ניצנים נראו בארץ

לא, עוד לא סתיו. אפילו לא באמריקע. עדיין קיץ. קיץ מטורף של 100 מעלות פרנהייט (בערך 38 צלזיוס). המזל שאין כאן את הלחות של תל אביב, ושבערב הטמפרטורות הופכות להיות נורמליות משהו. טוב נו, לפחות כך זה היה לפני שבוע ומשהו.

מי שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שביני ולבין ירקות יש מין יחס מוזר של אהבה-שנאה וחשדנות. אני לא בוטח בכל הירקות. יש כאלה שאני לא בוטח בהם כי עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם או לא (לדוגמה, חצילים). ויש כאלה שאני לא בוטח בהם כי אני יודע שיש בהם משהו מיוחד, כי בכל זאת מלא אוהבים אותם, אבל אני עוד לא הצלחתי להוציא מהם משהו מיוחד.

כרוב ניצנים הוא אחד מאלה שאני חושד בהם.

ובכן, לא עוד.

בין העבודה לבין הבישולים, הצלחנו במספר השבועות המועטים שאנחנו כאן לעשות די הרבה, או לפחות להרגיש שאנחנו עושים הרבה. מדהים לראות שבהרבה מאוד דברים ואזורים בחיים, העובדה שאנחנו זוג עם שני ילדים, שנינו חצינו את גיל הארבעים, הגענו להישגים בחיים ובקריירה ובכל מיני – בארה”ב אנחנו פשוט מתחילים מאפס. את השבועות הראשונים בילינו בלימודים לתיאוריה. חזרתי לגיל 17.5 (מלחמת המפרץ) ולמדתי תמרורים חדשים, סימוני כביש חדשים וחוקים חדשים. ירחם השם, מה צריך יותר מקו מקווקוו וקו רצוף? למה צריך גם קו צהוב, קו צהוב כפול, קו צהוב כפול כפול שבאמצע יש מרווח של יותר משלושה פיט, ובעיקר, גבירותי ורבותיי, למה צריך unprotected left? למי שלא מכיר ולא נהג בארה”ב, unprotected left היא פניה שבה בכביש דו סיטרי, יש לשני הכיוונים ירוק, לא רק ישר אלא גם שמאלה. אבל איך פונים שמאלה כשלאלה מולך יש ירוק והם ממשיכים ישר? מתקדמים לאמצע הכביש ומחכים שאלה שנוסעים ישר יפסיקו לנסוע ישר, בין אם בגלל שיתחלף להם לכתום, בין אם בגלל שהם יתנו לזה שפונה שמאלה, ובין אם בגלל שכבר רכבים בצד השני. בקיצור, צריך סבלנות תוך כדי שיש לך ירוק. למה? זה לא ללב הישראלי שלי. יש לי ירוק – אני נוסע. זוועה.

אה כן, זו הייתה התיאוריה.

ואז היה המבחן המעשי. בתחילתו הוא כלל תצוגת תכלית שמוכיחה שאני יודע לסמן עם היד איך פונים במקרה שהלך לי הווינקר, איפה בלם החירום (הנדברקס, שאף אחד לא משתמש בו), ואיך מצפצפים (הא! ישראלי או לא ישראלי? יש לי מאסטר כפול בצפצוף במצבי חירום ועוד PhD בצפצוף במצבי עיצבון). ואז יצאנו לדרך, והייתי צריך לעשות הצגה מוגזמת לחלוטין לפני מעבר נתיבים כדי להוכיח לטסטרית שאני מפנה את הראש לבדוק מעבר לכתף ולא סומך רק על מראות הצד, ואפילו להוכיח לה שאני מסוגל לנסוע ברברס בקו ישר. יש לי רישיון בערך אותו מספר שנים שהטסטרית יודעת לקרוא, אבל, ניחא.

אז במקביל לכל מיני מהלכים בירוקרטיים שכאלה כמו הרישיון ועוד (אני לא אלאה אתכם, או שבעצם אני אשאיר לי קצת לפוסטים הבאים), על עניין כרוב הניצנים אני מלא גאווה כאילו הצלחתי לפצח את הגנום האנושי, ולמרות שזה בסך הכל לפצח את הגנום של כרוב ניצנים טעים, עדיין, זה שווה את הרגשת הגאווה.

קצת מתקתק-מריר-מלוח-מעושן. כיף לחיך, באמת.

2015-08-07 19.42.37

יין ישמח בשר אנוש וכבד בחמישה תבלינים ינפוש

כמו שחלקכם כבר יודעים, אני מנסה בכמה חודשים האחרונים תזונה שנקראת “פליאו”, שנקראת כך על שם התקופה הפליאוליתית, שהיא התקופה הטרום-חקלאית של האדם. הפליאו מבוססת על כך שהאדם הקדמון היה צייד-לקט לאורך כמעט כל חייו, ואם ניקח בחשבון שהתפצלנו למה שנקרא “סוג האדם” לפני קצת יותר משני מיליון שנה, הרי שגופנו בנוי לעכל (וגם לחיות בכלל) תזונה שנפוצה אצל ציידים-לקטים, כלומר בעיקר בשר וחלקי פנים, הרבה מאוד שומן (רווי!!! כן!!!) ויחסית מעט פירות ובכלל סוכרים. מזון מעובד כמובן שבכלל לא היה בנמצא בשני מיליון השנה האחרונות עד למהפכה התעשייתית ואח”כ כל מיני מהפכות שונות, כגון מהפכת התירס בארה”ב, לאחר מלחמת העולם השנייה, שגרמה לסבסוד גידול התירס במדינה וכתוצאה מכך, גרמה גם (בצורה ישירה ועקיפה) לשימוש עולה והולך במה שנקרא HFCS – High Fructose Corn Syrup, סירופ (חד-)סוכר (פרוקטוז) שמקורו בתירס, שמופיע היום בחלק גדול ממוצרי המזון המעובדים-עד-זרא שאנחנו צורכים.

ועכשיו, נשאלת השאלה, למה האדם עדיין לא “הגיב” למהפכה החקלאית? הרי אנחנו כבר 10,000 שנה חקלאים, איך יכול להיות שהאבולוציה עוד לא שינתה את הגנטיקה שלנו כך שהמעיים שלנו יוכלו להתמודד עם תזונה שמבוססת על הרבה גידולים חקלאים, חיטה, סוכר, תירס, מוצרי חלב? אז למעט האחרון (תיכף אחזור לזה), לרוב המוצרים עדיין לא התרגלנו… 10,000 שנה הם מכה קלה מאוד בכנף האבולוציה, ולפי חוקרים ורופאים רבים שמהווים את אלה שמתווים את דרך הפליאו בעולם (וגם בארץ), בעצם זה שהעלינו במהירות רבה כל כך צריכה רבה כל כך של תוצרת חקלאית, הרי שאנחנו בעצם מזינים את עצמנו בחומרים שאנחנו לא בנויים לצרוך מהם הרבה. האדם הקדמון לא גידל תפוחים, וגם לא חיטה ובטח לא תירס. האם היו תפוחים? כן. חיטה? ברור. תירס? כנראה שגם. אמנם היו זנים קצת שונים, כנראה קדומים של הפירות והירקות והדגנים והקטניות שאנחנו אוכלים היום, אבל מקומם בתזונת האדם היה קטן מאוד. המשמעות היא שהאדם יכול היה להתמודד עם חיטה, ועם גלוטן, אבל בכמויות קטנות יחסית, וכך גם לדוגמה עם פחמימות ועם לקטוז, סוכר החלב.

הלקטוז מחזיר אותי לנקודה שהבטחתי לחזור אליה – סבילות ללקטוז (היכולת לעכל אותו ו-“להסתדר” איתו) נחשבת אחד השינויים האבולוציוניים היחידים שגנטיקאיים מזהים במערכת העיכול שלנו מאז פרוץ המהפכה החקלאית. היכולת שלנו לעכל סוכר חלב (שאצל האדם הקדמון הייתה נעלמת בהתבגרות) היא בעצם מוטציה שכנראה נובעת מכך שהשתנינו, מעט אמנם, בהקשר גנטי בשנים האחרונות. זו הסיבה שרובנו יכולים לעכל סוכר חלב גם בבגרותנו וזו גם הסיבה שעדיין ישנם כאלה שיש להם גנים שלא עברו את המוטציה הזו והם סובלים מחוסר-סבילות, או רגישות, ללקטוז.

בשורה התחתונה, תזונת הפליאו מבוססת על פירמידת מזון הפוכה לחלוטין מזו שהתרגלנו אליה – פירמידת המזון “הרגילה”, כך התברר לי, זו שגורסת שבבסיס התזונה שלנו צריכות להיות פחמימות, מבוססת על מחקר של אחד בשם אנסל קייז, שפרסם מחקר שהראה קשר חזק וברור ביותר בין הרגלי התזונה של תושבי 7 מדינות ובין מצב בריאותם, מבוססת על מחקר שקרי – מתברר שאותו אנסל קייז ערך את מחקרו על 21 מדינות ומאחר ותוצאותיהן של 14 מהן לא התאימו להיפותזה – הוא “השמיט” אותן מהמחקר.

בכדי להקפיד על תזונת פליאו צריך להימנע ממוצרי חלב רזה, מוצרים מעובדים, שמנים צמחיים שמקורים בזרעים (כגון חמניות, תירס, סויה וכד’), שומנים מעובדים, כל מה שיש בו סוכר, קטניות ודגנים. חשוב לשים לב שבעצם כל מה שמעובד – אאוט. כל מה שדורש חבר טלפוני שלמד הנדסת מזון בכדי שיסביר את רשימת המרכיבים שלו – אאוט גם הוא. מה שנשאר לנו לאכול הם בעצם בשרים וחלקי פנים, ביצים, פירות (במידה), ירקות, ומוצרי חלב שמנים כגון גבינות שמנות וגבינות צהובות עתירות שומן. ומי שמרים גבה לגבי המוצרים האחרונים – חשוב לזכור שמוצרי חלב שמנים איכותיים, מיוצרים בתהליכים טבעיים. אלה שיש בהם תוספת של חלבון חלב, סיבים תזונתיים וכד’ – הם מעובדים וצריך להימנע מהם.

זה הזמן לספר לכם שבמהלך חודש נובמבר אני הולך להעביר שתי סדנאות בישול ב-“ספייסס” בקניון מרגלית ברחוב ז’בוטינסקי בהוד השרון – סדנא אחת לקוראי הבלוג בכלל, והשנייה – לאלה שעושים את צעדיהם ההתחלתיים (או אפילו המעט מתקדמים) בתזונה הפליאוליתית. ביום ראשון, ה- 2 לנובמבר תתקיים סדנא לקוראי הבלוג, שתתמקד, בדיוק כמו הבלוג, באוכל מהיר וטעים ואפילו בדרכים “למחזר” אוכל ולהפוך מנה אחת לשתיים או שלוש, שגם אמא שלהם לא תכיר שמקורן מאותה מנה. ביום חמישי, ה- 13 לנובמבר, תתקיים סדנא שמיועדת למי שרוצה ללמוד להכין אוכל פשוט, טעים ופליאוליתי לגמרי.

עדיין אין לי פרטים על ההרשמה לסדנאות, אבל מיד שיהיו לי כאלה – אפרסם פוסט עדכון גם בבלוג וגם בפייסבוק. אם עדיין לא נרשמתם לעדכוני אימייל, זה הזמן להירשם (בחלק השמאלי-עליון של הבלוג), ואם עוד לא עשיתם “לייק” לדף של הבלוג בפייסבוק – כנ”ל (כנ”ל זה הזמן, וגם כנ”ל בחלק השמאלי-עליון).

ישנם עוד מוצרים שהדעה חלוקה עליהם, כגון יין, בירה ואלכוהול, והאמת שהרבה מחליטים כאן את ההחלטות שלהם – אני משתדל להימנע מבירה וממשקאות אלכוהוליים כגון וויסקי וכד’, בגלל המקור שלהם (דגנים) ולמרות שאני אוהב אותם מאוד, אבל מאחר ונראה ולגוף ישנם מנגנונים להתמודד עם האלכוהול עצמו, אני מניח שיין זה בסדר למרות שגם אותו אני שותה ממש במידה ורק באירועים מיוחדים.

רצה הגורל, ודווקא אחרי שהתחלתי את הדיאטה הוזמנתי לשני אירועים שקשורים ליין – האחד הוא סיור ביקב רמת הגולן ובכרמים מהם מפיק היקב את היינות שלו, והשני הוא אירוע שהיה מיועד דווקא לשפים של מסעדות שוות במקום שהפך להיות סוג של מקדש עבורי – מסעדת האדסון. כמו שאתם יכולים להבין, בשרים וחלקי פנים מהווים חלק גדול מהדיאטה שלי, וכשמתוודעים למתן אברהמס, השף של האדסון, שעושה כבוד גדול מאוד לבשר ויודע להוציא מבשר ישראלי מה שאף מסעדת בשרים אחרת לא יודעת לעשות – המקום הזה הפך להיות מסעדה שאני מוכן לבקר בה עוד ועוד ועוד ועוד.

אבל נחזור לסיור שהתחיל ביקב עצמו, הסבר מעניין מאוד על תהליך הייצור של היין, ונגמר בטעימה מודרכת של יינות שבסופה היינו מבושמים, מי מעט ומי יותר, והאמת שעם הרבה יותר ידע מעניין שרק הלך והתעצם כשביקרנו בכרמים עצמם. המסקנה – יין זה לא משהו פשוט לייצר, ענבים זה לא משהו פשוט לגדל, והאמת ששאפו ענק למי שיש לו את הסבלנות ואורך הרוח בכדי לחכות ולראות את “זה” קורה, בין אם זה יקב גדול ובין אם זה יקב בוטיק קטנטן.

2014-07-03 12.46.51

על יין, מיתוסים, ותבשילי חורף

כתבתי כאן לא מזמן על בלוגרים שהופכים את עצמם לחומר ביד היוצר של אנשי יחסי הציבור ומוכנים לכתוב כמעט הכל כל עוד זרם המתנות יגיע. האמת, בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי משתתף לא מעט בפעילויות כאלה, אבל ברמת איכות (של הפעילויות והיחצ”נים) שלא פגשתי כבר הרבה זמן. חלק גדול (אך לא כל) אמנם מהפעילויות האלה מתבצע עם ענבל קליין ומיטל גלם-וולק מ-“פטל תקשורת” שפשוט הצליחו לפצח את הגנום של דרך העבודה הנכונה עם בלוגרים, אבל בלי קשר אליהן (ואולי עם קשר) אני בכלל חושב שיש היום הפרדה עצומה בין יחצ”נים שעושים עבודה מצויינת, לבין כאלה שבעיקר דוחפים מתנות ומתווכחים (עד כדי מאיימים, נשבע לכם) עם כל בלוגר שלא מוכן לסור למרותם. אז פתאום אפשר למצוא בבלוג שלי, כמעט ברצף, פוסטים על הספר של מיקי שמו, ועל זה של ארז קומרובסקי, ועכשיו אני מתחיל סדרת פוסטים על היינות של יקב רמת הגולן. אז במה אני בעצם שונה מבלוגרים אחרים שהם זונות של יח”ץ, כמו שאני קורא להם? אני אשאיר אתכם עם המחשבה הזו עד לסוף הסדרה, כי אם יש משהו שאני רוצה, מהמקום המאוד שחצני של מישהו שנמצא כאן כבר 5 שנים וראה כבר כמעט הכל, זה להדליק מחשבה, ודיון, ולקבל גם ביקורת, ואני חייב להגיד לכם שהתשובה שלי לשאלה הזו היא מאוד ברורה, ומאוד פשוטה, ומאוד הולכת עם הדרך שבה אני הולך אתכם, הקוראים שלי. ובכל זאת, אני אשאיר את זה לסוף הסדרה (שלושה פוסטים, נשבע לכם שיש למה לחכות).

ומעניין לעניין באותו עניין – כמו שאולי כבר קראתם בפוסט על הספר של ארז קומרובסקי, ההיכרות שלי איתו בסדנה אצלו בבית הייתה בכלל באירוע בלוגרים של “יקב רמת הגולן”. בסוף האירוע, ואח”כ בעוד איזה שהוא אירוע השקה קטן ואינטימי שהוזמנתי אליו, דיברתי עם איילה שהיא מנהלת פיתוח השיווק של היקב ועם ג’וניור, שאמנם הגדרת התפקיד שלו הפורמלית שלו היא משהו כמו “אחראי על הדרכה והחדרת יין למסעדות” או משהו דומה (נשמע מקצוע גניקולוגי לחלוטין, או גסטרולוגי), אבל אני תיארתי אותו לאשתי (תיכף תבינו למה בכלל הייתי צריך לתאר אותו לזוגתי שתחייה) כ-“סומלייה של יקב רמת הגולן”.

“אין לי מה לכתוב”, אמרתי להם. “אין בשום דבר שדיברנו עליו משהו שלא מחדש, שלא כבר כתבו עליו, ואני לא מוכן רק לכתוב פוסט שיפרסם את היינות החדשים שלכם – אני צריך משהו שיחדש לקוראים שלי, שייתן להם ערך, ורשימה של יינות חדשים, נו, שאת זה יקראו בבלוגים אחרים”. חשבנו וחשבנו, ודיברנו וקיטרנו, ובסוף, בכלל במפגש אחר לגמרי, ג’וניור ואני עלינו על משהו. “אולי תכתוב על המיתוסים של יין לבן עם עוף ודגים ויין אדום עם בקר וזהו?”, הציע ג’וניור. “לדעתי כבר כתבו על זה עשרות פעמים, אמנם לא נראה שזה משנה משהו, ואנשים עדיין תקועים בקונספט הזה, אבל עדיין, אין כאן חדשנות או איזה מסר חדש שאני מביא לקוראים שלי”, החזרתי בתגובה.

אני חייב לציין שיקב רמת הגולן, או “יקבי רמת הגולן” כמו שהם  נקראו פעם, מעולם לא נחשבו אצלי כיקב שמוציא דברים גאוניים או משהו מעבר ליינות טובים, אך ממוצעים מאוד. יש להם מספר סדרות ברמות איכות שונות לחלוטין, אבל מעולם לא “נפלתי” מהיינות שלהם, ואולי בגלל שהייתי קצת סקפטי לגבי היכולת של יקב גדול, מסחרי להוציא יינות ברמה שהיא לא-מסחרית. האמת, הופתעתי. שוב – ליקב יש המון סדרות וחשוב לדעת במה להתמקד ובמה לא – היינות שלו נמצאים על סקאלה של איכות וטיב החל מסדרת “גולן” שהיא סדרה שעם כל הכבוד שלי לתוצרת של יקב רמת הגולן, אני לא הייתי משתמש ביינות מהסדרה הזו, עבור ב-“הר-חרמון” (מי לא זוכר ומכיר את הר-חרמון אדום והר-חרמון לבן?) שהפכה להיות סדרה בפני עצמה בין “גולן” לבין “גמלא”. בסדרת הר-חרמון ד”א יש את הר-חרמון אינדיגו, שהוא יין מצויין לשתייה יומיומית, הרבה יותר כבד משני ההר-חרמונים שאני מכיר, ובמחיר מאוד מאוד שווה לכל כיס. שתי הסדרות הגבוהות יותר של היקב, “גמלא” (שמכיל גם סדרת פרמיום שנקראת “גמלא השמורה”, שהיא זו שהושקה בתקופה האחרונה), וסדרת “ירדן” (סדרת הסופר-פרימיום של היקב) מכילים כמה הפתעות שגיליתי רק לאחר המפגש שלי עם אנשי היקב.  יש ב-"גמלא השמורה" בלנד מעולה של קברנה-מרלו (אולי הבלנד הכי ישראלי שיש, חוץ מה-“סמק”, שהוא סירה-מרלו-קברנה, ואם קוראים את זה בהטעמה נכונה, אז גם הקללה הכי ישראלית שיש) וגם ב-“ירדן” יש כמה כוכבים לא קטנים, כמו ה- 2T המעולה, שלקח לי פעם-פעמיים לשתות בכדי לאהוב.

בקיצור, מתברר שטעיתי, וטוב שענבל ומיטל הפגישו אותי עם איילה ועם ג'וניור בכדי ללמד אותי מחדש על היקב ועל מה שהוא מוציא.

אבל נחזור לשיחות שלי עם אנשי היקב – “אז תוכיח להם”, הפציע ג’וניור באיזו גאוניות שהתחילה את העניין של הפוסט הזה, ועוד השניים הבאים. וכאן נורתה יריית הפתיחה למעין קורס בישול ביין בהתכתבות שאתם תקבלו בשבועות הקרובים, בלי לצאת מהבית. מכאן לשם נפגשנו לפני כמה שבועות, ג’וניור ואני, ליום של בישולים אצלי בבית. טוב, לא בדיוק יום, ג’וניור הגיע בסביבות 11:30 והיה צריך ללכת בסביבות 15:00, מה שהשפיע קצת על הבישול (בעיקר עבודה עם טמפרטורות קצת יותר גבוהות בכדי שהכל יהיה מוכן קצת מהר יותר, ובמקרה אחד – מהר מדי), אבל בסיכומו של דבר – כיף גדול. מין סדנת בישול לעצמי ולג’וניור, וקצת מאוחר יותר, כשזוגתי שתחיה והילדים הצטרפו – גם להם, שבה בישלנו שלושה תבשילי חורף קלאסיים עם יינות של רמת הגולן. לזכותו של ג’וניור ושל יקב רמת הגולן יאמר, שאם היה רק מעניין אותם לדחוף את סדרת “גמלא השמורה” החדשה (והמצויינת, כמעט כולה, אני חייב להגיד), ג’וניור היה מגיע עם בקבוקים מהסדרה הזו בכדי לדחוף אותם לתצלומים ולפוסטים. דווקא לא. ג’וניור קיבל ממני את רשימת המתכונים והמרכיבים כמה ימים מראש, והגיע עם היינות המתאימים ביותר לתבשילים האלה.

בואו נסדר רק את רף הציפיות – בעיקר לגבי הפוסט הזה ואולי גם בעתידיים בסדרה – אני לא אגיד שהמתכונים יהיו משניים, ממש לו, אבל הם יגיעו אחרי קצת יותר חפירה ואכילת הראש שלכם מאשר בפוסטים אחרים, מאחר ויש כאן לא מעט חומר תיאורטי שהוא כנראה אפילו חשוב יותר מהחומר המעשי. מתכון לקוק או וואן אפשר לקבל לא רק כאן, למרות שכאן תקבלו מתכון מדהים, אבל מה שתקבלו לצידו זו גם העשרה עיונית שתסביר לכם בדיוק למה וכמה ואיך ומאיזה כיוון. כל המתכונים שהכנתי הם פרי מוחי הקודח בלבד. כן, עברתי על עשרות מתכוני בף בורגיניון וקוק או וואן לי שהחלטתי מה אני עושה ואיך, אף אחד מהם הוא כנראה לא בדיוק כמו שלי, ויש לכם כאן את ההזדמנות, אם בכלל בא לכם, להבין למה הלכתי לכיוון מסויים ולא לאחר.

היה לנו “קוק או וואן” (עוף ביין בצרפתית), לשון בקר בפטריות ויין, ו-“בף בורגיניון” (תבשיל בקר ביין). התחבטתי רבות במה לפתוח, ונראה לי שהדבר הנכון ביותר הוא בעוף, שהוא כנראה הקונצנזוסי יותר בין כולם.

2013-11-30-14.13.32.jpg

מרק געגועים לסתיו

יומיים לפני שהכנתי את המרק הזה חזרתי מנסיעה לקליפורניה (וקצת ניו יורק) במסגרת העבודה. אי אפשר להגיד שארצות הברית היא מדינה שקשה להשיג בה אוכל טוב במחירים סבירים, והאמת שבחלק מהמקרים אכלתי לא רע, אבל כמו בכל נסיעה, מיד אחרי שעוברים יומיים-שלושה-ארבעה, אני מתחיל להתגעגע לאוכל ביתי.

רצה הגורל ובדרך חזרה הביתה מנמל התעופה, הייתה סערת ברקים, שעשתה לי רצון רב לאוכל סתווי מנחם. אצלנו בבית, בכל ימות השנה, אמא שלי הייתה מכינה מרק עגבניות ואורז מצויין, שהיווה עוד אחת מדרכיה הנסתרות של דת שימור האוכל הפולנית. כשהייתי חוזר מבית הספר, מרחרח ומתלונן "אוף, עוד פעם המרק עוף של יום שבת???" (לפעמים זה היה ברביעי, לפעמים בשלישי, ולפעמים בראשון, הייתי קוּטר אמיתי), הייתה אמא שלי שולפת את הסוד של המרק, והופכת אותו למרק עגבניות עם אורז בשנייה.

הסוד היה כמובן קופסה או שתיים של רסק עגבניות, "38 בריקס!" זעקה העטיפה, ועד גיל מאוחר יחסית ניסיתי להבין מה הקשר בין הברקסים לבין מרק עגבניות. עוד שתיים-שלוש-ארבע כפות של אורז, ערבוב קצר יחסית, והופ – מרק עגבניות שהיה באמת איזה קסם. מצד אחד היה לו טעם עמוק מאוד של מרק העוף, בטח ביום רביעי אחרי שהוא ספג את כל הטעמים והפך להיות מרוכז מאוד בטעמו, ומצד שני רסק העגבניות נתן לו חמצמצות מאוד מרעננת. האורז היווה סתם "מרענן חיך" שנתן מרקם שונה לעיס טיפה למרק הזה. יש לי המון געגועים למרק הזה, הפשוט, הטעים, שמזכיר לי כמה אמא שלי הייתה גאונה במטבח וכמה אני מתגעגע לבישולים שלה. המעבר לבית האבות היווה גם את סוף קריירת הבישול של אמא שלי, מה שאומר שאני כנראה אמשיך להתגעגע.

ואני דווקא פינטזתי על מרק מינסטרונה. האמת שכל השבוע בארה"ב פינטזתי על מרק מינסטרונה, ובאף אחד מהמקומות שהייתי בו היה מרק מינסטרונה שנראה ששווה להשקיע בו. קמתי בבוקר עם רצון עז למינסטרונה ורשימת מכולת למינסטרונה, ורק העובדה שהנה-הנה כבר צהריים ומרוב עבודה ואימיילים וטלפונים לא הספקתי לעשות קניות ואני כבר מת מרעב, נזנחו התכניות על מינסטרונה, ונגזר גורלה של קופסת העגבניות המרוסקות.

אז שנתחיל? אחד מרק עגבניות של סתיו שאפשר לעשות אותו תמיד שעושה שמח בפה ובבטן, וכשמתחילה סופת ברקים בחוץ, או אפילו גשם, עושה גם המון שמח בלב. ומה שהכי כיף בו, שהוא קצרצר הכנה ולא דורש כמעט כלום. בקיצור – אפשר להכין אותו בתחילתה של סופת הברקים, והוא מוכן עוד לפני שמטפטפת לה טיפת הגשם הראשונה.

DSC04419

ים-יבשה

הפעם האחרונה שאכלתי את המנה הזו, או יותר נכון את המנה שהמנה הזו מבוססת עליה הייתה בשנת 1995. מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד בחברה שהתעסקה בתקשורת בינלאומית. כחלק מהתפקיד שלי, בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד, שלחו אותי להתקין מערכת של החברה בקנדה.

הגעתי למלון Holiday-Inn Express בפרבר של טורונטו שנקרא סקארבורו (Scarborough) בשעות הערב המאוחר. הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אם לא סופרים את המוצבים תל-שרייפה וטבק בלבנון. צ'ק אין מהיר, והשאלה הבאה היא "איפה אני יכול לאכול ארוחת ערב?". מתברר שיש מסעדת סטייקים ליד המלון, סניף של הרשת The Keg שהיא (כך הסביר לי הפקיד) רשת מכובדת מאוד של בשרים בקנדה. יאללה, אני בדרך. מסעדה נחמדה, קצת מזכירה דיינרים שראיתי בסרטים (כולל שירי יומהולדת שהמלצרים שרים בקולי קולות כמו ב- New York New York מי שזוכר או בקולומבוס בהרצליה, בתקופה שהיא הייתה מסעדה לא-כשרה). המלצר מאוד נחמד. אני מעולם לא אכלתי חלק ממה שכתוב בתפריט ולכן אני שואל את המלצר מה כדאי לי לקחת – הבחור מתיישב בכיסא מולי, ומסביר לי מנה מנה על מה מדובר. החלטנו שאני אקח מנה של סקאלופס עם בייקון שמוגשת עם רוטב חזרת בצד, וסטייק סירלוין (סינטה). הבחור ממש נחמד, דואג שארגיש בבית, מדבר איתי, מארח לי לחברה כשהוא מבין שאני רחוק מאוד מהבית, ממש על הכיפק.

המנה הראשונה מדהימה. ההיכרות שלי עד אז עם פירות ים הייתה בעיקר שרימפס ומולים ברמה ירודה מאוד (זה מה שהיה אז בארץ) ועם שימורי תמנונים שאבי היה מביא מהנסיעות שלו לחו"ל. מעולם לא טעמתי סקאלופ ופשוט התאהבתי. רוטב החזרת פשוט הביא את המנה הזו למקום אחר. המנה הזו היא מסוג "Surf and Turf" (גלים ודשא בתרגום חופשי) – שילוב בין דג או פירות ים ובין בשר. לרוב מדובר על מנות שמבוססות על סטייק שמוגש עם שרימפס או משהו דומה שנותן "קיק" רציני לטעם, אבל במנה הזו דווקא החלק של ה- turf (הבייקון) מהווה נותן ה-"קיק" לטעם והסקאלופ מהווה דווקא את החלק המרכזי מבחינת נפח.

גם הסטייק היה מעולה, והמלצר ממשיך להיות חביב ונחמד, ועוגת הגבינה בסגנון ניו יורק שהוא ממליץ עליה לא מכזיבה. מדהים. זה היה לפני כמעט 20 שנה ואני עדיין זוכר את הארוחה הזו עד היום. אני זוכר גם את הפאדיחה כשגיליתי שיש לי כסף בדיוק לארוחה ולא נשאר לי לטיפ. כל המזומן היה בכספת במלון ואני יצאתי עם סכום שהספיק לי לטיפ קטנטן. הנחתי את הכסף על השולחן וברחתי.

החלטתי למחרת לחזור ולתקן את העניין. ישבתי באותו שולחן, וגם הפעם אותו מלצר שירת אותי. אתם לא צריכים לנחש שהשירות הפעם היה סטנדרטי מינוס. הבחור אמנם לא התעלל בי אבל היה מאוד קורקטי. השארתי לו טיפ שכיסה את יום האתמול, את היום וגם את מחר.

למחרת חזרתי מאוחר מהמשרד שבו התקנתי את הציוד, ושוב הגעתי לאותה מסעדה. אותו מלצר שוב התיישב לידי. "אתה חייב להסביר לי משהו", הוא אומר לי, ודורש הסבר איך יכול להיות שבערב הראשון הוא התנהג אלי כאילו הוא החבר הכי טוב שלי וקיבל טיפ מחורבן, ובערב השני קיבל טיפ מדהים על שירות גרוע. כשהסברתי לו שנינו צחקנו ממבוכה, ובמשך השבועיים הקרובים כל ערב, למעט הערב החופשי שלו, הוא היה המלצר שלי.

לפני כמה שבועות התחשק לי לשחזר את המנה הזו. אני מפנטז עליה כבר המון זמן ופתאום, באיזה שישי, החלטתי לפנק את זוגתי שתחייה ואת הילדים במנה הזו. שתחייה אמנם לא אוכלת בייקון, אבל סקאלופס היא אוהבת, אז הכנתי לה את המנה בלי הבייקון, ולא שמעתי תלונות.

החלטתי לשדרג טיפה את המנה ולהגיש אותה על סלק אפוי ברוטב של יוגורט מתובל. מדובר באמת, לדעתי, במנה שיכולה לשמש מנה ראשונה בכל מסעדה שמכבדת את עצמה. מדובר במנה מאוד, אבל מאוד פשוטה להכנה ומצד שני מרשימה בטירוף, ואני בטוח שהיא הולכת להופיע על השולחן שלנו לא מעט, למרות שבייקון לא מהווה אחד מהמוצרים שמופיעים אצלי על השולחן בגלל כמות השומן הגדולה שלו. בכל זאת, בשביל המנה הזו, מותר.

האמת שאם הייתה חזרת טרייה כנראה שהייתי מכין רוטב חזרת ומוותר אולי על היוגורט, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה…

DSC04174