אינסוף בייגלה כפול שתיים

הקדמה ארוכה מאוד לפוסט אורח

לפני כמה חודשים, בדרכי חזרה הביתה לצפון, עברתי ברחוב הרצל בתל אביב וראיתי מאפיית בייגלה (רומני, החום כהה, הקשה). מיד שיחת טלפון לזוגתי שתחייה – "להביא הביתה בייגלה?". "כן", הייתה התשובה, "אבל לא יותר משלושה-ארבעה". כשהגעתי הביתה עם שתי שקיות שבכל אחת 13 בייגלך ("נו, מה את רוצה, היה מבצע. אני אקפיא את רובם"), החלטתי שאני חייב למצוא מתכון בייתי מנצח לבייגלה כזה.

השקיות עם הבייגלך הקפואים נגמרו מהר מאוד, ואת מקומם תפסו לפחות 8 או 9 נגלות שנוצרו ממתכונים שונים. במהלך החיפושים (שלא ממש צלחו) אפילו פירסמתי את שוועתי למתכון מנצח של בייגלה. כמה חברים ששעו לזעקתי שלחו לי מיד כמה מתכונים (כולל טל מ-"מה יש לאכול?" ששלח אותי לחפש בגוגל את המתכון שלו… מתכון שכבר הכנתי בתחילת תהליך החיפוש), אבל אף אחד לא היה בדיוק מה שרציתי. רובם היו בסדר, שלושה מהם היו מצויינים, אבל אף אחד מהם עדיין לא היה מה שרציתי. מה שחיפשתי היו בייגלך עם ציפוי קשה, עם תוך לא רך מדי ולא מתוק מדי. לא מצאתי. כל המתכונים דומים בדרך ההכנה הכללית שלהם אבל שונים בשני פרמטרים בעיקר – יחס הקמח-נוזלים-שומן בבצק והרכב התמיסה שבה מבשלים את הבייגלך בישול מקדים לפני האפייה.

כשכמעט והרמתי ידיים נזכרתי באינפי. את הרומן שלי עם אינפי מהבלוג "מתקמחים, אפיה ובישול" התחלתי לפני די הרבה זמן, ממש עם הפוסטים הראשונים שלו. אינפי הוא אופה מקצועי ביום ובלוגר בלילה, ששומר על הזהות האמיתית שלו בקנאות (למרות שיש לי כמה חברים שטוענים שהוא מת להתגלות כי הוא כבר זרק להם רמז קטנטן כזה או אחר על זהותו, אבל עדיין לא זיהו אותו). החתימה שלו היא תמיד "נתקמח…" בסוף כל פוסט – יש בזה משהו מאוד אמיתי – מצד אחד זה מזכיר את "נתראה" או משהו דומה (ומי שכרגע עובר לו בראש "בניין התפעל עתיד" שילך ויעמוד בפינה עד סוף הפוסט או עד שיש ריח של בייגלה באוויר, מה שמגיע ראשון), ומצד שני זה הופך את העיסוק בקמח למשהו מאוד מרכזי. אופה מקצועי כבר אמרתי, לא? אז נראה שלא רק זה, אלא מישהו שהאהבה שלו לעיסוק שלו היא מאוד גדולה. אני חושב שהיה זה קונפוציוס שאמר "מצא לך עבודה שאתה אוהב, ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך".

מי שזוכר את הפוסט "לחמניות עם חלב ודבש" שלי וגם של עוגיו.נט – "קולעות בול", וגם של טל מ-"מה יש לאכול?" – "לחמניות חלב ודבש בתרמומיקס" – כל הפוסטים האלה מבוססים על פוסט של אינפי ששבה את כולנו.

אחרי הפוסט על הלחמניות, אינפי ואני התכתבנו והבטחנו שחייבים לעשות "קרוס-פוסטינג", כלומר פוסט שהוא כותב אצלי בבלוג ואולי גם להיפך, פוסט שלי בבלוג שלו. הבטחנו הבטחנו, ושכחנו.

כשאתגר הבייגלה היה נראה כאילו הוא כמעט ובלתי פתיר עבורי, פניתי לאינפי. "בייגלה רומני? מה זה?" הוא שאל באימייל חוזר. אוי ואבוי, זהו, אכלתי אותה, נגמר, הכל אבוד, אם הוא לא יודע, אף אחד לא יודע. אחרי שעתיים עוד אימייל. "אה, לא ידעתי שככה קוראים לזה. אין בעיה, תן לי שבועיים וזה יהיה אצלך". עברו כך וכך ימים, בערך שבועיים באמת, והמתכון היה אצלי.

Joint

לחמניות קונצנזוס

– "אבא, הלחמניות עם הריבה ששלחת לי היום לארוחת עשר?"

– "נו?" (מה כבר לא היה בסדר?)

– "מאיפה הן?"

– "למה אתה שואל?" (במיטב המסורת הפולנית – אל תחשוף מידע, תבלבל עם שאלות צולבות, נראה שהסתבכת בכל מקרה)

– "נו, אבא, תגיד לי"

– "מה זה מאיפה? אני הכנתי אותן! למה? לא היו טובות?"

– "אבא, היו מדהימות. ממש כמו סופגניות עם ריבה. תכין לי גם מחר לארוחת עשר, טוב?"

השיחה הזו, או שיחה מאוד דומה לה בתמליל אבל זהה לחלוטין ברעיון, התקיימה ביני לבין הבן הגדול שלי. אם מישהו אי פעם התעניין למה אני מבשל, אז זה בדיוק בשביל השיחות מהסוג הזה או דומיהן. את הלחמניות האלה ראיתי פעמיים לפני שהחלטתי להכין אותן – פעם אחת בבלוג שנקרא "מתקמחים, אפייה ובישול", בלוג של אופה מקצועי שקורא לעצמו "inifinity for cook", ולמרות רמזים שפזורים כאן ושם, אני (ועוד הרבה מאוד אחרים) לא הצלחנו לגלות מי זה.

הפעם השנייה שראיתי את המתכון היה בבלוג התרמומיקס של טל – "מה יש לאכול – תרמומיקס" ומה שהדהים אותי שהוא כתב את המחשבות שלי על המתכון – כשקראתי את המתכון המקורי של אינפי (ברשותכם, ובשאיפה ברשותו, אני אקרא לו כך בקיצור) פשוט דמיינתי את הלחמניות האלה וממש יכולתי לטעום אותן דרך המסך. כבר בקריאה הראשונית היה לי ברור שאני אכין אותן, והפוסט של טל רק הוכיח לי שאני חייב.

הערב הכנתי את הנגלה השלישית של הלחמניות, כשהנגלה הראשונה הייתה הצלחה מדהימה, הנגלה השנייה הייתה בכמות כפולה והצלחה טיפונת פחות גדולה (לא מספיק לישה, לא מספיק תפיחה), והנגלה השלישית עכשיו בתנור ומטריפה את החושים שלי עם הריח, ולפי כל הסימנים – הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה. .

DSC09833

להמשיך לקרוא לחמניות קונצנזוס

אם אין לחם, שיאכלו בריוש

במהלך שיטוטי בויקיפדיה כהכנה למתכון מצאתי שהמשפט המקורי הוא כותרתו של הפוסט, שבמהלך השנים שובש ל-"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" ואפילו יוחס בטעות (כך לפי ויקיפדיה) למלכה מארי אנטואנט. שלא תבינו לא נכון – המארי אנטואנט הזו הייתה באמת חתיכת כלבה, אבל המשפט המתחשב הזה, מה לעשות, הגיעה מאיזו ביצ'ית אחרת.

להבדיל אלפי הבדלות, זוגתי המושלמת שתחיה חלתה בשבוע שעבר והייתה מרותקת למיטה רוב השבוע. ביום שישי, כשכבר חזרה קצת לאכול, היא נזכרה בקו מוצרים חדש של חברה מסוימת, שיצאה עם עוגות שמרים-בריוש. "נורא בא לי בריוש". מאחר ואין שום סיכוי שחברה מסחרית גדולה תייצר בריוש איכותי (אני מניח, לא טעמתי), שכנעתי אותה שבמקום שאקנה לה בריוש מוכן אני אכין לה כזה. אני לא בטוח שמבחינתה היה יותר מדי הבדל באותה נקודה, אם נשים בצד את העובדה שזה אומר מטבח מלוכלך, ענני אבק והמתנה ארוכה של לא מעט שעות, במקום הסיפוק המיידי של לקבל עוגה בינונית ומטה בערך שעה אחרי שדיברנו – כולל הנסיעה לסופר וחזרה. לבסוף, היא התרצתה ו-"הסכימה" שאני אכין בריוש במקום שאקנה.

אני חייב להזהיר אתכם מראש – המתכון הבא הוא לא מתכון סטנדרטי של הבלוג – למרות שאני משתדל מאוד, גם בבלוג וגם בחיי האישיים, לא לעשות שימוש במתכונים שנפרשים על ידי יותר מדי זמן, במקרה הזה ההכנה נמשכת לפחות 14 שעות – אמנם לא 14 שעות של הכנה, אבל מהרגע שתתחילו להכין את הבריוש עד שתזכו ליהנות ממנו, יחלפו לפחות 14 שעות… אם לא יותר. חריגה נוספת מדרכו הישרה של הבלוג תוכלו למצוא בכמות הקלוריות ובעיקר בכמות השומן ש-"מתבזבז" במתכון הזה.

אבל התוצאה… אלוהים… כל כך שווה את ההמתנה ואם מכינים את העוגה לאירוע או לארוחה רבת משתתפים, גם לא נשארת עוגה בכדי "לנשנש" אחר כך כך שהנזק הקלורי הוא לא כזה גדול – מקסימום פרוסה אחת או שתיים.

DSC05495

להמשיך לקרוא אם אין לחם, שיאכלו בריוש

על פשטידה ואזכרה

סימה נפטרה לפני ארבע שנים מסרטן, והותירה אחריה את אחי גיל ושלושה בנים. סימה הייתה אישה מדהימה. אחת האינטליגנטיות שהכרתי, חכמה, חזקה, יפה ושנונה. בשנים הראשונות להכרות של גיל וסימה לא הסתדרנו כל כך, אבל עם השנים (ובעיקר עם ההתבגרות שלי) הפכנו להיות חברים לא רעים בכלל. כשהסתכלתי על מערכת היחסים של סימה עם הילדים שלה תמיד רציתי להיות הורה כפי שהיא הייתה אימא. סימה ידעה בדיוק מה המסרים שהיא רוצה להעביר לילדים, מהם המטענים הרגשיים והערכיים שהם צריכים לקבל ממנה, וידעה לפנק מצד אחד אבל להקשיח את עמדותיה מצד שני, כשצריך. התוצאות ברורות – לסימה שלושה בנים שכולם שירתו ביחידות מיוחדות, הראשון בוגר אחת מהיחידות היותר נחשבות בצה"ל, השני קצין עם מודעות חברתית שלא ראיתי כדוגמתה, מפקד למופת שקיבל סופרלטיבים על תפקודו כמ"מ במבצע "עופרת יצוקה", והשלישי השתחרר מהיחידה המיוחדת שבה שירת לפני כשבועיים ונסע לפני כמה ימים להדריך בארה"ב מחנה נוער של הסוכנות היהודית. כשמספרים לי ש-"הנוער של היום הוא לא כמו פעם", אני מסתכל על החבר'ה האלה, מדהימים אחד אחד, ולא מבין על מה מדברים איתי. הם יותר טובים מאיתנו, הם אוהבים את הארץ ואת האנשים ואת המדינה ואת האחר, אפילו יותר מאיתנו. הם חונכו נכון. אין לי ספק שגם לאחי, ייבדל לחיים ארוכים ומאושרים, "יש קשר" לחינוך שלהם, אבל הפעם אני רוצה לשמור את כל הקרדיט לסימה ז"ל. מגיע לה.

לפני כמה ימים עלינו לקברה של סימה במטרה "להזכיר אותה". סימה, השארת חותם שכזה באנשים סביבך שאין סיכוי שמישהו יישכח אותך, גם לאורך כל השנה. הדברים שגיל ועידו נשאו על הקבר רק מוכיחים שהיית אם ואדם למופת.

בימיה האחרונים של סימה, חברים ומשפחה תרמו כסף להמשך הטיפול בה. הכסף שנשאר לאחר מותה נתרם לעמותת "אתגרים", שרכשה אופניים עבור חברי העמותה בכסף זה, ובחודש הבא יהיה "מסע אופניים לאור ירח" ביער להב לזכרה, ב- 9 ליולי. כמה סימבולי – המארגנים מהעמותה הציעו את התאריך הזה, בלי לדעת שזהו יום הנישואין של גיל וסימה.

סימה הייתה בשלנית מעולה. כמו לכל אחד שמבשל מעולה, היו לה כמה מתכונים שהלכו עם השם שלה – "הסלט של סימה", "הפשטידה של סימה", "עוגת הגבינה של סימה".

הפשטידה של סימה הייתה פשוטה מצד אחד, ועדינה ומדהימה בטעמים שלה מצד שני. אני חייב לציין שסימה, שהייתה מאלה שלא צריכות להקפיד על גזרתן כי זה היה בא להם טבעי, לא חסכה בשומן במתכון, הרשיתי לעצמי לקצץ קצת. בשנותיה האחרונות סימה ניסתה לחיות ולאכול נכון, לא נראה לי שהיא מתנגדת שם למעלה.

יאללה – לעבודה – פשטידת הפטריות המדהימה של סימה, עם עיבודים ושינויים שלי לקצת פחות קלוריות.

להמשיך לקרוא על פשטידה ואזכרה