כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

עמית אהרונסון מהבלוג "מדבר מהבטן" כתב בפוסט "גני ה(ת)ארוחה" שסיכם את תערוכת "מבשלים 2011" את הטקסט הבא:

דבר שהיה הכי בולט בעיני בתערוכה הוא שכמעט שום דבר בה לא הרגיש כאילו הוא מחדש לי (וליהונתן, שהתלווה אלי) משהו… אין בתערוכה הזו שום דבר שעדיין לא ראינו, פשוט כי התרגלנו לטוב – התרגלנו לראות בארץ הכל. עד לפני כמה שנים היו המון מוצרים שאי אפשר היה להשיג בישראל. קניית סכינים במאות ואלפי שקלים או מטבחים וציוד מטבח בעשרות אלפי שקלים הייתה משהו בלתי נתפס כמעט. היום, לעומת זאת, אפשר להשיג בארץ כל מה שרק תחשבו עליו בתחום הקולינריה – מתנורי עישון מקצועיים, עבור בחומרי גלם מיובאים ומשובחים מכל העולם, וכלה בתוצרת מקומית מצטיינת

יש משהו בדבריו של עמית, עשינו באמת התקדמות עצומה. איפה הימים שבה פסגת הגסטרונומיה הישראלית הייתה דוכן הפופקורן בטעמים במרכז רחוב דיזינגוף? אנחנו מזמן כבר לא שם – אנחנו יודעים כבר את טעמו של מייפל אמיתי ואורגני, משתמשים ברוטב דגים תאילנדי אמיתי ואפילו יודעים להבחין בין סתם "אצטו בלסאמיקו" אמיתי לבין משהו ש-"ישב ליד בלסאמי".

אבל יש לנו עוד הרבה להתקדם – בתחום חומרי הגלם, בעיקר הטריים, וגם בתחום "כלי העבודה" של המטבח עדיין יש לנו עדיין מה להתקדם. כשפנה אלי איש יחסי הציבור של "פור-שף" (4chef) ושאל אם יעניין אותי להשתתף באירוע לרגל השקת החנות החדשה שלהם בהוד-השרון, חשבתי כמה פעמים לפני שהחלטתי. כמו שאתם כבר יודעים אני בוחר בקפידה את אירועי הבלוגרים שאני משתתף בהם, ובתחילה זה היה נראה לי שיווקי מדי ובלי ערך, אבל אז נזכרתי בפוסט של עמית אהרונסון.

אלמלא כמה משוגעים לדבר שהשכילו להביא את המטבח העילי למטבח הביתי, לא משנה כמה מסעדני צמרת היו פותחים מסעדות על גבי ביסטרואים, לא משנה כמה שפים שיודעים ללהטט בין הסירים והמחבתות והפלנצ'ות היו, סצינת האוכל לא הייתה כיום כמו שהיא. נכון, יש גם המון אינטרס עסקי בפתיחת חנויות הציוד לחובבי הבישול, אבל יש שם גם לא מעט שיגעון. כשפנו אלי ממשרד יחסי הציבור של רשת "4chef" עם הזמנה להשתתף באירוע ההשקה של הסניף החדש שלהם בהוד-השרון, היה ברור לי שאני אשתתף ואעזור להפיץ את הבשורה. זו לא חוכמה לפתוח סניף בתל-אביב או בחיפה, אני שמח מאוד שלאט לאט מתחילים לראות חנויות שכאלה גם בפריפריה. לכו תדעו, יכול להיות שיום אחד תיפתח חנות כזו ביוקנעם.

טוב, אז חוץ מהמטרה הקדושה הזו של הפצת הבשורה, העובדה שהשף עומר מילר, שהוא אולי השף שאני הכי מעריך, מעביר סדנה באותו אירוע, "קצת" עזרה.

IMG_3250

להמשיך לקרוא כל כלי-כלי, וגם – מרק חצילים שרופים

מרק אגא-דו-דו-דו דופו

אחד המאכלים שכנראה מהווה עבור כל אחד, לאורך ולרוחב המפה העדתית, החברתית והפוליטית אוכל של בית הוא המרק. עם דגש על מרקים חמים, מרק הוא לרוב וכמעט תמיד "אוכל של בית", אוכל מנחם, Comfort Food במיטבו.

בשבילי מרק של בית הוא מרק עוף, כזה שביום-יומיים הראשונים שלו אוכלים אותו כמו שהוא, וביום השלישי, בכדי שלא ישעמם, מוסיפים לו כף-שתיים של רסק עגבניות ועוד כמה כפות של אורז לבן מבושל, וקיבלנו מרק עגבניות חדש-חדיש-ומחודש (של טוני פיין). מרק הבית של אשתי הוא מרק הקישואים של אמא שלה שכבר קיבל כאן בבלוג קצת עדנה, יש כאלה שמבחינתם מדובר על מרק רגל, או חרירה, או אפילו מרק ירקות עם המון המון אושר של טעמים וירקות.

אני יודע שהעונה הזו היא לא העונה האולטימטיבית למרקים, ושבתקופה הנוכחית אנשים מחפשים בעיקר אוכל קליל וקריר, אבל למי שעדיין בא לו מרק ולא בא לו משהו כבד, כזה מרק שמשאיר חותמו רק על בלוטות הטעם ולא על בלוטות הזיעה, המרק הזה יכול להוות פתרון מעולה.

ה-"אגאדאשי טופו", שמבטאים אותו "אגאדאשי דופו" (אל תשאלו אותי למה, אבל מבטאים את זה דופו), הוא דרך להגיש טופו חם (ומטוגן), והוא בעצם לא מרק אלא רוטב סמיך שמבוסס על ציר דאשי (ציר מרק דגים) עם מירין ועוד טעמים שמגיעים מתוספות שלעיתים אפשר למצוא ברוטב, כמו פלפל חריף, בצל ירוק ואצות עדינות. ולמרות שבטוקיו או בכל מקום אחר ביפן כנראה כבר היו מוציאים אותי להורג על מה שעשיתי, אני לקחתי את הספק רוטב הזה והפכתי אותו למרק.

DSC06703

להמשיך לקרוא מרק אגא-דו-דו-דו דופו

המרק ששנאתי

כשחמותי רוצה לפנק את הבת שלה, שבמקרה גם עונה לשם "זוגתי שתחיה", היא מכינה מרק קישואים. בכלל, כשאוכלים אצל חמותי ארוחה, ואחד מדרי הבית שומע שבתכנית יש גם מרק קישואים, כולם מרוצים ומוציאים קולות של "או" ו-"טוב שבאנו", ו-"אחלה" וכאלה.

אני שונא מרק קישואים.

יותר נכון, שנאתי מרק קישואים. בפעם הראשונה שאכלתי את מרק הקישואים של חמותי עוד הייתי חבר של שתחיה, ולמרות שסבלתי מאוד מהמרק, ציקצקתי בלשוני בדיוק כמו כולם ליד השולחן ועשיתי פרצוף של נהנה מאוד. בכל זאת, אני אמור באיזה שהוא שלב להתחתן עם הבת שלהם, אז הייתי צריך להתנהג יפה. אמנם תוספת לא ביקשתי, אבל אכלתי את המנה שקיבלתי.

יש לי גם כנראה משהו פסיכולוגי נגד המרק הזה, מאחר ובפעם הראשונה שניסיתי להכין אותו (איפה שהוא ב- 1998) כנראה שלא הקשבתי בצורה מדוייקת להוראות של חמותי, אבל שם התגלעה נקודת שבר נוספת במערכת היחסים של המרק ושלי – במקום שתי כפות מרגרינה השתמשתי בחבילה שלמה של מרגרינה. לא שיצא לא טעים, אבל יצא אחר, לא בדיוק, ואם הוא היה משתתף במשפחה של אשתי תחרות "מרק נולד", אז צדי צרפתי היה אומר עליו שהוא יצא "ליד". כך שהיחסים שלי עם המרק הזה התחילו ברגל שמאל, והמשיכו בצליעה.

במהלך השנים למדתי לאכול את מרק הקישואים. אתם יודעים, מתרגלים. מה זה מתרגלים? מספרים על קיבוצניק שנשלח בימי המנדט הבריטי ללוות בדרכו האחרונה חבר קיבוץ שנשלח לתלייה. אחרי התלייה, כשחזר לקיבוץ, שאלו אותו איך ומה היה. "מה אני אגיד לכם", מספר הרפתן הרגיש, "הביאו אותו ככה לחדר, הלבישו על הצוואר שלו את החבל, ואז איזה אנגלי משך ידית ונפתחה דלת ברצפה ויוסקה נפל למטה, ככה עם הצוואר על החבל". "נו", שאלו אותו, "הוא סבל הרבה?". "תראו, אני לא יודע, בהתחלה הוא עשה קצת עם הרגליים, אחר כך הוא התרגל".

האמת שאני מגזים, ובאמת במהלך השנים למדתי לאכול ולאוהב את המרק הזה, אבל מעולם לא הרגשתי כלפיו אהבה עמוקה וגדולה כמו שבני המשפחה מצד זוגתי מרגישים אליו.

הילדים שלי, כנושאים גאים של הגנים של זוגתי, אוהבים את המרק הזה, ובאחת מערבי השבת ביקש הגדול שאכין את המרק הפתעה לאמא, כי "היא ממש מתה על המרק הזה", כמו שהוא אמר. מיד שני הילדים תיקשרו לה שאנחנו מכינים מרק כתומים, אבל מאחורה הכנו את מרק הקישואים הזה.

אתם יודעים משהו, גם הפעם לא הקשבתי למתכון (האמת שכבר לא זכרתי אותו), אלא לאינטואיציה שלי, והכנתי מרק קצת שונה מהדרך שחמותי מכינה, אבל לדעתי יצא נפלא, ואפילו אני אכלתי שתי מנות, והזוגה אהבה, והילדים אהבו. בקיצור, חמות יקרה – בסיכומו של דבר הצליח לך, והמרק שלך שאהוב כל כך במשפחה, ושאני, מה לעשות, לא הצלחתי להתחבר אליו, היווה בסיס למרק שאני אוהב מאוד.

אז יאללה, שנפצח בעבודה? מרק קישואים פשוט פשוט, עם טריק שהופך אותו לקרמי ועשיר בלי טירוף של קלוריות. והכיף במרק הזה שהוא קליל יחסית למרות הרביכה, מה שהופך אותו למרק שמתאים גם לארוחות קייציות.

אנחנו נתחיל עם 8 קישואים בינוניים או 12 קטנים. אני בוחר את הקישואים הנוקשים והמוצקים. שימו לב שהגדולים מכילים יותר מדי נוזלים, תמיד תעדיפו את הקטנים ביותר שיש – עדיף 12 קישואים קטנים, עם הפחת שלהם, על גבי 6 גדולים ונוזליים.

DSC08249 להמשיך לקרוא המרק ששנאתי

אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן

כשהייתי נוער וגרתי ברחובות, פעם בכמה חודשים סניף השופרסל המקומי (באמצע רחוב הרצל) היה מכריז על "שבוע אמריקה" – שבוע שבו הסניף היה מתמלא במוצרים שהיה או שלא היו קשורים לארה"ב, ובעיקר היו מיובאים מארה"ב.

בשבוע שבו נפתח סניף איקאה החדש בראשל"צ, ובעיקר נפתח סניף H&M בתל-אביב, נזכרתי בשבועות האלה – ובאטרף שבו היו מגיעים לקוחות, ובכללם גם אימא שלי ואני, לגעת קצת באבק הכוכבים של חו"ל בכלל ואמריקה בפרט. האמת, אני לא חושב שהיה שם יותר מדי מוצרים שאפשר להגיד עליהם "שוס", למעט מוצר אחד שתיכף ניגע בו, אבל ההתלהבות הייתה באמת מכל דבר שהיה מסומן "אמריקה". לבנטינים שכמונו, כמה שאנחנו מתלהבים שמישהו מחו"ל מניח כאן את כף רגלו… חס וחלילה נתייחס לרמת האיכות של המוצר או לצורך בו, מה שחשוב זו העובדה שפתחו בשיממון הישראלי נציגות של איזה קונגלומרט אמריקאי או אירופאי, ואנחנו מרגישים על הסוס.

המוצר היחיד שאני זוכר מ-"שבוע אמריקה" הוא שרוולים שהכילו את כל מה שצריך בכדי להכין מרק – תבלינים, קטניות, ירקות מיובשים – רק להוסיף מים ולבשל. שני המרקים היחידים שאני זוכר מתוך איזה 5-7 סוגים שהיו שם הם מרק האפונה ומרק גריסי הפנינה.

ומה טוב יותר בכדי לסיים את פרק מאכלי החורף באמת עם מרק גריסים, בתזמון מושלם יחד עם העובדה שנראה שהחורף באמת כבר בדרך לעזוב באופן סופי – הימים כבר חמים, אחר הצהריים נמתח קצת יותר לעוד שעה של אור, אבל הערבים עדיין קרירים מעט – מה שמרשה לנו לאכול מרק שהוא מעט חורפי במרקמו, אבל מבחינת טעמים הוא לא נורא כבד, מה שמאפשר לנו להתגמש ולהשתמש בו כמנה מרכזית גם בארוחה של תחילת האביב, ולא רק כמנת פתיחה בארוחה חורפית וכבדה.

DSC06561

למרק הזה יש את השם הכי גלותי שאני מכיר – משהו בהיגוי של המילה "קרופניק" מעוות את הפנים ונותן לכל מי שהוגה את השם המפורש פרצוף של זקן פולני בדיוק בזמן שהוא מוציא את התותבות שלו. גליציה, חברים, זה בדיוק כאן. קרופניק הוא מרק שמבוסס על גריסי פנינה, פטריות ומעט תפוחי אדמה.

יאללה חברים – שניכנס למטבח ונכין מנת פרידה מהחורף?

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן

קרם דה לה חורף

מבחינתי אחד הסימנים המובהקים ביותר לזה שכבר חורף הם הערמונים. אני זוכר את הערמונים שאימא שלי הייתה מכינה לנו, ובעיקר לאבא שלי ז"ל (שקרא להם "קסטנייס"), בטוסטר אובן של "אמקא". אין כמו הטעם של ערמונים קלויים. גם ערמונים מבושלים במים רותחים זה "בסדר", אפילו "מעולה", אבל הטופ של הטוב זה הם ערמונים קלויים. הטיול הראשון שעשינו זוגתי שתחיה ואני בחו"ל (אז, "חברתי שתחיה") היה באיסטנבול במהלך שנת 95'. הטיול נחרת לי בזיכרון לא רק בגלל שהיה הטיול הראשון שלנו, אלא בגלל שהיה מעשיר מאוד מבחינה קולינרית. בתקופה שטורקיה הייתה עדיין ידידותית לישראלים, היא הייתה (וכנראה גם נשארה) גן עדן מבחינה קולינרית. חבל שאני לא אזכה בזמן הקרוב ליהנות מגן העדן הזה, לפחות לא עד שהם יחליטו לרדת מהעץ הקיצוני שלהם. אבל אם נחזור לטיול והקולינריה שלו…טורקיה, שהיא סוג של "אי" אירופאי במזרח התיכון (בעיקר בגלל ה-"הישתכנזות" שיזם כמאל מוסטאפא אתא-טורק שדחף להפסיק עם הסממנים המוסלמים כגון הלבוש המסורתי והאלפבית), שלטה ברוב חלקי אירופה כשהייתה "האימפריה העות'ומנית" – ומה מסמן חורף באירופה יותר מדוכנים לממכר ערמונים? אני זוכר שני דוכנים כאלה בכיכר "טקסים" (כיכר גדולה ומרכזית באיסטנבול) – איזה כיף זה לאכול ערמונים שנשלו זה עתה מתוך ערימת פחמים והושמו בתוך קונוס מנייר עיתון? התענוג הזה הוא גם הוכחה ברורה שיש לנו אזורים במוח, שכל אחד אחראי על משהו אחר – הידיים נכוות מהערמונים הרותחים, אבל החלק במוח שרוצה את הפינוק שלו מבטל את החלק שרוצה להימנע מכוויות… הקרמיות, המתיקות, האגוזיות והטעם המעושן של הקלייה – אלוהי…

דבר אחד מפריע לי בנוגע לערמונים, וזו העובדה שלקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל ואני לא מתכוון לקלף ערמונים שלא למטרת לאכול אותם בצורה ישירה (כלומר, אם אני מבשל משהו עם ערמונים, אני לא מתכוון לקלף אותם) – ולא יעזרו כל הסיפורים על צלב בקליפה, קודם בישול ואח"כ קלייה, או כל מיני טריקים שלא עובדים. לקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל, נ-ק-ו-ד-ה. ואני מקנא ומרחם באותה המידה במי ועל מי שמצליח לקלף כמות גדולה מספיק לתבשיל כזה או אחר, בלי להזדקק לטיפול במכות חשמל אחר-כך. המזל הוא, שבשנים האחרונות ערמונים קלופים זה משהו שאפשר להשיג בכל סופר. אמנם צריך למשכן חלק מהבית בשביל כמות יפה של ערמונים, אבל זה כבר משהו ששווה – בכל זאת, ערמונים, לא? דרך אגב, השבוע פרסם גם טל מ-"מה יש לאכול" מתכון למרק ערמונים שאת הערמונים בשבילו הוא קילף לבד. מאז הכנת המרק טל מטופל במכות חשמל, ובשאיפה הוא ישתחרר מהמחלקה הסגורה עוד כמה שבועות (לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, עוד כמה שבועות).

מי שזוכר את אירוע ההשקה לתערוכת "מבשלים 2010" שהוזמנתי אליו, זוכר גם שאחת המנות הראשונות שטעמתי שם הייתה קרם ערמונים עם פטריות צלויות שהוגש במנות קטנות בכוסות אספרסו. לדעתי אחת המנות הטובות באירוע, פשטות וגאוניות בכוס קטנטנה, אם לא הטובה שבמנות האירוע.

imageגן עדן קטן בכוס אספרסו

להמשיך לקרוא קרם דה לה חורף

מבוסס על רב המכר

אם תעצרו רגע ותחשבו על זה, בטוח שיש לכם איזה שניים-שלושה-ארבעה מאכלים שבסיטואציות מסוימות, הייתם מוכנים להרוג בשבילם. יש כמובן כמה רמות למאכלים האלה, חלק גדול מהם לרוב יהיו מאכלים שאכלתם בבית אבא (שבישלה אמא, לרוב), אבל בסיכומו של דבר לכולנו יש את ה- Comfort Food שמרגיע אותנו ומביא אותנו למצב צבירה של תינוק לאחר אמבטיה, יניקה טובה ונענוע טוב על הציצי של אימא. מחייך, ישן, מבסוט מהחיים.

כמבוגרים אנחנו עוד איך שהוא יכולים לשלוט בזה, להבין שאי אפשר בנקודה מסויימת, אבל אצל ילדים זה יותר מסובך. עד שילדים לומדים לדחות סיפוקים. אצל בנות בערך בגיל 12, אצל בנים בערך בגיל 47, אלא אם יש להם תחביב ספורטיבי או ג'יפ, ואז מדובר במצב קטטוני של רגרסיה מנטלית ללא יכולת לשלוט בזה.

יש משפחות שאצלן אוכל לילדים זה תמיד מסובך, בעיקר כאשר נמצאים מחוץ לבית – ילד אחד אוכל רק שניצל, השני רק המבורגר, זה צ'יפס, זה פירה, זה סלט עם עגבניות אבל בלי מלפפונים, זה בלי עגבניות, בלי מלפפונים, בלי בצל, בלי חסה. "אז מה כן להשאיר לך בסלט?" "את הריבועים הקטנים" (הקרוטונים). סלט בתחת שלי. שיאכלו משהו. משהו. הם לא יגדלו. לא יקחו אותם לצבא (אני לא רוצה שיקחו אותם לצבא בגלל שאני דואג להם, אבל הבושה, אוי הבושה – הבן שלי לא גויס מחוסר משקל? מה יגידו השכנים?). למזלי המשולש, הילדים שלי רחוקים מגיל גיוס מצד אחד, מצד שני הם כאלה ילדים מדהימים ואיכותיים שסיירת מטכ"ל / חיל האוויר / המוסד / השב"כ יתחננו שנסכים שהם יתגייסו לשם, אבל מצד שלישי והכי משמעותי יש חוק אצלנו בבית שקשה מאוד לעבור עליו – בכל מקום, לא חייבים לאכול, אבל חייבים לטעום. חייבים. וכשאני מעלה את זכות ה-"חייבים לטעום", הילדים חייבים לענות כמו שכבר אמר יגאל הנאצי "כן כן, כן כן". החוק הזה מציל מאכלים רבים מאיומים המגיעים ממשפחת "איכס", "זה נראה מגעיל", "אני לא אוהב את זה", והגדול מכולם:

אבא: למה אתה לא אוכל את האוסו בוקו עגל חלב אורגני ברוטב דבש רימונים עם נתחי סרטנוני נהרות? זה נורא טעים
ילד: אני לא אוהב את זה
אבא: אכלת פעם כזה?
ילד: לא
אבא: אז איך אתה יודע?
ילד: אביתר מהגן פעם אכל את זה ואמר שיש לזה טעם איכסה

במקרה כזה, כלאחר כבוד, נשלף חוק ה- "חייבים לטעום" וחייבים לטעום, ואז מתברר שזה דווקא מאוד טעים ואביתר בכלל אכל משהו מטוגן עם בצק ("מלאווח?", "כן, מחוואח"). מחוואח בתחת שלי כבר אמרתי? מה כן? אתם לא מקשיבים או מה? אמרתי "סלט בתחת שלי", תדייקו כשאתם מצטטים אותי. כמו שאתם רואים, בהתמודדות עם השטיקים של הילדים אני הופך להיות קצר רוח ועצבני אז אל תתחילו אותי, כן?

ישנם מקרים דווקא שמאכלים מסוימים הופכים להיות רבי מכר שאי אפשר בכלל להשתוות אליהם אצל ילדים. כל דבר שמנסה להשתמש בשם המנה ולא בדיוק אותו דבר לא שווה / לא טעים / מגעיל / זה בכלל לא דומה ורק את המקורי אני מסכים לאכול וזהו.

אצלנו במשפחה, יש שני מאכלים כאלה – האחד הן קציצות הדגים האלוהיות של חמותי שתזכה לחיים ארוכים ומאושרים (היא קוראת את הבלוג, אני חייב להתנהג יפה), והשני הוא מרק הקוסקוס של גיסתי זיוה שתחייה באושר ובעושר עם חיוך על שפתיה הבלונדיניות ועל שפתי כל משפחתה (אח שלי קורא את הבלוג, והוא מאוד מאוד חזק, גם כאן אני חייב להתנהג יפה).

יאללה – מבלי שהות נוספת, אחד מרק קוסקוס שמכינה פולניה שקיבלה את המתכון ממרוקאית אסלית, ואחד קציצות דג שמכינה רומניה שאלוהים יודע איך היא עושה את זה, אבל "הקציצות דגים של סבתא" זה רף שעדיין לא הצלחתי לעבור אצל הילדים. כן, אני מקנא. אסור?

DSC04602

להמשיך לקרוא מבוסס על רב המכר

איך אומרים "תרבחו ותסעדו" בהונגרית?

הכל התחיל במימונה. היינו חייבים לצאת ביום רביעי בערב אחרי שבוע מתיש (מי שקרא את הפוסט הקודם מבין על מה מדובר…), ושמחנו להיענות של מירב וטל, זוג חברים ותיקים וטובים (או טובים וותיקים, איך שתרצו).

מירב ואני עבדנו ביחד וחלקנו משרד במשך כמה שנים. מירב היא חברה טובה כבר המון שנים, אוזן קשבת בעיתות מצוקה, רואה דברים לאורך ולרוחב ולעומק, מכירה אותי יותר מדי טוב בכדי לזהות שביב של "מצב-רוח" בשיחת טלפון, ואפילו חיה באותן טמפרטורות מזגן מתחת לאפס שאני חי בהן במהלך הקיץ האכזרי של מדינת ישראל.

כשהגענו לבית ההורים של מירב, מירב, אימה ואחותה כבר היו באמצע הכנת המופלטה, וכאשכנזי וותיק הייתי בטוח שזה כל המימונה.

DSC02609

 

DSC02610

סיור מודרך קצר הבהיר שאימא של מירב עבדה בעצם כל החג להרים שולחן בגודל שאינו מתקבל על הדעת,

DSC02611

להמשיך לקרוא איך אומרים "תרבחו ותסעדו" בהונגרית?