות – המקום הזה הפך להיות מסעדה שאני מוכן לבקר בה עוד ועוד ועוד ועוד.

אבל נחזור לסיור שהתחיל ביקב עצמו, הסבר מעניין מאוד על תהליך הייצור של היין, ונגמר בטעימה מודרכת של יינות שבסופה היינו מבושמים, מי מעט ומי יותר, והאמת שעם הרבה יותר ידע מעניין שרק הלך והתעצם כשביקרנו בכרמים עצמם. המסקנה – יין זה לא משהו פשוט לייצר, ענבים זה לא משהו פשוט לגדל, והאמת ששאפו ענק למי שיש לו את הסבלנות ואורך הרוח בכדי לחכות ולראות את “זה” קורה, בין אם זה יקב גדול ובין אם זה יקב בוטיק קטנטן.

2014-07-03 12.46.51

החשק הוא אבי כל המצאה

תעשו לי טובה לפני שאתם מתקנים אותי ומספרים לי שהמשפט המקורי הוא “הכורח הינו אבי כל המצאה”. שטויות. הריני עומד כאן מעל במת האינטרנט הזאת ומכריז – בולשיט! הדבר היחיד שגרם לאנשים להמציא היה החשק, ותו לא.

בואו ניקח לדוגמה את האופניים – האם יש כאן כורח? האם אני חייב לנסוע מכאן לכאן ומשם לשם? לא, אני יכול להתהלך. פשוט לא בא לי ללכת 20 ק”מ, אלא מתחשק לי לעשות את זה במהירות יתרה, במעט השקעה אנרגטית ובזרוע נטויה. מכונית? שוב – הנרי פורד אמר שאם היו שואלים את הלקוחות הפוטנציאליים מה הם היו רוצים לקבל מהדור הבא של כלי התחבורה שלהם הם היו אומרים “סוסים מהירים יותר”, כך שכורח – לא היה כאן. אף אחד לא הכריח את האחים רייט להתעופף להם על כנף מטוס וכנ”ל אף אחד לא הכריח את דה ווינצ’י ליצור דגמים ראשוניים של מצנחים. לא. אני יכול לדמיין את דה ווינצ’י חושב לעצמו משהו כמו “מה אם יתחשק לי לקפוץ מצוק ולרדת למטה בלי להיחבט בקרקע?”.

בקיצור – חשק. גבירותי ורבותיי.

וגם מנות רבות הומצאו בעקבות החשק, הוא לא יותר. “מתחשק לי עוף הערב, תפתיע אותי”, אמר נפוליאון לדונאן, טבחו האהוב, מיד לאחר קרב מרנגו, וכל השאר היסטוריה – הוצאה ה-“עוף מרנגו”. כן, יש כמה עיוותי זמן שיכול להיות שיהרסו את הסיפור הזה, נגיד, שהקרב התקיים עוד לפני שהוא היה השף שלו, אבל יאללה נו, אל תהרסו לי סיפור טוב עם עובדות, ממש אין צורך להתקטנן.

באחד מימי השישי האחרונים קמתי עם חשק. מאחר ואני נשוי לזוגתי שתחייה והיא פולניה, והילדים היו בבית בבוקר (יום שישי, חופש, קיבינימט), לקחתי שני כדורי חישקומיצין, כמאמר הגששים, מה שהמיר לי חשק אחד לחשק אחר – החל מהשעה 9:00 בבוקר של אותו יום שישי, התחשקה לי מוסקה. התחשקה לי ברמה שהבנתי שאו שהיום אנחנו אוכלים מוסקה, או שאני מגרד לעצמי את הורידים עם קצה של מזלג. כזה חשק. זה נשמע קצת מפחיד אבל זה קורה לי לא מעט, ועד עכשיו חשקים שכאלה הולידו רק מתכונים מעולים. תוך כדי שאני עורך לעצמי את רשימת הקניות בראש ומדמיין איך אני עורך את החצילים בתבנית, מניח עליהם את הבשר ויוצק את רוטב העגבניות הטרי, מסדר שכבות ומכניס את התבנית לתנור, פגעה בי כמכת ברק המחשבה – “הרי אין תנור!”. לצערי מספר שבועות לפני החשק המדובר התפוצצה דלת הזכוכית של התנור שלי, שהוא חדש למדי, מה שלא מנע מחברת שולטס יצרנית התנור לספר לי שזכוכיות הן בכלל לא באחריות, ואולי זה בכלל בגלל הפיצוץ, בקיצור – עלית שירות הלקוחות וחוסר לקיחת האחריות, כנהוג במדינתנו, מה שדרש הרבה מאוד שיחות טלפון והתמקחויות והתעקשויות עד שהנושא תוקן, כמובן שלא התחמקתי מתשלום למרות שהתנגדתי לכך בתוקף (מי לא?). לאט לאט התפוגגו להם ריחות המוסקה מהדמיון שלי, אך החשק רק התגבר.

אך לא דבר פעוט כמו חוסר של תנור ימנע ממני לאפות מנה. מיד חשבתי להכין את המנה במיקרו המשולב שלנו, אך התכנית נפסלה מאחר ואני אמון על ארוחת ערב של 4 אנשים, ובמיקרו המדובר אפשר להכין מנות אולי לשניים, וגם הם לא ממש רעבים. ופתאום, העננים הוסטו להם וקרן אור של שמש ליטפה את ראשי (שטויות, זה היה אחד מסופי השבוע השרביים ביותר שידענו, היה משהו כמו 58 מעלות מאז 6 בבוקר, ואפילו לא עננצ’יק אחד לרפואה, אבל זה נשמע ונקרא  ממש טוב) וצצה לה המחשבה – “מוסקה במחבת”. כן כן, גבירותי ורבותיי, החשק הינו אבי כל המצאה.

גם הפעם, לשמחתי ולשמחתכם, החשק לא הכזיב ובסיכומו של דבר התקבלה תוצאה, מה אגיד לכם, במלוא הצניעות, לא פחות ממצוינת.

2014-06-27 20.38.07