שינים סינים עם כיניר גידיל

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

DSC02436

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל

זכרונות איטלקיים מתל אביב הישנה והטובה

כשאשתי ואני היינו "אני וחברה שלי", גרנו ברחוב אדם הכהן בתל אביב (מעט יודעים איפה הרחוב הזה – ברגע שריינס פוגע בבן-גוריון הוא הופך להיות אדם הכהן). שם הייתה הדירה הראשונה ששכרנו ביחד. דירה קטנה, קטנטנה אפילו. כשהיו באים חברים הייתי יושב על הספה בסלון והייתי עושה להם סיור בבית בישיבה – כל כך קטן. בדירה הזו גם גיליתי שאפשר לשמח אנשים, ובעיקר את זוגתי שתחיה, עם תבשיל. כשנסעתי בפעם הראשונה לחו"ל והשארתי אותה עם הדירה לבד, השארתי גם סיר ענק של תבשיל קישואים. בדירה הזו שמעה מלי את שלושת היריות הנוראיות מכיכר רבין, ולדירה הזו חזרנו אחרי שעמדנו המומים והדלקנו נרות בכיכר. ולהבדיל אלפי הבדלות, מהדירה הזו אסף אותי אחי הבכור לקחת את מלי לבושה בשמלת כלה אל החתונה, ולדירה הזו חזרנו אישה ובעל. מהדירה הזו נסענו לירח דבש רומנטי ומדהים בסיני, ומהדירה הזו עברנו, בכוחות עצמנו וללא סבלים בעזרת 14 נסיעות בטנדר פולקסווגן והמון כאבי גב, לדירת סטודנטים בחיפה. למרות שאת השנתיים שגרנו תל אביב לא אהבתי יותר מדי, אני מסתכל אליהן ועליהן באהבה ובגעגועים.

המגורים בתל-אביב גם היו ההיכרות הראשונה שלי עם מסעדות איכותיות, מגוונות, מדהימות. כזוג חסרי דאגות באותו זמן בילינו לא מעט במסעדות, חלקן טובות מאוד וחלקן "בסדר", אבל אחד המקומות שאהבנו הכי הרבה הוא מקום קטן ופשוט בשם "פיצה פצה" ברחוב אבן גבירול. תיכף נציין את האוכל שם, אבל קודם כל צריך וחשוב לציין שעוד לפני שמישהו חשב על מפלגת הנכים, לפני שמישהו ידע להגות "גם הם יכולים", עוד לפני שמודעות חברתית הייתה באופנה, "פיצה פצה" העסיקה עובדים בעלי מוגבלויות כעובדים מן המניין. היה פשוט מדהים ומחמם את הלב לשבת שם ולדעת שלכסף שלי יש הרבה יותר משמעות שם מבכל מקום אחר.


מתוך האתר של rest – כנראה שכל הזכויות שמורות להם או משהו כזה


אוכל גורמה לא היה שם, אבל היה להם שם "קלצונה". מהר מאוד הבנתי שקלצונה היא לא קללה בגרוזינית (למרות שהיא עדיין נשמעת לי ככה), מדובר במין סוג של בורקס או סמבוסק איטלקי.

להמשיך לקרוא זכרונות איטלקיים מתל אביב הישנה והטובה

מסיבת יומהולדת שבטית עם פרגיות ברוטב פירות יבשים עם הפתעה

בשבט שאני משתייך אליו (להלן – המשפחה הגרעינית שלי, האחים והמשפחות שלהם), חודש פברואר הוא החודש העמוס ביותר מבחינת ימי הולדת – בראש ובראשונה יום הולדת לאשתי האהובה מלי (מזל טוב אהובתי!!!), אבל גם יום הולדת לגיא (מזל טוב גבר), ליותם (מזל טוב חבוב), לטל (מזל טוב יפיופה) ולעדי (מזל טוב מתוקה, את עדיין חייבת לי נשיקה). יבדלו אלה לחיים ארוכים, גם יום ההולדת של אבי זכרונו לברכה חל ב- 28 לפברואר. משמעות הדבר היא חור גדול בכיס עקב המתנות הרבות, אבל גם ארוחה גדולה עם כולם (מאחר ואני מאוד מאמין ב-"ביחד" של המשפחה, אני פשוט מת על הארוחות האלה).ביום שישי האחרון נפגשנו כל השבט בביתו של אחד האחים לחגוג לכולם – עלי נפלה (אפשר כמעט להגיד, כרגיל) הכנת המנה העיקרית. לפני שאספר על המנה העיקרית, אני אספר שבאותו יום שישי העברתי גם שיעור בכיתתו של הבן הגדול שלי, אייל. כמובן שהעברתי שיעור בנושא אוכל, ולא רק אוכל, אלא מתוק, ולא רק מתוק, אלא האב, האם, ורוח הקודש של המתוק – השוקולד – קצת "תולדות", קצת "איך מכינים ואיך עושים" (כולל איך ולמה עושים טמפרינג – לילדי כיתה ג'!!!), ובסוף "שוקובינגו"… האמת שנהניתי, ולפי מכתבי התודה (נשבע לכם!!!) שהבן שלי הביא אתמול מבית הספר, כנראה שגם הילדים. אז מה הקשר שלי לשוקולד? לפני כמה שנים עברתי כמה סדנאות בנושא שוקולד, הראשונה והשניה היו אצל מישי בלוג השוקולטייר המפורסם מטבעון. אח"כ עוד כמה התנסויות בסדנאות של קינוחים ושוקולדים, ובאמצע לא מעט פעמים של הכנת פרלינים בבית. אני בטוח שכשאסיים את הדיאטה ואגיע למשקל היעד שלי (עוד בערך 10 קילו למנאייק), אחגוג באיזה סשן מטורף של הכנת פרלינים (אל דאגה, יהיו תמונות) – תרפיה מדהימה ואם משקיעים קצת, אז גם תוצאות מדהימות. מה הקשר של שוקולד למנה העיקרית? עוד מעט תראו.

 

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשמדובר על יום הולדת? אוקיי, כל מי שחשב על חשפנית שקופצת מעוגה שיתבייש לו, ושיחשוב על הדבר השני. עוגה. עוגת שוקולד. יש קשר לשיעור על שוקולד? יש, אבל אנחנו עדיין לא שם.

יאללה, לעבודה – פרגיות ברוטב פירות יבשים ותבלינים. מבלי להיות פלצני (או לפחות, לנסות לא להיות פלצני), ננסה היום גם להתמקד בכמה חשוב להשתמש לא רק בחוש הטעם והראיה, אלא גם במישוש ובשמיעה (כן, כן) כשמבשלים.

מי שלא יודע, אין קשר בין המילה "פרגיות" ובין השלב שבין אפרוח לתרנגולת. הפרגית, גבירותי ורבותיי, היא לא יותר מהפולקע. רק ללא העצם. זה הכל – קחו פולקע, שלפו את העצם המרכזית, ולהלן "פרגית" תקנית. בשר רך יחסית, עסיסי, עם מעט שומן שאפשר גם להסיר את רובו. למנה שלנו נקנה קילו נתחי פרגית שלמים (למרות שבפועל, בגלל שבישלתי ל- 18 איש, קניתי כשלושה וחצי ק"ג). את נתחי הפרגית ננקה משומן (אתם לא חייבים) וננקה כל נתח מתחת לברז מים זורמים. בזמן שננקה כל נתח "נעסה" ו-"נלטף" את הנתח, לא בגלל שאנחנו סוטים (לפחות לא רובכם) אלא בגלל שאנחנו רוצים למצוא שאריות של עצמות, סחוסים ו/או שאר מרעין בישין. בכדי שלא ניתקל בהפתעות בזמן האכילה, נעבור עם האצבעות על הבשר תוך כדי שאנחנו שוטפים אותו. הבטחתי חוש המישוש? בבקשה. אחרי ששטפנו היטב את הבשר נניח במסננת ונאפשר לו להתייבש מעט. אח"כ ננגב היטב את הבשר עם מגבת בכדי שיהיה יבש לחלוטין.

נתחיל ב-"סגירה" של הבשר בכדי לשמור על הנוזלים, העסיסיות והטעם בתוך נתח הבשר. למי שלא קרא את הפוסט "המטבח הצרפתי הלא-כל-כך קלאסי" או שסתם לא זוכר, אם נשליך את הבשר אל תוך הרוטב לפני שנאטום את השכבות החיצוניות שלו, נוזלי הבשר יצאו אל הרוטב, ומה שנקבל זה רוטב מדהים ועשיר אבל בשר יבש וסיבי ולעיתים חסר טעם. נחמם לנו מחבת כבדה עם כף שמן. כשהשמן מתחיל לעשן לו (כלומר, הגיע לגבול הטמפרטורה הכי גבוהה שהוא יכול להגיע אליה בלי להישרף), נניח את נתחי הפרגית בשכבה אחת על המחבת, כך שלכל נתח יש מגע מלא עם המחבת.


אם יש לכם יותר נתחי פרגית ממקום במחבת – לא נורא, נטגן את הנתחים הנותרים בנגלה הבאה. כאן המקום להשתמש בחוש נוסף – חוש השמיעה. כמו שאמרתי זה נשמע נורא פלצני, אבל גם נורא שימושי – תקשיבו לרעש התסיסה והטיגון – חוץ מזה שהוא רעש מקסים לדעתי, ו-"פותח תאבון", הוא גם אומר המון על מצב האובייקט המיטגן לו בנחת. כשנתחי הפרגית נוגעים בשמן, הנוזלים בחלק החיצוני רותחים ותוססים ומשמיעים רעש מאוד ברור. כשהרעש שוכך והופך להיות חלש יותר, תנחשו מה זה אומר? זה אומר שהשכבה החיצונית נאטמה ויש הרבה פחות נוזלים שנוגעים בשמן. נו, ומה זה אומר? זה אומר שצריך להפוך. בדרך הזאת תגלו שלא חייבים לבדוק את הצד התחתון בכדי לראות אם הנתח אטום ושחום, צריך רק לשמור על ערוץ הקשבה פתוח מול הבשר ואפשר להמשיך לעשות דברים אחרים בזמן שהבשר מיטגן לו מבלי לדאוג שהבשר ייחרך יותר מדי.

כשכל הבשר כבר טוגן לו ועבר לקערה לנוח, נטגן על אש גבוהה באותה המחבת את ירקות השורש לפי הסדר שבו חתכנו אותם, עם דקה – דקה וחצי מרווח בין ירק לירק – סלרי ופטרוזיליה ראשונים. נערבב מידי כמה שניות ונראה איך לאט לאט הירקות "מתקרמלים" להם – הסוכרים שבירקות יהפכו לקרמל וישחימו מעט, ויקבלו טעם עמוק ומתקתק. מה זה "טעם עמוק"? מאוד קשה לי להסביר. אולי אני מתכוון ל-"טעם ארוך", אולי בעצם בכל זאת ל- "עמוק", אני לא יודע בדיוק, אבל אני מתכוון לטעם שנשאר בפה ומשתנה תוך כדי לעיסה, ממש מקבל עוד צדדים בכל ביס – אני יודע שגם זה נשמע פלצני אבל אמרנו שאנחנו עובדים היום על החושים, לא? לרוב כשמדברים על חושים, רגשות והרגשות זה נשמע פלצני, גם אם לא מתכוונים לזה.

מיד נוסיף גזר, עוד שתי דקות טיגון וגם גבעולי הסלרי נכנסים לטיגון של דקה נוספת. נוסיף את שיני השום ומיד נכסה במים רותחים. ננמיך את האש.

נחתוך לנו פירות יבשים – בערך 50 גר' מכל סוג – תאנים, משמשים, שזיפים שחורים.

מאחר ובקהל היעד היו גם ילדים, טרחתי וגילענתי את השזיפים – אם אתם מגישים למבוגרים בלבד, כאלה שלא יתבעו אותכם אם יגלו גלעין במנה (או, להבדיל, יתבעו אתכם אם תישבר להם שן…), תודיעו להם חגיגית ומראש שיזהרו כי השזיפים לא מגולענים ותמנעו מעצמכם את העבודה הקצת מעצבנת הזו. נחצה כל פרי, ונוסיף לכבודה במחבת.
עכשיו תבלינים – מאחר והרוטב יהיה מתוק אנחנו רוצים להוסיף לו גם טעמים מאוד חזקים, אחרת נקבל ריבה ולא יותר, מה שלא הולך כל כך (בפעם האחרונה שבדקתי) עם מנה עיקרית. גם במנה זו השתמשתי בפפריקה מתוקה מעושנת (אפשר להשתמש ברגילה) ובבהרט עיראקי אהובי. תרגישו חופשי לתבל במה שנראה לכם נכון – החל ממלח/פלפל, עבור דרך כמון, הל, קינמון, זנגביל (אפשר וכדאי להוסיף גם זנגביל טרי וקצוץ) ובעצם כל תבלין עז ריח וטעם שיש לכם – רק אל תגזימו, ותנסו ללכת עם לא יותר מתבלין אחד או שניים שהם דומיננטיים – קינמון, הל וזהו, או כמון והל, או קינמון וזנגביל, אבל לא להשתולל אחרת נקבל רוטב עם טעם לא מוגדר ולעיתים גם משוגע מדי. נוסיף לרוטב גם 2-3 כפות של סילאן (שנקרא גם "דבש תמרים", למרות שלכולנו ברור שהוא לא ממש דבש, אלא סירופ). בכדי "לשבור" את המתיקות (כלומר, להשאיר את המתיקות אבל "להנמיך" אותה מעט, לרוב על ידי תוספת משהו חומצי) נוסיף חצי כוס יין אדום יבש וכף-שתיים של חומץ בלסאמי. שימו לב שהרוטב מתחיל לקבל מרקם סמיך יותר לאט לאט וצבע כהה יותר. שוקולד? עדיין לא.
מזכיר לכם רוטב שוקולד? עדיין לא? עכשיו יבוא השוס האולטימטיבי – נוסיף לרוטב כף גדושה של קקאו לא ממותק (לא, לא עישנתי משהו) ונערבב היטב. נמשיך לערבב בכדי שלא יהיו לנו גושי קקאו מרים ברוטב (מה שיכול די לבאס את הרוטב בלשון המעטה). הקקאו "מרים" את הרוטב בצורה מדהימה – דבר ראשון הופך אותו לסמיך ומשיי ו-"עגול", דבר שני מוסיף לו טעם שמתחבר מאוד עם כל שלל הטעמים שכבר בנינו, בלי להשתלט ובלי לבטל אף אחד מהטעמים האחרים. אחת התכונות המעניינות של הרוטב הזה היא שלמרות שהוא עשיר בטעמים חזקים מאוד, אף אחד מהטעמים לא מתגבר על האחר ולא מבטל אותו.
עכשיו אנחנו כבר מדברים, נכון? תטעמו את הרוטב ותתקנו טעמים – מלח אם לא הוספתם, אולי קצת פלפל שחור, אולי קצת פלפל אנגלי. הרוטב אמור להיות עשיר מאוד בטעם וסמיך, אבל אמור גם להיות עם טעמים מאוד מוגדרים ומזוהים – אם תעצמו את העיניים ותתרכזו כשאתם טועמים את הרוטב, אתם אמורים להרגיש כל טעם וטעם. אל תדאגו אם הטעמים חזקים מדי – תיכף נדלל את הרוטב.

עכשיו נוסיף חזרה את הפרגית שנחה לה בקערה יחד עם אילו שהם נוזלים שהצטברו להם בקערה, ונוסיף מים רותחים בדיוק לכיסוי הפרגיות. תיקון טעמים (בעיקר מלח אם צריך, להיזהר מתיבול יתר של הרוטב) וזהו.


נכסה את הסיר ונעמיד אותו על האש הכי נמוכה שיש. נבשל כשעה, נכבה את האש ונשאיר את הסיר מכוסה לפחות לשעה נוספת להצטנן.

כדאי לתת לעוף להתקרר לגמרי בתוך הרוטב – הרוטב נספג לאט לאט בתוך העוף ומעשיר את הטעמים שלו. טעמתי את העוף מיד כשהיה מוכן, לאחר כשעתיים, לאחר כארבע שעות, ואפילו לאחר יום שלם (השאריות…) ובכל אחת מהטעימות העוף היה ממש בטעם שונה – האמת שהוא היה פשוט טעים הרבה יותר למחרת הבישול, וגם הבשר ממש קיבל צבע "שוקולדי".

המנה הולכת מצויים עם אורז מכל מיני סוגים – לבן, עם חומוס (של אחי ערן) או עם גזר (של אישתו מיכל).

אין לי זמן לסיפורים

פרגית ברוטב פירות יבשים
ק"ג פרגית (אפשר לנקות משומן)
כף שמן
ראש סלרי חתוך לקוביות בינוניות (ס"מ – ס"מ וחצי)
גבעולי סלרי (ללא עלים) חתוכים למקטעים בגודל ס"מ וחצי
שורש פטרוזיליה חצוי ופרוס לטבעות עבות (ס"מ – ס"מ וחצי)
2-3 גזרים חתוכים לקוביות בינוניות
ראש שום קלוף
כ- 150 גר' פירות יבשים – תאנים, משמשים, שזיפים – כולם חצויים ומגולענים
פפריקה מתוקה (כדאי מעושנת)
בהרט עיראקי או תבלינים חזקים – קינמון, הל, כמון
מלח
פלפל שחור גרוס
2-3 כפות סילאן
חצי כוס יין אדום יבש
כף-שתיים חומץ בלסאמי
כף גדושה קקאו לא ממותק

מחממים מחבת כבדה ומוסיפים כף שמן. כשהשמן מתחיל לעשן מטגנים את נתחי הפרגית בשכבה אחת (אפשר בכמה סבבים). כשהבשר אטום ועם סימני הזהבה מוציאים לקערה. מוסיפים את הסלרי וראש הפטרוזיליה ומטגנים דקה – דקה וחצי, עד שמתחיל לקבל כתמי הזהבה (קירמול). מוסיפים את הגזר ומערבבים היטב כשתי דקות. מוסיפים את גבעולי הסלרי ואת השום, ומכסים במים רותחים.

מוסיפים את הפירות היבשים ומתבלים. מוסיפים סילאן, יין, חומץ וקקאו מערבבים היטב לקבלת רוטב סמיך ומתוק.

מחזירים את נתחי הפרגית ומכסים במים. מתקנים תיבול ומבשלים כ-30 דקות. מצננים את התבשיל בתוך הרוטב. כדאי להמתין מספר שעות לספיגת טעמים לפני שמחממים מחדש ואוכלים.

מומלץ להגיש עם אורז.

בוחרים עם חברים

ביום הבחירות האחרון נפגשתי עם טל שכותב את הבלוג המצוין "מה יש לאכול?" – הבלוג שהיווה את הסיבה לתחילת הכתיבה שלי, וממשיך להוות עד היום את ההשראה לכתיבה שלי. לדעתי הבלוג של טל הוא אחד משלושת הבלוגים הטובים ביותר בעולם האוכל הישראלי – בכדי לא להיכנס למריבות עם "השכנים" אני לא אציין את הסדר… טל וזוגתו שתחיה חברים וותיקים – את טל הכרתי ב- 98' בטכניון ואח"כ התחלנו לעבוד באותה חברה ביחד. אפילו נסענו לשבוע לסיני ביחד (כשהיה עדיין מותר, אל תדאגו). נולדו הילדים, עברו השנים, ולמרות ששנינו נשארנו באותו תחום, התרחקנו מעט – למרות שמדי פעם טל ואני עוד ניהלנו שיחות טלפון חטופות.

לפני כשבועיים סיכמנו שניפגש ונבשל ביחד, ונפרסם כל אחד פוסט בבלוג שלו על אותה ארוחה. הפור נפל על יום הבחירות – רצינו גם לטייל אבל מזג האוויר החורפי מנע את זה מאיתנו – אבל מצד שני גם היווה תירוץ מצויין לארוחה חורפית שמתחילה במרק סמיך ועשיר, עוברת בחזה עוף ברוטב יין, אורז ופיסטוקים ובשני סלטים – אחד של עושר של נבטים ואגסים צלויים (אחד ההמצאות שלי שאני הכי מתגאה בהן), האחר של שומר, אבוקדו ופומלית (הברקה של טל). הארוחה הסתיימה בכוכב החורף – תותים, ברוטב זביונה עם פירות יבשים שיכורים. את התפריט קבענו בשיחות טלפון ובאימיילים – את הפרטים האחרונים סיכמנו תוך כדי שאני מנסה למצוא חניה ולא לאחר לפגישה בקריה…

יאללה, לעבודה – מי שמצביע, משפיע. למרות שלאור התוצאות של הבחירות האחרונות אני די מצטער שהשפעתי, אבל, נו… אין מה לעשות. הבטחתי לעצמי שאני לא מכניס בבלוג הזה פוליטיקה ואני לא מתכוון לשבור לעצמי את ההבטחה.

ד"א – טל ואני מפרסמים, כל אחד בבלוגו הוא, פוסט שנכתב בנפרד על הארוחה הזו – תוכלו למצוא את הפוסט שלו ב- "מה יש לאכול?". המתכונים בארוחה כמובן לא כולם שלי, חצי מהם כמובן שלו – וכמובן שבישלנו והכנו יחדיו – כיף גדול, בטח במטבח גדול כמו של טל (אצלי בבית יש מטבח "מאתגר" יחסית).

ואתם – אתם מרוויחים פוסט ארוך, עם המון המון תמונות, והמון מתכונים לאוכל מצויין… והאמת – מרוויחים כפליים כי תוכלו לראות את הפוסט שלי אצלי וגם אצל טל בבלוג שלו – אבל בשפה שלו ובדרך שלו. שנינו החלטנו שלמען "האמת האומנותית" ובעיקר בשביל המקוריות כל אחד כותב לבד, בלי לראות את הגרסה של השני. מה דעתכם על הגירסאות? תרגישו חופשי להגיב אצלי ואצלו (אבל בבקשה, לא תגובות מסוג "הוא כותב יותר יפה" או "התמונות אצלך יותר יפות"…).

 

להמשיך לקרוא בוחרים עם חברים