מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות

הסלוגאן של מקס ברנר הוא Chocolate by the Bald Man – שוקולד של האיש הקירח, בתרגום חופשי. כשהוזמנתי לפגוש את עודד ברנר (הנפש מאחורי רשת "מקס ברנר") הייתה לי מחשבה רומנטית מאוד על פגישה עם אדם שכל חייו חלם להכין שוקולד.

הפגישה נערכה "במסווה" של אירוע בלוגרים שמטרתו לחשוף בפעם הראשונה את תפריט הקינוחים החדש של מקס ברנר, מה שהפתיע אותי מאוד, מאחר ולא ידעתי שלמקס ברנר יש עוד משהו חוץ מקינוחים.

עודד ברנר הוא בדיוק כמו שתיארתי אותו – איש חייכן, איש קצת חולמני, איש שעדיין נוח לו יותר באלמוניותו מאשר במוחצנותו, שבסך הכל רוצה ליהנות ולהגשים את החיים שלו. איש שמבין ששוקולד זה אחד ממשאבי המטבח שעדיין לא גילו את אפס קצה קצהו בנוגע למה שאפשר לעשות איתו. איש שהעיניים שלו זוהרות כל פעם שהוא מדבר על שוקולד או על מתכון חדש, וברצינות עד אין קצת אבל עם חיוך שובב אומר שאולי עוד 30 שנה מקס-ברנר תקנה את הרשי'ס או קד-בורי'ז, למרות שמבחינתו עדיין מקס-ברנר היא חנות שוקולד קטנה ולא רשת בינלאומית. עודד נראה כמישהו מאוד רומנטי. כשאני משתמש במילה "רומנטי" בפוסט הזה אני לא מתכוון דווקא רומנטי בהיבט של יחסים זוגיים, אלא רומנטי מבחינת התפיסה. מצד שני, הדבר האחרון שעודד חלם עליו זה להכין שוקולד.

עודד רצה להיות סופר.

DSC00019

אז נכון שעודד עשה קורס קונדיטוריה בתדמור, אבל זה רק בכדי שיהיה לו מקצוע, וממשרד העבודה שלחו אותו לקורס קונדיטוריה שהיה נראה לו מעולה – מה זה להכין כמה עוגות או לחמים ולחמניות? אבל עודד רצה להיות סופר.

ואיפה יכול מישהו רומנטי לכתוב? איפה אפשר לענג ולהתעלל בנפש אם לא בחדר בפריז? הבעיה, כמובן, שבכדי לחיות בפריז, ברומא, והאמת בכל מקום בעולם, צריך להתפרנס, לא? אז עודד התחיל לעבוד אצל שוקולטייר בפריז שלימד אותו את רזי הממתקים, הטופי והשוקולד.

ומשם, כל מה שעודד היה צריך זה לחזור לארץ, להיפגש עם מקס (הוא-הוא המקס האמיתי של מקס ברנר), וביחד הם פתחו חנות קטנה של שוקולד. היום, אחרי שעלית שהפכה לשטראוס-עלית ועכשיו כבר שטראוס, עודד עדיין מהווה את איש המפתח בכל הנוגע ליצירתיות וליצריות של הרשת, שמתברר שיש לה סניפים בכל מיני מקומות בעולם, גם בארה"ב ואפילו במקומות כמו הפיליפינים (ונדמה לי שגם באוסטרליה). התפריט, ד"א, די דומה ברוב המקומות, כמובן עם התאמות קטנות לדרישות החך של כל מקום (איך אפשר להקים מסעדה שוקולד בארה"ב בלי תועפות של חמאת בוטנים?).

ארוע הבלוגרים היה בעייתי מבחינתי – הרי אני משתדל להתנזר ממאכלים שתכולת השומן שלהם גדולה מ- 5%, ושוקולד ידוע כחומר גלם בעייתי במקרה הזה, אבל אין מה לעשות, מה אני לא אעשה בשבילכם, קוראים נאמנים שלי (כל השלושה!)?

על השולחן חיכו לנו בקבוקי מים, שניבאו את הצורך לשטוף מדי פעם את הפה עם מים ניטרליים, קל זה כבר לא הולך להיות. ואחרי שטל מ-"מה יש לאכול" ואני הלחצנו את נועה שארגנה את הערב הזה והייתה לחוצה שלא יגיעו מספיק אנשים (ואיזה כיף היה לספר לה שאנחנו תקועים באמצע כביש החוף עם תקלה באוטו…), המנות התחילו לזרום.

מתוך כבוד לרגשותיכם אני לא אתאר את כל מה שהלך שם. היו שם רגעים באמת קשים, רגעים שלא חשבתי שאני יכול לטעום עוד משהו מתוק ובכל זאת, בשם קדושת ביצוע המשימה, כשהגיעה עוד מנה, מצאתי את עצמי נותן "רק עוד ביס".

אחת המנות הראשונות שהוצאו לנו הייתה מנה של סיגר נוגט ושוקולד, שעוד הגיע יחד עם קצפת רוטב שוקולד שאפשר לטבול אותו בו. אכן מיקי, תמונות קשות.

אפרופו תמונות – אני מתנצל מראש על התאורה בתמונות, תנאי הצילום היו קשים מאוד, ועם המצלמה הצ'וקומוקו שלי, אני צריך להגיד תודה פעמיים ביום על זה שיש לה תכונה שנקראת High-ISO Mode, שזה מצב רגישות גבוה שהצליח לקלוט את העיצוב היפהפה של המנות גם בתנאים של חוסר אור כמעט מוחלט.

DSC00006

אחר כך הגיעו דוגמאות מסדרת ה- "קייק & שייק". זה הזמן לעצור ולספר שבתור מי שמאוד אוהב התחכמויות מילוליות (ואם אתם קוראים את הבלוג מספיק זמן אתם מכירים את הכותרות המוזרות שאני נותן לפוסטים…), אהבתי מאוד חלק מהשמות של המנות – "קייק & שייק" (משחק מילים על "שייק & בייק" שזו שיטה להכנת עוף כשהתוצאה המתקבלת מזכירה קצת "קנטאקי פרייד צ'יקן", רק בלי הקטע של ה-"פרייד").

אני דגמתי שתי וואריאציות של קייק & שייק, אחת של עוגת גבינה ניו יורק והשנייה של עוגת "קרם שוקולד" שמזכירה עוגת שוקולד של הילדות, כשליד כל אחת מהעוגות מונח שייקר עם חורים שיש בו, תשבו כדי שלא תתעלפו, שוקולד חם שאותו מזלפים על העוגה.

DSC00009

ובמסגרת פינת הקינוחים המצויינים עם השמות המגניבים, השיחוק הכי מגניב היה, גם מבחינת השם וגם מבחינת המנה, סדרת ה- "קרפ ברולה" – משחק מילים על ה-"קרם ברולה" האלמותי. המילה "ברולה" בצרפתית משמעה "שרוף" או "חרוך", וכמו שעל הקרם ברולה מפזרים סוכר וחורכים אותו, גם על הקרם ברולה מפזרים אבקת סוכר וחורכים אותה – מתקבלת שכבה קרמלית קראנצ'ית מתוקה-מרירה שמרימה את המנה כמה רמות למעלה.

אני טעמתי שלושה קרפים – כשהמדהים מכולם לדעתי היה קרפ-ברולה טיראמיסו. קרפ עם שוקולד לבן וקרם מסקרפונה, כשלידו כדור גלידה. הקרפ באמת מדהים, אבל הגאונות נמצאת בגלידה. כמה אפשר להיות גאוני בגלידה, אתם שואלים את עצמכם? בביס הראשון מהגלידה עצרתי והייתי בטוח שמישהו טעה פה. משהו לא הגיוני – יש בגלידה גושים של קרח. מה, הם לא יודעים להכין גלידה? אלפית שנייה אחרי זה גם היה לי טעם מריר מאוד בפה מהקרח, וכבר הייתי בטוח שמישהו פישל כאן ברמה שאי אפשר אפילו להבין אותה. שתי אלפיות שנייה נוספות והטעם של הסורבה-אספרסו כבר שטף לי את הפה והורגע על ידי המתיקות והקרמיות של גלידת הווניל. אין לי ספק שאפילו לא הצלחתי לתאר רבע מהעונג שהיה לי בפה כתוצאה מהגלידה הזו. אפשר אפילו לראות בתמונה את הנתיבים של סורבה האספרסו בתוך גלידת הווניל.

DSC00021

עודד, מסתבר, חי בניו יורק כבר כמה זמן, ומנסה ומחפש וחוקר כל מיני דרכים שאפשר להתעלל בנו עם מתוקים. לדוגמה, כשפגש את פישה הונג, שף של מסעדה בניו יורק שמתמחה באוכל מטוגן, אבל בריא (אלוהים יודע מה עובר עליהם שם בניו יורק), הוא החליט יחד איתו לנסות ולטגן שוקולד, ומה שיצא זה אגרולים של שוקולד ובננה, שאלוהים יודע איך אפשר לקשר אותם עם אוכל בריא, והמגניב בהם הוא שהם מגיעים בקופסת קרטון עם נייר מרשרש של אוכל סיני, בדיוק כמו אגרול סטנדרטי. כמובן שהאגרול מגיע עם רוטב שוקולד לטבילה, כאילו שחסר מתיקות במנה גם בלי הרוטב…

DSC00011

דרך אגב, אם אתם הולכים למקס ברנר, שימו עין על הצלחות המרובעות הגדולות שהמנות מוגשות עליהן – הן מעוצבות כמו דפי פוליו גדולים מהדפדפת של עודד, אפילו עם החורים של הקלסר…

ולפני שניפרד לשבוע נוסף, כל אחד לעבודה וללימודים ולפרקים אחרים בחיים שלו, ומיד אחרי פוסט מתוק-מתוק, אני רוצה לספר לכם על מיזם ופרוייקט מדהים של דודי כליפה ונעמה פלד מאתר "בייגלה", פרוייקט שנקרא "יום המרק". נעמה ודודי הצליחו לרתום עשרות מסעדות שהולכות להעביר את כל ההכנסות שלהן ממכירות מרקים ב- 21.12 (יום שלישי הקרוב!) לעמותת "לשובע" שמאכילה אנשים שמבחינתם "לשובע" יכול להיות לפעמים פרוסה שלמה של לחם, לפעמים תפוח אדמה מבושל, ולפעמים, אם היה להם יום ממש גרוע, שארית של תפוח שמצאו איפה שהוא.

איך אתם יכולים לעזור? פשוט מאוד – הכנסו לכאן, בחרו מסעדה שתאכלו בה מרק ביום שלישי, אולי אפילו יותר ממרק אחד (מה קרה? מרק למנה ראשונה ומרק למנה שנייה!). פרסמו את הלינקים האלה בפייסבוק שלכם, שלחו לחברים באימייל. אתם תוציאו כנראה את אותו סכום כסף על ארוחת הצהריים שלכם, אבל היא תלך בכדי להאכיל אנשים שאין להם.

השקיעו כמה דקות לראות את הקמפיין הבא, שהוא קמפיין של YES שנרתמו גם הם לעזור לבייגלה:

תגובה אחת בנושא “מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות”

  1. תודה על התמונות וביכלל…נהנתי והיתגרתי מאוד!!
    בביקורים שלי אני תמיד אבל תמיד חייבת ליקפוץ לאחת המסעדות/שוקולדייר שלהם..והתענוג תמיד
    מענג..והבנות שלי נידבקו בחיידק
    מחכה בכיליון עינים לביקור הבא ולטיעום בעצמי מכל ההמלצות שלך..
    תודה

השאר תגובה