ניצנים נראו בארץ

לא, עוד לא סתיו. אפילו לא באמריקע. עדיין קיץ. קיץ מטורף של 100 מעלות פרנהייט (בערך 38 צלזיוס). המזל שאין כאן את הלחות של תל אביב, ושבערב הטמפרטורות הופכות להיות נורמליות משהו. טוב נו, לפחות כך זה היה לפני שבוע ומשהו.

מי שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שביני ולבין ירקות יש מין יחס מוזר של אהבה-שנאה וחשדנות. אני לא בוטח בכל הירקות. יש כאלה שאני לא בוטח בהם כי עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם או לא (לדוגמה, חצילים). ויש כאלה שאני לא בוטח בהם כי אני יודע שיש בהם משהו מיוחד, כי בכל זאת מלא אוהבים אותם, אבל אני עוד לא הצלחתי להוציא מהם משהו מיוחד.

כרוב ניצנים הוא אחד מאלה שאני חושד בהם.

ובכן, לא עוד.

בין העבודה לבין הבישולים, הצלחנו במספר השבועות המועטים שאנחנו כאן לעשות די הרבה, או לפחות להרגיש שאנחנו עושים הרבה. מדהים לראות שבהרבה מאוד דברים ואזורים בחיים, העובדה שאנחנו זוג עם שני ילדים, שנינו חצינו את גיל הארבעים, הגענו להישגים בחיים ובקריירה ובכל מיני – בארה”ב אנחנו פשוט מתחילים מאפס. את השבועות הראשונים בילינו בלימודים לתיאוריה. חזרתי לגיל 17.5 (מלחמת המפרץ) ולמדתי תמרורים חדשים, סימוני כביש חדשים וחוקים חדשים. ירחם השם, מה צריך יותר מקו מקווקוו וקו רצוף? למה צריך גם קו צהוב, קו צהוב כפול, קו צהוב כפול כפול שבאמצע יש מרווח של יותר משלושה פיט, ובעיקר, גבירותי ורבותיי, למה צריך unprotected left? למי שלא מכיר ולא נהג בארה”ב, unprotected left היא פניה שבה בכביש דו סיטרי, יש לשני הכיוונים ירוק, לא רק ישר אלא גם שמאלה. אבל איך פונים שמאלה כשלאלה מולך יש ירוק והם ממשיכים ישר? מתקדמים לאמצע הכביש ומחכים שאלה שנוסעים ישר יפסיקו לנסוע ישר, בין אם בגלל שיתחלף להם לכתום, בין אם בגלל שהם יתנו לזה שפונה שמאלה, ובין אם בגלל שכבר רכבים בצד השני. בקיצור, צריך סבלנות תוך כדי שיש לך ירוק. למה? זה לא ללב הישראלי שלי. יש לי ירוק – אני נוסע. זוועה.

אה כן, זו הייתה התיאוריה.

ואז היה המבחן המעשי. בתחילתו הוא כלל תצוגת תכלית שמוכיחה שאני יודע לסמן עם היד איך פונים במקרה שהלך לי הווינקר, איפה בלם החירום (הנדברקס, שאף אחד לא משתמש בו), ואיך מצפצפים (הא! ישראלי או לא ישראלי? יש לי מאסטר כפול בצפצוף במצבי חירום ועוד PhD בצפצוף במצבי עיצבון). ואז יצאנו לדרך, והייתי צריך לעשות הצגה מוגזמת לחלוטין לפני מעבר נתיבים כדי להוכיח לטסטרית שאני מפנה את הראש לבדוק מעבר לכתף ולא סומך רק על מראות הצד, ואפילו להוכיח לה שאני מסוגל לנסוע ברברס בקו ישר. יש לי רישיון בערך אותו מספר שנים שהטסטרית יודעת לקרוא, אבל, ניחא.

אז במקביל לכל מיני מהלכים בירוקרטיים שכאלה כמו הרישיון ועוד (אני לא אלאה אתכם, או שבעצם אני אשאיר לי קצת לפוסטים הבאים), על עניין כרוב הניצנים אני מלא גאווה כאילו הצלחתי לפצח את הגנום האנושי, ולמרות שזה בסך הכל לפצח את הגנום של כרוב ניצנים טעים, עדיין, זה שווה את הרגשת הגאווה.

קצת מתקתק-מריר-מלוח-מעושן. כיף לחיך, באמת.

2015-08-07 19.42.37