פשוט לבשל פשוט

הפוסט הזה הוא כנראה אחד הפוסטים שממצים את הרעיון של הבלוג הזה – מדובר על מנה מעולה מן המעולות, באמת אחת מפסגות הקולינריה, ואני לא צוחק, והיפה ביותר – שכל עוד אתם מקפידים על איכות חומר הגלם (אפילו לא חומרי הגלם ברבים, אלא חומר הגלם ביחיד), וכמובן שזה תוך מינימום של שלבי הכנה ומינימום של עבודה בכלל. חלק מהאנשים שקוראים בלוגים או שומעים שפים מדברים על איכות חומר הגלם חושבים שזו פלצנות לשמה, אבל לא – אי אפשר להוציא מנה ברמה מצויינת מחומרי גלם שהם פחות ממצוינים. כשמכינים רוטב עגבניות מעגבניות טריות או לפחות מעגבניות משומרות של Mutti, בזיליקום טרי, מלח גס ופלפל שחור שנגרס עכשיו, אנחנו בנקודת פתיחה מצויינת. כשנקודת התחלה שלנו תהיה עם רסק עגבניות סטנדרטי ומשומר ואבקת מרק וזהו, נקודת הפתיחה שלנו היא כל כך נמוכה שגם אייל שני / יונתן רושפלד / רוז'ה וורז'ה לא ממש יכולים לעשות עם זה כלום. אני משתמש ברסק עגבניות ובאבקות מרק, אבל במתינות ותמיד כ-"סייד קיק" של הטעמים המרכזיים של המנה. אפשר להכין רוטב פטריות רק מאבקת רוטב פטריות של קנור ולקוות לטוב, אבל אם אתם חושבים שזה יהיה דומה לרוטב שמנת ופטריות שמבוסס על פטריות טריות ושמנת טרייה, תשכחו מזה.

אני מקדיש את הפוסט הזה למדהימה מכולן, זוגתי שתחייה שמוכנה לסבול אותי 24 שעות ביממה, גם בתקופות הטובות יותר וגם בפחות הטובות, גם בלחוצות פחות וגם באלה שאני מתקשר להזכיר לה שאני חי וכלום לא קרה לי. ועל שום מה ההקדשה? לפני בערך שבועיים הלכנו לאכול באחד ממקדשי הבשר שאני מאוד אוהב – מסעדת "לימוזין" שברמת-ישי. מאחר ושני הילדים הקרניבורים שלנו עברו לשלב שבו ארוחות ילדים כבר לא משביעות / מעניינות אותם, החלטנו לחלוק איתם, כל הורה בנפרד, את הסטייקים שלנו. לרוב זוגתי שתחייה מזמינה לעצמה את הסטייק שמבחינתי אפשר להוציא מחוץ לחוק בעוון שעמום וחוסר טעם כללי, הידוע בשמו "פילה", אך הפעם, עקב שיקולים של לחץ פיזי מתון מכיוון הילדים, "נשברה" והסכימה להזמין את הסטייק האהוב עלי ביותר, הוא הסינטה. אני אחסוך מכם את הסופרלטיבים שהיא נתנה על הנתח (וכנראה זו גם העובדה שמדובר על בשר של לימוזין), אבל נראה שפילה היא כבר לא תזמין.

האמת שהפוסט הזה תחילתו ביום העצמאות שבא עלינו לטובה – במהלכו גיליתי מאגר לא נדלה של לימונים על העץ של מורית ושי, ומאחר והיה לי קרייב מטורף להכין משהו בזמן שהיינו אצלם, ומאחר ומורית מרשה לי לעשות מה שאני רוצה במטבח שלה, הכנתי באותו אחה"צ, בזמן שכולם התחרדנו להם בשמש בכדי להוריד את כמויות הסלטים, הבשרים והקינוחים המצוינים שאכלנו (כולל שטרודל גבינה ודובדבנים דל-שומן), פאי לימון. To make a long story short, כשסימסתי למורית למחרת איך יצא הפאי (שדרש כמה שעות קירור במקרר ולכן לא נטעם באותו הערב), היא החזירה תשובה שאמרה שאם אני לא אבוא לטעום היא לא תספר לי.

כמה סמסים מאוחר יותר וכמה משימות איכות שקיבלה על עצמה זוגתי, ואחרי רכיבת אופניים שדאגה לקלוריות העודפות של יום העצמאות, נחתנו אני ו- 2.5 ק"ג של סינטה אצל מורית במטבח.

אחרי שעה וחצי וקצת נזקים סביבתיים, יצירת האומנות הייתה מוכנה. קבלו כנראה את אחת המנות שבאמת הכי פשוט לבשל אותה, שמשתמשת בארבעה חומרי גלם בסיסיים שחייבים להיות המעולים מן המעולים (בשר מצויין, שמן זית טוב, שום טרי ופלפל שחור גרוס טרי), אבל היא כנראה גם אחת הטובות שתוכלו להוציא מתחת ידיכם בימי חייכם.

גבירותי ורבותי, אני גאה להציג בפניכם את המלך של המטבח – הרוסטביף.

eebcdc7e908f11e1b9f1123138140926_7

תימן זה כאן

כמי שגדל ברחובות, שהייתה ועדיין אחד ממעוזי התימנים בישראל, אוכל תימני היה די רגיל גם אצלנו בבית וגם כשיוצאים לאכול בחוץ (מה שלא קרה הרבה אצלנו בבית). הייתה את מסעדת "מטעמי תימן" האלמותית, ואפילו אני עבדתי כשוטף כלים כמה חודשים במסעדה שאני לא ממש זוכר את שמה, אבל את פאב "סמדר" שלידה אני זוכר היטב – פאב  עם וילונות קטיפה בצבע בורדו שמנעו מכל מבט להיכנס פנימה, וכשהשיכורים סבאו מספיק ורצו להרגיע קצת את הבטן, הם היו ספק מדלגים ספק מדדים למסעדה שעבדתי בה ואוכלים מלוואח, או פתות, או ג'חנון עם ביצה בצד. גם אמא שלי לא משכה ידה מבישול אוכל תימני, ולמרות שנולדה בכפר פולני בשם זמושצ' (לא לנסות להגיד את זה עם אוכל בפה), מרק הרגל התימני שלי היה לשם דבר, וכך גם המלוואח והג'חנון שלה. האמת היא שיום אחד דפקו אצלה בדלת שתי שכנות תימניות וביקשו שתלמד אותן את הסוד של הג'חנון שלה. דמיינו לכם את שתי התימניות מקרית-עקרון שמככבות ב-"המרוץ למיליון" יושבות במטבח של אחת פולניה לגמרי, ולומדות ממנה להכין ג'חנון.

היום בצהריים, כשחזרתי הביתה מרכיבת אופניים באיזור הכרמל הייתי גמור לחלוטין. מקלחת זריזה וזחילה למיטה לשלאף-שטונדה מוקדמת (בכל זאת, להכנס למיטה ב- 12:00 בצהריים זה ללא ממש מקובל במחוזותינו) הבהירה לי שהיום צריך משהו זריז, בלי הרבה התעסקות ובלי הרבה פאצ'קראי, ארוחה בצלחת אחת, אבל משהו שגם יתאים לערב קפוא.

כן, ניחשתם נכון. כהמשך טבעי לשני הפוסטים האחרונים שעסקו במרקים כמנות ראשונות, הגיע הזמן למשהו שונה לחלוטין – מרק שהוא ארוחה שהיא מרק. כן, ניחשתם נכון, לא כל כך מסובך להבין שאצלנו בבית אכלו הערב מרק בשר תימני. לא רק זה, אכלו אותו עם לחוח, ולא סתם לחוח, אלא לחוח שהכנתי לבד, ואם תתנהגו ממש יפה ותקראו את הפוסט עד הסוף, גם אתם תכינו מרק בשר תימני יחד עם לחוח. וגם אם לא בא לכם להכין לחוח, פרוסות עבות של חלה מתאימות כאן שזה פגז.

DSC02549

להמשיך לקרוא תימן זה כאן

תבשיל צרפתי עם השפעה גרמנית

"אתה יודע", כותב לי דובי בצ'ט של פייסבוק, "אף פעם לא אכלתי את הפרודוקטים שלי כשמישהו אחר בישל אותם". "אתה מגיע מחר בערב לאכול מהשוקרוט?", הפתעתי אותו. "סגור". האמת שהיה לי מתאים דווקא למחרת לפגוש את דובי, להעביר ערב בדיבורים על אוכל ולא על שום דבר אחר. אוכל תמיד היה הבריחה שלי והמדיטציה שלי, ובנקודה הזו זה היה פשוט נדרש.

תקופה לא קלה עברה על כוחותינו בזמן האחרון, תקופה טובה, אבל שלקחה ממני כל טיפת זמן בעבודה ומחוצה לה. אחת התקופות הכי קשות והכי טובות בחיי הזמן האחרון, ואני יודע שבימים הקרובים אני אתגעגע אליה… כנס גדול שהייתי אחראי על כל התכנים בו הסתיים בהצלחה מרובה ובתוצאות חיוביות מאוד, כשבדרך, מעבר לחדוות היצירה (חוויה מדהימה) ולהרצאה שלי בפני קברניטי מערכת הבריאות במדינת ישראל כחלק מהכנס, היו גם כמה הצלחות קטנות וגאוות שלי כמו מאמר שלי שפורסם בכלכליסט וגאווה נוספת קטנה כשתקציר המצגת שלי ותמונה שלי מציג פורסמה בגרסה המודפסת של כלכליסט.

calcalist

calcalist2

אבל בואו נחזור לדובי. את דובי אני מכיר מתחום ההיי-טק, שם עסק מאז שאני זוכר אותו בתחום המכירות. תפקידו האחרון כלל המון נסיעות לגרמניה, שם הכיר קצב גרמני שהסכים לחלוק איתו את סודות הנקניקיה הגרמנית. כן, אני יודע, זה נשמע באמת כמו פתיחה של סרט פורנו דל תקציב, אבל כשדובי היה נוסע לפגישות עסקיות בגרמניה בין שני לשישי, הוא היה מתנחל לסוף שבוע בביתו של הקצב, שם הוא היה לומד לנקנק.

dubi1

היום דובי הוא הבעלים הגאה של "הלגה וורסט", שם הוא מנקנק לו נקניקיות מצויינות ומביא את תוצרתו לכל דורש (והוא מביא אותן עד אליכם הביתה, מה שהופך את העניין לנוח מאוד) – נקניקיות גרמניות אמיתיות, בראטוורסט לבנבנות עם תיבול עדין ומדהים שאוכלים אותן medium-rare, קנאקוורסט מבושלות ומעושנות שעושות כבוד לחרדל איכותי וקצת כרוב כבוש, נקניקיות "ניורנברגר" שמגיעות עם טיבול ובשיטת הכנה מאיזור ניורנברג (כמה מפתיע), צ'וריסוס, מרגז ואפילו נקניקיות עוף (לא נורא גרמניות) שמיועדות לילדים ועשויות רק מעוף. כשביקרתי בפעם הראשונה אצל דובי לא היו לו בראטוורסט שהוא יכול היה להוציא לי לטעימה, אבל היו לו שאריות מילוי מהם הוא הכין תוך שניה קציצות קטנטנות אותן זרק על מחבת חמה, צרב מצד אחד ומצד שני, והוציא לי לטעימה – חלום, לא פחות מזה. תיבול מאוד עדין אבל מאוד ברור, פשוט טעים. אבל הכי כיף, זה המרקם של הנקניקייה (מה שנכון לאורך כל קו הנקניקיות שלו) – אני חושב שכל נקניקיות ה-"בוטיק", גם המעולות בהן שאכלתי אי פעם, הן בעלות מרקם גס מדי, יש שיגידו "קבב בשקית". המרקם של הנקניקיות של דובי עדין ומדוייק ובדיוק מה שמצפים מנקניקייה – בשר טחון, טחון מאוד אפילו, אבל עדיין בצורה שגורמת ללשון ולשיניים להרגיש את הבשר עצמו. מדוייק כבר אמרתי, נכון?

באותו ביקור קניתי מדובי שני ק"ג של נקניקיות – ק"ג אחד של בראטוורסט בהירות וק"ג אחד של קנאקוורסט מעושנות, ודובי זרק לי לתוך השקית עוד כמה נקניקיות לא קפואות שמצאו את דרכן למחבת של גיורא ורונית אצלהם עצרתי בדרך חזרה הביתה…

ובכל זאת, מה לבלוג בישול ולנקניקיות, איכותיות ככל שיהיו? כשיצאתי מדובי היה לי ברור שהנה ההזדמנות להכין תבשיל שכבר המון זמן אני רוצה להכין, והוא רק חיכה ליום שיהיו לי את הנקניקיות האמיתיות והנכונות בשבילו. שוקרוט.

להמשיך לקרוא תבשיל צרפתי עם השפעה גרמנית

ביף פילונגטון

בגרסתו המקורית, הפוסט הזה התחיל אחרת.

הייתה בו המלצה על בצק הפילו (בו בעצם עוסק הפוסט עצמו), וגם על קו מוצרי בורקס הפילו של "שלושת האופים". כשהפוסט המקורי הנכתב, הבורקס של "שלושת האופים" הכיל 5% שומן, ויחסית לבורקס סטנדרטי שמכילה 16% – 18% שומן, היא הייתה הבטחה גדולה מאוד. האמת שבאותה תקופה פרגנתי מאוד לחברה – השכילו להשתמש בחומר גלם דל שומן ולפתח מוצרים דלי שומן. כמי שעשה טרנספורמציה משמעותית בחיים שלו בנושא אוכל דל-שומן, הערכתי את זה מאוד.

במהלך החודשים, בלי כמובן לספר לזה על אף אחד, כבדרך קסם עלו אחוזי השומן לסביבות ה- 10% שומן, ואתמול הסתכלתי בערכים התזונתיים של המוצר והתברר שהיום הם כבר ב- 17%. במוצר ה"רגיל" (שלא פורסם כדל-שומן) שהיה באותו מקרר היו להם 15.9%. כן, אותו מוצר ש-"שלושת האופים" פרסמו כמוצר בריא, הפך להיות זבל שמן.

אני מקווה שתעזרו לי להעביר מסר לחברת "שלושת האופים" מבחינה צרכנית – אנחנו, כצרכנים, לא מוכנים שיעבדו עלינו. אנחנו לא קונים מוצרים של חברות שמשתמשות בטכניקות הכי עלובות של שקרים, רמאות וגניבת דעת בכדי לעשות רווח מסחרי על גב הצרכנים שלהם.

בקיצור – אני ממליץ לכם להימנע מרכישה של מוצרים של "שלושת האופים" – פשוט כך. גם אם אתם רוצים לקנות מוצרים אחרים, לא קו מוצרי הפילו שלהם, אני ממליץ לכם מאוד לתת את הכסף שלכם לחברה אחרת, לא כזו שלוקחת מכם את כספכם במרמה.

ועכשיו, לפוסט עצמו שעוסק בשימוש בבצק פילו… לא של "שלושת האופים" כמובן, אני משאיר לכם לבחור חברות אחרות שמייצרות את המוצר הזה, אני אאלץ לחפש לי חלופות בזמן הקרוב.

בעבודה נכונה, בצק פילו יכול להוות תחליף הולם לבצק עלים כמעט בכל המקרים, והבצק הזה הופך להיות חברו הטוב ביותר של הטבח החובב שומר המשקל.

בכל מקרה, כשהבצק הזה הגיע הוא התאים לי כמו כפפה ליד לשחזר מתכון שקיבלתי משף מורן רוטמן, שהיא עדיין לא מוכרת אבל אני בטוח במאת האחוזים שעוד נשמע עליה – מורן העבירה סדנת בישול שהשתתפתי בה מטעם העבודה לפני כמה חודשים, ואני חייב לציין שהיא פשוט הפתיעה אותי ביצירתיות שלה בסדנה – מצד אחד לא פשוט להעביר סדנה לאנשים שלפעמים הקשר שלהם למטבח הוא מקרי בהחלט ולפעמים הם מבלים במטבח יותר ממה שהם מבלים בכל מקום אחד בבית (ובסדנה הזו היו באמת אנשים משתי קצוות הקשת), ומצד שני בימים שבהם אנשים מכירים אוכל טוב ולפעמים אפילו ברמה מעולה, קשה לחדש ולהפתיע לפעמים, בטח במגבלות של סדנה. מורן הצליחה להעביר סדנה שעמדה בכבוד בשני הפקטורים האלה – גם הצליחה לעניין ולמשוך את כולם לעשייה, וגם הצליחה לחדש ולעניין ולהוציא אוכל מצויין. מורן נוסעת עוד חודש לעבוד במסעדות בצרפת ובהולנד, כאלה עם כוכבים של מישלן וכד' – בכדי לקבל עוד נסיון ועוד רעיונות יצירתיים. מורן – שתהיה לך נסיעה שווה, וכשתחזרי ותהיי שפית צמרת, תזמיני אותי ואת אשתי לארוחה "של הביוקר".

לפני שנתחיל, אזהרה קטנה בטאבו לגבי בצק פילו – בצק פילו מתייבש מהר מאוד כשהוא באוויר הפתוח, מאחר ואין בו שומן. בבצק שיש בו שומן, השומן מהווה מעין "ציפוי" על תערובת הקמח והמים, ומונע מהמים להתאדות. אי לכך ובהתאם לזאת, תוודאו שלפני שאתם מתחילים לעבוד עם הבצק, יש לכם מגבת לחה בכדי לכסות על הבצק ולמנוע ממנו להתייבש. בצק הפילו לרוב מגיע קפוא, ויש להפשיר אותו באיטיות ובעדינות – אני מעדיף להפשיר אותו 24 שעות מראש כשהוא במקרר.

יאללה – לעבודה – אנחנו מכינים היום גרסה דלת שומן של מאכל שנקרא "ביף וולינגטון". ביף וולינגטון הוא מאכל שלפי האגדה הנפוצה, נקרא על שמו של הדוכס מוולינגטון, שחבב בשר, פטריות כמהין, פטה, יין מדירה ואוכל טוב בכלל. ישנן עוד אגדות אבל האמת שאני אוהב הכי הרבה את זו על הדוכס, איש שהיה לו הרבה כסף, וידע להשקיע אותו בדבר הנכון – באוכל. ה-"ביף וולינגטון" המקורי בנוי מנתח של פילה עטוף בפטה (לרוב Foie Gras – פטה כבד אווז), יחד עם תערובת פטריות הנקראת "דוקסל". כל הכבודה הזו נעטפת בבצק עלים, נעטפת ומוגשת יחד עם רוטב יין עשיר. ביף וולינגטון, חברים. ביף וולינגטון קלאסי אפשר להכין באחת משתי הדרכים הבאות – הכנה נתח אחד שנאפה בשלמותו ונפרס לפני ההגשה, או הכנה של נתחים בודדים הנעטפים כל אחד לבדו, נאפה לבדו, ונאכל לבדו.

DSC06461

להמשיך לקרוא ביף פילונגטון

אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד

אני שונא את החורף. שונא. השנה אני יחסית סלחני לחורף בגלל שהוא הביא איתו המון המון גשמים וכמי שדי חשובה לו הסביבה, זו מבחינתי סיבה טובה לשים את היחסים העכורים שהיו ביני לבין החורף בשנים האחרונות ולהתחיל דף חדש. אני אפילו מוכן להסתכל בחיוך מנומנם על הילדים שלי שקמו מוקדם (מאוד!!!) באחת השבתות והצמידו את האפים שלהם לחלונות כשהם צופים בגשם שיורד, ממש כמו בסרטים. אני אפילו מוכן להיות רומנטי ושרמנטי, להביא כוס יין או ליקר למיטה ולהתחבק עם זוגתי שתחיה מתחת לפוך כשהגשם דופק בחוץ והרעמים משתוללים כאילו לא שתיים עשרה בלילה. ואתם יודעים משהו, אני אפילו מוכן להגיד שאני ממש אוהב לחזור מרכיבת אופניים בשטח כשאני מלא כתמים של בוץ על הפנים ועל הרגליים ועל התחת והאופניים כולן גוש בוץ אחד גדול, ובטח אוהב את המבט של שתחייה שאומר "אתה מתכוון לקרצף ולייבש את האופניים לפני שהן נכנסות לבית, כן?", אבל בסיכומו של דבר אני עדיין שונא להירטב, ומתעצבן כשהגשם דופק לי לא מעט תוכניות לרכיבת אופניים, אבל אתם יודעים משהו, אני שם את הכל בצד. אחד היתרונות הגדולים של החורף מבחינתי הוא, איך לא, אוכל של חורף.

אוכל של חורף הוא אוכל מאוד מסוים. בעבור חלקנו, מרק הוא אוכל של חורף, מה שהביא, כנראה, את השכנים המצויינים שלי מ-"פירורים" לכתוב סט של עשרה פוסטים על מרקים, כולל פוסט שעשו לי בו כבוד, ובעבור אחרים מדובר בתבשילים מאוד מסוימים שהם לאו דווקא מרקים אבל יש להם קשר משפחתי כזה או אחר למרק – לרוב תבשילים סמיכים, מעין מרקים סמיכים מאוד שיש בהם לא רק נוזל, אלא המון המון תוכן. יש לדעתי המון סוגי אוכל מפנקים בחורף, כולם מתהדרים לרוב בעושר טעמים וניחוחות, חלקם הגדול גורמים להרגשת עייפות קלה עד מתונה מיד אחרי האכילה, וחלקם מביאים לאובדן הכרה מלא, לרוב של האוכלים ובחלק מהמקרים, כשחמין הוא הבולט שבהם, גם לאובדן הכרה של הנמצאים בסביבה, ובמקרים קשים במיוחד גם לניידות של המשרד לאיכות הסביבה שמפטרלות מסביב לבית. מבין כל סוגי ה-"אוכל של חורף", החמין הוא גם לדעתי התבשיל המתקדם ביותר, מעין סוג של "פוסט דוקטורט" של המבשל החורפי, ונשאיר אותו לשלב קצת מתקדם יותר.

ובכדי שלא נפיל עליכם מיד פוסט דוקטורט אלא נתחיל במשהו קליל יותר, בואו נתחיל בתבשיל שבני דודינו חבים לו את אובדן הבכורה שלהם – הנזיד. אמנם הפעם לא נעסוק בנזיד עדשים אלא בנזיד בשר, אבל הרעיון הוא אותו רעיון – תבשיל סמיך, מרוכז טעמים וריחני להפליא, שאם הוא נעשה נכון ובכוונת מכוון – לא רק את הבכורה הייתי מוכר בשבילו ביום גשום, אלא גם את אחותי. ולא, אין לי אחות – אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?

DSC05535

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד

מבשלים ביחד

הצלצול מגיע באמצע המשפט,
המורה נדהמת – כולם בבת אחת
מוציאים סיגריות ורצים מהר
לפינה ההיא שם למטה בחצר
מעשנים ביחד,
מעשנים ביחד –
המורה תביני אין לך מה לומר,
אם לכם מותר אז בטח שגם לי מותר

מאז שטל מ-"מה יש לאכול" התחיל לארגן את מפגש הבלוגרים, נתפס לי השיר הזה בראש – כל פעם שדיברנו על זה, קראנו / שלחנו אימיילים (ואת זה, רבותיי, עשינו המון), השיר התנגן לי בראש. האמת שמהרגע הראשון (אני חושב שאני הייתי הראשון שטל דיבר איתו על הנושא, אבל אני לא בטוח) אהבתי את הרעיון – אני קורא בשקיקה כל פוסט שיוצא בבלוגים של האנשים המוכשרים שהמפגש הזה מתוכנן איתם, ונראה לי פשוט מדהים להיפגש איתם אישית ואשכרה לעשות אוכל ביחד. דרך אגב – למרות שאני קורא למפגש הזה "מפגש בלוגרים", הוא היה בעצם "מפגש בלוגריות ועוד טל ויובל" – הגברים, הפעם, היו ממש במיעוט.

הדרך למפגש הזה לא הייתה פשוטה. הכל התחיל באימייל קצר יחסית של טל מ-"מה יש לאכול" לענבל מ-"פיית העוגיות", נטלי מ- "עוגיו.נט – oogio.net", מירב מ- "CooknBake", ואריאלה (שסיכמנו כבר שאני קורא לה "אריאלה המלכה" בקיצור) מ- "בישול בקצב הסלסה", וליערה מ-"בישולוג" שהוליד התלהבות רבה על פני משהו כמו 468 מיילים, ואח"כ עוד 387 אימיילים שבהם אנחנו מנסים לקבוע תאריך, אחריהם עוד 494 אימיילים שבהם אנחנו גם מברכים את מירב מ- "CooknBake" על זה שהיא הולכת לעשות את "מלכת המדבר" וגם מנסים לקבוע תאריך נוסף. מבלי להלאות אתכם, אני רק אגיד שסדרת המיילים הלפני אחרונה שדיברה על שיחת הוועידה של כולם בכדי לקבוע מה כל אחד מבשל הייתה של 10-12 אימיילים. בקיצור, תרמנו בצורה משמעותית את חלקנו לעומס על שרתי הדואר בעולם.

שניה לפני שאני מתפרע כאן עם תמונות – חשוב לי לתת קרדיטים רלוונטיים – חלק (לדעתי רוב) התמונות כאן, גם אם כתוב עליהם "פשוט מבשל פשוט", צולמו לא על ידי אלא על ידי טל / מירב / נטלי / ענבל / אריאלה – אין לי מושג כבר מה של מי ומי של מה…

לבסוף, הצלחנו לסגור על תפריט, וככה הוא נראה בסופו של יום (הגיע הזמן שאני אוציא לכם קצת את העיניים, לא?):

IMG_6134 מרק בצל עם סיגרים ממולאים בגבינות ופקאנים
(אריאלה מ- "בישול בקצב הסלסה")

IMG_6128

לחם מחמצת ואגוזים
(נטלי מ- "oogio.net")

IMG_6149
דג מוסר על תרד ערבי, פול וזיתי קלמאטה
(טל מ-"מה יש לאכול")

IMG_6162

"דואט" של נתחי וואסיו במרינדת הדרים וגלילות שייטל במילוי גזרים צבעוניים ואספרגוס בר,
ברוטב יין, הדרים ואגסים
(אני הכנתי)

IMG_6153

ובתוספת תערובת אורז בחלב קוקוס עם פטריות מוקפצות, תרד ערבי ונבטי חמניה
(מירב מ- "CooknBake")

IMG_6178

בננה קדאיף על גנאש שוקולד
(נטלי מ-"oogio.net" וענבל מ- "פיית העוגיות")

SANY8793

פבלובה עם תותים בבלסמי על קרם מסקרפונה ולימון
(ענבל מ- "פיית העוגיות" ונטלי מ- "oogio.net")

להמשיך לקרוא מבשלים ביחד

צלישטח

לא, חברים יקרים, לא השתגעתי והתחלתי לירוק מילים לא מובנות. צלישטח. צלי-שטח. ובעברית – פויקה.

הכל התחיל לפני קצת יותר משבועיים. קיבלנו שיחת טלפון מזיו ודקלה שהציעו לנו להצטרף לקמפינג בסוף השבוע. מתברר שלדקלה יש דוד שהחליט להקים פינת חמד לקמפינג פרטי משלו בקצה הכרם שלו באחד הישובים ברמת הגולן.

חנן ומיטל, זוג חברים נוסף שהצטרף גם הוא לטיול, הביאו את הפויקה שלהם (טוב, זה פויקה שלהם אבל ב-"שותף" עם זוג חברים אחרים, שנבצר מהם להגיע לטיול).

עלי, כמה מפתיע, הוטלה המטלה של "לדאוג לארוחת הערב". כמה מפתיע. האמת שלא רק מפתיע אלא ממש ממש כיף. אף פעם לא בישלתי בפויקה (כן חברים, זה הזמן לספר לכם שאתם הייתם הפעם הראשונה שלי, זה בסדר, הייתם עדינים איתי ולא נשארה לי טראומה, אני מקווה שגם לכם). אחרי מחקר של כמה שעות קריאה באינטרנט לפני הטיול, הבנתי שאין יותר מדי הבדל בין בישול צלי בסיר על גז לבין בישול בפויקה, למעט העובדה שאנחנו מתעסקים עם טמפרטורות גבוהות יותר (משמעותית) ופחות שליטה על הטמפרטורה המדויקת תוך כדי בישול. ברגע שאתם מבינים את זה – אתם על הגל.

אז מה זה בעצם פויקה? הפויקה הוא סיר בישול דרום-אפריקני ולא כלל-אפריקני (טעות נפוצה), והובא על ידי האפריקנרים (הדרום אפריקנים הלבנים) כנראה מהולנד (משם מוצא חלק גדול מהדרום-אפריקנים הלבנים). סיר הפויקה עשוי מסגסוגת מתכתית שייחודה הוא בזה שהיא מפזרת את החום בצורה שווה לאורך ולרוחב כל הסיר, ובצורה כזו מספקת חימום איכותי יותר ומתאימה לכל סגנונות הבישול – גם בישול הדורש טמפרטורה גבוהה וגם כזה הדורש טמפרטורה נמוכה לבישול איטי יותר. ניתן להשתמש בפויקה כשהיא מונחת על או מעל ללהבה (טמפרטורה גבוהה) או ליד המדורה / הלהבה / על פחמים לוהטים לבישול איטי יותר (טמפרטורה נמוכה יותר כמובן).

לאחר שהבנתי איזה צלי אני מכין, נשאר היה רק לנסוע לאטליז שלי, "לימוזין" ברמת ישי, בכדי לקנות נתח בשר. דני, שאני חושב שאני כבר יכול לקרוא לו "הקצב שלי", שכנע אותי ללכת על נתח אנטריקוט שמתאים לבישול – נתח לא משוייש כמו כל האנטריקוטים אלא כזה עם גוש שומן בצד הנתח, כזה שאפשר להפריד מהבשר עצמו. חשוב להבין שברוב נתחי האנטריקוט, השומן הוא חלק מהבשר עצמו – השיוש הוא מעין "נתיבי שומן" שעוברים בגוש הבשר ובזמן הצלייה השומן נמס ומספק טעמים ועסיסיות לנתח האנטריקוט (זו גם הסיבה שאי אפשר, או לא מומלץ, לאכול אנטריקוט בדרגת הכנה פחותה מ-"מדיום", מאחר והשומן לא מספיק להתמוסס לו ולהיתמקסם). בנתח המיועד לבישול, במיוחד כאשר רוצים להקפיד על רמת שומן נמוכה יותר, אנחנו רוצים את השומן אבל כחלק מהרוטב ולא כחלק מהבשר עצמו, אז כדאי למצוא נתח דווקא לא משוייש, או להשתמש אפילו בנתח כגון מכסה אנטריקוט. יחד עם הבשר העמסנו גם שתיים-שלוש עצמות מח שדני ניסר לי באותו הרגע, והיינו מוכנים.

אז יאללה – אחד צלי בפויקה עם קצת הכנות בבית ועוד יותר קצת הכנות בשטח. והתוצאה – מדהימה.

בכדי להגיע לרגע הבישול במצב הטוב ביותר ולהשקיע את מירב המאמצים והפוקוס בבישול עצמו, אני ממליץ לכם לקחת מקסימום צעדי הכנה עוד בבית – נחתוך את הבשר לקוביות גדולות, כאלה שאפשר להכניס לפה בביס אחד, אבל ביס גדול. נאפסן בקופסה אטומה יחד עם העצמות ששטפנו. הקופסה תובל לאחר כבוד למקרר שם תמתין לרגע היציאה.

בקופסה אחרת נאפסן שלושה בצלים שחתכנו לרבעים, שלושה גזרים גדולים שקילפנו וחתכנו כל אחד ל- 4-5 חלקים (אנחנו רוצים חלקים גדולים בכדי שהגזר לא יהפוך להיות "מושי" בבישול הארוך). נקלף גם שלושה שורשים של פטרוזיליה ונחתוך כל אחד לארבעה מקטעים. נקלף וננקה כ- 500 גר' ארטישוק ירושלמי ונשטוף כ- ק"ג תפוחי אדמה קטנים ("למיקרו") – אם אין תפוחי אדמה קטנים, ק"ג תפוחי אדמה רגילים שקולפו ונחתכו לרבעים ילכו מצוין.

נקלף ונפריד לשיניים גם ראש שום אחד גדול, וראש שום אחר רק נקטום משני צדדיו (להשאיר אותו שלם).

את כל הכבודה הזו (הירקות בלבד) נכסה במים על מנת לתפוס שני ציפורים במכה אחת – המים מהווים חוצץ בין האוויר והחמצן לירקות, וכך הירקות שומרים על הצבע המקורי שלהם ולא משחירים (תפוחי אדמה, ארטישוק ירושלמי) או מכחילים (שום). נאפסן במקרר עד ליציאה לשטח.

בקופסאות קטנטנות או שקיות ניילון של סנדוויצ'ים (מתכלות, כמובן), נניח את התבלינים שנרצה להשתמש בהם – מלח, פלפל שחור גרוס גס, מעט גרגרי כוסברה כתושים גס (עם עלי ומכתש ואם אין, פשוט מכניסים לשקית ניילון וחובטים בעזרת מערוך שלוש-ארבע פעמים, לא יותר), שניים-שלושה מקלות קינמון. בכל מקרה אני ממליץ לקחת יותר תבלינים ממה שנראה לכם שצריך (כולל שמן ודבש) על מנת ש-"לא ייחסר".

נכין צנצנת עם כשלושת-רבעי כוס דבש ועוד אחת עם מעט שמן (גג שלוש כפות).

נכין גם בקבוק יין טוב לבישול (יין טוב לבישול הוא יין שאתם נהנים לשתות בעצמכם. לא צריך להשתמש בבקבוק שהבאתם מצרפת ושאלה לכם 50 יורו, אבל אל תשמשו בבקבוקי יין שמוכרים במבצעי קו קופות. הם מצוינים לניקוי כתמים ואבנית בשירותים, לבישול ושתייה הם קצת פחות). בכל מקרה, אני גיליתי בשבועות האחרונים את ה-"שיראז", סוג יין שלרוב לא אהבתי אבל גיליתי אותו מחדש ואני מוצא את עצמי משלב אותו לא מעט בזמן האחרון. הוא מתובל, "תבליני" ממש, והולך מצוין עם תבשילים בעלי טעמים מורכבים.

וודאו שיש לכם כפפות ומוט מתכת שיעזור לכם להזיז את הפויקה ממקום למקום. זאת מעבר למוט הסטנדרטי שמיועד להסרת המכסה.

זהו. נגמרו ההכנות. יאללה – צלישטח בפויקה.

כשמגיעים לשטח, חשוב להכין את המדורה כמה שיותר מוקדם – בצורה הזו תוכל לבשל את הצלי הרבה זמן, ולקבל גם פחמים שתוכלו להשתמש בהם לבישול איטי אם תרצו. אנחנו הקמנו את המדורה שלנו מעט מאוחר, אז נאלצנו לבשל בישול מהיר יחסית ברתיחה סוערת. לא שיצא רע, אבל לדעתי אם הצלי היה מבושל שלוש שעות במקום שעה וחצי היינו מקבלים תוצאה אחרת לגמרי, טובה יותר לטעמי. אבל נו, הינה סיבה לחזור על האירוע הזה, לא?

מיד כשהאש בוערת, נניח את הפויקה על האש לכ- 20 דקות. אנחנו רוצים להביא את הפויקה לטמפרטורה גבוהה מאוד. אם יש לכם מדורה רצינית ופויקה עם "רגליים" קטנות לייצוב, סביר להניח שהרגליים ממש יאדימו – אז תדעו שהפויקה מוכנה לתחילת עבודה. העלאת הטמפרטורה דרושה משתי סיבות עיקריות – הראשונה היא שריפת כל שארית לתבשיל הקודם, בין אם שאריות טעם ובין אם מדובר על לחיידקים כאלה ואחרים, והסיבה השנייה היא שעוד רגע קט נזרוק כמות יפה של בשר על מנת שייחרך קצת, ואנחנו רוצים שהסיר יהיה חם מספיק בכדי שהבשר "ייסגר" ולא יבושל.

DSC04152

להמשיך לקרוא צלישטח