קציצות קציצות שבא לבכות

שבוע לא קל עבר על כוחותינו. אתם יודעים, יום כיפור בניכר, וזה. כמו כל דבר בצבא, הפוסט הזה מתחלק לשלושה חלקים – אני מזהיר אתכם מראש שהקטע הראשון הוא חפירה על כיפור ועל חגים בגולה, ואם בא לכם to cut to the chase – דפדפו קצת קדימה. החלק השני הוא-הוא המתכון המרכזי של הפוסט.  והחלק השלישי? זה כבר אתם אחראים עליו – תכינו, אל תכינו, תגיבו, אל תגיבו – אתם מחליטים.

בכל מקרה…

לא שאני צם. לא שאי פעם צמתי. ובכל זאת, יום הכיפורים הזה היה אפילו יותר קשה מיום הכיפורים הקודם, שהיה יו ם הכיפורים הראשון שלנו בארה"ב. בפעם הקודמת, גיליתי שנרשמתי לקורס מנהלים שנופל על יום ראשון, וכשגיליתי את זה, מסיבות אדמיניסטרטיביות לא יכולתי לבטל. לא הרגשתי טוב עם זה אז, ואז הגיעו היומיים שלפני יום הכיפורים הקודם – פתאום הבנתי שהבעיה עוד יותר גדולה – אתם מבינים, אמא שלי, שהייתה כופרת גדולה בערך כמוני, לא הקפידה על שום הלכה ושום מצווה. הדבר היחיד שהייתה מקפידה עליו היה ההליכה לבית הכנסת "בית אברהם" ברחובות שהיה מאוד קרוב לבית שלנו, וקריאת תפילת "יזכור" לזכר הוריה שנפטרו כשהייתי ילד. אני זוכר שהייתי הולך יחד איתה לבית הכנסת  לתפילה הזו, רק בכדי לצאת  מבית הכנסת בזמן התפילה הספציפית הזו, שנהוג שילדים ששני הוריהם בחיים לא יהיו בבית התפילה בזמן שנושאים את התפילה הזו. שוב, אני מזכיר לכם, מדובר באמא שהייתה מצ'פרת אותנו פעם בכמה זמן (די הרבה זמן, בעיקר בגלל סיבות תקציביות) בסטייקים לבנים שהייתה מכינה על המחבת בבית, אז אי אפשר להאשים אותה ביהדות יתר. ובכל זאת, משהו שם אמר לי שזה חשוב.

משהו מזה עבר אלי. להגיד "משהו" זה ממש בלשון המעטה. אני לא מאמין, אני רואה את עצמי כ-"יהודי" מבחינה תרבותית, אני לא דתי, אני לא מקפיד על אף אחת מתרי"ג המצוות, למעט… למעט הלכות אבלות.

מאז שאבי נפטר, בשנת 2004, הלכתי לבית הכנסת בכל שנה בכדי להגיד עליו "יזכור". בשנה שעברה, פתאום נפלה עלי ההבנה שזו השנה הראשונה שבה אמא שלי כבר לא איתנו, ואני לא אוכל ללכת להגיד עליה "יזכור".

כן, תגידו, "לא יכול" זה אולי גדול מדי. זה הכל בחירה שלך. אתה מחליט אם אתה יכול או לא. נכון, אני מחליט, ובאותה סיטואציה החלטתי שאני לא יכול לצאת מהקורס, שהיה חשוב מאוד, אבל בעיקר גם בגלל שלא ממש ידעתי  איפה יש בית כנסת ואיך אני מגיע, ומה ומו ומי. וכשקולגה לעבודה הסביר לי שלא אומרים בשנה הראשונה למותו של אדם "יזכור", אז קצת נרגעתי.

ובכל זאת, החלטתי שביום הכיפורים הבא (כלומר, יום הכיפורים שבדיוק עבר עלינו לטובה) – אני מוודא שאני לא עובד.

לפני כשלושה שבועות אני מקבל הזמנה להרצאה בשבוע מאוד חשוב שבו כל עובדי סיסקו שמתמחים באבטחת מידע מגיעים לסאן חוזה (שם נמצא המשרד שלי). ההרצאה הזו היא כנראה ההרצאה שאני הכי אוהב להעביר, בעיקר מאחר ואני זוכר את עצמי יושב בקהל בהרצאות האלה, מעביר ביקורת על מנהלי המוצר שמרצים… מבחינתי זו סגירת המעגל הכי גדולה שאני יכול לעשות. זה הזמן שאני נפגש עם מאות אנשים מכל העולם שמוכרים את המוצר שהקבוצה שאני מנהל אחראית עליו, זה הזמן לספר להם על ההתקדמויות שאנחנו עושים, לקבל מהם ביקורת, לראות את הנהוני הראש שלהם כשאני מציג בפניהם איך המוצר שלי פותר את הבעיות הכי קשות של הלקוחות שלהם, לראות את החיוך שלהם והנצנוץ בעיניים כשהם מבינים את התכונה החדשה… את הפתרון החדש, איך הדברים מתחברים… אני מכיר את ההרגשה הזו, אני יודע בדיוק מה קורה להם בתוך הראש כשהכל מסתדר… הייתי שם. ועכשיו, אני זה שגורם לכל הקסם הזה לקרות. ההרצאה הכי חשובה עבורי, יותר כנראה מכל הרצאה עם כל לקוח (ואני מת על הרצאות מול לקוחות), הרצאה שקורית פעמיים בשנה.

כמו שכבר הצלחתם להבין לבד, ההרצאה נופלת על יום כיפור, ואני לא שם לב מרוב ההתרגשות וההתכוננות להרצאה (מניתי שמונה גרסאות למצגת שהכנתי לפני הגרסה הסופית). כשאני מגלה את זה, מאוחר מדי, האג'נדה כבר סגורה ואי אפשר לשנות. אין שום סיכוי שאני מעביר את זכות ההרצאה למישהו אחר. אין שום סיכוי שאני לא שם, אבל גם אין שום סיכוי שהשנה אני לא אומר "יזכור" על שני ההורים שלי.

כמה חיפושים ב- Google Maps מגלים כמה בתי כנסת באיזור המשרד. מרחק רבע שעה מהמשרד, בערך. אני שולח מייל לבית הכנסת הכי קרוב, בית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה. לא עוברות כמה דקות וחוזר אלי גבאי בית הכנסת, מעדכן אותי שסדר הזכרת הנשמות הוא ב- 11:30 בבוקר, ושישמח אם אשתתף. מייל נוסף אליו לוודא כמה אצטרך לשלם על התענוג (נהוג כאן לשלם דמי כניסה לבתי הכנסת, או דמי חבר שנתיים), והתשובה שלו, מיידית – אין שום תשלום והוא ישמח לראות אותי בבית הכנסת ביום הכיפורים.

אני יוצא בבוקר יום הכיפורים ב- 7:00 מהבית. כולם ישנים, משתדל שלא להעיר אף אחד ובעיקר את מלי שצמה כל יום כיפור באדיקות שמדהימה אותי כל פעם מחדש. מתחיל את ההרצאה עם פרפרים בבטן, התרגשות גדולה. תוך דקה או שתיים ההתרגשות מתפוגגת לה, ואני מסתובב על הבמה כאילו אני בהצגה שהתכוננתי אליה כל כך הרבה. זוכר את השורות שלי בעל פה, מצליח להשחיל את הבדיחות שאני כל כך אוהב להשתמש בהן בכדי לחזק את המסרים, קולט את החיוכים, את ההינהונים, עונה על כמה שאלות קשות, מתווכח קצת ומסביר למה נלקחה החלטה כזו או אחרת. בסיכומו של דבר, אחרי 90 דקות על הבמה, אני יורד מאוד מסופק. לשמחתי הייתה הפסקה אחרי המצגת שלי, ומשתרר תור לא קצר של כאלה שרוצים לשאול עוד שאלה או להעיר עוד הערה. בסיכומו של דבר נראה שאהבו את המצגת, המסרים עברו, הפתרונות עושים שכל. איזה כיף. כבר 11:00 ואני מתחיל להתארגן ליציאה לכיוון בית הכנסת. במדרגות עוצר אותי עוד מישהו, שואל שאלה שהתשובה שלה קצת ארוכה, אני קצת לחוץ אבל בסוף – 11:25 ואני מגיע לבית הכנסת "עם אחד" בק"ק סאן חוזה.

שתי נשים מבוגרות ומטופחות יושבות מחוץ לבית הכנסת ושומרות על הילדים המשחקים בחוץ. "גוד מורנינג, חתימה טובה, קוד יו פליז טל מי וור איז ד'ה אשכנזי מניין?", אני שואל. מסבירים לי ימינה ושמאלה, אני נכנס לבית הכנסת, פוגש שתי ילדות שגם מסבירות לי מאיפה אני יכול לקחת כיפה ("פרום ד'ה אנטראנס אוף דה שול" – "שול", ביידיש, הוא בית הכנסת. רמז ראשון על זה שאני כבר לא באמת בארה"ב אלא באיזה אי ספק יהודי ספק מזרח-אירופאי. אני נכנס לחדר התפילה האשכנזי ומתמלא התרגשות. בית כנסת בדיוק כמו בארץ. עם אותם כיסאות עץ מתקפלים שמושביהם מכוסים בקטיפה. המון גברים מכוסים בטליתות מתפללים. פתאום אני מבין שהם מתפללים בעברית. במבטא אמריקאי כבד, אבל בעברית.

פתאום הבנתי שלהבדיל מהשנים שעברו,  משהו שונה כאן. לגמרי. בארץ יש הרגשה חזקה מאוד של "יום כיפור" מחוץ לבית הכנסת, חוסר עצום ברעש של מכוניות בכביש שספק במקומו ספק בלי קשר אליו יש רעש של ילדים שרוכבים על אופניים ועל סקייטבורדים או סתם מסתובבים ברחוב ומחפשים להעביר את הזמן. מחוץ לבית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה יש תנועה רבה של מכוניות. עובדים מקסיקנים שעובדים בבניין שצמוד לבית הכנסת עם מכונות שמרעישות כמעט כמו הדיבורים שלהם בספרדית. אין שום דבר שמזכיר את ה-"בחוץ" של בית הכנסת ביום הכיפורים. כשסגרתי את דלת בית הכנסת מאחורי, כאילו העולם נכבה בחוץ וכל ההווייה שלי הייתה של פנים בית הכנסת. זו כנראה הפעם האלף שלי בבית כנסת, אבל מעולם לא התרגשתי ככה. הרגשתי כאילו דלת בית הכנסת היא מעין "דלת מעבר" לישראל. פתאום, אי ישראלי. לחובבי הז'אנר של סרטי המדע הבדיוני, הרגיש לי קצת כמו ב- Stargate. יש שיגידו בציניות שגם חזרתי 2000 שנה אחורה, ואולי זה יותר מזכיר את "מנהרת הזמן" עם דאג וטוני, אבל מבחינתי – הרגשתי לרגע שאני במקום מוכר.

כמו בכל בית כנסת יהודי, ה-"מקומיים" מיד מזהים אורח. ניגשתי לקחת מחזור תפילה ופתחתי אותו בערך באמצע. פזלתי לכיוון מחזור התפילה של בחור שהיה לידי וניסיתי לקרוא את מספר העמוד שהוא נמצא בו. תרגולת שכל חילוני מכיר כשהוא נכנס לבית כנסת, לא? מיד קפצו שני מתפללים לעזור ולהראות לי את המקום. שאלתי באנגלית אם פיספסתי במקרה את ה-"יזכור", והסבירו לי שממש לא, יש עוד הרבה זמן. מתברר שהגעתי ממש לפני הוצאת הספר מהארון. למי מכם שלא היה / לא זוכר, ביום הכיפורים קוראים את פרשת "אחרי מות" שעוסקת בסדר הפעולות של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפור – כפרה על חטאיו, על חטאיו של העם, הכניסה לקודש הקודשים, פר החטאת, השעיר לעזאזל… ולמרות שאין בי שום טיפה של אמונה דתית, עדיין ריגש אותי לענות לעולה בתורה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ריגש אותי להכיר את חלק מהתפילות ששרים ולגלות שאני אפילו מכיר את המנגינה. אין בזה מבחינתי שום דבר דתי, רק עניין תרבותי, רק עניין של שייכות, שום דבר חוץ מזה. שני מתפללים ניגשים אלי, שואלים מאיפה אני, איפה אני גר, מאיפה אני בארץ… מתעניינים לרגע בדיוק כמו שמתפללים בכל בית כנסת בישראל יתעניינו באורח שהגיע לרגע לבית הכנסת שלהם. רק שזה באנגלית. ולמרות שהם מבינים את האותיות והמילים העבריות בספר התפילה, השפה הזו זרה להם לגמרי.

מסתיימת הקריאה, המפטיר, ההפטרה… הגבאי מבקש מאלה שהם Fortunate enough to have both parents לצאת מחדר המניין ולהמתין לסוף סדר הזכרת הנשמות. בדיוק כמו שזכרתי מהילדות שלי. העיניים שלי מתמלאות דמעות מהתרגשות. אני חושב על ההורים שלי, על זה שאמא שלי בטח מאוד הייתה שמחה אם היא הייתה יודעת שאני ממשיך לעשות בדיוק מה שהיא עשתה כל חייה לכבד את הוריה, ועל זה שאבא שלי בטח מתהפך בקברו מזה שאני הולך לבית הכנסת… כל הגוף שלי משתתף בהרגשת ההתרגשות הזו. אני קורא בעיניים לחות את תפילת ה-"יזכור" על אבא שלי, יעקב שחורי בן אהרון, חוזר וקורא את אותה תפילה בדיוק על אמא שלי, שרה בת אברהם, מושך קצת באף ומנגב את העיניים, ומוסיף "יזכור" על קרובי המשפחה שלי שלא הכרתי מעולם ושנרצחו בשואה.

החזן מתפלל את תפילת ה-"יזכור" על חללי צה"ל ומערכת הביטחון. אני חושב על כך שמבחינת הרבה מהנוכחים "חללי צה"ל" הוא סתם מושג, וקצת עצוב לי עליהם שהם לא באמת מבינים על מה מדובר, וקצת עצוב לי על עצמי שאני מבין בדיוק על מה ועל מי מדובר.

ואז ממשיך החזן בתפילת "אל מלא רחמים" על כל נפטרי הקהילה. מקריא עשרות ואולי אף יותר שמות מפתקים שמונחים מולו. כשהוא מסיים להקריא מתקרבים אליו כמה מתפללים ומבקשים שיוסיף. אני מרגיש קצת לא נעים להתקרב שיוסיף את שמות ההורים שלי, וגם, האמת, לא כל כך היה לי חשוב להוסיף אותם. החזן ניגש אל המחיצה בין עזרת הגברים והנשים ומתחיל לאסוף גם מהנשים את שמות הנפטרים שהן רוצות לאזכר. סדר הזכרת הנשמות מסתיים.

בשניה שכל המתפללים חוזרים ומתכוננים לתפילת ה-"מוסף" – נמאס לי.

פתאום החלק המאוד מרגש ומאוד אישי הפך להיות קצת יותר מדי ציבורי, בשנייה עברתי ממצב שבו אני מאוד "מחובר" לרגע הזה, מתרגש כולי, למצב שבו אני מנסה לחפש איזו הפסקה בין התפילות כדי שאוכל להתחמק החוצה. אני מוצא לי איזו הפסקה קלה כדי להחזיר את המחזור, לצאת החוצה, להחזיר את הכיפה, לזרוק "גמר חתימה טובה" לשתי הנשים המבוגרות שעדיין יושבות בחוץ, ולחזור לאוטו.

כאילו חזרתי דרך שער מעולם אחר לעולם ה-"עכשיו", התיישבתי באוטו וממש הסתכלתי סביב לראות אם אני בחזרה בסאן חוזה או שאני עדיין באותו אי של מה שיהיו כאלה שיקראו לו אי של הדת היהודית, ואני דווקא הרגשתי שהוא אי של תרבות יהודית. לא היה באי הזה מבחינתי שום דבר דתי. מוזר, לא? הרי הייתי בבית כנסת. אבל עדיין, מבחינתי, היה שם משהו של תרבות שאני רגיל אליה, ושום דבר לא הרגיש לי דתי אלא פשוט מין סוג של "בית" מבחינה תרבותית. בישראל לא הרגשתי שום דבר דומה, אבל כנראה שהעובדה שאני בארץ זרה משנה קצת את נקודת המבט. אל דאגה, אין שום סיכוי שאני אבלה שם יותר מפעם בשנה, ואם למישהו נראה שיש בחווייה שעברתי איזו קצה קצה של התקרבות לדת – אין טעות יותר גדולה מזו.

כשנסעתי חזרה למשרד להמשך הפגישות שלי, חשבתי קצת על ההרגשה הזו של להיות במקום מוכר, במקום של "בית", ומה המשמעות של זה. התעסקתי בראש לא מעט גם עם העובדה שהיום הזה, שבארץ הוא כל כך מיוחד וכל כך ספציפי, הוא פשוט עוד יום ללא ייחוד כאן בחוץ לארץ. המון רגשות, המון הרגשות, המון מחשבות ושאלות שעולות ברגע הזה. לא חשבתי שזה כל כך יחסר לי, ומצד שני, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שיש לי כאן בארה"ב שיחסרו לי בארץ… הרגשה קצת של תלישות, שאלות של "האם אני נמצא במקום הנכון?". בערב, כשחזרתי הביתה מאוחר (אחרי ארוחת ערב ענקית במסעדה איטלקית עם כמה עשרות עובדי סיסקו מכל העולם), וראיתי את מלי ישנה במיטה שלנו, הכל הסתדר ונרגע.

וכמו שקראתי פעם בפייסבוק – Home is where your phone connects automatically to the wireless.

מבחינתי, כמו שאתם כבר מכירים אותי, לאוכל יש הרבה מאוד מקום בהרגשה הזו  של בית. ומבחינתי אוכל של בית כנראה תמיד יהיה קציצות.

להמשיך לקרוא קציצות קציצות שבא לבכות

אמא יש רק אחת

ישנם מעט אנשים שבמהלך חיינו אנחנו פוגשים והם משנים את חיינו ומטביעים את חותמם על אישיותנו, ההתנהגות שלנו, ההעדפות שלנו ודרך ההסתכלות שלנו. אימי נגעה בכל אחד שהיה סביבה, לפחות לי ולשלושת אחיי, ואני בטוח שבעוד רבים. היא הטמיעה בכל אחד מאיתנו את האופטימיות שלנו והרצון לעזור ולגרום אושר לאחרים.

אימי היא גם זו שהטביעה בי את האהבה האינסופית לאוכל, ללמידה על סוגים חדשים של חומרי גלם, טכניקות שונות, ותבשילים שמשלבים טעמים חדשים. אם יש מישהו שעומד מאחורי האהבה שלי לבשל ולגרום אושר לאנשים דרך הביס, הרי שזו אימא שלי.

אתמול עלינו לגילוי המצבה של אימי שנפטרה לפני חודש.

הייתי בטוח שאחרי לא מעט שנים שבה מצבה לה היה “הכי טוב שיש”, כשזה יקרה אני אהיה מוכן לזה, אבל עדיין, קשה לי. קשה לי לכתוב את זה, קשה לי לתפוס את זה, וגם בזמן כתיבת הפסקאות הקצרות שעד עכשיו הספקתי נאלצתי לעצור כבר כמה פעמים בגלל הדמעות שלא מפסיקות. לא קל.

אמא שלי הייתה אומרת שיש לי “יותר מזל משכל” אם הייתי זוכה לספר לה איך הספקתי להפרד ממנה – בשבוע שנפטרה הייתי במילאנו בכנס ענק של החברה שאני עובד בה, כנס שאני מרצה בו כבר כמעט בקביעות מספר פעמים בשנה. כשאחי התקשר לספר לי שהמצב של אמא מתדרדר ושאתחיל לבדוק אופציות לקיצור השהות שלי, החלטתי שאני לא בודק אופציות אלא פשוט עולה על מטוס וחוזר. יותר מזל משכל, כבר אמרתי? כשהגעתי לחדרה של אימי היישר מנמל התעופה, בסביבות 1:00 בלילה ביום רביעי, הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה, לנשק את מצחה ופניה, להתנצל על כל הצרות שעשיתי לה כשהייתי ילד, לחבק אותה וללטף אותה. כ- 10 שעות לאחר מכן, אימי נשמה את נשימתה האחרונה. יותר מזל משכל. פשוט מאוד.

כמו שהיה ברור לי כבר הרבה זמן שאעשה, הספדתי אותה בדברים הבאים (קיצרתי קצת דברים שפחות רלוונטיים לכאן ופחות יעניינו). כשקראתי את ההספד ראיתי רק את הטקסט ואת ראשה על האלונקה בבית הלוויות, אך הבן הגדול שלי אמר לי שכולם סביבי בכו בזמן שהקראתי. לא כתבתי בכדי להעציב אף אחד, לא כתבתי בכדי שיבכו. כתבתי כי כך הייתה אימא שלי:

אמא אהובה שלי,

ההספד הזה, כמו הספד אחר שנשאתי במקום הזה בדיוק לפני כ- 11 שנים, נכתב כבר המון זמן. בכל פעם שאני נזכר בך כשאני לבד באוטו, כשאני בטיסה ארוכה או סתם כך לבדי, אני מוסיף עוד חלק ועוד חלק להספד הזה.

נהוג לספר בהספד בשבחו של אדם. להללו. לספר עד כמה העולם יהיה שונה וחסר בלעדיו. לשמחתי, אמא יקרה שלי, ועם כל הכאב באובדן שלך, מה שהנחלת והשארת לעולם דרך הילדים והנכדים שלך ודרך הסביבה שלך, יגרום לכך שאמנם את כבר לא תהיי עמנו, אבל המורשת שלך תהיה כאן, לתמיד.

אי אפשר לתאר כמה אהבה נתת לנו, הבנים שלך, ולימדת אותנו לתת אהבה לילדים שלנו, ולבכורך גם לנכדה שלו, הנינה שלך. מאז ומעולם וידאת שנהיה מרוצים, שמחים, ידעת בדיוק מה אנחנו אוהבים, ועמדת שעות במטבח בכדי לוודא שכשנחזור מבית הספר יהיה באוויר ריחה של המנה שאנחנו הכי אוהבים.

זו המורשת שאת משאירה לנו אמא. זו הדרך שהנחלת לנו ובשאיפה, נצליח להנחיל לילדים שלנו שאנחנו זה לא הכל. האחר הוא הכל, החיוך של מישהו אחר זה הכל, ההצלחה של אדם שאנחנו עוזרים לו לעשות את הצעד הקטן הנוסף היא היא הדבר האמיתי. ככה חיית את חייך וכך הנחלת לנו. וכשאת תנוחי בשלום על משכבך אנחנו נמשיך לצעוד בדרך הזו שסללת לנו.

זיכרונות הילדות שלי שזורים בריחות אוכל מופלאים שמילאו את חדר המדרגות ברחוב דרך יבנה ברחובות בישלת מגוון של סוגים, מגוון של מטבחים, אהבת לנסות מנות חדשות וטכניקות חדשות, ואני זוכר שהשכנות התימניות שלנו שבאו ללמוד ממך איך להכין את הג'חנון והמלוואחים הכי טעימים בעולם לא האמינו שאת בכלל פולניה. העברת לנו את אהבת הבישול על ידי החוויה, על ידי שהרשית לנו לשחק במגרש המשחקים שלך שנקרא מטבח, ולימדת אותנו שאם יש דרך לעשות אנשים מאושרים, זו דרך האוכל.

לצערנו וכאבנו הגדול אין במוות כל אושר. אין במוות כל שמחה. יש במוות רק טעם מר של נגמר ולעולם לא יהיה עוד. של כמיהה לעוד חיבוק, לעוד נשיקה, לעוד חיוך, למרות שברור לכולנו שזה כבר לעולם לא יקרה. לעולם לא תחייכי אלי יותר, לעולם לא תצעקי עליי כשאני גונב לך עוד קציצה שהרגע סיימת לטגן, ולעולם לא תגידי לי יותר שאת יודעת שקשה לי ושאת אוהבת אותי ושאת יודעת שאני יכול ושננסה עד שנצליח בזה ביחד.

אני אוהב אותך אמא, אתגעגע אלייך כל שארית חיי, וכשאתגעגע באמת, אסתכל פנימה אל תוך האישיות שלי, אני מקווה שיש שם מספיק ממך. נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה שלי. אני אוהב אותך, כולנו אוהבים אותך.

10648560_10153535165349256_2370610533247853612_o

להמשיך לקרוא אמא יש רק אחת

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

על יין, מיתוסים, ותבשילי חורף

כתבתי כאן לא מזמן על בלוגרים שהופכים את עצמם לחומר ביד היוצר של אנשי יחסי הציבור ומוכנים לכתוב כמעט הכל כל עוד זרם המתנות יגיע. האמת, בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי משתתף לא מעט בפעילויות כאלה, אבל ברמת איכות (של הפעילויות והיחצ”נים) שלא פגשתי כבר הרבה זמן. חלק גדול (אך לא כל) אמנם מהפעילויות האלה מתבצע עם ענבל קליין ומיטל גלם-וולק מ-“פטל תקשורת” שפשוט הצליחו לפצח את הגנום של דרך העבודה הנכונה עם בלוגרים, אבל בלי קשר אליהן (ואולי עם קשר) אני בכלל חושב שיש היום הפרדה עצומה בין יחצ”נים שעושים עבודה מצויינת, לבין כאלה שבעיקר דוחפים מתנות ומתווכחים (עד כדי מאיימים, נשבע לכם) עם כל בלוגר שלא מוכן לסור למרותם. אז פתאום אפשר למצוא בבלוג שלי, כמעט ברצף, פוסטים על הספר של מיקי שמו, ועל זה של ארז קומרובסקי, ועכשיו אני מתחיל סדרת פוסטים על היינות של יקב רמת הגולן. אז במה אני בעצם שונה מבלוגרים אחרים שהם זונות של יח”ץ, כמו שאני קורא להם? אני אשאיר אתכם עם המחשבה הזו עד לסוף הסדרה, כי אם יש משהו שאני רוצה, מהמקום המאוד שחצני של מישהו שנמצא כאן כבר 5 שנים וראה כבר כמעט הכל, זה להדליק מחשבה, ודיון, ולקבל גם ביקורת, ואני חייב להגיד לכם שהתשובה שלי לשאלה הזו היא מאוד ברורה, ומאוד פשוטה, ומאוד הולכת עם הדרך שבה אני הולך אתכם, הקוראים שלי. ובכל זאת, אני אשאיר את זה לסוף הסדרה (שלושה פוסטים, נשבע לכם שיש למה לחכות).

ומעניין לעניין באותו עניין – כמו שאולי כבר קראתם בפוסט על הספר של ארז קומרובסקי, ההיכרות שלי איתו בסדנה אצלו בבית הייתה בכלל באירוע בלוגרים של “יקב רמת הגולן”. בסוף האירוע, ואח”כ בעוד איזה שהוא אירוע השקה קטן ואינטימי שהוזמנתי אליו, דיברתי עם איילה שהיא מנהלת פיתוח השיווק של היקב ועם ג’וניור, שאמנם הגדרת התפקיד שלו הפורמלית שלו היא משהו כמו “אחראי על הדרכה והחדרת יין למסעדות” או משהו דומה (נשמע מקצוע גניקולוגי לחלוטין, או גסטרולוגי), אבל אני תיארתי אותו לאשתי (תיכף תבינו למה בכלל הייתי צריך לתאר אותו לזוגתי שתחייה) כ-“סומלייה של יקב רמת הגולן”.

“אין לי מה לכתוב”, אמרתי להם. “אין בשום דבר שדיברנו עליו משהו שלא מחדש, שלא כבר כתבו עליו, ואני לא מוכן רק לכתוב פוסט שיפרסם את היינות החדשים שלכם – אני צריך משהו שיחדש לקוראים שלי, שייתן להם ערך, ורשימה של יינות חדשים, נו, שאת זה יקראו בבלוגים אחרים”. חשבנו וחשבנו, ודיברנו וקיטרנו, ובסוף, בכלל במפגש אחר לגמרי, ג’וניור ואני עלינו על משהו. “אולי תכתוב על המיתוסים של יין לבן עם עוף ודגים ויין אדום עם בקר וזהו?”, הציע ג’וניור. “לדעתי כבר כתבו על זה עשרות פעמים, אמנם לא נראה שזה משנה משהו, ואנשים עדיין תקועים בקונספט הזה, אבל עדיין, אין כאן חדשנות או איזה מסר חדש שאני מביא לקוראים שלי”, החזרתי בתגובה.

אני חייב לציין שיקב רמת הגולן, או “יקבי רמת הגולן” כמו שהם  נקראו פעם, מעולם לא נחשבו אצלי כיקב שמוציא דברים גאוניים או משהו מעבר ליינות טובים, אך ממוצעים מאוד. יש להם מספר סדרות ברמות איכות שונות לחלוטין, אבל מעולם לא “נפלתי” מהיינות שלהם, ואולי בגלל שהייתי קצת סקפטי לגבי היכולת של יקב גדול, מסחרי להוציא יינות ברמה שהיא לא-מסחרית. האמת, הופתעתי. שוב – ליקב יש המון סדרות וחשוב לדעת במה להתמקד ובמה לא – היינות שלו נמצאים על סקאלה של איכות וטיב החל מסדרת “גולן” שהיא סדרה שעם כל הכבוד שלי לתוצרת של יקב רמת הגולן, אני לא הייתי משתמש ביינות מהסדרה הזו, עבור ב-“הר-חרמון” (מי לא זוכר ומכיר את הר-חרמון אדום והר-חרמון לבן?) שהפכה להיות סדרה בפני עצמה בין “גולן” לבין “גמלא”. בסדרת הר-חרמון ד”א יש את הר-חרמון אינדיגו, שהוא יין מצויין לשתייה יומיומית, הרבה יותר כבד משני ההר-חרמונים שאני מכיר, ובמחיר מאוד מאוד שווה לכל כיס. שתי הסדרות הגבוהות יותר של היקב, “גמלא” (שמכיל גם סדרת פרמיום שנקראת “גמלא השמורה”, שהיא זו שהושקה בתקופה האחרונה), וסדרת “ירדן” (סדרת הסופר-פרימיום של היקב) מכילים כמה הפתעות שגיליתי רק לאחר המפגש שלי עם אנשי היקב.  יש ב-"גמלא השמורה" בלנד מעולה של קברנה-מרלו (אולי הבלנד הכי ישראלי שיש, חוץ מה-“סמק”, שהוא סירה-מרלו-קברנה, ואם קוראים את זה בהטעמה נכונה, אז גם הקללה הכי ישראלית שיש) וגם ב-“ירדן” יש כמה כוכבים לא קטנים, כמו ה- 2T המעולה, שלקח לי פעם-פעמיים לשתות בכדי לאהוב.

בקיצור, מתברר שטעיתי, וטוב שענבל ומיטל הפגישו אותי עם איילה ועם ג'וניור בכדי ללמד אותי מחדש על היקב ועל מה שהוא מוציא.

אבל נחזור לשיחות שלי עם אנשי היקב – “אז תוכיח להם”, הפציע ג’וניור באיזו גאוניות שהתחילה את העניין של הפוסט הזה, ועוד השניים הבאים. וכאן נורתה יריית הפתיחה למעין קורס בישול ביין בהתכתבות שאתם תקבלו בשבועות הקרובים, בלי לצאת מהבית. מכאן לשם נפגשנו לפני כמה שבועות, ג’וניור ואני, ליום של בישולים אצלי בבית. טוב, לא בדיוק יום, ג’וניור הגיע בסביבות 11:30 והיה צריך ללכת בסביבות 15:00, מה שהשפיע קצת על הבישול (בעיקר עבודה עם טמפרטורות קצת יותר גבוהות בכדי שהכל יהיה מוכן קצת מהר יותר, ובמקרה אחד – מהר מדי), אבל בסיכומו של דבר – כיף גדול. מין סדנת בישול לעצמי ולג’וניור, וקצת מאוחר יותר, כשזוגתי שתחיה והילדים הצטרפו – גם להם, שבה בישלנו שלושה תבשילי חורף קלאסיים עם יינות של רמת הגולן. לזכותו של ג’וניור ושל יקב רמת הגולן יאמר, שאם היה רק מעניין אותם לדחוף את סדרת “גמלא השמורה” החדשה (והמצויינת, כמעט כולה, אני חייב להגיד), ג’וניור היה מגיע עם בקבוקים מהסדרה הזו בכדי לדחוף אותם לתצלומים ולפוסטים. דווקא לא. ג’וניור קיבל ממני את רשימת המתכונים והמרכיבים כמה ימים מראש, והגיע עם היינות המתאימים ביותר לתבשילים האלה.

בואו נסדר רק את רף הציפיות – בעיקר לגבי הפוסט הזה ואולי גם בעתידיים בסדרה – אני לא אגיד שהמתכונים יהיו משניים, ממש לו, אבל הם יגיעו אחרי קצת יותר חפירה ואכילת הראש שלכם מאשר בפוסטים אחרים, מאחר ויש כאן לא מעט חומר תיאורטי שהוא כנראה אפילו חשוב יותר מהחומר המעשי. מתכון לקוק או וואן אפשר לקבל לא רק כאן, למרות שכאן תקבלו מתכון מדהים, אבל מה שתקבלו לצידו זו גם העשרה עיונית שתסביר לכם בדיוק למה וכמה ואיך ומאיזה כיוון. כל המתכונים שהכנתי הם פרי מוחי הקודח בלבד. כן, עברתי על עשרות מתכוני בף בורגיניון וקוק או וואן לי שהחלטתי מה אני עושה ואיך, אף אחד מהם הוא כנראה לא בדיוק כמו שלי, ויש לכם כאן את ההזדמנות, אם בכלל בא לכם, להבין למה הלכתי לכיוון מסויים ולא לאחר.

היה לנו “קוק או וואן” (עוף ביין בצרפתית), לשון בקר בפטריות ויין, ו-“בף בורגיניון” (תבשיל בקר ביין). התחבטתי רבות במה לפתוח, ונראה לי שהדבר הנכון ביותר הוא בעוף, שהוא כנראה הקונצנזוסי יותר בין כולם.

2013-11-30-14.13.32.jpg

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

DSC02163

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

הכינו את המצקות – פתיחת עונת המרקים עם מרק בצל צרפתי

מאוד לא קל לבשל בתקופה הזו. הימים לפעמים נפתחים בשמש נוראית שגורמת לרצות משהו קליל ומהיר אבל מסתיימים בטפטוף ובאפרוריות שרד דורשת אוכל מנחם, ולפעמים נפתחים באפור זוועה שגורם לרצות לבשל איזה צלי כבד עם שמונה-מאוד מרכיבים, וכשמתיישבים מזיעים לשולחן (מאחר והערב הפך להיות חם וזוועתי) כבר לא ממש בא לאכול את פצצת הכובד הזו…

אם נוסיף את העובדה שבעונה הזו מרקים הופכים להיות רלוונטיים יותר ויותר, ואפילו יש כאלה שמרשים לעצמם לומר משפטים כמו "בא לי מרק", או "המזג אוויר הזה ממש דורש מרק", זה הופך להיות מאוד מסובך, לא?

טוב נו, האמת שלא. המצב לא כזה דרמטי, אבל באמת שמזג האוויר הזה ממש דורש מרק וברוב הימים כבר ממש בא לי מרק.

מאחר ועדיין לא חורף ממש, המרקים שמתאימים לעונה הזו הם מהסגנון הקליל יותר, כמו מרקים על בסיס ירקות בעיקר ופחות מבוססים על בשר. לפני כשבועיים, מיד כשנחתתי בהולנד, הלכתי לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שלא נראתה משהו אבל הייתה היחידה שנראתה נורמלית. מאחר וירד גשם בחוץ וממש בא לי מרק, הזמנתי מרק בצל. מה אגיד לכם, אין כמו מרק בצל כשקר, אבל כזה אמיתי, ולא נוזל דלוח וזוועתי מאבקה כמו שקיבלתי באותה מסעדה.

בקיצור, מאז הייתה לי מין ערגה כזו לתקן את החווייה הנוראית של הנוזל הדלוח הזה, וארוחת הערב הראשונה אחרי שנחתתי בארץ בחזרה הייתה הזדמנות מצויינת.

יחד עם טוסט קטן וגבינת קומטה שהגיעה במיוחד מבלגיה עבור המרק הזה… מה עוד אפשר לבקש?

DSC02006

יאללה – לעבודה. האמת שלא הרבה עבודה, אבל הרבה המתנה קשה עם ריחות שממלאים את הבית ומטריפים את כולם, ובסוף – מרק מהמם ועשיר, אבל לא יותר מדי, עם מתקתקות וחמצמצות ו… אוף. בא לי מרק עכשיו.

להמשיך לקרוא הכינו את המצקות – פתיחת עונת המרקים עם מרק בצל צרפתי