הפרד ומשול

אני משתדל בזמן האחרון לבשל בסופ”ש בכדי שיהיה לכולנו אוכל במהלך השבוע. בגלל התזונה שלי (פליאו) אני צריך יחסית הרבה בשר, וגם ירקות (מבושלים וטריים) מהווים חלק גדול מהצלחת שלי. ולמרות שכבר פיצחתי את ה- DNA של כרוב הניצנים (ובינתיים הכנתי את הכרוב בעוד דרך מצויינת שתופיע כאן בשאיפה), כמה אפשר?

בקיצור, צריך לחדש. הזדמנות טובה לקחת אתכם דרך מסלול המחשבה שלי כשאני מנסה לעשות משהו חדש במטבח. הרבה אומרים שאף אחד כבר לא ממציא כבר במטבח, שהכל הומצא וכל מה שאנשים שמבשלים היום עושים זה רק למחזר רכיבים ושיטות הכנה ולחבר אותם ביחד. אולי יש בזה משהו, אבל זה בעצם כמו להגיד שכל התווים והמילים וכלי הנגינה כבר הומצאו, ואין דבר כזה בעצם לכתוב מוזיקה חדשה. אז נכון שאני, ועוד הרבה כאלה שמבלים במטבח וכמובן גם שפים גדולים, לא ממציאים אולי טכניקות, ואולי כבר מעט מאוד חומרי גלם מתגלים במטבח – אבל להמציא מתכון חדש זה הרבה מאוד פעמים רק לחבר שני דברים ידועים ולהכין מהם משהו חדש לגמרי. והמתכון הזה זו דוגמה מצויינת. אין כאן שום גאונות, אין כאן באמת שום חידוש וזה בטח ובטח לא הופך אותי לשף שמשאיר את חותמו על המטבח הבינלאומי, ואפילו לו את חותמו על המטבח אצלי ברחוב. אבל זה בדיוק מה שהופך את המטבח למעניין ומחדש ואת מי שיודע לערבב בין דברים, למישהו שמבשל חדש וטעים.

המנה הזו טעימה מאוד כשהיא טרייה וכמו רוב התבשילים, אפילו הופכת להיות עוד יותר טעימה אחרי 24 שעות במקרר. היא יכולה לשמש גם כמנה מדהימה לארוחת ראש השנה שלכם אם אתם רוצים לצאת מהשילוש הקדוש של דג-צלי-עוף (למרות שאני מת על השילוש הזה ומחכה לחגים רק בשבילו…).

לי נורא התחשק תבשיל ירקות, וכשחשבתי על זה לעומק אז בעצם התחשק לי הרוטב העשיר של הקוסקוס שגנבתי כבר בעבר מגיסתי שתחייה שגנבה מהמטפלת של הילדות שלה (גונב מגנב פטור וגו’), וחשבתי איך לשלב עם זה בשר. לא התחשק לי צלי כבד (עדיין קיץ כאן בסאניווייל), ועדיין… מה עושים עם זה?

כדורי בשר. בא לי גם כדורי בשר. אבל אם אני אנסה לבשל כדורי בשר ברוטב הסמיך והגס יחסית של הקוסקוס… הם יהפכו לפירורי בשר במקרה הטוב. אבל עדיין, כשאני חושב על כמה המיצים שהירקות מוציאים לרוטב יעשירו את הטעם של כדורי הבשר, זה רק מדגדג לי עוד יותר. ומאחר שכבר הכנתי בעבר כדורי בשר והשתמשתי במיצי הירקות שלהם כחלק מהרוטב, בלוטות הטעם שלי כבר יכולות לדמיין כמה זה ייצא טעים.

הפרד ומשול.

2015-08-29 17.11.12

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

קיבובי קבבים

אני מת על סטייקים. סינטה, שייטל (ראמפ), פיקאניה (שפוץ צ’אך) – כל מה שמגיע כנתח בשרי, טעים, קצת מדמם, עם טעם של בשר… אחחחח…. אני מרייר בזמן שאני כותב את השורות האלה. אצלנו בבית אפשר למצוא ארוחות שישי רבות שמורכבות מסלט, תוספת, וסטייקים שאני מכין על מחבת פסים אצלנו במטבח. ואם יש סטייקים שאצלנו בכלל אוהבים, אלה ה-“מינוט-סטייק” (סטייק לדקה) שהם אסקלופים (פרוסות דקות) של בשר, לרוב סינטה או שייטל, שמבלים על מחבת לוהטת-לוהטת ממש טיפונת של זמן עד שהם צרובים מבחוץ אבל עדיין מעט מדממים מבפנים. מה שכיף בצורת ההכנה הזו היא שכל סטייק מוכן מהר מאוד, וברגע שמכירים את הנתח והמחבת (באסקלופ השלישי, כנראה) – מגיעים לדרגת ההכנה המושלמת בכל פעם.

כשאני עושה על האש, לעומת זאת, אני פחות אוהב להכין סטייקים. סטייקים דורשים דיוק שקל מאוד לפספס אותו בתנאי שדה. הטמפרטורה של גריל פחמים, גם אם זה אותו גריל, קשורה מאוד לסוג הפחמים, דרגת הלחות שלהם, הפיזור שלהם… מה שדורש הקפדה יתרה, מה שאומר שאני צריך להיות מאוד מפוקס על מה שאני עושה ופחות יכול להינות מהעניין החברתי שמביאים איתם פיקניקים ו-“על האש”-ים. אם תוסיפו לזה שההיא רוצה מדיום, ההוא מנסה להשוויץ עם זה שהוא אוכל רייר וההוא שמבקש שאת הנתח המעולה הזה תשרוף לחלוטין, אני מבלה בעיקר בהתמקדות בבשר ופחות בחברים. בקיצור – לא אוהב.

ובכל זאת, מה עושים כשעושים על האש? דברים שקל יותר לשלוט בהם, שדורשים זמן הכנה קצר יותר ומייצרים זרימה של בשר מהגריל לצלחת מהר יותר, הדברים האלה, רובם ככולם – מכילים בבסיסם בשר טחון.

אחד מהמתכונים הוותיקים ביותר בבלוג הינו ההמבורגר שלי – אחד מהגאוות הגדולות שלי. לא מעט אנשים אכלו מההמבורגרים שלי וחלקם טוענים שזהו ההמבורגר הטעים ביותר שהם אכלו… והוא כבר זכה כמה וכמה פעמים בתחרויות בינלאומיות (טוב נו, פעם אחת. אבל זה היה בראש העין!) ובכלל – הוא באמת המהות של הבלוג הזה – חומר גלם טוב, הבנה של חומר הגלם וקצת מהתהליכים הכימיים שרלוונטיים אליו, מינימום התערבות – והופה – המבורגר של אלופים.

היום נתקדם שלב אחד קדימה, נשתמש באותה תערובת בשר אבל נעשיר אותה במלא מלא בצל מטוגן שיעשיר את הבשר בטעם ובעסיסיות, ובתבלינים שייקחו אותנו למקומות אחרים לגמרי… מה שממש מגניב הוא שאתם יכולים ליצור כל פעם קבבים חדשים ושונים לגמרי בטעמם – הכל תלוי במה אנחנו מתבלים את התערובת. בכל מקרה, מאחר ואנחנו משתמשים בחומרי גלם טובים וטריים – ואם בא לכם לפנק את האורחים שלכם ולעטוף את הקבבים סביב מקלות קינמון – אז בכלל מדובר על קבבים של מיליון דולר

2014-10-24 14.39.38

החשק הוא אבי כל המצאה

תעשו לי טובה לפני שאתם מתקנים אותי ומספרים לי שהמשפט המקורי הוא “הכורח הינו אבי כל המצאה”. שטויות. הריני עומד כאן מעל במת האינטרנט הזאת ומכריז – בולשיט! הדבר היחיד שגרם לאנשים להמציא היה החשק, ותו לא.

בואו ניקח לדוגמה את האופניים – האם יש כאן כורח? האם אני חייב לנסוע מכאן לכאן ומשם לשם? לא, אני יכול להתהלך. פשוט לא בא לי ללכת 20 ק”מ, אלא מתחשק לי לעשות את זה במהירות יתרה, במעט השקעה אנרגטית ובזרוע נטויה. מכונית? שוב – הנרי פורד אמר שאם היו שואלים את הלקוחות הפוטנציאליים מה הם היו רוצים לקבל מהדור הבא של כלי התחבורה שלהם הם היו אומרים “סוסים מהירים יותר”, כך שכורח – לא היה כאן. אף אחד לא הכריח את האחים רייט להתעופף להם על כנף מטוס וכנ”ל אף אחד לא הכריח את דה ווינצ’י ליצור דגמים ראשוניים של מצנחים. לא. אני יכול לדמיין את דה ווינצ’י חושב לעצמו משהו כמו “מה אם יתחשק לי לקפוץ מצוק ולרדת למטה בלי להיחבט בקרקע?”.

בקיצור – חשק. גבירותי ורבותיי.

וגם מנות רבות הומצאו בעקבות החשק, הוא לא יותר. “מתחשק לי עוף הערב, תפתיע אותי”, אמר נפוליאון לדונאן, טבחו האהוב, מיד לאחר קרב מרנגו, וכל השאר היסטוריה – הוצאה ה-“עוף מרנגו”. כן, יש כמה עיוותי זמן שיכול להיות שיהרסו את הסיפור הזה, נגיד, שהקרב התקיים עוד לפני שהוא היה השף שלו, אבל יאללה נו, אל תהרסו לי סיפור טוב עם עובדות, ממש אין צורך להתקטנן.

באחד מימי השישי האחרונים קמתי עם חשק. מאחר ואני נשוי לזוגתי שתחייה והיא פולניה, והילדים היו בבית בבוקר (יום שישי, חופש, קיבינימט), לקחתי שני כדורי חישקומיצין, כמאמר הגששים, מה שהמיר לי חשק אחד לחשק אחר – החל מהשעה 9:00 בבוקר של אותו יום שישי, התחשקה לי מוסקה. התחשקה לי ברמה שהבנתי שאו שהיום אנחנו אוכלים מוסקה, או שאני מגרד לעצמי את הורידים עם קצה של מזלג. כזה חשק. זה נשמע קצת מפחיד אבל זה קורה לי לא מעט, ועד עכשיו חשקים שכאלה הולידו רק מתכונים מעולים. תוך כדי שאני עורך לעצמי את רשימת הקניות בראש ומדמיין איך אני עורך את החצילים בתבנית, מניח עליהם את הבשר ויוצק את רוטב העגבניות הטרי, מסדר שכבות ומכניס את התבנית לתנור, פגעה בי כמכת ברק המחשבה – “הרי אין תנור!”. לצערי מספר שבועות לפני החשק המדובר התפוצצה דלת הזכוכית של התנור שלי, שהוא חדש למדי, מה שלא מנע מחברת שולטס יצרנית התנור לספר לי שזכוכיות הן בכלל לא באחריות, ואולי זה בכלל בגלל הפיצוץ, בקיצור – עלית שירות הלקוחות וחוסר לקיחת האחריות, כנהוג במדינתנו, מה שדרש הרבה מאוד שיחות טלפון והתמקחויות והתעקשויות עד שהנושא תוקן, כמובן שלא התחמקתי מתשלום למרות שהתנגדתי לכך בתוקף (מי לא?). לאט לאט התפוגגו להם ריחות המוסקה מהדמיון שלי, אך החשק רק התגבר.

אך לא דבר פעוט כמו חוסר של תנור ימנע ממני לאפות מנה. מיד חשבתי להכין את המנה במיקרו המשולב שלנו, אך התכנית נפסלה מאחר ואני אמון על ארוחת ערב של 4 אנשים, ובמיקרו המדובר אפשר להכין מנות אולי לשניים, וגם הם לא ממש רעבים. ופתאום, העננים הוסטו להם וקרן אור של שמש ליטפה את ראשי (שטויות, זה היה אחד מסופי השבוע השרביים ביותר שידענו, היה משהו כמו 58 מעלות מאז 6 בבוקר, ואפילו לא עננצ’יק אחד לרפואה, אבל זה נשמע ונקרא  ממש טוב) וצצה לה המחשבה – “מוסקה במחבת”. כן כן, גבירותי ורבותיי, החשק הינו אבי כל המצאה.

גם הפעם, לשמחתי ולשמחתכם, החשק לא הכזיב ובסיכומו של דבר התקבלה תוצאה, מה אגיד לכם, במלוא הצניעות, לא פחות ממצוינת.

2014-06-27 20.38.07