אוכל של אמא, בלשון זכר

מבחינתי, אוכל הוא הרבה יותר מסתם מזון, ומי מכם שקורא אותי מספיק זמן יודע שאני רגשן מספיק בכדי להתייחס קודם כל לחלק של הזיכרונות לפני שאני מתייחס לחלק של המרקם או הטעם או הרכיבים. נוסיף על זה שמבחינתי אני יכול להיזכר בסיטואציות שלמות, אפילו כולל הרגשות שהתלוו לסיטואציות האלה, רק מלהריח ריח מסוים שהיה מורגש במהלך הסיטואציה – והריחות שמתלווים להכנת אוכל כזה או אחר יכולים פשוט לטלטל אותי ולהעיף אותי במכונת הזמן (זוכרים את טוני ודאג?) עשרים שנה ויותר אחורה.

המנה שנדבר עליה היום מהווה עבורי את כל זיכרונות הילדות שלי ביחד – אני לא יודע למה דווקא המנה הזו, אבל… הריח שמתלווה לתהליך ההכנה שלה – ריח של אדי חומץ, עלי דפנה ופלפל אנגלי מהווה מבחינתי את הריח האהוב ביותר עלי – אין יותר בישול ביתי מהמנה הזו, וכנראה שהמנה הזו זוכה בתואר "האוכל הביתי שאני הכי אוהב".

ובגלל כל זה, אני חושב שהפוסט הזה הוא אחד הפוסטים הכי קשים לי לכתיבה, פשוט בגלל שמבחינתי המנה שאני רוצה להתעסק איתה היום מהווה אולי את המהות של התמצית של המיצוי של הזיכרונות שלי, של מה שעיצב אותי בתור מישהו שמבלה במטבח מהצד של הסירים.

המנה הזו, אם לא זיהיתם את כל הרמזים שהשארתי לכם בדרך, היא לשון ברוטב. וכבונוס, אתם אפילו מקבלים מתכון קליל ופשוט לחזרת אמיתית חריפה ברמה שאפילו מקסיקני שינק מאימא שלו חלב מעורב בפלפלים לא יכול להתמודד איתה.

DSC06844

לפני שנמשיך אזהרה קלה ללא שמץ של ציניות – יש אנשים שלא יכולים אפילו לחשוב על לאכול לשון, יש כאלה שיכולים לאכול את המנה הזו רק אם הם לא רואים את תהליך ההכנה, ויש אנשים שטוחנים את המנה הזו כאילו אין מחר (אני נמצא בקבוצה הזו). אם אתם באחת משתי הקבוצות הבאות – תסתכלו בחלק השמאלי של הבלוג שלי, יש שם רשימה של בלוגים שאני אוהב – וותרו על הפוסט על זה למען האהבה ההדדית שלנו ולכו לקרוא פוסט אצל אחד החברים שלי. ניפגש בפוסט הבא.

להמשיך לקרוא אוכל של אמא, בלשון זכר

חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

החוליה החסרה

לקראת חג הפסח שמתקרב ובא (נשבע לכם, זה מחר), קיבלתי כמה אימיילים וטלפונים מחברים לגבי רעיון לעוגה, או סלט, או "תגיד, איפה אני מוצא את הכבד הקצוץ שנתת בשנה שעברה". אז למי שעוד חסר "עוד סלט", או כל מנה שיכולה להשלים לכם את הסדר או את ארוחת החג, ובכדי לחסוך לכם לכתת רגליים ברחבי העולם הקיברנטי בכלל והבלוג הקטנטן שלי בפרט, להלן כמה מתכונים שיכולים "לסגור לכם את הפינה".

ולא פחות חשוב – שיהיה לכם חג שמח, כשר למי שמקפיד, והכי חשוב – שתספיקו לנוח ולמלא מצברים, לילדים יש עוד שבוע שלם של חופש…

  • בחלק מהפוסטים יש יותר ממתכון אחד, יכול להיות שתאלצו לדפדף בפוסט בכדי למצוא את המתכון הרלוונטי, עצלנים שכמותכם…
  • יכול להיות שאחד או יותר מהמתכונים או יותר בפוסט מסויים לא כשר(ים) לפסח, אבל המתכון הספציפי שאני מפנה אתכם אליו דווקא כן. זה בסדר. להבדיל מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי אם אוכל כשר נוגע באוכל לא כשר זה לא הופך את הכשר ללא כשר.
  • חלק מהמתכונים כאן כשרים "לאוכלי קטניות". מאחר ובכל שנה מתחיל הוויכוח מחדש אם אנחנו אוכלים קטניות או לא, "איש הישר בעיניו יעשה". וכן, אשכנזים כן אוכלים קטניות בפסח. מה לעזאזל אתם רוצים שהם ינגבו עם הפיתה אם לא חומוס???

סלטים:

סלט עגבניות, זיתים ו-"משהו ירוק"

image

להמשיך לקרוא החוליה החסרה

אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

בשבועיים האחרונים פנו אלי שתי חברות טובות על מנת שאעזור להן עם תפריטים – האחת לארוחת הסדר שמארחת אצלה עדי, שהיא אחת הנשים היפות בתבל וגם במקרה אשתו של אחד החברים שלי מהמילואים והשנייה חברה של שתחיה ושלי שהתכוונה לארח אצלה ארוחת יומולדת והיא רצתה "לחדש קצת את התפריט".

האמת שזה כיף גדול מצד אחד לתכנן תפריט יחד עם מישהו, כי צריך להביא המון פרמטרים שלרוב אני לא מתייחס אליהם כי אני מכין תפריט לעצמי – כמה בא לבנאדם לעמוד ולבשל? כמה אנשים, מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים? מיכל לדוגמה נדרשת להקפיד על כשרות ואני, חרמנא ליצלן, אמנם מקפיד שהכשרות, אפעס, תישאר בחוץ. בקיצור – אתגר לא קטן, אם מביאים בחשבון גם את העובדה שאני את המתכונים שלי מכיר ומכיר גם ביכולות שלי ובמגבלות שלי (כן! יש כאלה! נשמע מוזר, גם לי נשמע די מוזר, אבל אפילו לי יש חסרונות). מצד שני זו גם אחריות לא קטנה. אם זה לא יצליח, אני הסתבכתי – בעלה של עדי הוא הרב-סמל בפלוגה שלי, אם הרוסטביף לא מצליח אני ישן בתוך קומבינזון במילואים הבאים, ולא בשק-שינה. מצד שני, אם משהו לא מצליח בארוחת יום ההולדת של החברה השנייה, שהיא גם עורכת-משנה (אם אני לא טועה בהגדרת התפקיד) במקומון כאן באזור, הרי שבגיליון הבא יש תמונת פפראצי מפוברקת לחלוטין שלי אונס חתול, או גרוע מכך, ישן במהלך אימון בצאלים בתוך קומבינזון.

בסביבות פורים קיבל נציב תלונות קוראי-הבלוג תלונות מסוג "איך לא נתת מתכון לאוזני המן?", "כל הבלוגים נתנו אוזני המן, מה איתך?". העובדה שאני שונא פרג מצד אחד (זוכרים?) והעובדה שאני מנסה לבשל דל שומן (ולאפות דל שומן זה בעייתי עד בלתי חוקי בעליל) לא עולות בקנה אחד עם התלונות האלה, אז לאחר ישיבות אין ספור ודיונים ארוכים אל תוך הלילה שנערכו בתקופת פורים, החלטנו ארבעתנו (הוא, אני סמי וסחבק) לתת את המענה הטוב ביותר לנושא, והתעלמנו.

השבוע כבר לא יכולתי להתעלם. פנו אלי כמה וכמה קוראי בלוג, מי באימייל ומי בצ'ט ומי בטלפון, ודרשו שאתן דעתי לנושא הבעייתי יותר בסדר הפסח. גם משפחות שלא אוכלות קינוח בארוחות המשפחתיות שלהן לעולם, נכנסות לוויברציות כשמגיע פסח – ופתאום גם אלה שאוכלים מקסימום סלט פירות מקופסת שימורים בארוחת יום ההולדת הכי חגיגית רוצים קינוח שמורכב מעוגה בשלוש שכבות ומוס בשמונה שכבות, ושיהיה כשר. נכון, טחנו לפני רגע כבשה בלגית נמוכה ברוטב שמנת, אבל הקינוח – חייב להיות כשר למהדרין.

לפני שאני נותן לכם מתכון לקינוח כשר למהדרין בהשגחת הרבנות, או לפחות בהשגחתי, בקשה אחת לי לקהל הקדוש הקורא פוסט זה – לכו תבדקו במגרות ותוודאו שהמנוי שלכם לשח"ל בתוקף. אם לא, שמעתי שגם נטל"י עושים אחלה מבצעים. ולדיאטנית שלי – אם מערכת היחסים בינינו חשובה לך, אל תקראי את הפוסט הזה, זה מנוגד לכל מה שחינכת אותי בשלושת השנים האחרונות, אבל מה אני אעשה, הקוראים לחצו, ונשברתי.

יאללה – לעבודה – עוגת שוקולד דקדנטית לחלוטין ופשוטה להכנה שזה כמעט לא חוקי כמו שהעוגה עצמה לא חוקית, שמה שמדהים הוא שאין בה טיפה אחת של קמח, ושהיא בעצם מין סוג של "גם וגם" – גם עוגת שוקולד וגם עוגת מוס שוקולד, והכול בכרטיס אחד.

DSC06348

להמשיך לקרוא אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

פוסט אורח – סליחה, מותר לעשן כאן?

שלום לכולם,

זה שוב הקפטן שלכם מדבר. וותיקי הקוראים כבר יודעים שכשאני מזכיר לכם שאני הקפטן, זה רק בכדי להעביר את ההגה למישהו אחר, להמם אתכם עם פוסט מעולה בסגנון כתיבה שונה, ומיד לחזור להיות כאן ה-"זכר אלפא" של הבלוג, בכל זאת אני קונטרול-פריק, לא?

הפעם אני מעביר את גלגל ההגה לביגל, שהיא אחת הכותבות המוכשרות ביותר שאני מכיר, כותבת בבלוג שנקרא "פירורים" יחד עם עוד שני כותבים (עודדי וסופי). כשביגל הזכירה אותי בפוסט האחרון בסדרת המרקים של הבלוג, אזרתי אומץ והצעתי לה שנכתוב בהצלבה – אני אצלה והיא אצלי – וכשנפגשנו בסדנת שמן הזית של יד-מרדכי כבר סגרנו את הפרטים הקטנים.

אז בלי שהות נוספת – קבלו אותה. ביגל, בפוסט מעושן לתפארה (רק תוודאו שאתם גם קוראים גם את הפוסט שלי אחרי זה – בפוסט הבא יש מבחן!):

שלום לכל קוראי "פשוט מבשל פשוט".

אני beagle מהבלוג "פירורים", ולכבוד הוא לי להתארח באכסניה מכובדת זו. מיד כשיובל הציע לי להחליף פוסטים קפצתי על כמוצאת שלל רב, ואח"כ התפדלאתי ועיכבתי אותו… לגמרי באשמתי. אז הנה אנחנו יוצאים לדרך, וברגעים אלו ממש תוכלו לקרוא ב"פירורים" פוסט אורח משובח של יובל, על סלט ירוק גברי. רוצו לקרוא!

כשאחי חזר מטוקיו, עם שלל מתנות (אני מפזרת רמזים עבים לפני הנסיעה), לי הביא משהו מיוחד. שורש ווסאבי. הוא יודע מה עושה אותי שמחה, האח שלי. נתתי מעשר לאחותי, כדי שתנסה לגדל בגינתה שורש ווסאבי לשימוש עתידי, ולגבי היתר – הוטל עלי לעשות בו ניסיונות קולינריים ולפרסם את התוצאות, אז הנה הניסיון הראשון לפניכם.

אז תכירו – זהו שורש ווסאבי:

clip_image002

הוא ירקרק, גבשושי וחריף מספיק לחרוך לכם את פנים הנחיריים, כמו כל חזרת פולנית טובה. את הווסאבי מגררים, בזהירות, ומשתדלים שלא יכנסו אדים לעיניים.

להמשיך לקרוא פוסט אורח – סליחה, מותר לעשן כאן?

תבשילי חורף חלק שני – צ'ילי קון חרטה

מי שמכיר את הבלוג, יודע שלפני כל פוסט אני מבצע מחקר אינטרטנטי כזה או אחר על המאכל שאני מבשל עליו. לרוב אני לומד דברים חדשים, לפעמים ממש מעט, לפעמים הרבה, אבל הפעם – הפעם תוצאות ה-"מחקר" הפילו אותי לחלוטין.

חברים יקרים, אני מבקש מכם לשבת. אני הולך לשנות לכם את החיים. תזכרו את הרגע הזה – כשתהיו גדולים תזכרו בדיוק מה לבשתם ומה עשיתם כשהידיעה הזו הכתה בכם. אתם יודעים משהו, אולי אני אשחק אותה רגע איזה מנחה של תוכנית ריאליטי בדיוק ברגעי ההדחה. אני אמשוך את זה קצת. וכשממש כבר נראה שאני הולך לחשוף את הסוד – אני אמתח את זה עוד טיפטיפה.

הפוסט הפעם הוא, למי שעדיין לא ניחש על "צ'ילי קון קרנה" – אותו מאכל מקסיקני שמורכב מהשילוש הקדוש – פלפלים, בשר טחון ושעועית. כמות המתכונים, דרכי ההכנה, חומרי הגלם שמתווספים לאותו שילוש קדוש – הם אינסופיים. השמועות מדברות שיש אפילו, חרמנא ליצלן, צ'ילי צמחוני שעושה שימוש בשילוש הקדוש אבל בלי בשר… יש לי רק דבר אחד להגיד לאלה שמכינים צ'ילי בלי בשר – אי אפשר להכין צ'ילי קון קרנה ("פלפלים עם בשר" בתרגום ישיר) בלי קרנה. יכול להיות שאתם מכינים צ'ילי נון קרנה… אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

נו, אז מה העבודה בעיניים? מתברר (מה שהתחיל בשני משפטים בוויקיפדיה באנגלית והמשיך במחקר קצת יותר ארוך בכמה אתרים נוספים), שכיום אי אפשר למצוא צ'ילי קון קרנה במקסיקו וכנראה שמעולם לה היה שם צ'ילי. מתברר שהמקסיקנים מאוד קנאים לתרבות שלהם, ומשמרים אותה בצורה מאוד קרובה לעבר, בעיקר בכל מה שנוגע לאוכל. אז איך יכול להיות שדווקא הצ'ילי המקסיקני כבר לא קיים במקסיקו? אז זהו, האגדה הפורמאלית מדברת על כך שצ'ילי מקסיקני מקורו בכלל בספרד, והובא דווקא לאזור אמריקה על ידי "הגברת בכחול" – נזירה יפהפייה ממוצא ספרדי שלימדה את האינדיאנים לבשל את הצ'ילי. אגדות פסימיות קצת יותר, ואני מאמין באגדות שכאלה יותר, בגלל שהן פסימיות, מדברות על תעלול שיווקי של אמריקאים בעלי חזון שהבינו, איפה שהוא בשנות ה- 1800, שמאכל שמקורו במקסיקו העתיקה יימכר יותר טוב ממאכל שמקורו במוחם הקודח.

אבל, מה זה משנה? צ'ילי הוא אחד המאכלים שגדלתי עליו, ולא בגלל שאני במקור ממקסיקו, או ספרד, או משהו דומה. הגרסה המקורית עליה גדלתי היא מספרה של רות סירקיס "מהמטבח באהבה", ובגרסה המובאת לכם כאן בווריאציה על המתכון המסוים הזה, עם קצת התאמות למוצרים העכשוויים, ולטעמים שאני אוהב.

צ'ילי נכנס מצוין לפנתיאון אוכל החורף – נזיד סמיך שמשלב בשר וירקות, חריף במידת האפשר, שמחמם את הלב ואת המעיים. ואם נוסיף לכך את העובדה שבצ'ילי יש גם שעועית שגם היא, לאחר זמן מה, "מחממת" את האווירה, הרי שתרמנו את חלקנו למלחמה בקור.

יאללה – אונו צ'ילי מקסיקני-חרטטני, שעושה שמח בלב גם בלי טקילה, אבל אם יש ליד – מה טוב.

נפצח בהזהבה של של בצל אחד גדול קצוץ לקוביות קטנות עם כף שמן, בסיר כבד שחומם על אש גבוהה. כשהבצל מתחיל להזהיב, נוסיף שני ראשי סלרי קצוצים לאותן קוביות קטנות בדיוק, ואפשר ראש סלרי אחד וגזר אחד למי שרוצה. הרעיון הוא להמשיך ולטגן את כל התערובת הזו על אש גבוהה בכדי לקרמל אותה ולהוציא את הטעמים המתקתקים החוצה.

DSC05555

להמשיך לקרוא תבשילי חורף חלק שני – צ'ילי קון חרטה

אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד

אני שונא את החורף. שונא. השנה אני יחסית סלחני לחורף בגלל שהוא הביא איתו המון המון גשמים וכמי שדי חשובה לו הסביבה, זו מבחינתי סיבה טובה לשים את היחסים העכורים שהיו ביני לבין החורף בשנים האחרונות ולהתחיל דף חדש. אני אפילו מוכן להסתכל בחיוך מנומנם על הילדים שלי שקמו מוקדם (מאוד!!!) באחת השבתות והצמידו את האפים שלהם לחלונות כשהם צופים בגשם שיורד, ממש כמו בסרטים. אני אפילו מוכן להיות רומנטי ושרמנטי, להביא כוס יין או ליקר למיטה ולהתחבק עם זוגתי שתחיה מתחת לפוך כשהגשם דופק בחוץ והרעמים משתוללים כאילו לא שתיים עשרה בלילה. ואתם יודעים משהו, אני אפילו מוכן להגיד שאני ממש אוהב לחזור מרכיבת אופניים בשטח כשאני מלא כתמים של בוץ על הפנים ועל הרגליים ועל התחת והאופניים כולן גוש בוץ אחד גדול, ובטח אוהב את המבט של שתחייה שאומר "אתה מתכוון לקרצף ולייבש את האופניים לפני שהן נכנסות לבית, כן?", אבל בסיכומו של דבר אני עדיין שונא להירטב, ומתעצבן כשהגשם דופק לי לא מעט תוכניות לרכיבת אופניים, אבל אתם יודעים משהו, אני שם את הכל בצד. אחד היתרונות הגדולים של החורף מבחינתי הוא, איך לא, אוכל של חורף.

אוכל של חורף הוא אוכל מאוד מסוים. בעבור חלקנו, מרק הוא אוכל של חורף, מה שהביא, כנראה, את השכנים המצויינים שלי מ-"פירורים" לכתוב סט של עשרה פוסטים על מרקים, כולל פוסט שעשו לי בו כבוד, ובעבור אחרים מדובר בתבשילים מאוד מסוימים שהם לאו דווקא מרקים אבל יש להם קשר משפחתי כזה או אחר למרק – לרוב תבשילים סמיכים, מעין מרקים סמיכים מאוד שיש בהם לא רק נוזל, אלא המון המון תוכן. יש לדעתי המון סוגי אוכל מפנקים בחורף, כולם מתהדרים לרוב בעושר טעמים וניחוחות, חלקם הגדול גורמים להרגשת עייפות קלה עד מתונה מיד אחרי האכילה, וחלקם מביאים לאובדן הכרה מלא, לרוב של האוכלים ובחלק מהמקרים, כשחמין הוא הבולט שבהם, גם לאובדן הכרה של הנמצאים בסביבה, ובמקרים קשים במיוחד גם לניידות של המשרד לאיכות הסביבה שמפטרלות מסביב לבית. מבין כל סוגי ה-"אוכל של חורף", החמין הוא גם לדעתי התבשיל המתקדם ביותר, מעין סוג של "פוסט דוקטורט" של המבשל החורפי, ונשאיר אותו לשלב קצת מתקדם יותר.

ובכדי שלא נפיל עליכם מיד פוסט דוקטורט אלא נתחיל במשהו קליל יותר, בואו נתחיל בתבשיל שבני דודינו חבים לו את אובדן הבכורה שלהם – הנזיד. אמנם הפעם לא נעסוק בנזיד עדשים אלא בנזיד בשר, אבל הרעיון הוא אותו רעיון – תבשיל סמיך, מרוכז טעמים וריחני להפליא, שאם הוא נעשה נכון ובכוונת מכוון – לא רק את הבכורה הייתי מוכר בשבילו ביום גשום, אלא גם את אחותי. ולא, אין לי אחות – אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?

DSC05535

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ראשון – בעבור נזיד