מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

בסוף השבוע שעבר זוגתי שתחייה נסעה עם חברתה המצוינת לקוס. כן אני יודע, זה נשמע נוראי, ואולי בעצם יכול להיות שזה פנטזיה של מי מכם, אבל קוס (Kos) הוא אי יווני אליו נסעו שתי הפאקאצות על מנת להתרחק קצת מהילדים, מהעבודה, מהלחצים וכנראה גם מהבעלים. במהלך סוף השבוע הזה כותב שורות אלה נשאר לסוף שבוע של זמן איכות אמיתי ומעולה עם שני הילדים, שדרשו במהלך סוף השבוע רצוף הפעילויות (קניות, בישולים, בריכה ועוד קצת בישולים) גם להכין הפתעה לאימא שחוזרת מחו"ל. הרעיון הראשוני היה עוגת סברינה שמלי מאוד אוהבת, אבל הרעיון נגדע באיבו מאחר ומלי, כמוני, מנסה לשמור על המשקל שלה ולשמר את מעמדה ככוסית-על.

אחד האתגרים למי שמנסה לשמור על המשקל שלו, או לרדת במשקל חרמנא ליצלן, הוא הקינוחים. יש מעט מאוד קינוחים שהם גם טעימים וגם לא עתירי שומן וקלוריות. אז נכון, אבטיח זה אחלה קינוח, ואני האמת מקנח איתו לא מעט פעמים, אבל לפעמים בא משהו קצת יותר מנחם, גם אם יש בו קצת יותר קלוריות מפרי – רק שהוא לא יהיה מסוג הקינוחים שמכילים 50% חמאה ו- 50% של שומן ממקורות טעימים אחרים.

לפני כמה שבועות, חזר אסף מפעילות שבה הכינו מוס גבינה פשוט מאוד – מערבבים גבינה עם אבקת אינסטנט פודינג, מרסקים בעזרת פטיש עוגיות פתי-בר, מניחים בכוס חד"פ קצת פירורי פתי-בר, יוצקים מעל את הגבינה, עוד קצת פירורים, ומקפיאים. טעמתי. האמת – לא רע בכלל. פשוט נורא, בסיסי מאוד בטעמים שלו, אבל טעים. אסף העלה רעיון להכין את המנה הזו לאימא – ואני הסכמתי בתנאי שנשדרג קצת…

אז את הפתי בר שידרגנו לפירורי שטרויזל שהכנו לפד, את הגבינה העשרנו בקצת משחת ווניל אמיתי וגם קצת ג'לטין שיאפשר התמצקות של הקרם בלי צורך להקפיא את העניין, הוספנו קצת ריבת משמש שהכנו יום לפני מהמשמשים המצויינים שמציפים את השוק בימים האלה, וקיבלנו קינוח מדהים, עדין בטעמים של גבינה ושל וניל ושל משמש, עם פירורי עוגיות שמהווים את הדבר היחיד שמכיל כמות שומן גבוהה יחסית, אבל עדיין, מאחר ומדובר בכמות קטנה יחסית, אז לא נורא.

שנתחיל? קרם גבינה-וניל עם שטרוייזל. כזה שאפשר להרשות לעצמכם גם אם אתם בדיאטה.

2013-06-15 19.13.45

להמשיך לקרוא מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

IMG-20120426-00145

כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

עמית אהרונסון מהבלוג "מדבר מהבטן" כתב בפוסט "גני ה(ת)ארוחה" שסיכם את תערוכת "מבשלים 2011" את הטקסט הבא:

דבר שהיה הכי בולט בעיני בתערוכה הוא שכמעט שום דבר בה לא הרגיש כאילו הוא מחדש לי (וליהונתן, שהתלווה אלי) משהו… אין בתערוכה הזו שום דבר שעדיין לא ראינו, פשוט כי התרגלנו לטוב – התרגלנו לראות בארץ הכל. עד לפני כמה שנים היו המון מוצרים שאי אפשר היה להשיג בישראל. קניית סכינים במאות ואלפי שקלים או מטבחים וציוד מטבח בעשרות אלפי שקלים הייתה משהו בלתי נתפס כמעט. היום, לעומת זאת, אפשר להשיג בארץ כל מה שרק תחשבו עליו בתחום הקולינריה – מתנורי עישון מקצועיים, עבור בחומרי גלם מיובאים ומשובחים מכל העולם, וכלה בתוצרת מקומית מצטיינת

יש משהו בדבריו של עמית, עשינו באמת התקדמות עצומה. איפה הימים שבה פסגת הגסטרונומיה הישראלית הייתה דוכן הפופקורן בטעמים במרכז רחוב דיזינגוף? אנחנו מזמן כבר לא שם – אנחנו יודעים כבר את טעמו של מייפל אמיתי ואורגני, משתמשים ברוטב דגים תאילנדי אמיתי ואפילו יודעים להבחין בין סתם "אצטו בלסאמיקו" אמיתי לבין משהו ש-"ישב ליד בלסאמי".

אבל יש לנו עוד הרבה להתקדם – בתחום חומרי הגלם, בעיקר הטריים, וגם בתחום "כלי העבודה" של המטבח עדיין יש לנו עדיין מה להתקדם. כשפנה אלי איש יחסי הציבור של "פור-שף" (4chef) ושאל אם יעניין אותי להשתתף באירוע לרגל השקת החנות החדשה שלהם בהוד-השרון, חשבתי כמה פעמים לפני שהחלטתי. כמו שאתם כבר יודעים אני בוחר בקפידה את אירועי הבלוגרים שאני משתתף בהם, ובתחילה זה היה נראה לי שיווקי מדי ובלי ערך, אבל אז נזכרתי בפוסט של עמית אהרונסון.

אלמלא כמה משוגעים לדבר שהשכילו להביא את המטבח העילי למטבח הביתי, לא משנה כמה מסעדני צמרת היו פותחים מסעדות על גבי ביסטרואים, לא משנה כמה שפים שיודעים ללהטט בין הסירים והמחבתות והפלנצ'ות היו, סצינת האוכל לא הייתה כיום כמו שהיא. נכון, יש גם המון אינטרס עסקי בפתיחת חנויות הציוד לחובבי הבישול, אבל יש שם גם לא מעט שיגעון. כשפנו אלי ממשרד יחסי הציבור של רשת "4chef" עם הזמנה להשתתף באירוע ההשקה של הסניף החדש שלהם בהוד-השרון, היה ברור לי שאני אשתתף ואעזור להפיץ את הבשורה. זו לא חוכמה לפתוח סניף בתל-אביב או בחיפה, אני שמח מאוד שלאט לאט מתחילים לראות חנויות שכאלה גם בפריפריה. לכו תדעו, יכול להיות שיום אחד תיפתח חנות כזו ביוקנעם.

טוב, אז חוץ מהמטרה הקדושה הזו של הפצת הבשורה, העובדה שהשף עומר מילר, שהוא אולי השף שאני הכי מעריך, מעביר סדנה באותו אירוע, "קצת" עזרה.

IMG_3250

להמשיך לקרוא כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

בשארית כוחותיו ותאניו של הבלוגר

לא משנה מה ומתי, ברגע שמישהו בסביבה שומע שאני עוסק (בחיים האמיתיים שלי, כלומר מחוץ לבלוג) בתחום האינטרנט, מיד עולות שאלות כגון "תגיד, איזה אנטי וירוס / מחשב נייד / מסך / הארד דיסק / מנוי לאתר פורנו" לקנות? ולא משנה כמה אני אסביר שאני בכלל לא מהתחום של מיחשוב אישי, שגם אני פונה ל- Help Desk בעבודה כשה- Word שלי לא עובד על הנייד, עדיין יתנו לי את המבט הזה של "אה, אז לא בא לך לעזור לי, הא? מנייאק".

ובחזרה לחיים הלא אמיתיים שלי, תקופת החגים מהווה תקופה לא קלה למי שסביבתו יודעת שהוא עוסק באוכל – כולם מחפשים איזה מנה עיקרית מעניינת, קינוח מעניין, מנה ראשונה לא סטנדרטית, והכתובת הראשונה היא הבשלן / בשלנית התורנית.

אני מת על זה.

אני אוהב "לראיין" את מי שמבקש ממני בכדי להבין בדיוק מה אוהבים אצלו, מה לא, מה בא לו, כמה זמן יש לו להכין… ומאז שיש לי בלוג זה בכלל פשוט (לבשל פשוט), אני יכול להפנות למתכון הרלוונטי, והופ – זכיתי בעוד חבר מאושר.

ובכל מקרה יש לי סטוק של לא מעט מתכונים שמשמשים כבסיס איתן לכאלה שמחפשים "משהו אחר". לדוגמה, הכנאפה עם ריקוטה תוצרת בית וסירופ דבש-לימון יכולה להפוך בקלות לקינוח לראש השנה עם תוספת של תפוחים מיובשים, והמתכון למוס השוקולד הקליל יכול להתאים לכל חג ולכל אירוע, ומאחר ושוקולד הולך מעולה עם דבש, הרי שהחלפת חלק מהסוכר בדבש ואולי אפילו תוספת של קצת שקדים מסוכרים (מזכיר למישהו טובלרון?) יכול להפוך גם את הקינוח הסטנדרטי הזה למשהו שמתאים מאוד לסיום ארוחת ראש השנה הקרובה.

המתכון הנוכחי אמנם לא הוכן לטובת ארוחת ראש השנה, אבל עם שינויים קלילים מאוד יכול להוות את הקינוח הבא שלכם. עונת התאנים ממש ממש קרובה לסיומה, וזו ההזדמנות שלכם להכין משהו שונה וקליל שיקנה לכם כמה נקודות זכות במשפחה. המתכון הזה הומצא לארוחה אצל חברים כשהיה לי ממש מינימום זמן להכין משהו, ומאחר ובעל הבית אוהב תאנים (הפוסט הקודם-קודם היה על קינוח שמבוסס על תאנים טריות שהוכן לכבודו)

DSC09271

יאללה – לעבודה – תאנים טריות ממולאות בקרם גבינה וקראמבל של דבש ושקדים במרק דובדבנים, נענע ודבש. נשמע מסובך? להגיד את זה לוקח יותר זמן מלהכין את המנה הזו. טוב, אני מגזים קצת, אבל זה כמעט נכון. אמנם המרק מורכב משלושה חלקים שונים שצריך להכין אותם בנפרד – קראמבל, קרם גבינה ומרק דובדבנים, אבל כל אחד מהחלקים מוכן בצ'יק צ'ק ובמינימום הכנה, והמחמאות שתקצרו בסוף שוות את הטיפה'לה מאמץ הזה. באחריות. וכשתגידו לכולם שזה אפילו דל שומן, אפילו הדודה הפולניה שלכם שטוחנת בלי הכרה ומתלוננת על זה שהיא לא מצליחה להרזות תיתן לכן נשיקה רטובה משהו גועל נפש דה-לוקס.

להמשיך לקרוא בשארית כוחותיו ותאניו של הבלוגר

שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

לרוב אני לא מצליח לתזמן את הפוסטים שלי מבחינת הרלוונטיות שלהם – אני לא מספיק להעלות פוסט על עוגת הגבינה שלי או על איזו פשטידה טובה לפני שבועות, וגם הפוסט לפסח יחכה כנראה לאיסור החמץ הבא. הפעם אני חורג ממנהגי ומפרסם פוסט יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון על עוגת הגבינה בכדי "לעמוד בזמנים" ולהצליח ולספק לכם נשנוש לגמר המונדיאל.

ביום רביעי האחרון הזמין אותי ש' לראות אצלו, יחד עם עוד כמה חברים, את המשחק בין ספרד לגרמניה. "מה אני צריך להביא?", שלחתי לו SMS. "לא נראה לי שצריך" – באה מיד התשובה. ברור. אני אגיע בידיים ריקות. בטח. בואו רק נגיד שבגלל הכנת מקלות הלחם שתיכף תלמדו להכין, איחרתי לש' ולא ראיתי את המחצית הראשונה.

למרות שאני לא מת על כדורגל, מאז הצבא אני רואה כמעט באדיקות את המונדיאל כל ארבע שנים. יש גם משהו מאוד כיפי בתערובת בירה-"תבעט יא דביל!"-פיצוחים-"גוווווווווווווווווווווווווווווול!", וכשזה מלווה לא רק בכדורגל מעולה אלא גם בחברה טובה, זה בכלל טוב. השנה ראיתי חלק מהמשחקים לבד (מה שלרוב אומר שלקראת סוף המשחק כבר נמנמתי והתעוררתי רק משאגות ה-"גווווווול!" של השדרנים), חלקם ראיתי עם הבן שלי, ואפילו את אחד מהם באחד הזמני איכות הכי טובים שלנו ביחד, יושבים בבר לא נורא רחוק מהבית, עם ערימה של שניצלונים, בירה בשבילי ומיץ בשבילו, רואים משחק, מקשקשים, מדברים על בנות ועל עוד דברים שפתאום נראים לו קצת שונה (הוא בן 10), ולי הוא פתאום נראה גדול מהר מדי. חלק אחר ראיתי עם ש', ד' ו-ג', או באותו הבר (רק בשעה הרבה יותר מאוחרת ועם הרבה יותר אוכל ועשן, ובירה) ואת המשחק האחרון של חצי הגמר, כמו שאמרתי, ראיתי בסלון של ש' על מסך ה- HD שלו (ד' טוען שהשחקנים רצים בטלוויזיה שלו הרבה יותר מהר, המלצנו לו שישדרג מ- 14 אינץ' למשהו קצת יותר גדול).

למרות שזה לא קשור לחלוטין לאוכל, זה הזמן לפרגן לגוף שאנחנו לא רגילים לפרגן לו – ערוץ 1 הרים הפקה מדהימה לדעתי, איכותית, עם אולפן שנראה אליפות. כולל מסך שאפשר לצייר עליו עם האצבע ושמהווה אטרקציה לכל אחד מהפרשנים – "אם הוא הולך לכאן" (מצייר חץ עם האצבע) "אז ההוא לא היה יכול להגיע לכאן" (כנ"ל) "וכל האזור הזה היה מוגן" (סימון של חצי מעגל) "והגול הזה כמובן שלא היה קורה" (נקודה עם האצבע על השער).מה אני אגיד לכם, הזכיר לי תרשימי קרב משיחות מורשת-קרב בצבא, רק היה צריך לסמן איפה החטיבה המשוריינת ואיפה אוגדת החי"ר הממוכנת. בקיצור, מגניב, לא מתאים לערוץ אחד שמצטייר לנו כמשהו שנתקע בימים של השחור-לבן והשעון מחוגים של "מבט לחדשות". ואתם יודעים משהו, פתאום התחלתי לראות תוכניות בערוץ אחד, לפני ואחרי הכדורגל ואפילו בלי קשר. "איכות זו לא מילה גסה". וואללה. אז כנראה שאני לא אהפוך להיות צופה קבוע של וויצטום או של שיעמומונים שיש שם, אבל יש שם כמה יהלומים.

ולענייננו, כבר הרבה זמן שאני מחפש סיבה להכין את מקלות הלחם של אורי שפט, ירום הודו, ממאפיית לחמים. אורי הוא אופה בחסד, שמוציא לדעתי את הלחמים הטובים ביותר בשכונה היום, לקח את הגנטיקה שלו ואת החלום שלו הכי רחוק שאפשר – אורי לקח את החלום שלו ולמד בדנמרק שם יש לו גם קרובי משפחה. מי שעדיין לא מבין מה הקשר – דנמרק (ולא תימן) נחשבת לאם כל האומות בכל הנוגע לבצקים. לפעמים נראה כי כל ההשפעה שלהם על העולם היא בעיקר במה שנהוג לכנות בבתי הקפה זוועתיים "עוגת בוקר" ובמקומות שקצת יותר מכבדים את עצמם "מאפה" ובכאלה שממש מכבדים את מה שהם עושים "דייניש קינמון / דייניש גבינה" וכד' (ובאנגלית Danish) – אבל "דייניש" זה רק ההתחלה. בדנמרק, כמו שרוב מדינות סקנדינביה יש המון סוגים של לחמים, שעושים שימוש בחומרים מעניינים כמו דגנים מאפיינים כמו שיפון, שיבולת שועל ועוד. את אורי הכרתי בסדנת לחם שהוא העביר בתערוכת מבשלים 2010, ואחרי שהייתי כבר מאוהב בלחמים והמאפים שלו, הפגישה איתו (וספר חתום שקניתי באותו מעמד) רק גרמו לי להעריך מאוד גם את האיש עצמו ולא רק את המאפים. אתם יודעים שיש לי רגישות לשפים ואנשי אוכל מובילים שלא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת בבוקר, ואורי הוא בדיוק כזה – איש פשוט, חביב, ידען, שיודע לעשות כיף לאנשים בפה ובלב ולא חושב שזה הופך אותו לאלוהים. אדם כלבבי.

DSC08939

ההזמנה לראות משחק כדורגל התאימה לי כמו כפפה ליד – המקלות הללו, שהם שונים לחלוטין ממקלות הבצק הפריכים שמכינים מבצק עלים או בצק פריך, "מעניינים את הפה" בזה שהם מאוד פיקנטיים, עם מרקם מעניין ולעיס (מה שאומר שאורך הזמן שמתעסקים איתם בפה הוא יותר ארוך מקרקר או מקל פריך) ועם טעם מגניב שנובע מהתערבבות של המון טעמים – הבצק (עם קמח השיפון), הזיתים, הגבינות… מעולה.

לצערי לי יכולתי לעמוד בכל הדרישות שמכתיב המתכון המקורי, אז שיניתי אותו כך שיתאים בצורה מלאה למה שהיה לי נגיש בבית.

להמשיך לקרוא שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

מבחינתי, חג השבועות, עם כל החשיבות הדתית-לאומית שלו, הוא חג שמנוגד לדת שלי האישית. כתבתי על זה בשנה שעברה ואני לא ארחיב. אבל בגלל זה ובהתאם לזאת, אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעשות משהו שונה, אבל מצד שני כן עם גבינה וחלב וכל החארטה הזה, בכדי בכל זאת למיליוני המעריצים של הבלוג ברחבי העולם (והיקום בכלל) משהו מיוחד לשבועות, הנה מתכון למשהו באמת שונה.

אם יש משהו שאני אוהב במטבח, זה את המילה (והביצוע) "ואריאציה". אם יש משהו שאני אוהב מאוד לעשות, זה לקחת תבשיל "קלאסי" או "מסורתי", ולהכין משהו שמשתמש באותו רעיון או באותה טכניקה או באותו שילוב חומרי גלם, אבל בצורה ובטעמים קצת שונים מהמקור. למרות שאין לי בעיה לאכול את אותו אוכל יום אחרי יום אחרי יום, כשאני מבשל לעצמי ולמשפחה אני חייב גיוון, וואריאציות הן דרך מצויינת לגוון מצד אחד, ולהיצמד לרעיונות שעובדים ומצליחים מצד שני. וחוץ מזה, מאחר ואני משתדל מאוד לבשל דל שומן, וואריאציות הן הרבה פעמים חובת המציאות. דוגמאות רבות אפשר למצוא בבלוג – החל מ- "כדורי הבשר האיטלקיים", עבור דרך שדרוג של ה-"קניש בשר" הסטנדרטי וכלה ב-"ביף פילונגטון" שהיה כאן בשבוע שעבר ומהווה וואריאציה דלת-שומן וקלוריות ל-"ביף וולינגטון" האלמותי.

מי מכם שכבר נמאס לו להכין בכל שבועות את אותה עוגה אלמותית שכולם אוהבים, והיא באמת מצויינת, אבל מה לעשות, נמאסה – הגעתם למכון הנכון. אנחנו נאלתר על אחת מאושיות המטבח הערבי, אילתור שיכול להיות שיעלה לי בחיי רק בגלל החוצפה של אשכנזי יהודי שמעז לגעת בלב ליבה של סצינת הקינוחים הערבית – הכנאפה.

מי מכם שזוכר, לפני כחודשיים הוזמתי למפגש בלוגרים שתכליתו עסקה בשמן של יד-מרדכי. כשיצאתי משם, היה ברור לי מאיזו סיבה כלשהי שאני הולך להכין כנאפה, ולטגן אותה בשמן זית. נשמע מוזר? אני דווקא מאוד אוהב את הטעם העדין של שמן הזית בדברים מתוקים, למרות שלא יוצא לי להשתמש בשילוב הזה מספיק. ככל שהתקדמתי בלעצב לעצמי את המתכון, הבנתי שאני הולך להכין משהו שונה לחלוטין, שישמור על המרקם והטעמים הבסיסיים אבל יוסיף גם המון טעמים חדשים מסביב, כאלה שלא מוצאים בכנאפה "קלאסית". פתאום היה ברור לי שאני חייב לייצר וואריאציה שהיא גם דלת שומן יחסית לכנאפה הרגילה, וגם אם היא עזה בקלוריות בגלל סוכרים, נוכל להוריד הרבה יותר קלוריות אם נקצץ את השומנים.

DSC06644

אז יאללה, אודרוב, לעבודה – כנאפה עם שמן זית עם ריקוטה תוצרת בית עם נגיעות של ריבה בסירופ דבש-לימון.

להמשיך לקרוא ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

תיקון עוולה היסטורית

עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?

רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.

בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.

DSC04516

להמשיך לקרוא תיקון עוולה היסטורית