שניים במחיר אחד – קארי אינדו-תאילנדי

כשהתחלתי את הדיאטה אצל מלי תבור ב- "איזון", אחד מחוקי הדיאטה היה נראה לי קשה עד כדי גבה-גלי. לא, זה לא היה הוויתור על השוקולדים בלי הכרה, גם לא הספורט, גם לא ההקפדה על כמויות הפחמימות שאני דוחס לעצמי בכל ארוחה.

הירקות.

הירקות היוו את הבעיה הגדולה ביותר.

"סלט גדול, בערך משתי עגבניות ושני מלפפונים בכל ארוחה גדולה". "אתה יכול גם לאכול ירקות מבושלים, בערך באותה כמות", "אתמול עוד פעם לא אכלת מספיק ירקות בארוחת הצהריים שלך, אתה חייב להקפיד על זה".

זה עלה לי בדם בהתחלה. ממש לא אהבתי ירקות פעם, בעיקר לא ירקות טריים, אבל בכלל ראיתי בהם מין סוג של נלווים, נותני טעם, אף פעם לא משהו שצריך לאכול בכמות גדולה.

הדיאטה של איזון, שחלק ממנה מבוסס על שליטה בכמויות הפחמימות שנכנסות לגוף בארוחה אחת (מאחר ואם אוכלים כמות גדולה מדי, הגוף משחרר אינסולין שגורם, הפלא ופלא, לאקסטרא-פחמימות האלה להפוך למאגרי שומן), ולירקות יש כאן תפקיד כפול – הראשון והמוכר הוא למלא את הקיבה במשהו שיש לו ערך פחמימתי נמוך יחסית, והשנייה היא למלא את הקיבה במשהו (=סיבים) שיפריע לפחמימות להיספג מהר מדי במחזור הדם.

מספרים על קיבוצניק אחד ששלחו אותו בימי הפלמ"ח לצפות ולדווח על הוצאה להורג של פלמ"חניק אחר שנתפש על ידי הבריטים. "נו, מה היה?", שאלו אותו כשחזר. "מה אגיד לכם, יוסק'ה עשה בהתחלה תנועות עם הרגלים, אחר כך הוא כבר התרגל". כך גם הרגשתי בשבועות הראשונים עם הירקות. התרגלתי. לעסתי את הזוועה הזו, שמעולם לא היו לה הורים, כי הייתי צריך.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ולא מעט קילוגרמים הושלו ממני, ובדרך למדתי לאהוב ירקות. כל כך לאהוב עד שהיום, בארוחת צהריים, אם אני לא אוכל ירקות אני פשוט מרגיש שמשהו חסר לי. פעם, הרגשתי את זה רק כלפי הבשר שאכלתי בארוחות שלי. היום, אני מרגיש את זה גם כלפי האוכל של האוכל שלי. רומנטיקה.

ופתאום, כל מתכון שחיפשתי, כל ארוחה שהכנתי, הייתה צריכה להכיל מספיק ירקות בכדי שהארוחה תיספג לאט ובכמות מתאימה של פחמימות. באחד מהשיטוטים שלי מצאתי קארי ירקות הודי שמהווה בסיס כמעט לכל מה שרוצים – דגים, בקר, חזה עוף… הכל. ובעצם, אם משנים את התיבול שלו, אפשר לקבל גם קארי בסגנון תאילנדי לחלוטין. הבעיה עם קארי הודי, בהקשר הדיאטטי, היא העובדה שלרוב הוא מכיל גם כמות לא קטנה של חלב קוקוס שהוא שמן מאוד ולא ממש עומד בקנה אחד עם דיאטה, וגם לכך, תיכף תראו, מצאתי פתרון עוקף שומן.

בביקור האחרון שלי בעמק הסיליקון בארה"ב, הוא ערש האוכל האסייתי, שלח אותי ש' לאכול במסעדת פועלים תאילנדית הממוקמת באחד מהאזורים היקרים יותר בקליפורניה – רחוב קליפורניה ב- Palo Alto. שם, במסעדה שנקראת Thai Lotus או משהו דומה, אכלתי קארי דלעת מעולה שהוגש בתוך דלעת.

המנה הזו הוכנה עבור מ', מהצמד "ש' ו-מ'", שהיא חצימחונית לא עלינו, ורוטב הקארי היווה בסיס מצויין לנתחים בגודל בינוני של דג פלמוד, דג מצויין שאפשר להשיג אותו טרי בחנויות הדגים האיכותיות הקרובות למקום מגוריכם, במקרה שלי – "שלדג" בטבעון, שלא משנה כמה פעמים אבקר שם, תמיד אצליח ללמוד עוד משהו ולהכיר עוד דג ועוד משהו. הפעם היה זה הפלמוד שאני בטוח יבקר אצלי במטבח עוד כמה פעמים (גם, נראה לי, בתוך סביצ'ה), אבל עוד חזון למועד.

אין משהו חינני ברוטב קארי, בטח לא ברוטב הקארי שתיכף תפגשו – הוא לא מצטלם טוב, לא פוטוגני בכלל. כשחושבים על זה, אוכל משחתי אף פעם לא מצטלם טוב. ובכל זאת, הפוסט הזה הולך לגלות לכם את אמריקה. טוב, לא את אמריקה, אבל קצת את הודו ואולי גם את תאילנד, ואולי גם עוד מקומות.

2013-10-18 20.36.39

קצוץ דג-דג

לדעתי אחד הדברים המגניבים ביותר בבישול ובלבשל זו היכולת של המבשל להשתולל ולהמציא ולחדש. זה כיף גדול שאפשר פתאום לרצות משהו, לדמיין אותו בראש, ממש לטעום אותו בדמיון, ולהוציא אותו לידי ביצוע בצורה קלה יחסית. לא תמיד זה נטעם כמו שזה דומיין, לא תמיד זה הצלחה גדולה, אבל אתם יודעים משהו, לפעמים הדרך היא החשובה. אם בא לכם, אני רוצה לקחת אתכם היום בדרך הזו, מהרגע שבו דמיינתי מנה מסויימת עד שהיא הוגשה לשולחן – למה בחרתי בחומר גלם כזה או אחר? למה בחרתי בשילוב הטעמים שבחרתי בו? למה הטכניקה הזו ולא טכניקה אחרת? אני באמת לא חושב שאני איזה ממציאן אדיר, כל מה שאני עושה זה לקחת מנות שאני מכיר, טכניקות שאני מכיר, חומרי גלם שאני מכיר ומנסה לחבר בין הכל. המנות שאני ממציא הם מנות מאוד "ארציות", שום דבר מסוג המנות ששפים גדולים מעולם כוכבי המישלן ממציאים, אלא משהו שאפשר בקלות לעשות בבית.

נורא קל לשף דגול להמציא מנה שעושה שימוש בבישול מולקולרי ובטכניקות שדורשות חומרי גלם מיוחדים או כלים מיוחדים (או סו-שף ושניים עשר טבחים), אבל הרבה יותר קשה, במסגרת מטבח של מסעדה, להוציא מנה שאפשר לדמיין אותה גם בהכנה בבית. יש כאלה כמה שפים בארץ, לא הרבה, ואם אתם מכירים / מוקירים כאלה –  אשמח שתשאירו את שמם בתגובה, אני מאמין גדול בפירגון למי שמגיע.

אז איך הכל התחיל?

חוזרים מטיול קיץ בגרמניה. ארץ מדהימה, אנשים יפים ונחמדים ומקבלים תיירים מאוד, עם אוכל פשוט מדהים. כבד מאוד, אבל מטריף. אחרי 11 ימים שם, ש- 7 ימים מהם היו ימי גשם והטמפרטורות נעו באיזור ה- 15-19 מעלות, בזמן שבארץ הקודש היה, כמו שאחד מהמש"קים מהמילואים שלי אמר – "48 מעלות בצל, ולא היה צל". מה רב היה ההלם כשהטייס אמר משהו כמו "אנחנו לקראת נחיתה בנתב"ג, השעה המקומית היא חצות ועשר דקות, הטמפרטורה היא 29 מעלות". 29 מעלות בשתיים עשרה בלילה? הלו, נהג, תעשה יו-טרן, חוזרים לפרנקפורט!

נוחתים.

תור מטורף בביקורת הדרכונים. מה עוזר לי הכרטיס של ביקורת הדרכונים הביומטרית כשהילדים צריכים לעמוד בתור הנוראי והמיוזע הזה? טוב, מתפצלים, אני הולך להביא את המשלוחה מהדיוטי פרי ואת המזוודות, ושתחייה סובלת עם הילדים בתור.

יוצאים החוצה.

תופת. עוד מעט אחת בלילה, משהו כמו 30 מעלות חום ו- 600 אחוזי לחות. כרגיל, כמו שמן אמיתי, אני כבר חושב מה אוכלים מחר, הרי אנחנו כבר בארץ, ואי אפשר להשתמש כל הזמן בשירותיהן של מסעדות, כלומר צריך לבשל. מה אוכלים בחום הזה? בדרך הביתה אני חושב לעצמי ואין לי שום מושג מה אני מבשל מחר.

למחרת ביום שישי, בחום נוראי של 38 מעלות, אחרי 11 יום של נקניקיות, סטייקים, נקניקיות, גולש מבשר צבי, נקניקיות, שפצל'ה ועוד כל מיני נקניקיות ומאכלים כבדים שמתאימים למזג האוויר הקריר של גרמניה, אפילו לי כבר לא התחשק בשר. לא הייתי צריך ממש לשכנע את זוגתי שתחייה שנלך הפעם על דגים. דגם מתקשרים אצלי עם אוכל קליל.

מטבח נוסף שמתקשר לי המון עם קלילות, כנראה בגלל שפע הטעמים הרעננים והחריפים שבו, הוא המטבח התאילנדי. ומאחר שהוא גם מטבח חריף מעט, שגם הוא טעם שמתחבר לי עם קיץ (למרות שלוגית זה לא אמור להיות ככה – מחריף מזיעים וזה לא שאנחנו צריכים עוד סיבה להזיע…), אני בכלל בכיוון.

הייתי מת לספר לכם שאת המנה הזו אכלתי על החוף בתאילנד, על איזה חוף לבן עם שקיעה מדהימה ורהיטי קש או משהו דומה, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודע אם יש מנה כזו בתאילנד, אבל אני החלטתי שאני מכין קבב דגים עם טעמים אסייתיים, וזהו. בדרך מהלימודים ביום שישי לקניות, אני כבר יודע מה יהיה בתוכו – יהיה בצל קצוץ, ושום, ועגבניות, וכוסברה קצוצה דק-דק, ופלפל חריף, ומשחת קארי אדומה, ורוטב דגים קצת.

וליד יהיה איזה רוטב. בדיוק כמו הטחינה שבאה ליד הקבב הבשרי, אני רוצה משהו ליד אבל לא טחינה. משהו שונה. במרקם של טחינה אבל לא.

הכל כבר התחיל להתחבר בראש – דג קצוץ דק אבל לא מדי, בטח שלא טחון, הירקות, ההטעם המעקצץ של משחת הקארי והריח המסריח של רוטב הדגים שהוא בלתי נסבל לבד אבל כל כך מדהים כשהוא ביחד עם כל הטעמים שצוינו למעלה.

DSC04095

ס… סב… סב… סביצ'ה (טייק וואן)

אני לא מת על דגים. אני לא שונא אותם, לא אוהב אותם יותר מדי, יש מעט מאוד מקרים שאם יהיה על השולחן בשר, עוף או דגים ואני אלך על הכיוון של מנת הדגים, למעט אולי אם יהיו שם את קציצות הדגים של חמותי. כשמדובר על דגים נאים אני בכלל לא בעניין – לא דג מלוח, לא סשימי, לא אוהב את זה.

אז מה לעזאזל אני עושה כאן עם פוסט על סביצ'ה כשאני לא אוהב סשימי? כי סביצ'ה זה בדיוק ההפך מסשימי – מבלי לזלזל לרגע בתפקידו של הדג במנה, בסביצ'ה (לפחות באלה שאני אוהב) יש מספיק טעמים מסביב שנותנים למנה את ה-"אומפפפף" – גם מבחינת טעמים וגם מבחינת מרקם. הסביצ'ה מבוססת על דג טרי ש-"מבושל" במהירות בחומצה עם טעמים מסביב שלא מכסים את טעמו ועדינותו של הדג אלא רק מוסיפים לו.

בהמשך ישיר לפוסט הקודם על מרק הטרטור/ציזיקי, סביצ'ה היא מנה כל כך מתאימה לקיץ שזה פשע לא להכין אותה בעונה הזו – מנה קרה, עם טעמים רעננים שעושים נעים בפה. מה צריך יותר?

יש לא מעט השערות מה מקורה של הסביצ'ה. דבר אחד ברור – הסביצ'ה נפוצה מאוד באמריקה הדרומית והמרכזית, ואפילו נחשבת למאכל הלאומי בפרו. מקור המילה הוא כנראה המילה "אסקבצ'ה" בספרדית ("חמוצים"), אבל יש עוד המון השערות בוויקיפדיה, ואפילו נחשד קשר למילה הערבית סאקבאג' שמשמעותה "לבשל בחומץ". בכל מקרה, לכל הוואריאציות של המנה הזו (ויש לה אלפי וואריאציות) יש כמה מאפיינים שתמצאו בכל הוואריאציות – דגים סופר טריים, חומצה שתבשל אותם מעט (לרוב ליים או לימון), בצל (מכל סוג – לבן, אדום או ירוק או שילוב שלהם), ולרוב צ'ילי שנותן קיק נוסף חוץ מהחומצה. בחלק מהגרסאות מוסיפים כקונטראסט טעמים מתוקים, בין אם ברוטב ובין כמרכיב משמעותי ומורגש יותר במנה מבחינת מרקם.

בגרסה הנוכחית (שלדעתי היא תהיה הראשונה מני כמה לאור ההצלחה שלה) תמצאו את כל המאפיינים ה-"רגילים" – דג טרי שבטריים, לימון, צ'ילי, בצל ירוק – ועוד כמה תוספות טעם לא שגרתיות שנותנות וואחד "אומפפף" למנה.

DSC02995

להמשיך לקרוא ס… סב… סב… סביצ'ה (טייק וואן)

מ… מר… מרי… מרינייר

לפני שאני אתחיל בפוסט עצמו אני רוצה לעשות משהו שאני חושב שמעולם לא עשיתי. הבלוג הזה עוסק בבישול, וקצת בחיים שלי ובמסביב. הוא נועד לעשות טוב לקוראים שלי וגם לי ולמשפחה שלי. הפעם הפתיחה הולכת לעסוק במישהו אחר, וגם אם זה קצת יגרום למישהו אי נוחות, זה המעט שאני יכול לעשות לזכרו של חבר יקר.

בשבת האחרונה נפטר, באמת שבהפתעה, אלון ליכטנשטיין. את אלון אני מכיר בערך 7 שנים, מאז שהתחלתי לעבוד בסיסקו, במהלכן אלון גם התחיל לעבוד בסיסקו והפך להיות קולגה. אלון נפטר ביום שבת האחרון מדום לב בזמן אימון שחייה. קשה לי מאוד לחשוב על אלון ולדבר עליו במושגי עבר, ובכל זאת אני מרגיש שאני חייב לספר לכם שאלון היה פשוט בחור טוב. במילון, ליד המונח "בחור טוב" יש תמונה שלו – היה לו חיוך שובה שהוא השתמש בו תמיד, הוא היה אמיתי, ישר, כנה, חבר טוב, קצת פולניה לחוצה אבל גם ידע להינות מהחיים שלו. במהלך הגירושין שלו היו לנו לא מעט שיחות עומק שבהן הכרתי גם עוד נדבכים של האישיות שלו – אלון היה בחור רגיש, שלא רצה לפגוע באף אחד, גם באלה שפגעו בו. אני חושב שזה אחד האלמנטים שהתוו את החיים של אלון – לעשות את המקסימום תוך כדי שהוא מוודא שכולם מרוצים ואף אחד לא נפגע. כזה חבר כל אחד היה מת שיהיה לו. אלון, אני אתגעגע אליך. משהו בהליכה הפתאומית שלך קרע לכל מי שהכיר אותך חתיכה מהלב, אתה תהיה בלב שלי תמיד.

ובחיתוך חד ומהיר, נחזור לתכנית השידורים הרגילה שלנו. קשה לי, קשה כנראה גם לחלק מהקוראים שלי שהכירו את אלון ואולי גם לאלה שלא, אבל אלה החיים.

לפני כמה חודשים קניתי קופונים לחנות "שלדג" שכבר סיפרתי עליה לא מעט – כנראה אחד המקומות היחידים באיזור שלי שיש בה גם חומרי גלם מצויינים וטריים, אף אחד לא מנסה לעבוד עליך (די נמאס לי ממוכרי דגים, בעיקר בדוכנים בסופר, שמנסים לדחוף לי דג עם עיניים אדומות, זימים אפורים ועור מקומט כאילו מדובר על הטופ של הטריות) וכשאין את הדג הספציפי שאני מחפש יש את הידע לתת לי תחליף שגם מתאים לשימוש שאני מתכנן – נשמע טריוויאלי, אבל אחרי הפעם הראשונה שמוכר דגים ימליץ לכם להכין סושי מקרפיון (נשבע לכם שזה קרה לי פעם בדוכן בסופר), אתם כבר לא תזלזלו בתכונה הזו…בכל מקרה, הקופונים נשכחו כרגיל מליבי ובוקר שבת אחד הזכירה לי זוגתי שתחייה שיש לי קופונים, ונורא בא לה דגים. הבן הגדול גם הוא הצטרף לחגיגה, דרש את מנת השרימפסים שלו, הקטנצ'יק גם הוא לא טמן ידו בצלחת והופ – אני בדרך יחד עם הבן הגדול בבוקר של שבת לעשות קניות בשלדג (אה כן, עוד תכונה מצויינת היא שהם פתוחים בשבת בבוקר).

את המנה הזו, מולים ושרימפס מרינייר (מולים ושרימפס במרינדה, בתרגום מצרפתית), תוכלו להגיש בתור מנה ראשונה ומרשימה (אפילו בארוחת החג למי שממש לא מקפיד על כלום וכלום), וגם כמנה עיקרית – מה שבא לכם.

הרעיון בהתחלה היה להכין דג למנה עיקרית ושרימפסים למנה ראשונה, אבל אחרי שיחה ארוכה עם אילן מ-"שלדג" שבמהלכה הוא החליט להוסיף לי שקית מולים on-the-house, נאלצתי לחשוב קצת על מה לעשות. בקיצור, לבסוף הוחלט על פילה דג במחבת au natural (טיפ-טיפונת שמן זית, מלח ופלפל שחור, וזהו) ועל מולים ושרימפסים מרינייר. ביקור בחנות הירקות ליד הוליד שני ראשים של שום ירוק, קצת כרישה ועוד כמה ירקות, ואת הראש והעצמות שנשארו אחרי שב-"שלדג" פילטו לי את הדג ייעדתי לבסיס המרינייר.

DSC02816

להמשיך לקרוא מ… מר… מרי… מרינייר

מתאילנד באהבה

הימים האחרונים רוויים בעשייה ובהתרגשות – גם בעבודה, גם בלימודים וגם במטבח. כמו שאתם בטח כבר יודעים, ביום שלישי הקרוב אני הולך לבשל יחד עם טל מהבלוג "מה יש לאכול?" – או כמו שהארוע הזה יותר מוכר בכינויו – "טל ויובל עושים את קורדוברו", מה שמכניס נדבך נוסף של התרגשות לעניין במטבח.

אז אם עוד לא קראתם את הכתבה ב- NRG או את זאת ב-"גלריה" של הארץ, זה הזמן. ואם עוד לא הזמנתם מקום ביום שלישי, אני מציע לכם לנסות ולהזמין (השמועות מספרות שיש כרגע מקום רק במושב של 21:30, המושב הראשון מפוצץ) אם בא לכם לאכול טוב ואולי לפגוש אותי ואת טל.

Blogerim011

ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, זה כנראה בגלל שאתם לא חברים בקבוצת הפייסבוק של "פשוט מבשל פשוט" – אז זה הזמן להצטרף. אם הייתם חברים בקבוצה, כבר הייתם מקבלים הזמנה לאירוע של יום שלישי.

לפני כמה שבועות קניתי לזוגתי שתחייה ולעצמי "תרמומיקס" – באמת אחד ממכשירי המטבח הכי מוצלחים שאי פעם תפגשו, אם לא ה-, כמאמר קשת ליבליך מארץ נהדרת. ומאחר ואחת הסיבות לקנייה שלו הייתה לפשט את המטבח בעבור אישתי, ביום שישי האחרון החלטנו זוגתי שתחייה ואני שאנחנו מבשלים ביחד. "בוא נכין טום-יאם", אמרה לי שתחייה, ואני הסכמתי בשמחה. כמובן שאני עם מרק לא שבע, אז הוספתי גם תכנון לזוג דגים מאודים בסגנון תאילנדי, ועוד קצת ירקות וכמובן אורז לבן, שבלעדיו שום ארוחה תאילנדית לא מושלמת.

DSC01260

 

להמשיך לקרוא מתאילנד באהבה

הלו, יש פה מיסו?

כשאני מתכנן להכין מנה, אני לרוב כבר מתכנן את הפוסט – מה אני אכתוב, מה יהיה סיפור המסגרת, מה תהיה הכותרת… הפעם ידעתי באמת מה אני אכתוב, ומה, ואיך. המון זמן שאני רוצה להכין את המנה הזו – מנה של סלמון במיסו, שמבוססת על מתכון של השף ניצן רז מ-"סושי סמבה" שפורסם ב- YNET. סיפור המסגרת שהייתי בטוח שאני אכתוב עליו, הוא המיסו ולאו דווקא הסלמון. מיסו הוא אחד מחומרי הגלם הבסיסיים בעולם הבישול היפני, שמשמש כתבלין לכל דבר. אנחנו מכירים את המיסו בעיקר מ-"מרק מיסו", אבל יש עוד הרבה מעבר לכך. יום אחד אספר לכם על הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם מרק המיסו (באי שכוח-אל שנקרא סאייפן, אחד מאיי קבוצת מיקרונזיה), אבל אני אקצר ואגיד לכם שפעם מרק מיסו היה מבחינתי "מרק עם טעם נוראי של ים", והיום – הוא אחד המרקים שאני יותר אוהב. כמו שאמרתי, נורא רציתי להכין את המנה הזו, אבל עוד לא הייתה לי הסיבה.

ארוחת הסילבסטר שכבר דיברנו עליה בפוסט של מרק הערמונים והארטישוק הירושלמי הייתה הזדמנות כזו, אבל במהלך הכנת המנה הבנתי פתאום שהתוכן של הפוסט הולך להשתנות מקצה לקצה. המיסו כבר לא היה הכוכב של המנה, אלא דג הסלמון.

מ', שאירחה את הארוחה, סיפרה לי לפני כמה זמן על חנות דגים בטבעון בשם "שלדג". מאחר ואני לא חובב דגים יותר מדי, לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם המידע הזה, אבל כשהתחלנו לתכנן את התפריט לארוחה והבנו שאנחנו מכינים סלמון. מ' הודיעה לי חגיגית שהיא הולכת להזמין "סלמון טרי" משלדג. "הם מביאים סלמון טרי ישירות מנורווגיה". וואו. סלמון טרי מנורווגיה. וואו. הרי אני קונה בעיקר דגים טריים, אפילו את הסלמון אני קונה טרי בדוכן הדגים בסופר (עוד לפני שערוריית דלידג). כמה כבר "סלמון טרי ישירות מנורווגיה" יכול להיות שונה? כשקיבלתי לידיים את חומר הגלם והתחלתי לעבוד איתו, הבנתי שזה לא "וואו", אלא גם "לא יאומן", ו-"מדהים", ו-"איך לא הכנתי משהו כזה בחיים?".

image018

לא, לא מדובר פה בעריכה גרפית של התמונה – זה הצבע של סלמון אמיתי. תשכחו כל מה שאתם יודעים על סלמון. תשכחו מצבע וורוד דלוח-אפרפר. מתברר שסלמון טרי הוא בצבע כתום עמוק כהה. אני מנסה כבר 3 דקות למצוא משהו עם צבע דומה, ולא ממש מצליח, אבל דבר אחד אני חייב להגיד – זה לא מזכיר שום דבר שאי פעם ראיתם, לא בצורה, לא במרקם, ובטח שלא בטעם. זה הזמן לחשוף שהיינו קצת "קצרים" בכמות של הסלמון, ולמרות זאת במהלך החיתוך לא הצלחתי להימנע מלחתוך לי פרוסות דקיקות דקיקות ולנשנש אותן כשהן נאות לחלוטין, ממש סשימי ברגע…

להמשיך לקרוא הלו, יש פה מיסו?

זיכרונות רומנטיים מהודו

שי ומ' הם זוג חברים חדשים שלנו. הזוגה שתחייה מתאמנת עם מ' באותו חדר כושר, ומשם לפה הפכנו לחברים. ד"א – לרוב אני מתייחס למתארחים בבלוג בשמם הפרטי, הבעיה כאן שנשים שנושאות שם כמו מ' יש בערך שתיים בארץ, ועוד אחת-שתיים בכל העולם, אז מפאת צנעת הפרט – אני נותן לה להרגיש כמו ראש השב"כ, או לפחות הסגן. שי ומ' חזרו לא מכבר משהות די ארוכה בארצות הברית – שי הוא מין סוג של סטארט-אפיסט סדרתי, ובעוד אנחנו מדברים הוא כבר בארה"ב מחפש לו לקוחות לסטארט-אפ הבא. הלוואי עלי.

מ' וצאצאיה התארחו אצלנו לארוחת שישי (שמענו ששי קינא מאוד בזה שהוא לא הוזמן, מה שאומר שכנראה "נאלץ" להזמין אותם שוב כשהוא יחזור ארצה). חבר אחר (חיימון) הדליק אותי לא מזמן על אוכל הודי וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לנסות את כוחי במטבח הזה.

הרומן שלי עם המטבח ההודי מתחלק לשני חלקים – שתיים-שלוש ארוחות במסעדות הודיות מצוינות בלונדון, ובערך שלוש מאות ארוחות במסעדת "טנדורי" בישראל, באמצע שנות התשעים. למסעדת "טנדורי" בהרצליה יש מקום חם מאוד אצלי בלב, לא רק בגלל שלדעתי האוכל שם מעולה, אלא גם ואולי בעיקר מאחר ובמסעדה הזו אמרתי פעם ראשונה לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה (אז עדיין חברתי אחרי שבועיים-שלושה). אין כמו רומנטיקה מתקתקה של גילאי שנות העשרים מעל צלחת של מיקס גריל מהטנדור (מעין "טבון" הודי). יש סיכוי שיש מסעדה אחת או שתיים בשאנז אליזה או במונמארטר בפריז שזה היה מתקבל בה יותר טוב, אבל בכל זאת, זה היה לא רע בכלל – הזוגה היא אותה זוגה מאז ועד היום, אז כנראה שמשהו עבד שם. למרות זאת, אני חושב שבעשר שנים האחרונות היינו שם רק פעם אחת, אנחנו חייבים לחזור לארוחה דומה (אולי ביום הנישואין ה- 13 שלנו הממשמש ובא).

האמת שרוב המנות שאכלתי ב-"טנדורי" היו טובות מאוד, אך אחת זכורה לי – איך אפשר לשכוח את ה-"צ'יקן טנדורי" שמנצנץ בכתום זוהר מהצלחת. למרות שהמסעדה חשוכה משהו, עדיין הכתום הזוהר שלה מושך את העין כל כך. מין סוג של צ'יקן-טיקה שעשוי באותו תנור, אם אני לא טועה בבישול איטי מאוד. מה רבה הייתה האכזבה שקראתי פעם שהצבע האדום לא ניתן למנה על ידי גדילי הזעפרן היקר, אלא על ידי צבע. צבע מלאכותי. כשנגמר הכתום אפשר לערבב קצת אדום וקצת צהוב – וראה זה פלא – כתום זרחני שאפשר לסמן איתו נת"בים בשטח (נקודות תורפה בטיחותיות – מין ביטוי צבאי מתפלצץ לבור או חריץ בקרקע). אבל בכל מקרה, הטעם, הטעם, הטעם…

אז יאללה – לעבודה. היום נכין צ'יקן טיקה, קארי דגים הודי וואריאציה על "אלו גאבי", שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרובית ("אלו" ו-"גאבי" בהתאמה).

 

מידע כללי על בישול הודי לפני שמתחילים:
חלק גדול מהמתכונים ההודים מתחילים בטיגון או קליית התבלינים היבשים. הטיגון נעשה לרוב במעט מאוד שמן, ומוציא מהתבלינים המון המון טעמים. אפשר לוותר ולהשתמש אפילו בתבלינים טחונים במקום, אבל הטעם הוא פשוט לא אותו טעם – כדאי להשקיע ולקנות גרגרי כוסברה יבשים (גם מי שלא אוהב כוסברה כירק – טעם הגרגרים שונה לחלוטין), גרגרי כמון, פלפל שחור, הל וגרגרי חרדל.

DSC03312

בחלק גדול מהמתכונים נעשה שימוש במה שנקרא "גהי", שהוא בעצם חמאה מזוקקת – חמאה שהומסה והוסרו ממנה חלקיקי החלב שנשרפים בטמפרטורה נמוכה יחסית. אפשר להכין גהי לבד על ידי המסה של חמאה במיקרו – חלקיקי החלב ייפרדו מהשומן ויישקעו, כך שניתן ליצוק את החמאה המזוקקת בזהירות לכלי אחר ולהשאיר את חלקיקי החלב בכלי המקורי. התימנים נוהגים לעשות גם הם שימוש בחמאה מזוקקת, שנקראת אצלהם "סמנה". למרות זאת, אפשר להשתמש במקום גהי בשמן בעל טעם עדין, כגון שמן חמניות, תירס או קנולה.

חלק מהתבשילים ההודים מלווים ביוגורט, כרוטב, כמרינדה או כמלווה (לרטבים המלווים מנות מוכנות קוראים "צ'אטני" כשם כללי). מטרת היוגורט "לרכך" טעמים חריפים, להוסיף מימד של קטיפתיות למנה, ולעדן אותה בכלל. בחלק גדול מהמקרים, כמו במתכון הצ'יקן-טיקה, אפשר להחליף את היוגורט בשמנת צמחית מעורבת בלימון – זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר, אבל מי שמקפיד על כשרות, זו אפשרות. אפשר גם להחליף בחלב קוקוס או בקרם קוקוס, אבל צריך לזכור שהמשמעות היא הוספה של טעמים שלא נמצאים דווקא במנה העיקרית מצד אחד, ומצד שני הוספה של קלוריות שמקורן בשומן. לא שזה נורא, רק תהיו מודעים לכך.

נניח במחבת קרה (לא ממש קרה, פשוט לא חמה) מעט שמן או גהי (כפית-שתיים)כפית של גרגרי כמון, חצי כפית גרגרי פלפל לבן (לא חובה ולא חלק מהמתכון הקלאסי והמקורי, אבל לדעתי פלפל לבן נותן המון בתבשילים הודיים) וכפית של זרעי כוסברה ונדליק אש בינונית. כשריח התבלינים מורגש באוויר, נכבה את האש וניתן לתבלינים לעמוד עוד כעשרים-שלושים שניות בשמן. בצורה הזו השמן ייספג קצת אל תוך התבלינים, ירכך אותם, ויספוג עוד מהטעמים הנהדרים שלהם.

נוציא את התבלינים לתוך מכתש ועלי ונכתוש היטב. למי שאין מכתש ועלי – אל תיפול רוחכם – מכניסים את התערובת לתוך שקית-שתיים של סנדוויצ'ים, ומכים עד חורמה עם מערוך או פטיש שניצלים.

DSC03320

להמשיך לקרוא זיכרונות רומנטיים מהודו