גולאש הונגרי עם הקדשה

הפוסט הזה מוקדש לאבי, יעקב (או בשמו המקורי – ארווין רוברט יעקב) – שהיה "הונגרי קלאסי", ממש פרסומת להונגרים, למרות שרק נולד שם ובגיל שלוש עלה כבר לארץ. אבי נפטר מסרטן לאחר שלחם במחלה בצורה אמיצה ועיקשת לפני כ- 5 שנים, והאמת שאני שמח וגאה שאני יכול להקדיש משהו אישי לזכרו. כל מה שאומרים על ההונגרים נכון – אנשים שמחים, עצבניים, מהירי חימה, חכמים, אינטיליגנטיים, אוהבי אוכל טוב, בעלי חוש הומור, גם הומור עצמי, קיצוניים בתגובותיהם ודעותיהם, דעתנים, אספנים כפייתיים אבל ברגע אחד של אימפולס זורקים את כל האוסף לפח כי הוא כבר לא רלוונטי מבחינתם. אבא שלי, זכרונו לברכה, היה כל אלה ואפילו יותר. ואם תחשבו על ההונגרים הנפילים שאתם מכירים – טומי לפיד ז"ל, אפרים קישון ז"ל,שניהם קצת דומים, ולא רק בגלל המבטא אלא בגלל המהות וההתנהגות. אבא שלי היה "אחד מהם". אם יש מאכל שהוא הידוע ביותר בכל הנוגע להונגרים, זה הגולאש (המבוטא "גויאש" בשפת המקור, עם "נגיעות קלות" של האות ל' במרכז המילה -רק מדיארי אמיתי יוכל לשמוע את ה-"ל'" הזו, אז בכדי לעשות לנו את החיים קלים,קוראים לו פשוט "גולאש") – ואת המאכל הזה נכין לכבוד ולזכר אבי ההונגרי. אז אבא, כשאתה יושב כרגע בגן העדן של ההונגרים, מנשנש קצת ראקוט קרומפלי ואולי גם קצת גומבוץ', ואולי מקנח בארניי גלושקה, אני מקווה שאתה קורא את הפוסט ויודע שאני אוהב אותך ומתגעגע אליך. מאוד. אבא, זו הזדמנות מצויינת לספר לך שלאסף שלא היכרת, שנולד חצי שנה אחרי שהלכת, יש את העיניים שלך ואת אותו "פֶּנְס" שהיה לך בסנטר. רק שתדע, אבא, שכשאני מסתכל עליו, אני נזכר בך.

עוד לפני שהמחלה הארורה תקפה את אבא שלי, הוא הספיק לבקר בהונגריה בכדי לאסוף את כל המסמכים המוכיחים שהוא נולד בהונגריה וקיבל אזרחות הונגרית. גם אנחנו, אחריו, הגשנו את הבקשות הרלוונטיות וכיום אנחנו אזרחים הונגריים גאים – ואפילו אזרחי האיחוד האירופי. עד כאן, ההקדמה וההקדשה של הפוסט לאבי ההונגרי ולשורשים שלי.

 

להמשיך לקרוא גולאש הונגרי עם הקדשה

אז מה אם אני אשכנזי? תבית עיראקי של פולנים

דבר ראשון – למאות אלפי המעריצים (טוב, נו, חמישה) שפקדו את הבלוג בשבועיים האחרונים ולא מצאו פוסט חדש – אני מקווה שלא איכזבתי אתכם יותר מדי. האמת שכיף לחזור ולכתוב אחרי יותר משבועיים שלא פירסמתי פוסט. והאמת גם שלא באשמתי נעדרתי. גם לא באשמת המלחמה. זוגתי, תיבדל לחיים ארוכים ורגועים, החליטה להשתלט על המטבח ולהחרים את זכויותיי לבשל לארוחות המשפחתיות, כך שפשוט לא בישלתי המון זמן. אז בשבועיים האחרונים אכלנו מצויין, אבל "הוא לא בישל, כבוד הרב", אלא "מעשה ידי אשתי להתפאר". ומי שלא יודע מאיפה זה מצוטט – שילך יעמוד רבע שעה בפינה, יביא את אימא, יכתוב 100 פעם על הלוח "אני לא אלך יותר לפסטיבל סרטים דוקומנטריים בשפה הסרבית בסינמטק" וירוץ לראות את "צ'רלי וחצי" ו-"חגיגה בסנוקר".

היום, גבירותי ורבותי, מושבעים יקרים – היום בישלתי משהו באמת מכור מחצבתי. איך יכול להיות שהכותרת אומרת "תבית עיראקי" והטקסט אומר "כור מחצבתי", שהרי אבי זכרונו לברכה יליד ואזרח הממלכה האוסטרו-הונגרית ואימי תבדל"א נולדה בזאמושץ' (תנסו להגיד את שם המקום 5 פעמים רצוף) שזה איפה שהוא בפולין? אז האמת היא שמה שבאמת למדתי מאימא שלי, שהייתה ועדיין הינה בשלנית מדהימה, זה שלאוכל אין לאום, ואין דת ואפילו לא עדה. יש רק טעם, ואם זה טעים, אז למה לא? אז נכון שאצלנו בבית אכלו כבד קצוץ וחריין וגפילטע (גועל) ורגל קרושה (נפש), וראקוט קרומפלי וגולאש ויוך מיט לוקשן וקניידלך וכל אוכל אשכנזי שרק אפשר, אבל לצד זה היו גם ג'חנונים ומלוואחים וקובה וממולאים ומרק רגל ואורז צהוב וחומוס ביתי ומה לא. מה שטעים – נכנס. הסיפור שהכי ממלא אותי בגאווה על הבשלנות של אימא שלי הוא על השכנה התימניה שנכנסה אלינו הביתה וביקשה ללמוד מאמא שלי את הסוד שלה (כן כן, של האמא הפולניה שלי) למלוואח. שלא תבינו לא נכון – הסיבה שלימדו אותי להכין אוכל היא לא להעשרה או לפיתוח ההיבט הגסטרונומי שלי – לאימא שלי, כמו לכל פולניה, יש את הרינסטינקט שאומר לה ש-"עוד מעט היא הולכת", ו-"מה יהיה על הילד? לא יהיה מי שיבשל לו. הוא ימות ברעב, המסכן". וזה כמובן בהתעלמות מוחלטת מכך שהחל מכיתה ד' יש לי אקסטרות שיכולות להאכיל עיירה קטנה או לפחות שכונה בדארפור. אז הנה אני, חי ובועט ומבשל ונהנה. וגם היא, אימי אהובתי, חיה (לא כל כך בועטת, בעיקר בגלל הכאבים בגב, אבל אתם מבינים את הכוונה).

אז יאללה בדאלק- תבית עיראקי.

פשטידת קישואים, חצילים שרופים ובולגרית

בשנה האחרונה התחלתי לאכול הרבה חריף והרבה חצילים קלויים. הפעם שידרגתי פשטידת קישואים טעימה ופשוטה עם חצילים שרופים. לפשטידה טעם עמוק של חצילים שרופים, שאמנם טיפה משתלט אבל משאיר גם לשאר הטעמים מקום. במקרה גם גיליתי דרך מהפכנית לשרוף חצילים בבית, במינימום לכלוך ובמינימום ריח (על הסעיף האחרון אפשר להתווכח, אבל זה באמת מינימום) – יש לי בבית סיר חרס שמשמש לבישול תפוחי אדמה "כמו במדורה" – סיר חרס פשוט שמניחים בו תפוחי אדמה שטופים ומיובשים לכ- 50 דקות על אש גבוהה כשהסיר מכוסה עם מכסה החרס שלו. מקבלים תפוחי אדמה שכאילו נדלו כרגע ממדורת ל"ג בעומר. אם אתם ובני ביתכם חובבי תפוחי אדמה שכאלה, רוצו לחנות כלי הבית הקרובה למקום מגוריכם ופנקו את עצמכם באחד כזה. אבל רגע – אם מותר עם תפוחי אדמה, למה לא חצילים? אז זהו, שמותר. ואפילו כדאי מאוד – עם מזלג נדקור את החציל פעמיים שלוש בכל צד, נכניס לסיר החרס לכ- 45 דקות עד שעה תוך כדי שמכוסה – וזהו. חצילים שכאילו יצאו מגריל פחמים או ממדורה. פשוט מדהים.

להמשיך לקרוא פשטידת קישואים, חצילים שרופים ובולגרית

ריבת תותים מוקדמת

כשהייתי בסדיר, אתניקס הוציאו את השיר "תותים" שהפך להיות לימים המנון הפלוגה שלי בקורס מפקדי צוותים (בעיקר בגלל משפטים כמו "הבונקר משמאלך מול הפגז שלידי", "הרימון שלך לא פרי והוא מוכן אצלך ביד, אצלי במחסנית הם מוכנים אחד אחד" והחזק ביותר "…במקום עוד מכונות של מלחמה"). התרגולת בפלוגה הייתה שבכל פעם שמישהו נכנס לחדר וצעק "תותים, טה נה ניי טיי טיי" (תקשיבו לשיר ותבינו מה זה "טה נה ניי טיי טיי"), כולם קפצו על המיטות, הצדיעו, ושרו איתו את השיר עד הסוף.

לתותים יש משמעויות רבות עבור אנשים רבים – כולנו מכירים את הסצינות האירוטיות-רומנטיות בו מישהי/מישהו מאכיל מישהו/מישהי עם תות אדם-אדום בחושניות. תותים בקצפת מסמלים לאנשים רבים את הפינוק או הקינוח האולטימטיבי. קינוח שאכלנו המון אצלי בבית היה תותים חתוכים עם סוכר ועם שמנת חמוצה – קינוח שמסיבה מסויימת תמיד מזכיר לי קיץ למרות שזו לא העונה של התותים. אולי משהו ברעננות ובחמיצות של השמנת.

מבחינתי – מלכת הריבות היא ריבת התותים – אולי הריבה הכי בסיסית והכי פשוטה להכנה, אבל משהו בצורה של התותים המבושלים ששוחים להם בתוך הריבה, משהו בטעם מבחינתי מסכם את כל מה שאפשר להכניס לריבה. בהרבה מאוד ריבות הטעם הבסיסי של הפרי משתנה במהלך ההכנה. בתותים – הטעם נשמר כמעט כמות שהוא. ריבת תותים, כמו כל ריבה בסיסית – פשוטה להכנה בתהליך ממש קצר.
 
להמשיך לקרוא ריבת תותים מוקדמת