זה היה כיבוש של חורף, לא יותר

כיוון שהגשם במילא זלף
העצים נשבו וטיפות זלגו
מענף לענף מענף לענף

כיוון שבמילא הים געש
הגלים קצפו והחול נרטב
והיית לבד חיפשת חבר
זה היה סיפור של חורף , לא יותר

״זה היה סיפור של חורף״
מילים: יהונתן גפן

באמת שאי אפשר להאשים אותי שאני אוהב את החורף יותר מדי. לא יודע מה להגיד לכם – קר לי, לא נעים לי,  אני שונא להירטב, ולנהוג בגשם זה לא כזה כיף גדול. האמת שאני מרגיש די חצוף, כל ימי התגוררתי או בישראל או בקליפורניה, שתי מדינות שהחורף בהן, איך לומר, לא נחשב באמת חורפי יותר מדי. אני זוכר שבתחילת הרילוקיישן שלנו (כבר עברו שנתיים וחצי!) אחד החברים הכי טובים שלי, אם לא ה-, היה ברילוקיישן בצד השני של ארצות הברית. אני הייתי מתלונן על הטמפרטורות הנמוכות כאן בחורף (נגיד, 4 מעלות צלזיוס מעל לאפס ממש מוקדם בבוקר), והוא היה שולח לי בוואטסאפ תמונות שלו עושה shovelling, כלומר מפנה את השלג מכביש הגישה לחנייה שלו ליד הבית…

אבל אין רע בלי טוב, מה? הדבר באמת שמאפשר לי לעבור את החורף, כאן, שם ובכל מקום – הוא האוכל של החורף. בחורף מבשלים אוכל עם ריח כבד, עם טעם כבד, שגורם למי שמחכה כבר לאכול אותו להשתגע מרוב ציפייה, ומי שכבר אכל אותו להשתגע מתוך ציפייה להיכנס כבר למיטה. אז תבשילים כבדים, כאלה שמחכים לילה שלם על האש או בתנור, עם רוטב סמיך וכבד וריח של פוך כבד ומחמם – זה בדיוק מה שמחזיק אותי תוך כדי שאני מחכה לאביב.

יתרון נוסף (ולא נראה לי שיש עוד הרבה, לדעתי האישית והלא קובעת) שיש לחורף הוא שבחורף העניינים הרבה יותר איטיים, גם בגלל שאנחנו עטופים במלא שכבות, וגם בגלל שהטמפרטורות הנמוכות בחוץ לא מאפשרות לחיידקים  בחוץ להתרבות ולפעול כרגיל. תחשבו על החורף בתור מעין downer לבקטריות. במקום שהן, כרגיל בקיץ, יתרבו וישתוללו ויתנהגו בטירוף, בחורף הן פשוט עובדות בסלואו מושן. תנסו לדמיין את זה ונראה אם זה לא יצליח להעלות לכם חיוך על הפרצוף.

אחד השימושים הגדולים שיש לאדם בחיידקים כחלק מחיידקים הוא כבישה והתססה כחלק מתהליכי השימור. החיידקים האנאירוביים (שאינם דורשים חמצן) שעל הירקות הופכים את הסוכרים בירקות לחומצה לקטית (חומצת חלב), ומונעים מחיידקים “רגילים”, כלומר אלה שגורמים לריקבון במזון להרקיב אותו לגדול ולהתרבות. בכדי למנוע מחמצן להגיע לירקות ולחיידקים שעליהם, אנחנו מכסים את הירקות במים ומלח שמונעים מהחמצן להגיע אליהם (החמצן שבמים אינו חופשי ולכן החיידקים לא יכולים להשתמש בו). בחורף התהליכים האלה איטיים ונעימים יותר, ואפשר להאריך אותם בלי לפחד שהאוכל יחמיץ יותר מדי או יתקלקל, נהפוך הוא – תהליך הכבישה הופך להיות איטי, ובמקרה שמולנו, הכרוב, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. כן, אפשר להכין כרוב גם תוך שבוע, אבל הכרוב הכי טעים הוא זה שיושב חודש בצנצנת ההחמצה, ואם זה חודש חורפי, אפילו יותר טוב.

בסיכומו של דבר – נקבל כרוב חמוץ טעים מאוד, לא חמוץ יותר מדי, שמכיל את החיידקים הפרוביוטיים עליו (ושלא כמו בכרוב חמוץ קנוי שעובר פסטור שהורג את החיידקים). יש דעות לכאן ולכאן לגבי פרוביוטיקה, אם היא באמת עוזרת או לא, אבל מאחר וידוע שהיא לא מזיקה, אני מעדיף לאכול כרוב לא מפוסטר עד אשר יתברר אם זה באמת חשוב או לא. ד”א, בלי לדעת אם פרוביוטיקה קיימת בכלל, האדם השתמש בכבישה בכדי לשמר ירקות – שככל שהלך והגיע הקיץ הלכו ונרקבו. שימו לב שירקות לרוב מחמיצים אך פירות לא – הסיבה היא שבפירות כמות הסוכר גדולה מדי, מה שגורם לריקבון מואץ. יש מעט מאוד פירות שמתאימים לכבישה – אלה שהם חמוצים באישיות שלהם כבר מההתחלה מתאימים מאוד (כגון לימון, סוגים מסוימים של תפוזים). כמות הסוכר בירק נמוכה יחסית ומאפשרת לחיידקים לעבוד בלי להשתכר לגמרי.

DSC_9451

להמשיך לקרוא זה היה כיבוש של חורף, לא יותר

הנסיך הפרסי

אחד הדברים המיוחדים שיש בחיים במדינה אחרת, בעיקר מדינה שההגירה אליה היא עצומה, היא היכולת להיפגש עם אנשים ממדינות שונות, בני דתות שונות, עם אמונות שונות, תרבויות שונות… אנשים שונים מאוד מהתבנית שאנחנו רגילים לראות בישראל. אני רואה את עצמי כ- People’s person, אני מת על להיפגש עם אנשים, להבין מאיפה הם באים, מה חשוב להם… נראה לי שאחד מסוגי הבילוי האהובים עליי הוא להיכנס למקום שיש בו אנשים שאני לא מכיר (מסיבה, כנס, מפגשים אצל חברים…) ולבלות כמה שיותר זמן בלנסות ולהתחבר עם אנשים. מדהים אותי לראות, כל פעם מחדש, כמה שאנחנו שונים בכל כך הרבה דברים, אבל כמה שאנחנו דומים בדברים ש… מאוד הגיוני שאנחנו דומים בהם.  כנראה שזה לא יפתיע אתכם, אבל האוכל משמש כנקודה שכזו. כמעט בכל פגישה עם אנשים מתרבויות שרחוקות מהמקום שאני רואה את עצמי משתייך אליו, אני מעלה את עניין האוכל. קל להביא את האדם הכי סגור והכי מסוגר, כשהוא רחוק מהבית ומהאוכל שהוא גדל עליו, למצב של פתיחות כשמזכירים לו את האוכל הזה. מהמקום הזה, הכי קל לי להתחבר עם אנשים.

בקבוצה שאני עובד בה, אחד המנהלים המקבילים אליי הוא דרוזי מלבנון. האמת שאני מכיר אותו המון שנים, ותמיד הסתדרנו מצוין. אבל היחסים בינינו קיבלו כיוון נוסף כאשר כחלק מאחד מתהליכי הגיבוש בקבוצת ההנהלה ששנינו משתייכים אליה, עשינו ניתוח אישיות (עד הפעם הזו עברתי מספר לא קטן של ניתוחי אישיות, ואני ציני מאוד בנוגע אליהם, אבל זה הייתה הפעם היחידה שניתוח שכזה קלע “בול בפוני”). הדהים את שנינו לגלות ששנינו נופלים בדיוק על אותו “טיפוס” בניתוח האישיות. בשני ניתוחי האישיות שלנו הופיעו מספר אלמנטים דומים, ואחרי דיון קצר הבנו שבכלל מדובר באלמנטים תרבותיים שנובעים מהעובדה ששנינו מגיעים מאותו איזור על כדור הארץ. בשיחות רבות שיש לי עם זיאד אנחנו מדברים המון על אוכל, ועל מה שחסר לנו מ-“שם” שאין לנו “פה”, באמריקה. רק לפני כמה ימים דיברנו על “קובה נייה”, שזו הגרסה המזרח-תיכונית ל-“סטייק טרטר” הצרפתי המעודן, כשלדעתי, ד"א, הגרסה המזרח-תיכונית הרבה הרבה יותר טובה. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הבעות הפנים של זיאד, כמו של אנשים אחרים, כשאנחנו מדברים על “אוכל של בית”.

לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס פנימי כחלק מתהליך אסטרטגי שמנסים להניע לרוחב כל החברה. בכנס השתתפו נציגים מחלקים שונים של החברה, וכחלק מ-“שבירת הקרח” של היום הראשון התבקשו כולם להסתובב בחדר, לדבר האחד עם השני ולמצוא לפחות שתי נקודות שמחברות אותם עם כל אדם בחדר. חלק מהאנשים הלכו לנקודות הבנאליות והפשוטות, כגון “כמה ילדים יש לך?”, “באיזו עיר אתה גר?” ואפילו “מאיזה חלק של העולם אתה?”, ואני, אני כמובן הלכתי לשאלות כמו “מה אתה אוהב לאכול?”, “אתה אוהב לבשל?”, ו- “כמה אתה מתגעגע לאוכל הילדות שלך?”. כמו שאתם כבר בטח יכולים להבין, אם אתם לא מכירים את איזור הסיליקון וואלי – הרבה כאלה שמוצאם מאמריקה, אין כאן. רוב התושבים הם מהגרים. תוך כמה דקות השאלות האלה חיברו אותי עם מישהי שלפי שם המשפחה שלה (חורשיד), היה ברור שהיא מגיעה מאיראן, ומיד התחלנו לדבר על אוכל מזרח-תיכוני, על אורז, על טהה-דיג (“תחתית הסיר”, השכבה הספק דביקה ספק שרופה של אורז בתחתית הסיר, שהפכה למאכל כמעט בפני עצמו באיראן), ועל התבשילים הפרסיים המדהימים. “איפה את קונה שנבלילה?”, שאלתי אותה, ומיד קיבלתי כתובת של ספק חנות ירקות ספק מכולת גדולה שיש בה המון מוצרים שמיובאים מפרס ובכלל מהמזרח התיכון, ויש שם את העשב ששום תבשיל “רורמה סבזי” יכול להיות מושלם בלעדיו. שנבלילה (או “שמבלילה”) הוא העשב של תבלין החילבה (באנגלית – fenugreek). בדיוק כמו שגרגרי הכוסברה שונים לגמרי מעשב הכוסברה, כך גם השנבלילה שונה מהחילבה עצמה.

רורמה סבזי, או גורמה סבזי, אחת ממנות הדגל של המטבח הפרסי, הוא גם אחד מהמאכלים הפרסיים שאני הכי אוהב, ולדעתי גם אחד מאלה שמייצגים הכי הרבה את המטבח הפרסי. המטבח הפרסי לא קיבל, לדעתי, את החשיפה המספיקה והמתאימה בישראל, וחבל שכך. השימוש בעשבי תיבול במטבח הזה הוא מטורף ומדהים – אין ארוחה ואין מנה כמעט שאין בה עשבים ירוקים (סבזי), ובכמויות. יש בו השפעות מהמטבחים הדרום-אסייתיים (הודו, פקיסטן, אפגניסטן) והוא השפיע בעצמו על המטבחים האלה. אז נכון שלעין שלא רגילה לכמות כזו של ירוק, המנה יכולה להיראות מוזרה, או אפילו לא ממש מושכת, אבל תאמינו לי, באמת שמדובר על משהו שעוד לא טעמתם.

DSC_4209

להמשיך לקרוא הנסיך הפרסי

סינייה

במטבח האמריקאי יש הרבה מנות שהשם שלהן לא אומר כלום על המרכיבים או על מה שהן בעצם – כמו לדוגמה Sloppy Joe, Tater Tots וכד’. כן, יש מנות עם השם המסתורי Maccaroni and Cheese, אבל יש גם מלא שדורשות ממך הכרות עם התרבות בכדי להבין על מה מדובר.

במטבח האיטלקי, המון מנות עם הקשרים שגם הם דורשים הבנה של התרבות או ההיסטוריה של המנה, כגון ה- Tiramisu האיטלקי (“הרם אותי גבוה”) או הסלטימבוקה (“קופץ לפה” – סלטה היא קפיצה באיטלקית).

במטבח הערבי, לא מעט מאכלים מקבלים את השם שלהם מהכלי בהן הן מוגשות (או הפוך) ואפילו מפעולה שקשורה בהן. לדוגמה, המילה “מקלובה” בערבית היא “הפוכה”, והרי המקלובה היא מנה שהופכים אותה על מגש.

כנ”ל גם הסינייה – שהוא השם של המגש / התבנית בה מכינים את הסינייה. כשמתעצלים ולא ממש בא לטגן קובה נבלוסייה (אותה קובה מטוגנת בצורה אליפטית מחודדת), אפשר להכין בתבנית הזו גם את הקובה. איך קוראים לקובה מאותו רגע? קובה סינייה.

אבל הסינייה המקורית היא ספק מאפה ספק פאי בשר ברוטב. מעין פשטידת בשר ברוטב שמורכב רובו ככולו מטחינה ונאפית ברוטב הזה. זוכר שכששמעתי על המנה הזו זה נשמע לי מאוד מוזר, אבל בביס הראשון – התאהבתי. כבר כתבתי פעם אחת על סינייה, אבל זו דווקא הייתה סינייה לא קלאסית בכלל (אבל גאונית לפחות כמו המקור), והגיע הזמן לכתוב על הסינייה הקלאסית, לא?

2016-01-01 18.36.25

להמשיך לקרוא סינייה

דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

12 שעות של סבל

המתכון הזה, כמה שהוא פשוט, ככה הוא טומן בחובו סבל רב. הצלי הזה טעים. באמת מעולה. כמו אוכל שאני אוהב, עושה שימוש בחומרי גלם פשוטים, מוציא מהם את המקסימום. וממי שמכין אותו, מוציא את המיץ.

לא, לא קשה להכין את התבשיל הזה. באמת. כל אחד יכול ובכלל בלי מאמץ.

אבל בכל זאת, מציע לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתחילים.

הבעיה בתבשיל הזה, שהוא דורש בישול איטי בתנור של בערך 12 שעות. וב- 12 שעות האלה, לא משנה אם אתם ישנים או ערים, הריח בבית יהיה לא חוקי בעליל. ואם גם אתם כמוני, כשתקומו ב- 7 בבוקר לבדוק שהכל בסדר ולהוציא את המנה המרשעת הזו מהתנור, תתעלמו לרגע שהשעה 7 בבוקר, שעוד לא שתיתם קפה ועדיין יש לכם את הטעם של המשחת שיניים בפה, ותנגסו ביס וענק בנתח בשר קטן ועסיסי.

הצלי הזה עושה שימוש במתכון בסיס של גולאש, שפרסמתי כבר פה פעם לזכרו של אבא שלי ז”ל, אבל משתמש בנתח שנקרא שפונדרה (או “קשתית”), שזה בעצם אסאדו בלי עצמות הצלעות. שפונדרה טובה תכיל כמות מספקת של שומן שיעשיר את הרוטב והטעם של המנה בכלל.

הפעם אני מקדיש את הפוסט הזה לאימא שלי ז”ל, שבדיוק בשבוע שעבר ציינו שנה לפטירתה. האישה המדהימה הזו, שלימדה אותי כל מה שאני יודע על כמה זה כיף אוכל וכמה זה נהדר לנסות מאכלים חדשים חדשים, שהריחות של האוכל שלה עדיין טבועים עמוק-עמוק בתוך הנחיריים שלי ובתוך המוח שלי, הלכה מאתנו לפני שנה בדיוק. כמה שאני מתגעגע אליך אמא, מה שהייתי נותן בשביל לטעום עוד פעם אחת מהאוכל שלך.

את הצלי הזה כדאי מאוד להכין לקראת שבת גשומה. לפי התחזית, השבת הקרובה בישראל אמורה להיות ממש גשומה, אז לא סתם אני מפרסם לכם את הפוסט הזה בשישי בבוקר, עוד לפני שקמתם בזמן ישראל ואני עוד לא הלכתי לישון בזמן קליפורניה. ככה אני אוהב אתכם. ככה.

2016-01-31 20.44.20

רך כמו חמאה

לפני כמה שבועות החלטנו שבא לנו אוכל הודי. מאחר ואוכל אסייתי לא חסר כאן בסביבה, כל מה שנשאר לעשות זה לחפש בגוגל וב- Yelp (המקבילה האמריקאית ל- Rest), ולבחור מסעדה.

בחרנו במסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי Ulavacharu, וכשנכנסנו פנימה היה נראה שצעדנו צעד אחד ממש לתוך מומביי (בומביי). אנחנו היינו הוורודים היחידים במסעדה, והשפה היחידה שנשמעה מסביב הייתה הודית. כמובן שזה מאוד מרגיע לראות הרבה אנשים שכנראה מבינים אינהרנטית באוכל הודי הרבה יותר טוב ממני במסעדה, ולמרות שהאוכל היה ממש מעולה שכחנו רק דבר אחד – הקיבה של האנשים האלה, בדומה לקוריאנים, עשויה ממספר שכבות של נירוסטה שביניהן יש נחושת. ההגדרה “Mild Spicy” אצלם היא על אוכל שהיה גורם לתימני שינק סחוג מאימא שלו להאדים ולבקש עוד שני קנקני מים על השולחן, שיהיה. ובדומה לאינסיטנדט שכבר היה לי במסעדה קוריאנית בקרסקיל אשר בניו ג’רסי, גם אני לקחתי מנה או שתיים שהיו גדולות בשתיים שלוש מידות על יכולת ספיגת החריף שלי, ואני מעריך את עצמי כמישהו שיכול להתמודד עם חריף לא רע בכלל. טו מייק א לונג סטורי שורט – גם במסעדה בניו ג’רסי וגם אצלנו בשכונה מצאתי את עצמי אדום, מזיע למוות, נוזל מהאף כאילו חטפתי אנגינה מיידית, שותה שלוקים ענקיים של מים ומנסה להיראות כאילו “עסקים כרגיל”, כשחצי מהמסעדה מסתכלת עלי ונקרעת מצחוק. האמת שאצל הקוריאנים זה היה הרבה יותר נקרעת מצחוק, פה זה חיוכים כאלה ואחרים, אבל עדיין, ההקשר זהה.

אחת המנות הכי טעימות במסעדה, והיא מנה שאני אוהב לנסות בכל מסעדה הודית שאני הולך אליה, היא מנה שנקראת Butter Chicken ובהודית Murgh Makhani, היא בעצם פיסות של עוף ברוטב כתום-זרחני וקרמי-קרמי. גם הרוטב וגם העוף עצמו במרקם רך וחמאתי, וכיפי לגמרי.

2015-10-03 16.14.54

התגעגעתי אז באתי, או אולי הלכתי

מלא זמן כבר לא כתבתי כאן כמו שאולי כבר הרגשתם. בזמן הזה אין לתאר כמה שהחיים שלי השתנו. מציע שתשבו. את הפוסט הזה אני לא כותב מהבית שלי בצפון הארץ.

אתם יושבים, נכון?

את הפוסט הזה אני כותב לכם מביתנו החדש אשר בסאניווייל, קליפורניה, ארה”ב. לפני בדיוק חודש עשינו לכאן, רילוקיישן מטעם מקום העבודה שלי (עסקת חבילה עם הקידום שלי) ובינתיים, עד שהמכולה שלנו תגיע עם כל הרהיטים והבגדים והחפצים והדברים שאנחנו אוהבים, אנחנו עושים מעין קמפינג בבית החדש שלנו.

סאניווייל נמצאת בסיליקון וואלי, ובגלל כמות הישראלים העצומה שבה נקראת גם “הקיבוץ”. מדהים ומחמם את הלב לראות כמה אנשים שלא מכירים אותך, מעולם לא פגשו אותך ואולי רק שמעו עליך (עוד על זה בהמשך) – מוכנים לעזור לך, להשאיל לך כל מה שתצטרך, רק בגלל שאתה חולק איתם את השיוך הזה שנקרא “ישראלי”.

אז אנחנו כאן לכמה שנים הקרובות, מטעם העבודה שלי אבל גם בשביל ההרפתקה המשפחתית, ההתפתחות של הילדים מבחינה תרבותית, ושפתית, ובכלל. לכולנו ברור שהשנה הקרובה הולכת להיות אתגרית מאוד, אבל גם שמדובר גם בהמון כיף. לכמה זמן? לכל מי ששואל אני עונה את אותה התשובה – ברגע שיפסיק להיות לנו כיף, נעזוב.

אז העזיבה לא הייתה קלה, וכולנו מצאנו את עצמנו בשבועות לפני הנסיעה, וגם ביום הנסיעה עצמה, מוחים דמעה אחת או אפילו יותר. לא קל לעזוב את שני הדברים שאני מחנך את הילדים שלי שהם הכי חשובים בעולם – המשפחה והחברים. ביום הטיסה הגיעה כל המשפחה שלי להיפרד מאתנו בנמל התעופה, ואפילו חברים של הבן הגדול הגיעו, ברכבת, בכדי להיפרד, מה שהפך את הפרידה הזו לבליל חזק מאוד של רגשות. לא קל.

מספר ימים לאחר שנכנסנו לבית החדש, שאני חייב לספר לכם שהיה פשרה גדולה מאוד בהקשר של המטבח, החלטנו שאין תירוץ וחייבים לקנות את מה שמונע מאתנו, ובעיקר ממני, לבשל ארוחות שלמות ומלאות. קנינו לנו סט סירים של חברת Calphalone, שעליו יכולתי רק לחלום בישראל, ועוד סכין סנטוקו רצינית (מקווה מאוד שהסכין שלי שנמצאת במכולה לא תכעס כשהיא תראה שבזמן שהיא בים אני מבלה כאן עם סכינים אחרות), ועוד כמה דברים קטנים. לארוחות השישי (כולל קידוש בכוס שתייה רגילה), בישלתי כבר כמה מנות, אחת מהן היא מעין פשרה בין הקציצות שאני רציתי להכין, לבין האוכל התאילנדי שהילדים רצו לאכול. האמת שאת הארוחה הספציפית הזו, הראשונה, בישלתי עוד לפני שקניתי את הסירים והסכין, ואם עוד לא היה לכם הכבוד לקצוץ כוסברה דק-דק עם סכין סלט רגילה – אתם באמת ברי מזל.

2015-07-31 19.42.30

לפני שהגענו לארה”ב, כששאלתי את השאלה הראשונה שלי בקבוצה בפייסבוק שיש בה מלא ישראלים שעשו רילוקיישן וכאלה שעושים, או עומדים לעשות וכד’, התברר לי שהבלוג שלי לא מוגבל רק לישראל – היו תגובות מכמה וכמה קוראות וקוראים של הבלוג ששמחו מאוד שאני מתקרב אליהם… אז הפוסט הזה מוקדש לכל קהילת הישראלים בוואלי, ובראשם עינת, שהביכה אותי עד מאוד כשהבנתי עד כמה שהיא אוהבת לקרוא את הבלוג…

אז יאללה, לשנס מותניים, עוד רגע מכינים תבשיל של קארי תאילנדי של קציצות בקר.

להמשיך לקרוא התגעגעתי אז באתי, או אולי הלכתי