כשהתחליף עולה על רבו

אני לא חסיד גדול של תחליפים. “חצילים בטעם כבד” לא עושים לי חשק (אם כבר לאכול אוכל בצבע אפור, מעדיף את המקור הטעים), ומרגרינה בטעם חמאה תמיד גרמה לי לחשוב שמי שהמציא אותה לא באמת אי פעם טעם חמאה. ואם אי פעם הייתם בתורנות מטבח וראיתם את הטבח משתמש בתחליף-מרק-בטעם-עוף-פרווה שנקרא “דגש”, אתם יודעים שכל קשר בין האבקה הצהובה הזו ובין מרק עוף הוא מקרי בהחלט. זה אולי מדגיש את האמאימא של כל טעם אחר באוכל (בעיקר בגלל המונוסודיום גלוטומט), אבל מרק-עוף, זה ממש לא. הבנתם כבר או שאני צריך להמשיך עם דג זהבון שמחליף שרימפסים (אבל לא ממש מזכיר) ועוד דוגמאות? נראה לי שהבנתם. אם לא, חכו לי למסדר חוזר ב-12, 2, 4 ו-6 בבוקר.

אז כשראיתי את המתכון הזה באחת מקבוצות הפליאו בפייסבוק שאני חבר בהן, הייתי מצד אחד סקפטי, אבל מצד שני גם התמונות וגם התגובות היו כאלה שהייתי חייב לנסות. המתכון המקורי הוא של אמא של אחת מאושיות הפליאו (ליאור מור-ששון, הקונדיטורית-פליאו המדהימה מאחורי The Wild Baker).

ניסיתי פעם-פעמיים, ובכל פעם הצלחתי לעבוד על כל מי שטעם. באמת. בצילחות הנכון והתוספות הנכונות ליד, כולם היו בטוחים שמדובר בדבר האמיתי ולא רק זה, שזה אחד מהאסליים ביותר שיש.

הפעם המתכון והפוסט קצרים כל כך, שאני אפילו לא מתכוון לספר לכם על מה מדובר ותצטרכו להגיע עד לסוף הפוסט בכדי להבין. בחלק מהמקומות שאנשים הכינו את המתכון הזה קמה צעקה גדולה על כך שהם משתמשים בשם המפורש של הארטיפקט  המקורי, אז מבחינתכם אנחנו יכולים לקרוא לדבר הזה סלט ביצים. ובכל זאת, זה לא.

דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

12 שעות של סבל

המתכון הזה, כמה שהוא פשוט, ככה הוא טומן בחובו סבל רב. הצלי הזה טעים. באמת מעולה. כמו אוכל שאני אוהב, עושה שימוש בחומרי גלם פשוטים, מוציא מהם את המקסימום. וממי שמכין אותו, מוציא את המיץ.

לא, לא קשה להכין את התבשיל הזה. באמת. כל אחד יכול ובכלל בלי מאמץ.

אבל בכל זאת, מציע לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתחילים.

הבעיה בתבשיל הזה, שהוא דורש בישול איטי בתנור של בערך 12 שעות. וב- 12 שעות האלה, לא משנה אם אתם ישנים או ערים, הריח בבית יהיה לא חוקי בעליל. ואם גם אתם כמוני, כשתקומו ב- 7 בבוקר לבדוק שהכל בסדר ולהוציא את המנה המרשעת הזו מהתנור, תתעלמו לרגע שהשעה 7 בבוקר, שעוד לא שתיתם קפה ועדיין יש לכם את הטעם של המשחת שיניים בפה, ותנגסו ביס וענק בנתח בשר קטן ועסיסי.

הצלי הזה עושה שימוש במתכון בסיס של גולאש, שפרסמתי כבר פה פעם לזכרו של אבא שלי ז”ל, אבל משתמש בנתח שנקרא שפונדרה (או “קשתית”), שזה בעצם אסאדו בלי עצמות הצלעות. שפונדרה טובה תכיל כמות מספקת של שומן שיעשיר את הרוטב והטעם של המנה בכלל.

הפעם אני מקדיש את הפוסט הזה לאימא שלי ז”ל, שבדיוק בשבוע שעבר ציינו שנה לפטירתה. האישה המדהימה הזו, שלימדה אותי כל מה שאני יודע על כמה זה כיף אוכל וכמה זה נהדר לנסות מאכלים חדשים חדשים, שהריחות של האוכל שלה עדיין טבועים עמוק-עמוק בתוך הנחיריים שלי ובתוך המוח שלי, הלכה מאתנו לפני שנה בדיוק. כמה שאני מתגעגע אליך אמא, מה שהייתי נותן בשביל לטעום עוד פעם אחת מהאוכל שלך.

את הצלי הזה כדאי מאוד להכין לקראת שבת גשומה. לפי התחזית, השבת הקרובה בישראל אמורה להיות ממש גשומה, אז לא סתם אני מפרסם לכם את הפוסט הזה בשישי בבוקר, עוד לפני שקמתם בזמן ישראל ואני עוד לא הלכתי לישון בזמן קליפורניה. ככה אני אוהב אתכם. ככה.

2016-01-31 20.44.20

קאצ’ דה קטשופ

אלוהים יודע מה הם מוצאים ברוטב הזה. זוועה.

נכשלתי בחינוך שלהם. אז נכון שכולם מתפעלים מזה שהם אוכלי אסקרגו וזוללי סטייקים בדרגת לא יותר ממדיום, אבל מבחינתי כל זה מתגמד כשהם מבקשים מהמלצר קטשופ בכדי לטבול את הצ’יפס שלהם באדום-האדום הזה. מאז ומעולם לא סבלתי את הרוטב הזה כמות שהוא. אני יכול להבין איך משתמשים בו כבסיס לרטבים אחרים, בין אם בבישול, בין אם בתערובות ומרינדות לבשר ובין אם סתם רוטב אלף האיים או “רוטב רוסי”, שגם עליהם אני לא מת (כי הם מכילים מיונז, ואני מתעב מיונז), אבל אני לא יכול להבין איך אפשר להטביע בו כל מאכל אחר שנהפך בין רגע לאותו-הדבר-עם-אותו-הטעם-של-קטשופ כמו כל דבר אחר שטובלים בקטשופ.

כשהתחלתי להימנע ממזונות מעובדים ובטח ממזונות עתירי סוכר, כמובן שקטשופ יצא לגמרי מהמזווה מבחינתי, למרות שבמקרר כמעט תמיד היה בקבוק ענק של היינץ, הקטשופ עם נתח השוק הכי גדול בעולם. גם אם כמות הסוכר בהיינץ היא לא הכי גדולה בעולם בקטשופ – היא עדיין ענקית, משהו כמו 25 גרם סוכר ב- 100 גרם קטשופ – כלומר בכל כף גדושה של קטשופ יש כפית של סוכר.

ובכל זאת, הקטשופ מהווה רוטב בסיס מעולה להרבה מאוד רטבים, ובעיקר ד”א למרינדות של בשר שאמור לבלות על הגריל (או במעשנה, תחביב חדש שפיתחתי לי מאז שעברנו לארה”ב), איך מוצאים לו תחליף? עוד אפילו לפני שעברתי לתזונה מבוססת פליאו, הכנתי בבית קטשופ ביתי שעדיין הכיל כמות די גדולה של סוכר, איך נמנעים מזה?

הפתרון הגיע בדמותו של חבר שגם מהווה עבורי תנ”ך מהלך בכל הנוגע לבשר ועישון בשר, ולשמחתי גם אחד מעמודי התווך של קהילת הפליאו בארץ, מה שאומר שהוא היה צריך למצוא פתרון לעניין הסוכר ועדיין להשרות את הבשרים שלו ברטבים מבוססי קטשופ… אלי גור, האיש מאחורי “Meat & Eat” או “הרבי מגור” כפי שקוראים לו בקבוצות הפייסבוק כשמתייחסים אליו, ביצע מהלך מדהים של החלפת הסוכר הלבן בסוכר שמגיע מירקות שורש – בין אם גזר ובין אם סלק (אני מעדיף את גרסת הסלק למרות שלרוב יוצא לי להשתמש בגזר מאיזו סיבה…). אי אפשר להרגיש את חסרונו של הסוכר הלבן והתעשייתי כשמחליפים אותו בירקות עתירי הפחמימה האלה, ולמרות שגם זה סוכר וגם זה סוכר, לפחות לא מדובר במשהו שעבר תהליכי עיבוד ארוכים שהרחיקו את המוצר הסופי לגמרי מהמקור שלו (קנה סוכר או סלק סוכר).

מהמתכון מתקבלות בערך שלוש כוסות מלאות של קטשופ, או ארבע צנצנות ריבה בינוניות כמו מוצג מס’ 1 שלפניכם, גבירותי ורבותי חבר המושבעים.

2016-01-03 20.56.42

שנתחיל?

ביף ג'רקי לכל פועל

לפני שנה נסענו שתחייה ואני לטיול בארה”ב. מין סוג של ירח דבש שני, שהיווה בסיכומו של דבר את הצעד הראשון למעבר שלנו לארה”ב בסיכומו של דבר לפני שלושה חודשים. די התאהבנו במדינה הזו ובנוחות שהיא מאפשרת למי שחי בה וגם למי שעובר בה, ולמרות שיש לי לא מעט ביקורת על אמריקה והאמריקאים (בכל זאת, אני ישראלי, וברור שאני יודע יותר טוב, לא?), עדיין מדובר על מדינה שהיא באמת סוג של גן עדן למי שמרים את הראש ומסתכל לכל הכיוונים.

יש כאן הכל מהכל ולכולם. זה לא משנה אם אתה צמחוני או טבעוני או חצימחוני או פליאולית או עושה אטקינס או סתם סופר נקודות של שומרי משקל – יש כאן פתרונות להכל, ולא משנה אם אתה עובד בהייטק או נהג טרקטור, יש פתרון לסוג התזונה שאתה רוצה ללכת לפיו, ולרוב זה לא משהו רחוק או מסובך – הפתרונות לרוב יימצאו ב- Safeway הקרוב למקום מגוריך או ב- Whole foods או Trader’s Joe באם אתה גר בשני הקצוות של ארה”ב (מזרח ומערב – כל המרכז נקרא “Fly over states”, כלומר “המדינות שטסים מעליהן”, וכמו שאתם בטח מבינים זו ההתנשאות של הניו יורקרים והקליפורנאים שקראו כך למדינות האלה).

מאחר וכבר אז התמקדתי בדרך הפליאוליתית, במהלך הטיול בארה”ב “נאלצתי” לאכול לא מעט סטייקים, אבל כשתכננו את החטיפים לנסיעות הארוכות שהיו לנו מפה לשם (כדוגמת 6 שעות נסיעה מהגרנד קניון ליוטה), לאישתי היו הרבה יותר אופציות ממני. לשמחתי גיליתי כאן כמה סוגים של ביף ג’רקי שאמנם לא פליאוליתים לחלוטין, אבל עדיין מכילים כמויות זניחות של סוכרים וחומרים משמרים.

הבעיה הייתה, ד”א, שמלי שונאת את הריח… וברגע שפותחים שקית של ביף ג’רקי אי אפשר להחביא את העניין. כך שגם אם ניסיתי לנשנש קצת בזמן שהיא תפסה תנומה קצרה תוך כדי נסיעה, היא הייתה מתעוררת מיד כשהשקית הייתה נפתחת…

מאז ועד עכשיו אני משחק בראש עם הרעיון להכין ג’רקי לבד, מה שנראה ד”א קל מאוד להכנה, אבל תמיד היו תירוצים למה לא ולמה יש דברים יותר חשובים, אבל בסוף, תאמינו או לא, נקנה הנתח הנכון והמתאים ושני ק”ג של וואסיו (פלאנק באנגלית וכסליים בעברית תקנית), שהוא חלק של הפאלדה של הפרה (נתח מן הבטן) הפכו להיות ביף ג’רקי מן המשובחים.

2015-10-04 00.56.44

עשרים שנה וקישוא

בתחילת ספטמבר חגגנו, שתחייה ואנוכי, עשרים שנות היכרות.

עשרים שנה אנחנו ביחד, ומעבר ליחסים שלנו שהלכו והתפתחו ונתיבי החיים שלנו שהלכו ונכרכו האחד בשני, דבר אחד לא השתנה. כמה מפתיע, שהדבר היחיד הזה הוא מאכל.

בדייט השלישי שלנו (אם אני לא טועה, מזכיר לכולם שאני גבר וכמה שזה מפתיע נשים, אני לא זוכר מה לבשתי בדייט הזה ומה היא לבשה ובאיזה בושם היא השתמשה ואם היא פתחה לי את הדלת של הבית שלה ביד ימין או בצד שמאל), מאחר וההורים שלה היו בחו”ל, החלטנו שבמקום לצאת נישאר אצלה בבית ואבשל לה ארוחת ערב. אני חושב שבאותו הערב נפל הפור ומאז אני שלה והיא שלי.

אחת מהמנות שהכנתי באותו ערב היא המנה שתיכף נדבר עליה, שהיא מנה פשוטה מאוד, עם בעצם שני מרכיבים בסך הכל (אם לא סופרים את התבלינים), אבל כמה שהיא פשוטה, ככה היא טעימה. בתקופה שהייתי נוסע לחו”ל ומשאיר אותה לבד בדירה הקטנטנה שלנו בתל אביב, הייתי מכין סיר ענק של המנה הזו בכדי שיהיה לה מה לאכול כל יום כשהיא חוזרת מהעבודה, וכשחזרתי הסיר היה ריק לגמרי, שטוף ומחכה לי על השיש שאכין עוד נאגלה.

הרבה דברים בחיי הנישואין שלנו הם כאלה – הנאות קטנות שהן רק שלנו, פינוקים קטנים שאנחנו מפנקים אחד את השני. אני מפנק את מלי לרוב באוכל או בשתייה. ומאחר ואנחנו כל כל הרבה זמן ביחד היא אפילו לא צריכה להגיד לי מה בא לה, אני לרוב יודע אם מתחשק לה סחלב חם ממש ממש עכשיו או שהיא רוצה שאכין משהו לארוחת הצהריים של מחר, או אפילו עכשיו. אחרי עשרים שנה, לא צריך לדבר, אבל כנראה שהדיבורים בינינו הם בדיוק מה שעושים את השנים האלה כל כך טובות.

בשבועות האחרונים הכנתי את המנה הזו כבר פעמיים, ונדרשתי להכין אותה כבר שוב. הפעם כבר לא רק על ידי זוגתי שתחייה אלא על ידי הילדים שטורפים את זה כשהם חוזרים מבית הספר…

אני גאה להציג בפניכם – קישואים באגוז מוסקט.

2015-09-19 17.59.57

הפרד ומשול

אני משתדל בזמן האחרון לבשל בסופ”ש בכדי שיהיה לכולנו אוכל במהלך השבוע. בגלל התזונה שלי (פליאו) אני צריך יחסית הרבה בשר, וגם ירקות (מבושלים וטריים) מהווים חלק גדול מהצלחת שלי. ולמרות שכבר פיצחתי את ה- DNA של כרוב הניצנים (ובינתיים הכנתי את הכרוב בעוד דרך מצויינת שתופיע כאן בשאיפה), כמה אפשר?

בקיצור, צריך לחדש. הזדמנות טובה לקחת אתכם דרך מסלול המחשבה שלי כשאני מנסה לעשות משהו חדש במטבח. הרבה אומרים שאף אחד כבר לא ממציא כבר במטבח, שהכל הומצא וכל מה שאנשים שמבשלים היום עושים זה רק למחזר רכיבים ושיטות הכנה ולחבר אותם ביחד. אולי יש בזה משהו, אבל זה בעצם כמו להגיד שכל התווים והמילים וכלי הנגינה כבר הומצאו, ואין דבר כזה בעצם לכתוב מוזיקה חדשה. אז נכון שאני, ועוד הרבה כאלה שמבלים במטבח וכמובן גם שפים גדולים, לא ממציאים אולי טכניקות, ואולי כבר מעט מאוד חומרי גלם מתגלים במטבח – אבל להמציא מתכון חדש זה הרבה מאוד פעמים רק לחבר שני דברים ידועים ולהכין מהם משהו חדש לגמרי. והמתכון הזה זו דוגמה מצויינת. אין כאן שום גאונות, אין כאן באמת שום חידוש וזה בטח ובטח לא הופך אותי לשף שמשאיר את חותמו על המטבח הבינלאומי, ואפילו לו את חותמו על המטבח אצלי ברחוב. אבל זה בדיוק מה שהופך את המטבח למעניין ומחדש ואת מי שיודע לערבב בין דברים, למישהו שמבשל חדש וטעים.

המנה הזו טעימה מאוד כשהיא טרייה וכמו רוב התבשילים, אפילו הופכת להיות עוד יותר טעימה אחרי 24 שעות במקרר. היא יכולה לשמש גם כמנה מדהימה לארוחת ראש השנה שלכם אם אתם רוצים לצאת מהשילוש הקדוש של דג-צלי-עוף (למרות שאני מת על השילוש הזה ומחכה לחגים רק בשבילו…).

לי נורא התחשק תבשיל ירקות, וכשחשבתי על זה לעומק אז בעצם התחשק לי הרוטב העשיר של הקוסקוס שגנבתי כבר בעבר מגיסתי שתחייה שגנבה מהמטפלת של הילדות שלה (גונב מגנב פטור וגו’), וחשבתי איך לשלב עם זה בשר. לא התחשק לי צלי כבד (עדיין קיץ כאן בסאניווייל), ועדיין… מה עושים עם זה?

כדורי בשר. בא לי גם כדורי בשר. אבל אם אני אנסה לבשל כדורי בשר ברוטב הסמיך והגס יחסית של הקוסקוס… הם יהפכו לפירורי בשר במקרה הטוב. אבל עדיין, כשאני חושב על כמה המיצים שהירקות מוציאים לרוטב יעשירו את הטעם של כדורי הבשר, זה רק מדגדג לי עוד יותר. ומאחר שכבר הכנתי בעבר כדורי בשר והשתמשתי במיצי הירקות שלהם כחלק מהרוטב, בלוטות הטעם שלי כבר יכולות לדמיין כמה זה ייצא טעים.

הפרד ומשול.

2015-08-29 17.11.12