מרק שעושה רוח

כבר אמרתי חזור וחפור שהסיבה היחידה שאני אוהב בגללה את החורף היא שהוא מביא איתו אוכל של חורף. המון מרקים, מהמון סוגים, המון תבשילים כבדים ועשירי טעם, כשבשנים האחרונות למדתי להשאיר אותם עשירים גם בלי להכניס בהם תועפות שומן. האמת שכשחושבים על זה, לאכול אוכל שמן זה די הגיוני בזמן החורף. במדינות שיש בהן אוכל עונתי, בעיקר מדינות מאוד קרות כמו הגוש הסקנדינבי לדוגמה, אפשר ממש לראות את השינוי בין מאכלי החורף לאלה של הקיץ (ושלא תחשבו שקיץ בנורווגיה זה 38 מעלות בצל) – פתאום הכל מקבל תוספות שומן בכד לעזור לגוף לתפור לעצמו עוד שכבת חימום  פנימית מצד אחד, ומאחר ולרוב בחורף יותר קשה להשיג אוכל, לבנות מאגרי אנרגיה לימים קשים מצד שני.

למרות כל זאת, אומר כל מי שיצא להיות במדינות האלה או לפגוש מתנדבות שוודיות או נורבגיות, אין לאוכל הזה שום השפעה על הדרך שבה הסקנדינביות האלה נראות – הן אוכלות ואנחנו משמינים.

אני מקווה מאוד שהפוסט הזה הוא תחילתה של סדרת פוסטים בנושא מרקים (גם אם לא ברצף). אמנם השבת בשאיפה מרק אחר יחמם את ליבנו ובני מעינו, אבל לפני כמה שבועות (היותר קרים), כשנדרשתי להכין מנה למפגש של חברים ביחד, הפתרון של מרק, ועוד כזה של עגבניות שיודעות לתת טעם עשיר מאוד לאחר בישול ארוך, היווה פתרון מצויין לאותו ערב קר. עגבניות (למי שעוד לא קרא את הפוסט שלי על אוממי, הטעם החמישי), מכילות המון מרכיבים שלאחר בישול ארוך, הופכות לחומצה גלוטמית שהיא זו המפעילה את בלוטות הטעם של האוממי.

DSC02227

יאללה – נצא לדרך – אחד מרק שעועית מעגבניות טריות ומשעועית לבנה, שעושה נעים בפה, חמים במעיים וגם מתחת לשמיכה.

להמשיך לקרוא מרק שעושה רוח

אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

DSC02163

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה

סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שבועות של ציפיה, הגיע החורף. חיכינו לו כל כך הרבה זמן, וכל כך ייחלנו לו, וכל כך שמחנו שהוא הגיע, למרות שהשמחה הייתה טיפה מהולה בעצב – החורף הזה, קוראים יקרים שלי, הגיע שבוע אחד מאוחר מדי. כמה חיים וכאב ועצים וירוק ובתים ונכסים ורגשות הוא היה יכול לחסוך אם רק היה מואיל בטובו להגיע שבוע אחד לפני.

כתושב הצפון, ובעצם רחוק בערך 10 ק"מ ממוקד השריפה הנוראית בכרמל, השבת הקודמת הייתה, לא פחות ולא יותר, זוועה עבורי. מהרגע ששמעתי על השריפה לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בהתחלה ההרס של הנוף שהוא החצר האחורית שלי טירף אותי. אני אוהב לטייל באיזור הזה, ולפעמים אני גם רוכב על אופניים באיזור, ומבחינתי זה ממש כאילו שרפו לי את החצר האחורית של הבית שלי.  בהמשך, כששמעתי על צוערי השב"ס שנהרגו, צעירים באמצע החיים שלהם, שנשרפו חיים באמצע ביצוע משימה, הדיכאון פשוט אפף אותי. במהלך השבוע הייתי אחוז תזזית לעשות משהו וניסיתי, יחד עם מח' משאבי אנוש בחברה שאני עובד בה, להזמין ילדים מפונים מבית אורן, ואח"כ ילדי כבאים, לפעילות של כיף אצלנו בחברה. בסיכומו של דבר זה לא יצא אל הפועל, אבל מסיבה טובה – כישראלים, אם מישהו ינסה לקחת לנו את המקום בתור בכביש, בסופר, ואפילו בתור לכיסא החשמלי, אנחנו נפרק לו את הצורה וניתן משמעות למשפט "אדם לאדם זאב". לעומת זאת, כקולקטיב, אנחנו אחד העמים, לדעתי, המגוננים והמתאחדים ביותר שיש. כשפניתי למנכ"לית המרכז הקהילתי מיר"ב (המרכז הקהילתי של מועצה מקומית חוף הכרמל בה התרחשה השריפה), וגם ליו"ר איגוד הכבאים, קיבלתי את אותה תשובה משניהם – "תודה רבה, רשמנו את השם והמספר והכוונה, אבל כל כך הרבה אנשים כבר תרמו ועוד הרבה הציעו לתרום, שכבר הלו"ז שלנו מפוצץ". אתם יודעים משהו, שאפו. לכולנו.

בתמונה – מסלול אופניים ("סינגל") בכרמל החרוך – מצמרר, לא פחות. קרדיט לצלם לא ידוע.

ואם אתם עדיין רוצים לעשות משהו, לתרום משהו קטן, אני מזמין אתכם לעשות מה שאני עושה בשבוע האחרון – בכל פעם שאני רואה רכב כיבוי, אני מאט, מצפצף להם, צועק להם "תודה" ומרים אגודל למעלה. תעשו את זה גם אתם, זה כיף, ומה שאתם נותנים לאנשים המדהימים האלה, "לוחמי האש" כמו שקראו להם בחדשות (וצריך להמשיך לקרוא להם), זה פשוט הכרה ותודה על זה שהם מסכנים את החיים שלהם במינימום משאבים ומינימום תקנים, בשבילכם ובשבילי.

זהו, עד כאן החלק על השריפה הארורה הזו שלא הייתה צריכה לקרות, ועל החלק הטוב שאנחנו צריכים לקחת ממנה כעם, כפרטים.

כששמענו, זוגתי שתחייה ואני על סוף השבוע הסוער המתקרב, היה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להוציא את האף שלנו או של הילדים במהלך סוף השבוע, וזה באמת מה שעשינו. ומה יותר מתאים לסוף שבוע שלא יוצאים בו מהבית מניחוחות של תבשיל איטי-איטי שמגלם בקירבו 2000 שנות גלות? מי שלא שמע יהודי נאנח איזה "אוי וויי" אחרי חמין טוב של שבת, לא שמע אנחת יהודי בחייו. אני בטוח, דרך אגב, של- "אויי וויי" יש את הגרסה שלו במרוקאית, או בעיראקית (ועל זה אפילו פרסמתי פעם אחת פוסט, על הטבית העיראקי). כל החמינים, ד"א, מתבססים על תהליך שבו הבישול האיטי מפרק את הסוכרים שבחלקי התבשיל השונים ומקרמל אותם, ועל ידי כך מתקבל הטעם המתקתק והצבע השחום.

ד"א – החמין הזה היה החמין הראשון שאכלתי מזה 3 שנים, בעיקר בגלל הדיאטה שעשיתי. חמין הוא לא מאכל דל שומן, עד כמה שמנסים (והפעם ניסיתי, תאמינו לי).

DSC00437

להמשיך לקרוא צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה

אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן

כשהייתי נוער וגרתי ברחובות, פעם בכמה חודשים סניף השופרסל המקומי (באמצע רחוב הרצל) היה מכריז על "שבוע אמריקה" – שבוע שבו הסניף היה מתמלא במוצרים שהיה או שלא היו קשורים לארה"ב, ובעיקר היו מיובאים מארה"ב.

בשבוע שבו נפתח סניף איקאה החדש בראשל"צ, ובעיקר נפתח סניף H&M בתל-אביב, נזכרתי בשבועות האלה – ובאטרף שבו היו מגיעים לקוחות, ובכללם גם אימא שלי ואני, לגעת קצת באבק הכוכבים של חו"ל בכלל ואמריקה בפרט. האמת, אני לא חושב שהיה שם יותר מדי מוצרים שאפשר להגיד עליהם "שוס", למעט מוצר אחד שתיכף ניגע בו, אבל ההתלהבות הייתה באמת מכל דבר שהיה מסומן "אמריקה". לבנטינים שכמונו, כמה שאנחנו מתלהבים שמישהו מחו"ל מניח כאן את כף רגלו… חס וחלילה נתייחס לרמת האיכות של המוצר או לצורך בו, מה שחשוב זו העובדה שפתחו בשיממון הישראלי נציגות של איזה קונגלומרט אמריקאי או אירופאי, ואנחנו מרגישים על הסוס.

המוצר היחיד שאני זוכר מ-"שבוע אמריקה" הוא שרוולים שהכילו את כל מה שצריך בכדי להכין מרק – תבלינים, קטניות, ירקות מיובשים – רק להוסיף מים ולבשל. שני המרקים היחידים שאני זוכר מתוך איזה 5-7 סוגים שהיו שם הם מרק האפונה ומרק גריסי הפנינה.

ומה טוב יותר בכדי לסיים את פרק מאכלי החורף באמת עם מרק גריסים, בתזמון מושלם יחד עם העובדה שנראה שהחורף באמת כבר בדרך לעזוב באופן סופי – הימים כבר חמים, אחר הצהריים נמתח קצת יותר לעוד שעה של אור, אבל הערבים עדיין קרירים מעט – מה שמרשה לנו לאכול מרק שהוא מעט חורפי במרקמו, אבל מבחינת טעמים הוא לא נורא כבד, מה שמאפשר לנו להתגמש ולהשתמש בו כמנה מרכזית גם בארוחה של תחילת האביב, ולא רק כמנת פתיחה בארוחה חורפית וכבדה.

DSC06561

למרק הזה יש את השם הכי גלותי שאני מכיר – משהו בהיגוי של המילה "קרופניק" מעוות את הפנים ונותן לכל מי שהוגה את השם המפורש פרצוף של זקן פולני בדיוק בזמן שהוא מוציא את התותבות שלו. גליציה, חברים, זה בדיוק כאן. קרופניק הוא מרק שמבוסס על גריסי פנינה, פטריות ומעט תפוחי אדמה.

יאללה חברים – שניכנס למטבח ונכין מנת פרידה מהחורף?

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן