מתאילנד באהבה

הימים האחרונים רוויים בעשייה ובהתרגשות – גם בעבודה, גם בלימודים וגם במטבח. כמו שאתם בטח כבר יודעים, ביום שלישי הקרוב אני הולך לבשל יחד עם טל מהבלוג "מה יש לאכול?" – או כמו שהארוע הזה יותר מוכר בכינויו – "טל ויובל עושים את קורדוברו", מה שמכניס נדבך נוסף של התרגשות לעניין במטבח.

אז אם עוד לא קראתם את הכתבה ב- NRG או את זאת ב-"גלריה" של הארץ, זה הזמן. ואם עוד לא הזמנתם מקום ביום שלישי, אני מציע לכם לנסות ולהזמין (השמועות מספרות שיש כרגע מקום רק במושב של 21:30, המושב הראשון מפוצץ) אם בא לכם לאכול טוב ואולי לפגוש אותי ואת טל.

Blogerim011

ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, זה כנראה בגלל שאתם לא חברים בקבוצת הפייסבוק של "פשוט מבשל פשוט" – אז זה הזמן להצטרף. אם הייתם חברים בקבוצה, כבר הייתם מקבלים הזמנה לאירוע של יום שלישי.

לפני כמה שבועות קניתי לזוגתי שתחייה ולעצמי "תרמומיקס" – באמת אחד ממכשירי המטבח הכי מוצלחים שאי פעם תפגשו, אם לא ה-, כמאמר קשת ליבליך מארץ נהדרת. ומאחר ואחת הסיבות לקנייה שלו הייתה לפשט את המטבח בעבור אישתי, ביום שישי האחרון החלטנו זוגתי שתחייה ואני שאנחנו מבשלים ביחד. "בוא נכין טום-יאם", אמרה לי שתחייה, ואני הסכמתי בשמחה. כמובן שאני עם מרק לא שבע, אז הוספתי גם תכנון לזוג דגים מאודים בסגנון תאילנדי, ועוד קצת ירקות וכמובן אורז לבן, שבלעדיו שום ארוחה תאילנדית לא מושלמת.

DSC01260

 

להמשיך לקרוא מתאילנד באהבה

הלו, יש פה מיסו?

כשאני מתכנן להכין מנה, אני לרוב כבר מתכנן את הפוסט – מה אני אכתוב, מה יהיה סיפור המסגרת, מה תהיה הכותרת… הפעם ידעתי באמת מה אני אכתוב, ומה, ואיך. המון זמן שאני רוצה להכין את המנה הזו – מנה של סלמון במיסו, שמבוססת על מתכון של השף ניצן רז מ-"סושי סמבה" שפורסם ב- YNET. סיפור המסגרת שהייתי בטוח שאני אכתוב עליו, הוא המיסו ולאו דווקא הסלמון. מיסו הוא אחד מחומרי הגלם הבסיסיים בעולם הבישול היפני, שמשמש כתבלין לכל דבר. אנחנו מכירים את המיסו בעיקר מ-"מרק מיסו", אבל יש עוד הרבה מעבר לכך. יום אחד אספר לכם על הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם מרק המיסו (באי שכוח-אל שנקרא סאייפן, אחד מאיי קבוצת מיקרונזיה), אבל אני אקצר ואגיד לכם שפעם מרק מיסו היה מבחינתי "מרק עם טעם נוראי של ים", והיום – הוא אחד המרקים שאני יותר אוהב. כמו שאמרתי, נורא רציתי להכין את המנה הזו, אבל עוד לא הייתה לי הסיבה.

ארוחת הסילבסטר שכבר דיברנו עליה בפוסט של מרק הערמונים והארטישוק הירושלמי הייתה הזדמנות כזו, אבל במהלך הכנת המנה הבנתי פתאום שהתוכן של הפוסט הולך להשתנות מקצה לקצה. המיסו כבר לא היה הכוכב של המנה, אלא דג הסלמון.

מ', שאירחה את הארוחה, סיפרה לי לפני כמה זמן על חנות דגים בטבעון בשם "שלדג". מאחר ואני לא חובב דגים יותר מדי, לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם המידע הזה, אבל כשהתחלנו לתכנן את התפריט לארוחה והבנו שאנחנו מכינים סלמון. מ' הודיעה לי חגיגית שהיא הולכת להזמין "סלמון טרי" משלדג. "הם מביאים סלמון טרי ישירות מנורווגיה". וואו. סלמון טרי מנורווגיה. וואו. הרי אני קונה בעיקר דגים טריים, אפילו את הסלמון אני קונה טרי בדוכן הדגים בסופר (עוד לפני שערוריית דלידג). כמה כבר "סלמון טרי ישירות מנורווגיה" יכול להיות שונה? כשקיבלתי לידיים את חומר הגלם והתחלתי לעבוד איתו, הבנתי שזה לא "וואו", אלא גם "לא יאומן", ו-"מדהים", ו-"איך לא הכנתי משהו כזה בחיים?".

image018

לא, לא מדובר פה בעריכה גרפית של התמונה – זה הצבע של סלמון אמיתי. תשכחו כל מה שאתם יודעים על סלמון. תשכחו מצבע וורוד דלוח-אפרפר. מתברר שסלמון טרי הוא בצבע כתום עמוק כהה. אני מנסה כבר 3 דקות למצוא משהו עם צבע דומה, ולא ממש מצליח, אבל דבר אחד אני חייב להגיד – זה לא מזכיר שום דבר שאי פעם ראיתם, לא בצורה, לא במרקם, ובטח שלא בטעם. זה הזמן לחשוף שהיינו קצת "קצרים" בכמות של הסלמון, ולמרות זאת במהלך החיתוך לא הצלחתי להימנע מלחתוך לי פרוסות דקיקות דקיקות ולנשנש אותן כשהן נאות לחלוטין, ממש סשימי ברגע…

להמשיך לקרוא הלו, יש פה מיסו?

זיכרונות רומנטיים מהודו

שי ומ' הם זוג חברים חדשים שלנו. הזוגה שתחייה מתאמנת עם מ' באותו חדר כושר, ומשם לפה הפכנו לחברים. ד"א – לרוב אני מתייחס למתארחים בבלוג בשמם הפרטי, הבעיה כאן שנשים שנושאות שם כמו מ' יש בערך שתיים בארץ, ועוד אחת-שתיים בכל העולם, אז מפאת צנעת הפרט – אני נותן לה להרגיש כמו ראש השב"כ, או לפחות הסגן. שי ומ' חזרו לא מכבר משהות די ארוכה בארצות הברית – שי הוא מין סוג של סטארט-אפיסט סדרתי, ובעוד אנחנו מדברים הוא כבר בארה"ב מחפש לו לקוחות לסטארט-אפ הבא. הלוואי עלי.

מ' וצאצאיה התארחו אצלנו לארוחת שישי (שמענו ששי קינא מאוד בזה שהוא לא הוזמן, מה שאומר שכנראה "נאלץ" להזמין אותם שוב כשהוא יחזור ארצה). חבר אחר (חיימון) הדליק אותי לא מזמן על אוכל הודי וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לנסות את כוחי במטבח הזה.

הרומן שלי עם המטבח ההודי מתחלק לשני חלקים – שתיים-שלוש ארוחות במסעדות הודיות מצוינות בלונדון, ובערך שלוש מאות ארוחות במסעדת "טנדורי" בישראל, באמצע שנות התשעים. למסעדת "טנדורי" בהרצליה יש מקום חם מאוד אצלי בלב, לא רק בגלל שלדעתי האוכל שם מעולה, אלא גם ואולי בעיקר מאחר ובמסעדה הזו אמרתי פעם ראשונה לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה (אז עדיין חברתי אחרי שבועיים-שלושה). אין כמו רומנטיקה מתקתקה של גילאי שנות העשרים מעל צלחת של מיקס גריל מהטנדור (מעין "טבון" הודי). יש סיכוי שיש מסעדה אחת או שתיים בשאנז אליזה או במונמארטר בפריז שזה היה מתקבל בה יותר טוב, אבל בכל זאת, זה היה לא רע בכלל – הזוגה היא אותה זוגה מאז ועד היום, אז כנראה שמשהו עבד שם. למרות זאת, אני חושב שבעשר שנים האחרונות היינו שם רק פעם אחת, אנחנו חייבים לחזור לארוחה דומה (אולי ביום הנישואין ה- 13 שלנו הממשמש ובא).

האמת שרוב המנות שאכלתי ב-"טנדורי" היו טובות מאוד, אך אחת זכורה לי – איך אפשר לשכוח את ה-"צ'יקן טנדורי" שמנצנץ בכתום זוהר מהצלחת. למרות שהמסעדה חשוכה משהו, עדיין הכתום הזוהר שלה מושך את העין כל כך. מין סוג של צ'יקן-טיקה שעשוי באותו תנור, אם אני לא טועה בבישול איטי מאוד. מה רבה הייתה האכזבה שקראתי פעם שהצבע האדום לא ניתן למנה על ידי גדילי הזעפרן היקר, אלא על ידי צבע. צבע מלאכותי. כשנגמר הכתום אפשר לערבב קצת אדום וקצת צהוב – וראה זה פלא – כתום זרחני שאפשר לסמן איתו נת"בים בשטח (נקודות תורפה בטיחותיות – מין ביטוי צבאי מתפלצץ לבור או חריץ בקרקע). אבל בכל מקרה, הטעם, הטעם, הטעם…

אז יאללה – לעבודה. היום נכין צ'יקן טיקה, קארי דגים הודי וואריאציה על "אלו גאבי", שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרובית ("אלו" ו-"גאבי" בהתאמה).

 

מידע כללי על בישול הודי לפני שמתחילים:
חלק גדול מהמתכונים ההודים מתחילים בטיגון או קליית התבלינים היבשים. הטיגון נעשה לרוב במעט מאוד שמן, ומוציא מהתבלינים המון המון טעמים. אפשר לוותר ולהשתמש אפילו בתבלינים טחונים במקום, אבל הטעם הוא פשוט לא אותו טעם – כדאי להשקיע ולקנות גרגרי כוסברה יבשים (גם מי שלא אוהב כוסברה כירק – טעם הגרגרים שונה לחלוטין), גרגרי כמון, פלפל שחור, הל וגרגרי חרדל.

DSC03312

בחלק גדול מהמתכונים נעשה שימוש במה שנקרא "גהי", שהוא בעצם חמאה מזוקקת – חמאה שהומסה והוסרו ממנה חלקיקי החלב שנשרפים בטמפרטורה נמוכה יחסית. אפשר להכין גהי לבד על ידי המסה של חמאה במיקרו – חלקיקי החלב ייפרדו מהשומן ויישקעו, כך שניתן ליצוק את החמאה המזוקקת בזהירות לכלי אחר ולהשאיר את חלקיקי החלב בכלי המקורי. התימנים נוהגים לעשות גם הם שימוש בחמאה מזוקקת, שנקראת אצלהם "סמנה". למרות זאת, אפשר להשתמש במקום גהי בשמן בעל טעם עדין, כגון שמן חמניות, תירס או קנולה.

חלק מהתבשילים ההודים מלווים ביוגורט, כרוטב, כמרינדה או כמלווה (לרטבים המלווים מנות מוכנות קוראים "צ'אטני" כשם כללי). מטרת היוגורט "לרכך" טעמים חריפים, להוסיף מימד של קטיפתיות למנה, ולעדן אותה בכלל. בחלק גדול מהמקרים, כמו במתכון הצ'יקן-טיקה, אפשר להחליף את היוגורט בשמנת צמחית מעורבת בלימון – זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר, אבל מי שמקפיד על כשרות, זו אפשרות. אפשר גם להחליף בחלב קוקוס או בקרם קוקוס, אבל צריך לזכור שהמשמעות היא הוספה של טעמים שלא נמצאים דווקא במנה העיקרית מצד אחד, ומצד שני הוספה של קלוריות שמקורן בשומן. לא שזה נורא, רק תהיו מודעים לכך.

נניח במחבת קרה (לא ממש קרה, פשוט לא חמה) מעט שמן או גהי (כפית-שתיים)כפית של גרגרי כמון, חצי כפית גרגרי פלפל לבן (לא חובה ולא חלק מהמתכון הקלאסי והמקורי, אבל לדעתי פלפל לבן נותן המון בתבשילים הודיים) וכפית של זרעי כוסברה ונדליק אש בינונית. כשריח התבלינים מורגש באוויר, נכבה את האש וניתן לתבלינים לעמוד עוד כעשרים-שלושים שניות בשמן. בצורה הזו השמן ייספג קצת אל תוך התבלינים, ירכך אותם, ויספוג עוד מהטעמים הנהדרים שלהם.

נוציא את התבלינים לתוך מכתש ועלי ונכתוש היטב. למי שאין מכתש ועלי – אל תיפול רוחכם – מכניסים את התערובת לתוך שקית-שתיים של סנדוויצ'ים, ומכים עד חורמה עם מערוך או פטיש שניצלים.

DSC03320

להמשיך לקרוא זיכרונות רומנטיים מהודו

מבוסס על רב המכר

אם תעצרו רגע ותחשבו על זה, בטוח שיש לכם איזה שניים-שלושה-ארבעה מאכלים שבסיטואציות מסוימות, הייתם מוכנים להרוג בשבילם. יש כמובן כמה רמות למאכלים האלה, חלק גדול מהם לרוב יהיו מאכלים שאכלתם בבית אבא (שבישלה אמא, לרוב), אבל בסיכומו של דבר לכולנו יש את ה- Comfort Food שמרגיע אותנו ומביא אותנו למצב צבירה של תינוק לאחר אמבטיה, יניקה טובה ונענוע טוב על הציצי של אימא. מחייך, ישן, מבסוט מהחיים.

כמבוגרים אנחנו עוד איך שהוא יכולים לשלוט בזה, להבין שאי אפשר בנקודה מסויימת, אבל אצל ילדים זה יותר מסובך. עד שילדים לומדים לדחות סיפוקים. אצל בנות בערך בגיל 12, אצל בנים בערך בגיל 47, אלא אם יש להם תחביב ספורטיבי או ג'יפ, ואז מדובר במצב קטטוני של רגרסיה מנטלית ללא יכולת לשלוט בזה.

יש משפחות שאצלן אוכל לילדים זה תמיד מסובך, בעיקר כאשר נמצאים מחוץ לבית – ילד אחד אוכל רק שניצל, השני רק המבורגר, זה צ'יפס, זה פירה, זה סלט עם עגבניות אבל בלי מלפפונים, זה בלי עגבניות, בלי מלפפונים, בלי בצל, בלי חסה. "אז מה כן להשאיר לך בסלט?" "את הריבועים הקטנים" (הקרוטונים). סלט בתחת שלי. שיאכלו משהו. משהו. הם לא יגדלו. לא יקחו אותם לצבא (אני לא רוצה שיקחו אותם לצבא בגלל שאני דואג להם, אבל הבושה, אוי הבושה – הבן שלי לא גויס מחוסר משקל? מה יגידו השכנים?). למזלי המשולש, הילדים שלי רחוקים מגיל גיוס מצד אחד, מצד שני הם כאלה ילדים מדהימים ואיכותיים שסיירת מטכ"ל / חיל האוויר / המוסד / השב"כ יתחננו שנסכים שהם יתגייסו לשם, אבל מצד שלישי והכי משמעותי יש חוק אצלנו בבית שקשה מאוד לעבור עליו – בכל מקום, לא חייבים לאכול, אבל חייבים לטעום. חייבים. וכשאני מעלה את זכות ה-"חייבים לטעום", הילדים חייבים לענות כמו שכבר אמר יגאל הנאצי "כן כן, כן כן". החוק הזה מציל מאכלים רבים מאיומים המגיעים ממשפחת "איכס", "זה נראה מגעיל", "אני לא אוהב את זה", והגדול מכולם:

אבא: למה אתה לא אוכל את האוסו בוקו עגל חלב אורגני ברוטב דבש רימונים עם נתחי סרטנוני נהרות? זה נורא טעים
ילד: אני לא אוהב את זה
אבא: אכלת פעם כזה?
ילד: לא
אבא: אז איך אתה יודע?
ילד: אביתר מהגן פעם אכל את זה ואמר שיש לזה טעם איכסה

במקרה כזה, כלאחר כבוד, נשלף חוק ה- "חייבים לטעום" וחייבים לטעום, ואז מתברר שזה דווקא מאוד טעים ואביתר בכלל אכל משהו מטוגן עם בצק ("מלאווח?", "כן, מחוואח"). מחוואח בתחת שלי כבר אמרתי? מה כן? אתם לא מקשיבים או מה? אמרתי "סלט בתחת שלי", תדייקו כשאתם מצטטים אותי. כמו שאתם רואים, בהתמודדות עם השטיקים של הילדים אני הופך להיות קצר רוח ועצבני אז אל תתחילו אותי, כן?

ישנם מקרים דווקא שמאכלים מסוימים הופכים להיות רבי מכר שאי אפשר בכלל להשתוות אליהם אצל ילדים. כל דבר שמנסה להשתמש בשם המנה ולא בדיוק אותו דבר לא שווה / לא טעים / מגעיל / זה בכלל לא דומה ורק את המקורי אני מסכים לאכול וזהו.

אצלנו במשפחה, יש שני מאכלים כאלה – האחד הן קציצות הדגים האלוהיות של חמותי שתזכה לחיים ארוכים ומאושרים (היא קוראת את הבלוג, אני חייב להתנהג יפה), והשני הוא מרק הקוסקוס של גיסתי זיוה שתחייה באושר ובעושר עם חיוך על שפתיה הבלונדיניות ועל שפתי כל משפחתה (אח שלי קורא את הבלוג, והוא מאוד מאוד חזק, גם כאן אני חייב להתנהג יפה).

יאללה – מבלי שהות נוספת, אחד מרק קוסקוס שמכינה פולניה שקיבלה את המתכון ממרוקאית אסלית, ואחד קציצות דג שמכינה רומניה שאלוהים יודע איך היא עושה את זה, אבל "הקציצות דגים של סבתא" זה רף שעדיין לא הצלחתי לעבור אצל הילדים. כן, אני מקנא. אסור?

DSC04602

להמשיך לקרוא מבוסס על רב המכר