פינוקוקוס

שלא תבינו לא נכון. התזונה שאני הולך לפיה קורעת אותי. מצד אחד, אני באמת מרגיש מצויין, אמנם לא יורד גרם (ירדתי קצת ועצרתי), אבל נראה שאורח החיים הזה פשוט טוב – אני מרגיש אנרגטי, הרעב שלי השתנה לחלוטין (אין עוד רעב משתק של כאבי ראש או הסתערות חסרת שליטה על כל מה שיש במזווה). אבל מצד שני, התזונה הזו לא משופעת בפחמימות. והרי הפחמימות הן טעם החיים, לא? מי יכול להגיד לא למשהו עם שוקולד? או עם פירות? או סתם משהו מעובד עד-זרא עם מלא עמילנים וחומרים כימיים? אולי כשקוראים את זה ככה זה לא ממש נשמע מגרה, אבל תאמינו לי, מאז שעברנו לארה”ב, היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמזון המעובד בכמויות היסטריות, אני מבין כמה אוכל יכול להיות מעובד לגמרי מצד אחד, לא דומה לשום דבר חי או צומח, ועדיין להיות מגרה מאוד. האמת שאני גאה בעצמי מאוד שאני לא יורד כאן כל יום על איזה דונאט או כל האוכל המקסיקני המגולגל בטורטיות מקמח תירס אהוב ליבי.

אבל אתם יודעים, לא טוב למנוע מעצמנו הכל. כמעט וכתבתי “גם אני חוטא מדי פעם”, אבל אני לא ממש מרגיש חוטא. מדי פעם אני אוכל קובייה או שתיים של שוקולד מריר, 85% לפחות, עם מעט מאוד סוכרים ועדיין הרגשה מדהימה של שוקולד (ואם קונים מהפירמה הנכונה, כמו לינדט לדוגמה, הוא באמת מדהים).  ואתם יודעים משהו, בביקור האחרון שלי בישראל קניתי לילדים שלי כמה חבילות של טוויסט ושל טעמי, ואפילו לקחתי ביס כשהם אכלו אותם. לא צריך להשתגע.

התזונה הפליאוליתית מאמינה שכל הצלחת שלנו צריכה להיות מורכבת מאוכל אמיתי ולא מעובד. אני מניח שאף אחד מכם לא יתנגד לזה. עוד תזונת הפליאו דורשת שלא לבסס את התזונה שלנו על פחמימות (בין אם הן פשוטות, מורכבות, מלאות או ריקות – פחמימות לא צריכות להוות חלק משמעותי מהתזונה שלנו). שמעתי כבר כל מיני טיעונים בעד ונגד מזון מן החי, חלקם הגיוניים (כגון שמירה על הסביבה או אפילו טיעוני מוסר שקשה לי להסכים איתם אבל אני עדיין מבין את נקודת ההשקפה של האחר) וחלקם מטופשים עד כדי חוסר אמונה שעומד מולי מישהו שאשכרה השקיע מחשבה בטיעון הזה (“בתקופה הפליאוליתית אנשים צדו את האוכל שלהם, למה אתה לא צד אותו?” או “תיכף תגיד לי שאתה גם ישן במערה”). יש סיכוי שאנשי הפליאו עשו טעות שיווקית כשקראו לעצמם פליאו, בעיקר מאחר וחלק גדול מהקווים המנחים של התזונה הזו מבוססים על מדע. מדע שלא היה רלוונטי ולא היה ידוע בתקופה הפליאוליתית. אף אחד לא ידע שכשמטגנים תפוח אדמה בשמן עמוק העמילנים הופכים לאקרילאמידים, חומר שנמצא כפוגע באשכים, בריריות, במערכת העצבים ויש אפילו חשד שהוא מסרטן. אף אחד בתקופה הפליאוליתית ידע מה זה כולסטרול או שומן רב-רווי או אומגה 6. היום אנחנו יודעים, ואין שום סיבה שלא ננצל את העובדה שאנחנו יודעים על מנת לעשות לעצמנו חיים טובים יותר, לא?

ובכל זאת, לא תמיד מתחשק לי חביתה עם בייקון בארוחת הבוקר. לפעמים בא לי לקום לאט, ולאכול צלחת של יוגורט סמיך עם גרנולה. ואיך, איך אפשר גרנולה בלי מלא קוואקר ובלי מלא סוכר? אפשר, תתפלאו. אמנם זה לא נטול לגמרי פחמימות, אבל אף אחד לא אמר שפחמימות זה משהו שצריך להימנע ממנו, רק להגביל ולא להשתולל.

2016-03-13 21.12.25

להמשיך לקרוא פינוקוקוס

רך כמו חמאה

לפני כמה שבועות החלטנו שבא לנו אוכל הודי. מאחר ואוכל אסייתי לא חסר כאן בסביבה, כל מה שנשאר לעשות זה לחפש בגוגל וב- Yelp (המקבילה האמריקאית ל- Rest), ולבחור מסעדה.

בחרנו במסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי Ulavacharu, וכשנכנסנו פנימה היה נראה שצעדנו צעד אחד ממש לתוך מומביי (בומביי). אנחנו היינו הוורודים היחידים במסעדה, והשפה היחידה שנשמעה מסביב הייתה הודית. כמובן שזה מאוד מרגיע לראות הרבה אנשים שכנראה מבינים אינהרנטית באוכל הודי הרבה יותר טוב ממני במסעדה, ולמרות שהאוכל היה ממש מעולה שכחנו רק דבר אחד – הקיבה של האנשים האלה, בדומה לקוריאנים, עשויה ממספר שכבות של נירוסטה שביניהן יש נחושת. ההגדרה “Mild Spicy” אצלם היא על אוכל שהיה גורם לתימני שינק סחוג מאימא שלו להאדים ולבקש עוד שני קנקני מים על השולחן, שיהיה. ובדומה לאינסיטנדט שכבר היה לי במסעדה קוריאנית בקרסקיל אשר בניו ג’רסי, גם אני לקחתי מנה או שתיים שהיו גדולות בשתיים שלוש מידות על יכולת ספיגת החריף שלי, ואני מעריך את עצמי כמישהו שיכול להתמודד עם חריף לא רע בכלל. טו מייק א לונג סטורי שורט – גם במסעדה בניו ג’רסי וגם אצלנו בשכונה מצאתי את עצמי אדום, מזיע למוות, נוזל מהאף כאילו חטפתי אנגינה מיידית, שותה שלוקים ענקיים של מים ומנסה להיראות כאילו “עסקים כרגיל”, כשחצי מהמסעדה מסתכלת עלי ונקרעת מצחוק. האמת שאצל הקוריאנים זה היה הרבה יותר נקרעת מצחוק, פה זה חיוכים כאלה ואחרים, אבל עדיין, ההקשר זהה.

אחת המנות הכי טעימות במסעדה, והיא מנה שאני אוהב לנסות בכל מסעדה הודית שאני הולך אליה, היא מנה שנקראת Butter Chicken ובהודית Murgh Makhani, היא בעצם פיסות של עוף ברוטב כתום-זרחני וקרמי-קרמי. גם הרוטב וגם העוף עצמו במרקם רך וחמאתי, וכיפי לגמרי.

2015-10-03 16.14.54

עשרים שנה וקישוא

בתחילת ספטמבר חגגנו, שתחייה ואנוכי, עשרים שנות היכרות.

עשרים שנה אנחנו ביחד, ומעבר ליחסים שלנו שהלכו והתפתחו ונתיבי החיים שלנו שהלכו ונכרכו האחד בשני, דבר אחד לא השתנה. כמה מפתיע, שהדבר היחיד הזה הוא מאכל.

בדייט השלישי שלנו (אם אני לא טועה, מזכיר לכולם שאני גבר וכמה שזה מפתיע נשים, אני לא זוכר מה לבשתי בדייט הזה ומה היא לבשה ובאיזה בושם היא השתמשה ואם היא פתחה לי את הדלת של הבית שלה ביד ימין או בצד שמאל), מאחר וההורים שלה היו בחו”ל, החלטנו שבמקום לצאת נישאר אצלה בבית ואבשל לה ארוחת ערב. אני חושב שבאותו הערב נפל הפור ומאז אני שלה והיא שלי.

אחת מהמנות שהכנתי באותו ערב היא המנה שתיכף נדבר עליה, שהיא מנה פשוטה מאוד, עם בעצם שני מרכיבים בסך הכל (אם לא סופרים את התבלינים), אבל כמה שהיא פשוטה, ככה היא טעימה. בתקופה שהייתי נוסע לחו”ל ומשאיר אותה לבד בדירה הקטנטנה שלנו בתל אביב, הייתי מכין סיר ענק של המנה הזו בכדי שיהיה לה מה לאכול כל יום כשהיא חוזרת מהעבודה, וכשחזרתי הסיר היה ריק לגמרי, שטוף ומחכה לי על השיש שאכין עוד נאגלה.

הרבה דברים בחיי הנישואין שלנו הם כאלה – הנאות קטנות שהן רק שלנו, פינוקים קטנים שאנחנו מפנקים אחד את השני. אני מפנק את מלי לרוב באוכל או בשתייה. ומאחר ואנחנו כל כל הרבה זמן ביחד היא אפילו לא צריכה להגיד לי מה בא לה, אני לרוב יודע אם מתחשק לה סחלב חם ממש ממש עכשיו או שהיא רוצה שאכין משהו לארוחת הצהריים של מחר, או אפילו עכשיו. אחרי עשרים שנה, לא צריך לדבר, אבל כנראה שהדיבורים בינינו הם בדיוק מה שעושים את השנים האלה כל כך טובות.

בשבועות האחרונים הכנתי את המנה הזו כבר פעמיים, ונדרשתי להכין אותה כבר שוב. הפעם כבר לא רק על ידי זוגתי שתחייה אלא על ידי הילדים שטורפים את זה כשהם חוזרים מבית הספר…

אני גאה להציג בפניכם – קישואים באגוז מוסקט.

2015-09-19 17.59.57

שניים במחיר אחד – קארי אינדו-תאילנדי

כשהתחלתי את הדיאטה אצל מלי תבור ב- "איזון", אחד מחוקי הדיאטה היה נראה לי קשה עד כדי גבה-גלי. לא, זה לא היה הוויתור על השוקולדים בלי הכרה, גם לא הספורט, גם לא ההקפדה על כמויות הפחמימות שאני דוחס לעצמי בכל ארוחה.

הירקות.

הירקות היוו את הבעיה הגדולה ביותר.

"סלט גדול, בערך משתי עגבניות ושני מלפפונים בכל ארוחה גדולה". "אתה יכול גם לאכול ירקות מבושלים, בערך באותה כמות", "אתמול עוד פעם לא אכלת מספיק ירקות בארוחת הצהריים שלך, אתה חייב להקפיד על זה".

זה עלה לי בדם בהתחלה. ממש לא אהבתי ירקות פעם, בעיקר לא ירקות טריים, אבל בכלל ראיתי בהם מין סוג של נלווים, נותני טעם, אף פעם לא משהו שצריך לאכול בכמות גדולה.

הדיאטה של איזון, שחלק ממנה מבוסס על שליטה בכמויות הפחמימות שנכנסות לגוף בארוחה אחת (מאחר ואם אוכלים כמות גדולה מדי, הגוף משחרר אינסולין שגורם, הפלא ופלא, לאקסטרא-פחמימות האלה להפוך למאגרי שומן), ולירקות יש כאן תפקיד כפול – הראשון והמוכר הוא למלא את הקיבה במשהו שיש לו ערך פחמימתי נמוך יחסית, והשנייה היא למלא את הקיבה במשהו (=סיבים) שיפריע לפחמימות להיספג מהר מדי במחזור הדם.

מספרים על קיבוצניק אחד ששלחו אותו בימי הפלמ"ח לצפות ולדווח על הוצאה להורג של פלמ"חניק אחר שנתפש על ידי הבריטים. "נו, מה היה?", שאלו אותו כשחזר. "מה אגיד לכם, יוסק'ה עשה בהתחלה תנועות עם הרגלים, אחר כך הוא כבר התרגל". כך גם הרגשתי בשבועות הראשונים עם הירקות. התרגלתי. לעסתי את הזוועה הזו, שמעולם לא היו לה הורים, כי הייתי צריך.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ולא מעט קילוגרמים הושלו ממני, ובדרך למדתי לאהוב ירקות. כל כך לאהוב עד שהיום, בארוחת צהריים, אם אני לא אוכל ירקות אני פשוט מרגיש שמשהו חסר לי. פעם, הרגשתי את זה רק כלפי הבשר שאכלתי בארוחות שלי. היום, אני מרגיש את זה גם כלפי האוכל של האוכל שלי. רומנטיקה.

ופתאום, כל מתכון שחיפשתי, כל ארוחה שהכנתי, הייתה צריכה להכיל מספיק ירקות בכדי שהארוחה תיספג לאט ובכמות מתאימה של פחמימות. באחד מהשיטוטים שלי מצאתי קארי ירקות הודי שמהווה בסיס כמעט לכל מה שרוצים – דגים, בקר, חזה עוף… הכל. ובעצם, אם משנים את התיבול שלו, אפשר לקבל גם קארי בסגנון תאילנדי לחלוטין. הבעיה עם קארי הודי, בהקשר הדיאטטי, היא העובדה שלרוב הוא מכיל גם כמות לא קטנה של חלב קוקוס שהוא שמן מאוד ולא ממש עומד בקנה אחד עם דיאטה, וגם לכך, תיכף תראו, מצאתי פתרון עוקף שומן.

בביקור האחרון שלי בעמק הסיליקון בארה"ב, הוא ערש האוכל האסייתי, שלח אותי ש' לאכול במסעדת פועלים תאילנדית הממוקמת באחד מהאזורים היקרים יותר בקליפורניה – רחוב קליפורניה ב- Palo Alto. שם, במסעדה שנקראת Thai Lotus או משהו דומה, אכלתי קארי דלעת מעולה שהוגש בתוך דלעת.

המנה הזו הוכנה עבור מ', מהצמד "ש' ו-מ'", שהיא חצימחונית לא עלינו, ורוטב הקארי היווה בסיס מצויין לנתחים בגודל בינוני של דג פלמוד, דג מצויין שאפשר להשיג אותו טרי בחנויות הדגים האיכותיות הקרובות למקום מגוריכם, במקרה שלי – "שלדג" בטבעון, שלא משנה כמה פעמים אבקר שם, תמיד אצליח ללמוד עוד משהו ולהכיר עוד דג ועוד משהו. הפעם היה זה הפלמוד שאני בטוח יבקר אצלי במטבח עוד כמה פעמים (גם, נראה לי, בתוך סביצ'ה), אבל עוד חזון למועד.

אין משהו חינני ברוטב קארי, בטח לא ברוטב הקארי שתיכף תפגשו – הוא לא מצטלם טוב, לא פוטוגני בכלל. כשחושבים על זה, אוכל משחתי אף פעם לא מצטלם טוב. ובכל זאת, הפוסט הזה הולך לגלות לכם את אמריקה. טוב, לא את אמריקה, אבל קצת את הודו ואולי גם את תאילנד, ואולי גם עוד מקומות.

2013-10-18 20.36.39

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

ים-יבשה

הפעם האחרונה שאכלתי את המנה הזו, או יותר נכון את המנה שהמנה הזו מבוססת עליה הייתה בשנת 1995. מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד בחברה שהתעסקה בתקשורת בינלאומית. כחלק מהתפקיד שלי, בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד, שלחו אותי להתקין מערכת של החברה בקנדה.

הגעתי למלון Holiday-Inn Express בפרבר של טורונטו שנקרא סקארבורו (Scarborough) בשעות הערב המאוחר. הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אם לא סופרים את המוצבים תל-שרייפה וטבק בלבנון. צ'ק אין מהיר, והשאלה הבאה היא "איפה אני יכול לאכול ארוחת ערב?". מתברר שיש מסעדת סטייקים ליד המלון, סניף של הרשת The Keg שהיא (כך הסביר לי הפקיד) רשת מכובדת מאוד של בשרים בקנדה. יאללה, אני בדרך. מסעדה נחמדה, קצת מזכירה דיינרים שראיתי בסרטים (כולל שירי יומהולדת שהמלצרים שרים בקולי קולות כמו ב- New York New York מי שזוכר או בקולומבוס בהרצליה, בתקופה שהיא הייתה מסעדה לא-כשרה). המלצר מאוד נחמד. אני מעולם לא אכלתי חלק ממה שכתוב בתפריט ולכן אני שואל את המלצר מה כדאי לי לקחת – הבחור מתיישב בכיסא מולי, ומסביר לי מנה מנה על מה מדובר. החלטנו שאני אקח מנה של סקאלופס עם בייקון שמוגשת עם רוטב חזרת בצד, וסטייק סירלוין (סינטה). הבחור ממש נחמד, דואג שארגיש בבית, מדבר איתי, מארח לי לחברה כשהוא מבין שאני רחוק מאוד מהבית, ממש על הכיפק.

המנה הראשונה מדהימה. ההיכרות שלי עד אז עם פירות ים הייתה בעיקר שרימפס ומולים ברמה ירודה מאוד (זה מה שהיה אז בארץ) ועם שימורי תמנונים שאבי היה מביא מהנסיעות שלו לחו"ל. מעולם לא טעמתי סקאלופ ופשוט התאהבתי. רוטב החזרת פשוט הביא את המנה הזו למקום אחר. המנה הזו היא מסוג "Surf and Turf" (גלים ודשא בתרגום חופשי) – שילוב בין דג או פירות ים ובין בשר. לרוב מדובר על מנות שמבוססות על סטייק שמוגש עם שרימפס או משהו דומה שנותן "קיק" רציני לטעם, אבל במנה הזו דווקא החלק של ה- turf (הבייקון) מהווה נותן ה-"קיק" לטעם והסקאלופ מהווה דווקא את החלק המרכזי מבחינת נפח.

גם הסטייק היה מעולה, והמלצר ממשיך להיות חביב ונחמד, ועוגת הגבינה בסגנון ניו יורק שהוא ממליץ עליה לא מכזיבה. מדהים. זה היה לפני כמעט 20 שנה ואני עדיין זוכר את הארוחה הזו עד היום. אני זוכר גם את הפאדיחה כשגיליתי שיש לי כסף בדיוק לארוחה ולא נשאר לי לטיפ. כל המזומן היה בכספת במלון ואני יצאתי עם סכום שהספיק לי לטיפ קטנטן. הנחתי את הכסף על השולחן וברחתי.

החלטתי למחרת לחזור ולתקן את העניין. ישבתי באותו שולחן, וגם הפעם אותו מלצר שירת אותי. אתם לא צריכים לנחש שהשירות הפעם היה סטנדרטי מינוס. הבחור אמנם לא התעלל בי אבל היה מאוד קורקטי. השארתי לו טיפ שכיסה את יום האתמול, את היום וגם את מחר.

למחרת חזרתי מאוחר מהמשרד שבו התקנתי את הציוד, ושוב הגעתי לאותה מסעדה. אותו מלצר שוב התיישב לידי. "אתה חייב להסביר לי משהו", הוא אומר לי, ודורש הסבר איך יכול להיות שבערב הראשון הוא התנהג אלי כאילו הוא החבר הכי טוב שלי וקיבל טיפ מחורבן, ובערב השני קיבל טיפ מדהים על שירות גרוע. כשהסברתי לו שנינו צחקנו ממבוכה, ובמשך השבועיים הקרובים כל ערב, למעט הערב החופשי שלו, הוא היה המלצר שלי.

לפני כמה שבועות התחשק לי לשחזר את המנה הזו. אני מפנטז עליה כבר המון זמן ופתאום, באיזה שישי, החלטתי לפנק את זוגתי שתחייה ואת הילדים במנה הזו. שתחייה אמנם לא אוכלת בייקון, אבל סקאלופס היא אוהבת, אז הכנתי לה את המנה בלי הבייקון, ולא שמעתי תלונות.

החלטתי לשדרג טיפה את המנה ולהגיש אותה על סלק אפוי ברוטב של יוגורט מתובל. מדובר באמת, לדעתי, במנה שיכולה לשמש מנה ראשונה בכל מסעדה שמכבדת את עצמה. מדובר במנה מאוד, אבל מאוד פשוטה להכנה ומצד שני מרשימה בטירוף, ואני בטוח שהיא הולכת להופיע על השולחן שלנו לא מעט, למרות שבייקון לא מהווה אחד מהמוצרים שמופיעים אצלי על השולחן בגלל כמות השומן הגדולה שלו. בכל זאת, בשביל המנה הזו, מותר.

האמת שאם הייתה חזרת טרייה כנראה שהייתי מכין רוטב חזרת ומוותר אולי על היוגורט, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה…

DSC04174

מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

לא יודע אם שמתם לב, אבל הקיץ כבר ממש כאן. אמנם זוועות החמסינים עדיין לא הגיעו ובלילות עדיין נעים ואפילו אפשר לנשום בחוץ, אפילו בתל אביב (הייתם מאמינים? יוני כבר ועדיין אפשר לנשום נשימות יעמוקות ברחובות תל אביב בלי להרגיש שנכנסים לך מים לאף!).

הפוסט הזה כנראה הולך להיות אחד הפשוטים והקצרים שהיו כאן, אבל באמת שכדאי לכם "לגזור ולשמור" את המתכון הזה – מדובר על אחת מאושיות המטבח ה-… רגע, שניה – לפני שאני מסתכן באובדן קוראים ממוצא בולגרי או יווני, בואו נחליט שבמקביל המרק הזה פותח גם בבולגריה וגם ביוון, ואף אחד לא גנב לשני את המרק, וכולם מבסוטים ואחלן וג'עברי, בסדר. נתחיל מהתחלה.

הטרטור הבולגרי והציזיקי היווני מהווים את אחד מאושיות המטבחים הבולגרי והיווני – מרק שבדיוק מתאים לאיזור הלבנט שאנחנו נמצאים בו, כזה שלוקח להכין 10 דקות ואם תכינו כמות גדולה ותאפסנו אותו במקרר, הוא יהפוך להיות טעים יותר מיום ליום (טוב, עד שמצטברת שכבה של עובש למעלה) בלי שתצטרכו לעשות כלום. ותאמינו לי, כשהחמסין יפתיע ויכה (והוא יכה – מזכיר לכם שיש לנו התחממות גלובאלית, כן, לא לשכוח את זה), המילים "בלי לעשות כלום" הן חלומו של כל רעב. האמת שהשתמשתי במרק הזה גם כרוטב לכל מיני דברים, כמו לדוגמה לכרובית אפוייה בפירורי לחם (שתפורסם כאן בשבועות הקרובים) – אליפות.

DSC03145

להמשיך לקרוא מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק