יין ישמח בשר אנוש וכבד בחמישה תבלינים ינפוש

כמו שחלקכם כבר יודעים, אני מנסה בכמה חודשים האחרונים תזונה שנקראת “פליאו”, שנקראת כך על שם התקופה הפליאוליתית, שהיא התקופה הטרום-חקלאית של האדם. הפליאו מבוססת על כך שהאדם הקדמון היה צייד-לקט לאורך כמעט כל חייו, ואם ניקח בחשבון שהתפצלנו למה שנקרא “סוג האדם” לפני קצת יותר משני מיליון שנה, הרי שגופנו בנוי לעכל (וגם לחיות בכלל) תזונה שנפוצה אצל ציידים-לקטים, כלומר בעיקר בשר וחלקי פנים, הרבה מאוד שומן (רווי!!! כן!!!) ויחסית מעט פירות ובכלל סוכרים. מזון מעובד כמובן שבכלל לא היה בנמצא בשני מיליון השנה האחרונות עד למהפכה התעשייתית ואח”כ כל מיני מהפכות שונות, כגון מהפכת התירס בארה”ב, לאחר מלחמת העולם השנייה, שגרמה לסבסוד גידול התירס במדינה וכתוצאה מכך, גרמה גם (בצורה ישירה ועקיפה) לשימוש עולה והולך במה שנקרא HFCS – High Fructose Corn Syrup, סירופ (חד-)סוכר (פרוקטוז) שמקורו בתירס, שמופיע היום בחלק גדול ממוצרי המזון המעובדים-עד-זרא שאנחנו צורכים.

ועכשיו, נשאלת השאלה, למה האדם עדיין לא “הגיב” למהפכה החקלאית? הרי אנחנו כבר 10,000 שנה חקלאים, איך יכול להיות שהאבולוציה עוד לא שינתה את הגנטיקה שלנו כך שהמעיים שלנו יוכלו להתמודד עם תזונה שמבוססת על הרבה גידולים חקלאים, חיטה, סוכר, תירס, מוצרי חלב? אז למעט האחרון (תיכף אחזור לזה), לרוב המוצרים עדיין לא התרגלנו… 10,000 שנה הם מכה קלה מאוד בכנף האבולוציה, ולפי חוקרים ורופאים רבים שמהווים את אלה שמתווים את דרך הפליאו בעולם (וגם בארץ), בעצם זה שהעלינו במהירות רבה כל כך צריכה רבה כל כך של תוצרת חקלאית, הרי שאנחנו בעצם מזינים את עצמנו בחומרים שאנחנו לא בנויים לצרוך מהם הרבה. האדם הקדמון לא גידל תפוחים, וגם לא חיטה ובטח לא תירס. האם היו תפוחים? כן. חיטה? ברור. תירס? כנראה שגם. אמנם היו זנים קצת שונים, כנראה קדומים של הפירות והירקות והדגנים והקטניות שאנחנו אוכלים היום, אבל מקומם בתזונת האדם היה קטן מאוד. המשמעות היא שהאדם יכול היה להתמודד עם חיטה, ועם גלוטן, אבל בכמויות קטנות יחסית, וכך גם לדוגמה עם פחמימות ועם לקטוז, סוכר החלב.

הלקטוז מחזיר אותי לנקודה שהבטחתי לחזור אליה – סבילות ללקטוז (היכולת לעכל אותו ו-“להסתדר” איתו) נחשבת אחד השינויים האבולוציוניים היחידים שגנטיקאיים מזהים במערכת העיכול שלנו מאז פרוץ המהפכה החקלאית. היכולת שלנו לעכל סוכר חלב (שאצל האדם הקדמון הייתה נעלמת בהתבגרות) היא בעצם מוטציה שכנראה נובעת מכך שהשתנינו, מעט אמנם, בהקשר גנטי בשנים האחרונות. זו הסיבה שרובנו יכולים לעכל סוכר חלב גם בבגרותנו וזו גם הסיבה שעדיין ישנם כאלה שיש להם גנים שלא עברו את המוטציה הזו והם סובלים מחוסר-סבילות, או רגישות, ללקטוז.

בשורה התחתונה, תזונת הפליאו מבוססת על פירמידת מזון הפוכה לחלוטין מזו שהתרגלנו אליה – פירמידת המזון “הרגילה”, כך התברר לי, זו שגורסת שבבסיס התזונה שלנו צריכות להיות פחמימות, מבוססת על מחקר של אחד בשם אנסל קייז, שפרסם מחקר שהראה קשר חזק וברור ביותר בין הרגלי התזונה של תושבי 7 מדינות ובין מצב בריאותם, מבוססת על מחקר שקרי – מתברר שאותו אנסל קייז ערך את מחקרו על 21 מדינות ומאחר ותוצאותיהן של 14 מהן לא התאימו להיפותזה – הוא “השמיט” אותן מהמחקר.

בכדי להקפיד על תזונת פליאו צריך להימנע ממוצרי חלב רזה, מוצרים מעובדים, שמנים צמחיים שמקורים בזרעים (כגון חמניות, תירס, סויה וכד’), שומנים מעובדים, כל מה שיש בו סוכר, קטניות ודגנים. חשוב לשים לב שבעצם כל מה שמעובד – אאוט. כל מה שדורש חבר טלפוני שלמד הנדסת מזון בכדי שיסביר את רשימת המרכיבים שלו – אאוט גם הוא. מה שנשאר לנו לאכול הם בעצם בשרים וחלקי פנים, ביצים, פירות (במידה), ירקות, ומוצרי חלב שמנים כגון גבינות שמנות וגבינות צהובות עתירות שומן. ומי שמרים גבה לגבי המוצרים האחרונים – חשוב לזכור שמוצרי חלב שמנים איכותיים, מיוצרים בתהליכים טבעיים. אלה שיש בהם תוספת של חלבון חלב, סיבים תזונתיים וכד’ – הם מעובדים וצריך להימנע מהם.

זה הזמן לספר לכם שבמהלך חודש נובמבר אני הולך להעביר שתי סדנאות בישול ב-“ספייסס” בקניון מרגלית ברחוב ז’בוטינסקי בהוד השרון – סדנא אחת לקוראי הבלוג בכלל, והשנייה – לאלה שעושים את צעדיהם ההתחלתיים (או אפילו המעט מתקדמים) בתזונה הפליאוליתית. ביום ראשון, ה- 2 לנובמבר תתקיים סדנא לקוראי הבלוג, שתתמקד, בדיוק כמו הבלוג, באוכל מהיר וטעים ואפילו בדרכים “למחזר” אוכל ולהפוך מנה אחת לשתיים או שלוש, שגם אמא שלהם לא תכיר שמקורן מאותה מנה. ביום חמישי, ה- 13 לנובמבר, תתקיים סדנא שמיועדת למי שרוצה ללמוד להכין אוכל פשוט, טעים ופליאוליתי לגמרי.

עדיין אין לי פרטים על ההרשמה לסדנאות, אבל מיד שיהיו לי כאלה – אפרסם פוסט עדכון גם בבלוג וגם בפייסבוק. אם עדיין לא נרשמתם לעדכוני אימייל, זה הזמן להירשם (בחלק השמאלי-עליון של הבלוג), ואם עוד לא עשיתם “לייק” לדף של הבלוג בפייסבוק – כנ”ל (כנ”ל זה הזמן, וגם כנ”ל בחלק השמאלי-עליון).

ישנם עוד מוצרים שהדעה חלוקה עליהם, כגון יין, בירה ואלכוהול, והאמת שהרבה מחליטים כאן את ההחלטות שלהם – אני משתדל להימנע מבירה וממשקאות אלכוהוליים כגון וויסקי וכד’, בגלל המקור שלהם (דגנים) ולמרות שאני אוהב אותם מאוד, אבל מאחר ונראה ולגוף ישנם מנגנונים להתמודד עם האלכוהול עצמו, אני מניח שיין זה בסדר למרות שגם אותו אני שותה ממש במידה ורק באירועים מיוחדים.

רצה הגורל, ודווקא אחרי שהתחלתי את הדיאטה הוזמנתי לשני אירועים שקשורים ליין – האחד הוא סיור ביקב רמת הגולן ובכרמים מהם מפיק היקב את היינות שלו, והשני הוא אירוע שהיה מיועד דווקא לשפים של מסעדות שוות במקום שהפך להיות סוג של מקדש עבורי – מסעדת האדסון. כמו שאתם יכולים להבין, בשרים וחלקי פנים מהווים חלק גדול מהדיאטה שלי, וכשמתוודעים למתן אברהמס, השף של האדסון, שעושה כבוד גדול מאוד לבשר ויודע להוציא מבשר ישראלי מה שאף מסעדת בשרים אחרת לא יודעת לעשות – המקום הזה הפך להיות מסעדה שאני מוכן לבקר בה עוד ועוד ועוד ועוד.

אבל נחזור לסיור שהתחיל ביקב עצמו, הסבר מעניין מאוד על תהליך הייצור של היין, ונגמר בטעימה מודרכת של יינות שבסופה היינו מבושמים, מי מעט ומי יותר, והאמת שעם הרבה יותר ידע מעניין שרק הלך והתעצם כשביקרנו בכרמים עצמם. המסקנה – יין זה לא משהו פשוט לייצר, ענבים זה לא משהו פשוט לגדל, והאמת ששאפו ענק למי שיש לו את הסבלנות ואורך הרוח בכדי לחכות ולראות את “זה” קורה, בין אם זה יקב גדול ובין אם זה יקב בוטיק קטנטן.

2014-07-03 12.46.51

כפי שאמרתי, הרבה דברים לא ידעתי על היין ועל היקב שלמדתי אותם בסיור – מתברר שמהרגע שבוצרים את הענבים, התסיסה מתחילה – כך שחשוב שהיקב יהיה קרוב לגפנים ולכרמים, בכדי שאפשר יהיה להכניס את הענבים כמה שיותר מהר לתהליך תסיסה מבוקר. המשמעות היא – שמסביב ליקב יש כ- 25 יקבים שמגדלים זנים שונים שמהם היקב מייצר יין, ועוד יקב אחד שמגדל כ- 150 זנים שונים של ענבים שמשתמשים בהם לנסיונות – מה הכיוון האופטימלי שצריך להיות לחלקה בכדי שענב מסויים ייתן יין אופטימלי? האם ענב מסויים מתאים לייצור יין או לא?

בזמן הביקור שלנו באחד מחלקי “רצפת הייצור” הגיע פתאום רחש-לחש דווקא מאלה שליוו אותנו בסיור – ג’וניור, מי שאחראי על ההדרכה ביקב (ובמילים אחרות, מי שאחראי שבעלי, מנהלי, עובדי ומלצרי חנויות יין ומסעדות שמוכרים תוצרת של יקב רמת הגולן ידעו מה שהם צריכים לדעת – ומתברר, כפי שלמדתי במפגש ב-“האדסון”, שזה לא מעט…) בכלל יצא מפוקוס – מתברר שבמהלך הביקור שלנו התבצע “דיסגורג’ינג”, שזה התהליך האחרון, ממש לפני שמשווקים אותו, שעובר יין המבעבע (גמלא ברוט – יין מבעבע שמיוצר בסגנון “מתוד שמפנואז”, כלומר – יין בסגנון שמפניה) – היין מוכנס לתוך מתקן עגול “עם הראש למטה” (כרגע, ד”א, הבקבוק סגור עם פקקי מתכת, כמו פקקי בירה, ולא עם פקקים קלאסיים של שמפניה), כך שכל השמרים והשאריות שיש בו ישקעו לצוואר הבקבוק.

2014-07-03 12.34.52

צוואר הבקבוק מוקפא בחנקן נוזלי ואז הופכים את הבקבוק, פותחים את הפקק – ופוף – לחץ הגזים מעיף את גוש הקרח הקפוא יחד עם המשקעים החוצה.

2014-07-03 12.36.18

עכשיו, היין מוכן לפקיקה בפקק שעם קלאסי (פקק פטריה) וסרט מתכת שישמור עליו שלא יעוף.

2014-07-03 12.39.43

טעמנו יין מסוגים שונים – לבנים, אדומים, קלילים, כבדים, יינות רוזה… הדהים אותי לראות כמה ידע יש מסביב ליין, ידע שאין בו טיפה של פלצנות, שהופך את נושא היין לתחום שאפשר להתעמק בו לא מעט, ושוב – בלי ללקות באפילו טיפה של פלצנות (החל מ-“ניחוח של צואת כלב על רצפת מרתף רטובה” וכלה בשטויות כגון “אדום עם בשר בקר ולבן עם עוף”).

אז הנה הזדמנות לשבור כמה מיתוסים שכדאי להכיר ולשבור:

  • לא כל יין משתבח עם הזמן – אם הענבים איכותיים והתהליך איכותי, אפשר ליישן גם בחבית וגם אח”כ בבקבוק, אבל שוב, זה דורש ענבים מאוד מתאימים ברמת האיכות שלהם. בקיצור – את היין הפורטוריקני שקניתם במבצע בסופר כשהייתם סטודנטים לפני עשר שנים – זה הזמן לזרוק
  • יין שמכיל בלנד הוא איכותי בדיוק כמו יין שמכיל זן אחד של ענבים – ישנה תחושה כאילו בלנד זה “מה שנשאר ליקב במיכלים, ערבבו ומוכרים כיין שעומד בפני עצמו”. חלק גדול מהייצור הישראלי הוא ייצור בלנדי, לדוגמה השילוב מש”ק, שהוא השילוב הישראלי הקלאסי – מרלו, שירז וקברנה, ועוד שילובים רבים וטובים
  • יין רוזה – גם אני, כמו אחרים, הייתי בטוח שרוזה זה שילוב של יין אדום ולבן. אוי הבושה!!! כשמכינים יין רוזה, פשוט משאירים את קליפות הענב יחד עם מיץ הענבים לכמה שעות והפיגמנטים מהקליפה אדומה הופכת את היין לוורדרד…

שני יינות חדשים גיליתי בסיור הזה, והספקתי כבר לקנות כמה בקבוקים שלהם מאז – האחד הוא המלבק המצויין של היקב, שיש ממנו ממש מעט מאחר והכרם הוא עדיין ממש קטנטן. כמה מעט? מספיק מעט בכדי שחנויות יין, גם הגדולות, מקבלות כמויות בקבוקים חד-ספרתיים, ככה מעט. היין השני שגיליתי נקרא טי בריבוע,  האח המתוק של ה-טו-טי (2T), שעשוי מאותם ענבים פורטוגליים (טינטה קאו וטוריגה נאסיונל), רק כאן הוא מגיע כיין מתוק ומוחזק, שכיף לשתות אותו לקינוח (אני אוהב אותו קר מאוד).

שלושה ימים אחרי זה, כאמור, מצאתי את עצמי במפגש שאנשי היקב קיימו עבור שפים של חלק גדול מהמסעדות ה-“שוות”, שדיבר על התאמה של יינות שונים למאכלים שונים. היה יפה ומעניין לראות שהיקב לא מנסה לדחוף את היינות שלו כמתאימים לכל מנה, וחלק לא קטן מהיינות שליוו מנות מסויימות בכלל לא היו של היקב אלא יינות מיוחדים מאוד מתוצרת יקבים בינלאומיים. הפוקוס של המפגש, שהתרחש במסעדת “האדסון” (שהיה גם הביקור הראשון שלי במסעדה), היה על איך משתנה הטעם של היין עם האוכל. הייתי קצת סקפטי בהתחלה, אבל בסיכומו של המפגש מדהים לראות איך בלוטות הטעם שלנו ממש לא החלטיות כשמדובר בהרבה טעמים ביחד…

מאחר ובמהלך המפגש במסעדה הטלפון שלי החליט לעשות חרקירי ולהפסיק להסכים לצלם, התמונות מהמסעדה אינן שלי אלא של דרור סיתהכל.

המסעדה מדהימה. באמת. מתן אברהמס, השף והבעלים של המסעדה מביא משהו שונה מאוד למסעדה – נראה שהוא יודע למצוא את דרך המלך בין “מה שהשוק רוצה” לבין “משהו שונה לגמרי”. מתן מגיש במסעדה שלו בשר של פרות מסוג “הולשטיין”. למה זה מעניין? כי “הולשטיין” זה מודל של פרה שבכלל משתמשים בו לחלב, ולא לבשר. אז למה בכל זאת מתן משתמש בו לבשר? כי הוא טעים. בטירוף. אולי הסטייקים הטעימים ביותר שאכלתי בארץ. בשר עם טעם חזק, עם שיוש שמעולם לא פגשתי בסטייקים ישראליים. דבר נוסף שמאפיין את “האדסון” הוא שמתן לא מתבייש לצרוב את הבשר חזק מאוד מבחוץ – לסטייקים ב-“האדסון” יש חלק חיצוני חרוך, כמעט קריספי, עם כל הטעמים שתופעת “מאיינארד” יכולה לתת לנו – וכל זה בלי לפגוע במידת העשייה הפנימית.

Hudson Crisp Meat

(צילום: דרור סיתהכל)

וכשרואים איך נראה “קודש הקודשים” של המסעדה… בכלל שווה.

Hudson Meat Fridge

(צילום: דרור סיתהכל)

לדוגמה, טעמנו יין רוזה (של גמלא השמורה) וסוביניון בלאן ניו זילנדי יחד עם טרטר משייטל וטונה אורטיז (מעיין גרסה פרטית ל-“ויטלו טונאטו” האיטלקי) – הטונה הוציאה מהרוזה כל מיני טעמים מתקתקים ופירותיים, בעוד שדווקא הסוביניון בלאן שהיה מאוד פירותי לפני שאכלתי את המנה, הפך להיות קצת “פלאט” אחריה.

Hudson Wine0

(צילום: דרור סיתהכל)

עוד דוגמא הייתה בדמות יין לבן איטלקי, מסגנון “העולם הישן”, שהרגיש לי ממש מקולקל (“נגיעות של קיא של שיכורים עם ניחוחות של פח זבל עירוני”) כשטעמתי אותו, אבל יחד עם קרפצ’יו ופרמזן היין הפך להיות נפלא. יין גרמני אחר היה מצויין לפני ואחרי המנה, עם חזרת חריפה הוא נשאר חזק ואולי אפילו קצת יותר פירותי, והיין האיטלקי נעלם כמעט לחלוטין…

טעמנו גם שרדונה קצרין יחד עם אנטריקוט על עצם ומח עצמות. יין לבן? עם אנטריקוט? ירחם השם!!! אין לי שום דרך להעביר לכם כמה זה מתאים דרך הפוסט הזה…

Hudson Wine1

(צילום: דרור סיתהכל)

וכהוכחה כמה אהבתי את הבשר, אם צריך כזו, מתברר שנתפסתי בצילום שאולי לאו דווקא מחמיא לי, אבל מחמיא לאנטריקוט הזה…

Hudson Wine2

בקיצור – צאו מהקופסה, בפעם הבאה שאתם אוכלים בשר, תזמינו לכם יין לבן טוב וחזק ופירותי, ובפעם הבאה שאתם אוכלים דג או עוף, לכו על בקבוק של רוזה או אפילו יין אדום-אדום אבל לא חזק מדי, ותשמחו. גם ביין וגם בבשר.

מאז המפגש הספקתי לבקר עוד שלוש פעמים במסעדה. התאהבתי בבשר, התחברתי עם השף, והאמת, שאת ההשראה למתכון שתיכף אתן לכם קיבלתי ממנה דומה אך שונה שהוא פירסם בפייסבוק. מתכון פשוט, מאוד פליאוליתי, ומאוד, אבל מאוד טעים, שעושה שימוש בכבד עגל עם תיבול של “חמישה תבלינים”, בייקון (או חזה אווז מעושן), מייפל ודלעת – מאוד לא קלאסי, אבל מעולה. אם אתם בעניין של יין – המנה הזו תלך מעולה עם יין כבד יחסית, מתובלן, משהו כמו שיראז או אפילו מרלו או אפילו השילוש המקודש של הבלנד הישראלי – מש”ק – מרלו, שיראז, קברנה, אבל אולי אפילו יותר מעניין – המנה הזו תלך מעולה עם יין לבן מעניין ופירותי, אולי שרדונה, אולי אפילו הר חרמון לבן, ואפילו מעולה עם רוזה. הזדמנות מצויינת לנסות וטעום את היין לפני המנה ויחד איתה, ואם בכלל בא לכם להפוך לחוקרים – נסו כמה יינות עם המנה הזו ותמצאו לכם מה הכי מתאים לכם…

נתחיל בטיגון של כ-150 גר’ קוביות בינוניות של בייקון (או חזה אווז מעושן) על מחבת כבדה וחמה מאוד. דקה אחרי זה, כשהבייקון מתחיל להפריש שומן, נוסיף בצל אחד גדול שחתכנו לקוביות גדולות.

2014-08-05 12.59.43

כשהבייקון הופך להיות כבר שחום וקריספי, נוסיף 500 גר’ של כבד עגל שחתכנו לקוביות גדולות יחסית (סביבות 3X3 ס”מ), ונטגן תוך כדי ערבוב על אש גבוהה עד שהכבד גם הוא קצת משחים. כדאי לבדוק שהכבד לא מתייבש במהלך הטיגון – פשוט לחצות קוביה ולראות אם היא עדיין נאה במרכז או כבר מוכנה (אך עדיין ורדרדה) – זה בדיוק הזמן להוציא את תוכן המחבת לקערה בצד. חשוב לנסות ולהשאיר כמה שיותר שומן במחבת.

2014-08-05 13.07.17

זה הזמן להוסיף למחבת קוביות גדולות (בערך כפול מגודל קוביות הכבד) מחתיכה גדולה של דלעת (בערך 350-500 גר’) ולטגן אותן עד שהן משחימות מעט על אש גבוהה. אם אין במחבת מספיק שומן – תרגישו חופשי להוסיף – חמאה או חמאה מזוקקת (גהי), שומן בקר מזוקק אם יש לכם, שמן קוקוס ואפילו שמן זית (למרות שהאחרון קצת פחות מתאים לטעמי המתכון וגם נחשב קצת פחות מתאים לטיגון לפי הפליאוליתים, אבל גם אני לפעמים משתמש בו, תלוי במתכון).

2014-08-05 13.11.21

כשהדלעת משחימה מכל הכיוונים, ננמיך את הלהבה ונתבל אותה במלח גס ובתבלין “חמישה תבלינים” סיני. אפשר לקנות אותו בכל חנות תבלינים, ואם לא מצאתם – ערבבו בקערה כפית קינמון, כפית זרעי שומר טחונים, כפית אניס טחון וחצי כפית ציפורן. איך יכול להיות שלתבלין קוראים “חמישה תבלינים” ולכם נתתי רק ארבעה? התבלין החמישי הוא “פלפל סצ’ואן”, שקשה לי להאמין שיש לכם ו/או שיש בחנות התבלינים הקרובה לביתכם, והאמת – ברוב תערובות התבלינים שקניתי לא היה פלפל סצ’ואן – קל מאוד להרגיש אותו כי הוא גורם לתחושת “נימול” בלשון (כמו אחרי הרדמה אצל הרופא), ואם אין מעט ממנה אחרי שטועמים מהתבלין – אז גם אין פלפל סצ’ואן. ובכל זאת, אם הצלחתם להשיג – שתי כפיות פלפל ס’צואן תעשינה עבודה מצויינת.

כמה לתבל? הרבה. הדלעת צריכה להיות עם טעם חזק מאוד – תזכרו שתיכף כמעט ונשלש את הכמות במחבת עם הוספה של הכבד בחזרה.

ננמיך את האש ונבשל תוך כדי שמדי פעם אנחנו מערבבים, עד שהדלעת מתבשלת לחלוטין ומתרככת, ואפילו ספק-נמעכת ספק הופכת לסיבים ארוכים. זה הזמן להוסיף את הכבד בחזרה, לערבב היטב, לתקן תיבול, ולהוריד מיד מהאש בכדי שלא יתייבש.

2014-08-05 13.35.22

אם רוצים, אפשר להוסיף כף-שתיים של מייפל (אמיתי, לא הזוועה הזו שמוכרים בתור סירופ לפנקייק) ולערבב היטב.

לא מדובר במנה שמצטלמת טוב, אבל היא מדהימה ומנחמת וטעימה בטירוף ומהווה ארוחה שלמה שאפשר להכין בצ’יק צ’ק. כמעט מושלמת, לא?

2014-08-05 13.37.17

זה הזמן להזכיר לכם שב- 2 וב- 13 לנובמבר יתקיימו סדנאות בישול שאני מעבר, כשזו שתתקיים ב- 13 לחודש מכוונת למי שמתעניין בבישול לפי הכללים הפליאוליתיים. זה גם הזמן להזכיר לכם להירשם לעדכוני אימייל ו/או לדף הפייסבוק של הבלוג (כאן)  בכדי שכשיהיה מידע על ההרשמה – אתם תהיו הראשונים לדעת ולא תישארו בחושך, בקור, בלי מקום בסדנא, עם גריפה ומחשבות מסוג “למה לא נרשמתי??? למה???”.

נתראה שם?

אין לי זמן לסיפורים

כבד עגל בחמישה תבלינים, בייקון ודלעת

150 גר’ בייקון או חזה אווז מעושן חתוכים לקוביות
בצל גדול חתוך לקוביות גדולות
500 גר’ כבד עגל חתוך לקוביות גדולות
500 גר’ דלעת קלופה חתוכה לקוביות גדולות
חמאה / שומן מזוקק / שמן זית (אם צריך)
מלח גס
תערובת “חמישה תבלינים”
אופציה – 2 כפות מייפל אמיתי

מטגנים את הבייקון במחבת לוהטת עד שהוא מתחיל להפריש שומן. מוסיפים את הבצל ומטגנים עד שהבייקון קריספי. מוסיפים את הכבד ומטגנים עד שהוא משחים, מוכן ברובו ומעט ורדרד במרכז (כדאי לקחת קוביה ולבדוק). מוציאים את הכבד לקערה ומשתדלים לשמור כמה שיותר שומן במחבת.

מוסיפים את קוביות הדלעת ומטגנים עד להשחמה עדינה מכל הצדדים. אם צריך, מוסיפים חמאה / שומן / שמן זית. מתבלים במלח גס ובחמישה תבלינים, מנמיכים את הלהבה ללהבה בינונית ומבשלים עד שהדלעת מתרככת ומעט מתפרקת. מוסיפים את הכבד ומערבבים היטב. טועמים ומתקנים טעמים ומורידים מיד מן האש.

אפשר להוסיף בשלב זה מייפל ולערבב היטב.

השאר תגובה