אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

DSC02163

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

סלט שעושה עניין

לפעמים נראה שלא משנה כמה נחשוב ונשקיע בארוחת הסדר או בכל ארוחה אחרת, תמיד תהיה איזו "שכבה" (כלומר, "שכבת" המנות הראשונות, הסלטים, העיקריות, הקינוחים…) שתיראה לנו לא מספיק מושקעת או טובה. לי אישית לרוב יש בעיה קלה עם הסלטים והקינוחים בארוחות גדולות, תמיד נראה לי שחסר לי משהו או שאין מספיק "גיוון" או "עניין".

לפני כשבוע ביקרנו (אני, זוגתי והילדים) יחד עם ש' וילדיו שננטשו לאנחות על ידי מ' זוגתו שנסעה לה לטיול טיפוס סלעים (כן! יש דבר כזה!) בקלימנוס אשר ביוון (כן! יש מקום כזה!), במסעדה שנקראת "סינטה בר" בחיפה (כן! יש עיר כזו!). ברשות מרנן ורבותי אני לא אכתוב על המקום כי הוא באמת לא ראוי להתייחסות. מכל המנות שהיו במסעדה, היחידה שהייתה ממש טעימה נקראה על ידי המלצר – "פלטה ים-תיכונית" (למישהו זה מזכיר "פלטת מטוגנים", המוכרת יותר בשמה "פלטת צרבת"?), שבעצם הייתה סלט "הכל-בו" עם עגבניות, ארטישוק, זיתים, בצל, ביצים רכות-קשות (a-la minute)גבינת פטה… בקיצור, סלט טעים, לא מסובך במיוחד אבל גם לא פשוט בטעמים שלו.

הסלט הבא יכול לספק "עניין רב" לשכבת הסלטים והמנות הראשונות בארוחה שלכם – הוא חגיגי, מלא טעמים מיוחדים שלא טועמים הרבה, צבעוני, יש בו רוטב "שבור" ולא אחיד, ואפילו אפשר להגיש אותו כשהוא לא מעורבב בכדי להגדיל את העניין.

מה שמגניב בסלט הזה הוא שלא מערבבים אותו (מנסיון, לא כדאי, זה נראה רע(, אלא מכינים אותו בשכבות וכל אחד "נכנס מלמטה" ולוקח לו הכל מהכל מלמטה עד למעלה. ואם תוודאו שהשכבה העליונה מכסה על הכל, יש לכם מה שקונדסון נהג לקרוא לו "הפתעעעה"… אם דרך אגב אתם מתכוונים להגיש את הסלט הזה בסדר הפסח (ממליץ בחום!), אני מציע לכם לוותר על הביצה מאחר ומאיזו שהיא סיבה היא הופכת הסלט הזה לפושטי מדי.

DSC01325

באחד הערבים השבוע החלטתי להכין סלט מושקע לארוחת הערב, והפור נפל על גרסה משלי לסלט הזה. מיד נשלח הבן הגדול שלי להביא כמה מוצרי בסיס מהסופר, והופ – אנחנו בדרך הנכונה.

נפצח בקלייה-חריכה-צלייה של חצי קופסה של עגבניות שרי אדומות. נחצה כ- 300 גר' עגבניות שרי ונניח בתבנית. נוסיף כף שמן זית ועלים משניים-שלושה גבעולים של טימין (קורנית).. נערבב היטב ובזוק מעט מלח גס מעל.

DSC01306

נכניס לתנור ונפעיל אותו על גריל בטמפרטורה מקסימלית. בזמן שהעגבניות נצלות להן, נתפנה לשאר הסלט.

נכניס לסיר 4 ביצים ונוסיף כ- 4 לבבות קפואים של ארטישוק (עדיף כמה שיותר קטנים). נכסה במים, נרתיח, ונכבה את האש. כמות אנרגיית החום שנצברת במים שרותחים מספקת בכדי לבשל את הביצה לשלמות. נניח כ- 15 דקות בצד.

בינתיים, נפרוס שלושה-ארבעה בצלצלי שאלוט (או בצל סגול אחד שלם) לפרוסות דקות-דקות.

DSC01312

מניחים בקערת הסלט ומוסיפים כחצי קופסת עגבניות שרי שנחצו (כ- 300 גר'). מסננים את לבבות הארטישוק מהמים ופורסים לרצועות דקות יחסית (כחצי ס"מ כל אחת). באובדן ריכוז של רגע שכחתי להקפיץ את רצועות לבבות הארטישוק במעט שמן זית במחבת חמה, אני ממליץ לכם שלא לוותר על השלב הזה ולחרוך מעט את לבבות הארטישוק.

מניחים את לבבות הארטישוק על גבי העגבניות. ננקה מגרעינים ועורקים שני פלפלים חריפים קטנים ונקצוץ אותם דק.

עד עכשיו אני מקווה שהעגבניות נחרכו להם קצת. נוציא את התבנית מהתנור ונוציא בעזרת כף מסננת את העגבניות (לא להיפטר מהרוטב שהצטבר למטה, תיכף נשתמש בו).

DSC01318

לרוטב שהצטבר בתבנית נוסיף מיץ מחצי לימון וחצי כפית חרדל דיז'ון. בעזרת מזלג נטרוף את הרוטב מעט, רק עד שנקבל מעין ויניגרט "שבור" (ויניגרט שאינו אחיד לגמרי). אני מאוד אוהב להשתמש בויניגרט שבור לסלטים שיש בהם הרבה מרכיבים, מאחר והוא מצפה בצורה לא אחידה את המרכיבים, וממש מקבלים לפעמים כל אחד מהמרכיבים בטעם טיפה שונה – בביס אחד טועמים ארטישוק עם גוש קטנטן של חרדל, בביס אחר טעם של שמן זית ועגבניות. ויניגרט שבור פשוט הופך את הסלט למעניין יותר.

טועמים את הרוטב ומתקנים טעמים. יוצקים את הרוטב מעל הירקות. אפשר בשלב זה לפזר מעט זיתים שגולענו מעל הירקות.

קוצצים כשליש צרור פטרוזיליה וכרבע צרור כוסברה גס יחסית ומניחים בקערית בצד. מניחים על קרש החיתוך כ- 100 גר' גבינת פטה ומפוררים אותה בעזרת מזלג. קולפים את הביצים ומפוררים אותן בעזרת מזלג. מפזרים את הגבינה והביצים מעל רכיבי הסלט ומעל הכל את עשבי התיבול הקצוצים.

DSC01325

אפשר לערבב את הכל, אבל לא חייבים. אם החלטתם להשתמש בביצה – אנא אל תערבבו, או שתקבלו סלט שטעמו מצוין אך המראה שלו, איך לומר… לא משהו. החלמון נמרח לרוב ומצפה את הסלט בצורה שאינה ממש מעוררת תיאבון.

יאללה, שיהיה חג שמח, וכמו שאמר לי מישהו היום (לא יודע אם בטעות או בכוונה) – "חג שמח וכשר למי שצם". אולי הוא התכוון למצות?

אין לי זמן לסיפורים

סלט עגבניות שרי רגילות וצלויות, לבבות ארטישוק ופטה
כ- 600 גר' עגבניות שרי אדומות
3-4 בצלי שאלוט / בצל סגול אחד
3 ענפי טימין
4-5 לבבות ארטישוק קפואים
100 גר' פטה
שליש צרור פטרוזיליה
רבע צרור כוסברה

אופציה – 4 ביצים
אופציה – שני פלפלים חריפים קטנים

מיץ מחצי לימון
חצי כפית חרדל ד'יזון חלק

חוצים את עגבניות השרי. מחצית מהעגבניות מניחים בתבנית, מוסיפים את עלי הטימין, מוסיפים כף שמן ומפזרים מעט מלח גס מעל. מניחים בתנור ומפעילים בטמפרטורה הגבוהה היותר במצב "גריל" עד שקליפתן החיצונית מעט נחרכת.

בינתיים, מניחים את הביצים יחד עם לבבות הארטישוק בסיר ומכסים במים. מביאים לרתיחה, מסירים מהאש ומניחים כ- 15 דקות.

פורסים את הבצל דק, מניחים בקערה ומכסים בעגבניות השרי. מסננים ופורסים את לבבות הארטישוק ומקפיצים במחבת חמה עם מעט שמן זית, עד שהארטישוקים מקבלים מעט סימני חריכה/הזהבה.

מניחים את הארטישוקים על העגבניות. אפשר לקצוץ שני פלפלים חריפים קטנים שנוקו מעורקים וגרעינים ולפזר מעל.

בעזרת כף מסננת מסננים את העגבניות החרוכות מהרוטב שהצטבר ומניחים אותן מעל הארטישוקים. מוסיפים לרוטב מיץ לימון וחרדל ומערבבים מעט בעזרת מזלג לקבלת רוטב לא אחיד. יוצקים את הרוטב על הירקות.

קוצצים את עשבי התיבול, מפוררים את הגבינה ומפזרים על הסלט. אם בוחרים לשלב ביצים בסלט, מפוררים אותן ומפזרים יחד עם הגבינה.

קציצות גורמה מחומר גלם לא סטנדרטי

לפני כמה שבועות מישהו דיבר איתי על הבלוג שלי, ונתן לי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. "אתה כותב בדיוק כמו שרי אנסקי", הוא אמר. ואני, באותו רגע נמסתי לרגע. שרי אנסקי היא מבחינתי הכוהנת הגדולה של כותבי האוכל – קודם כל, היא מפרסמת מתכונים מדהימים שהם אפשריים להכנה על ידי כל אחד, כל מה שצריך זה קצת אהבת אוכל ובישול, וזהו. אבל חוץ מזה, היא כותבת בכישרון ומתבלת כל מתכון בסיפור האנושי שמסביבו. בקיצור, היא כותבת האוכל האהובה עלי ביותר, ונותן המחמאה הזו לא יכול היה לפגוע יותר במטרה.

הבסיס למתכון הבא מגיע מהספר שלה, "אוכל" – האמת שאין לי מושג איך הספר הזה הגיע אלי הביתה, אני לא זוכר שקניתי אותו, אבל כבר הרבה זמן שהוא אצלי ומהווה השראה גדולה לבישולים שלי. בספר היא מספרת על כך שיום אחד חבר של הבן שלה מספר לה על הקציצות שאבא שלה עושה, שהן הדבר הכי טוב בעולם, ושהיא חייבת ללמוד מאבא שלו איך להכין אותן.

אתם יודעים משהו, גם אני אעצור כאן ולא אספר לכם ממה עשויות הקציצות, אני בטוח שתתחברו לאמירה שכתובה למעלה – קציצות, להמון אנשים שאני מכיר (ואני כמעט ומסתכן ואומר – לכולם), מהוות את אחד מהמאכלים שמתקשרים מאוד עם הבית. אין כמו ניחוח של קציצות שטוגנו זה עתה בבית, אין כמו הטעם שלהן, ואם הן גנובות (כמו שאחי ואני היינו גונבים אותן מאחורי הגב של אמא שלנו בזמן שהיא הייתה מטגנת אותן), הן אפילו יותר טעימות. מצד שני, קציצות הן גם אחד המאכלים הכי וורסטיליים שיש – אפשר לאכול אותן חמות כחלק מארוחה שלמה, חמות בתוך פיתה, חתוכות לחתיכות על מזלג שיש עליו גם פירה, קרות (ככה, ישר מהמקרר, כמו חטיף) או בתוך סנדוויץ' של חלה מתוקה עם חרדל חריף, וזו רק רשימה קצרצרה וחלקית נורא של מה שאפשר לעשות עם קציצות.

ועוד לא דיברנו באילה רטבים אפשר לבשל קציצות, כל קציצות, ולהשביח אותן עוד יותר.

DSC00837

להמשיך לקרוא קציצות גורמה מחומר גלם לא סטנדרטי

דברים טובים בסוף השנה וגם – למי קראת וישיסואז, הא?

האמת שתכננתי לעשות פוסט סיכום שנה ופתיחת שנה חדשה. נשבע לכם. האמת שהשנה הסתיימה לה כמעט בצורה מושלמת עבורי, עם המון דברים חדשים וחיוביים, ואז נפלתי למשכב (זה נשמע כל כך דרמטי, נכון?) ולא תפקדתי מאמצע ארוחת הסילבסטר עד יום ראשון בצהריים, והתכניות השתנו.

ובכל זאת, שנה חדשה, יומהולדת שנתיים לבלוג, מגיע לכם קצת עדכונים וחדשות וסיכומים, לא? אז ברשותכם רק כמה מהדברים האחרונים והטובים שקרו לי בתקופה האחרונה, תקופה של שינויים גדולים. שינויים, מבחינתי, זה טוב. תמיד.

אז בראש ובראשונה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. המקסימום שהצלחתי להגיע עד היום זה לסיים (בהצלחה) את מכינת הטכניון ולהיכשל בשני קורסים באוניברסיטה הפתוחה, וגם זה היה לפני יותר מ- 10 שנים. ובכל זאת, החלטתי שכשאגיע לגיל 40 יהיה לי תואר ראשון, ואני מתכוון לעמוד בזה. אז באוקטובר האחרון התחלתי ללמוד לתואר במנהל עסקים במרכז האקדמי רופין. אז אומנם זה אומר שכנראה לא יהיו לי חיים בשנתיים וחצי הבאות, אבל מיד לאחר מכן – יהיה לי תואר.

מיד אחרי זה, ולאו דווקא כרונולוגית, הרווחתי שנה מהחיים שלי. מה ז'תומרת? חגגתי יומהולדת לפני לא הרבה זמן (ב- 18.12), ומאיזו שהיא סיבה, בשלושת-ארבעת השבועות לפני יום ההולדת, הייתי בטוח שאני הולך לחגוג יומהולדת 38. איזה כיף היה לגלות, ממש יום-יומיים לפני יום ההולדת, שאני חוגג יומהולדת 37?

ועכשיו שני דברים טובים שקרו לבלוג – האחד, הצטרפתי לקבוצת בלוגרים שאני מאוד מעריך, קבוצת שמנמנ.ים – לאחר שעוגיו.נט ומעיין החליטו לעזוב את הקבוצה, פנה אלי ואל טל מ-"מה יש לאכול?" טמיר משמנמנ.ים ושאל אם אנחנו רוצים להצטרף. אז זהו, שהצטרפנו. ובכל מקרה, אם בא לכם לקרוא ביקורת על מסעדת "חדר האוכל" שכתבתי שם, אתם יותר ממוזמנים. וגם אם לא בא לכם, אתם יותר ממוזמנים לבקר בשמנמנ.ים, ולהחשף לבלוגרים נוספים, מן המעלה הראשונה לדעתי.

הדבר הכמעט-אחרון והחביב עלי ביותר – התרגשתי מאוד כשפנו אלי מהמדור "טעים ברשת" ב- "נענע10 אוכל" וביקשו לכתוב עלי כתבה. איזה כיף ואיזה כבוד. רחלי מנענע10 לחצה עלי די הרבה לחשוף קצת יותר פרטים ממה שבהתחלה תיכננתי (מי שקורא את הבלוג יודע שמעולם לא חשפתי את שמי המלא או פרטים קצת יותר פרטיים עלי), אבל יאללה, נגמר. אז אם אתם רוצים ללמוד עלי קצת יותר ואפילו לראות תמונה שלי, אתם מוזמנים לכתבה על "פשוט מבשל פשוט" ב- "נענע10 אוכל".

ולסיכום ממש ממש סופי של השנה – בשבוע שעבר הייתי בחופש, ושפר עלי מזלי לבלות יום אחד ממנו עם זוגתי שתחייה – יום כיף שהתחיל בקניית בגדים בשבילי (אני שונא את זה), אבל מיד כשסיימנו נסענו ונאבדנו לנו קצת בשוק הפשפשים ביפו – היה קצר מדי, בטוח שנחזור על החוויה הזו בקרוב, והפעם נספק לה חלון זמן מספק. את יום הכיף הזוגי הזה סיכמנו בארוחה עסקית זוגית ומדהימה ב-"כתית" של מאיר אדוני (ואפילו במחיר "שווה לכל נפש", יחסית למסעדה שעומדת בשורה הראשונה של המסעדות בישראל היום). על הארוחה הזו אני עוד אכתוב פוסט שלם (כנראה בשמנמנ.ים), אבל את המנה הבאה המצאתי והכנתי דווקא בהשראה של מנה שלקחה זוגתי שתחייה במסעדה, מנה שלדעתי הייתה פספוס ענק פשוט בגלל שהיא הייתה עדינה מדי ועם לא מספיק "קיק". מרק וישיסואז, שרק נשמע כמו קללה, הוא אמנם מרק עדין של כרישה ותפוחי אדמה, אבל לדעתי המנה של מאיר אדוני הייתה יותר מדי עדינה, וקצת "נאבדה" גם לי וגם לזוגתי שתחייה.

לדעתי וגם לדעת זוגתי שתחייה הבלתי משוחדת – בסיכומו של דבר ניצחתי במבחן הטעימה.

DSC00752

למרות שאין ספק שמרק הוישסואז עם טורטליני במילוי קונפי כרישה של מאיר אדוני משאירה את המנה שלי מאחור מבחינת השם וגם מבחינת היופי:

IMG00610-20101229-1352

להמשיך לקרוא דברים טובים בסוף השנה וגם – למי קראת וישיסואז, הא?

הו מאמי, הכנת לי בולונז?

הודעה לפני שמתחילים:
אני מקווה מאוד שלא הרגשתם, אבל הבלוג עבר דירה לאתר אחסון אחר בשבועות האחרונים (מה שתפס לי קצת זמן ולא השאיר לי זמן לכתוב פוסטים), אני מקווה שאתם לא מרגישים בשינוי, אבל אם כן – אנא כתבו לי ב-"צור קשר".

אני חושב שאין אחד שמבין קצת באוכל ואוהב טריוויה שלא מעלה את השאלה הבאה בכל מפגש חברים (בעיקר כאלה שאפשר להרשים) – "כמה טעמים יש?". אלה שלא מתעניינים ולא מבינים באוכל מכירים חמישה טעמים – מתוק, מלוח, מר, חמוץ, חריף. אלה שמתעניינים קצת בטריוויה ואולי קצת באוכל מכירים ארבעה – "חריף זה לא טעם, חריף זו כוויה כימית, יש רק מתוק, מלוח, מר, חמוץ". אז זהו, שחריף זה באמת לא טעם אלא כוויה כימית. אבל, מצד שני – יש חמישה טעמים ולא ארבעה. מתוק, מלוח, חמוץ ומר הם לא כל הטעמים. יש עוד אחד.

בשנים האחרונות כל מי שעוסק באוכל יודע להגיד שבעצם יש חמישה טעמים. לארבעת הטעמים הסטנדרטיים התווסף טעם נוסף, טעם שנקרא אומאמי. אומאמי זו הדרך היפנית להגיד "טעים". אז מה אני אומר לכם? שיש טעם שנקרא "טעים"? כן. אומאמי זה בעצם הטעם שנותנת חומצה שנקראת "חומצה גלוטמית", שהיא בעצם סוג של חומצת אמינו (חומצות אמינו הן "אבני היסוד" שמרכיבות את החלבונים השונים). ומי שהמילה "גלוטמית" מזכירה לו (או לה) "מונוסודיום גלוטומט" – זה בדיוק משם. אז מאיפה אנחנו יכולים להשיג חומצה גלוטמית למעט ממונוסודיום גלוטומט? חומצה גלוטמית נקראת כך דרך אגב בגלל שהפעם הראשונה שהצליחו לבודד אותה הייתה מהחלבון "גלוטן" שנמצא בחיטה. מי מתעניין יכול למצוא מידע נוסף (ומעניין בטירוף לדעתי) בויקיפדיה, בערכים אומאמי וחומצה גלוטמית, ועל טעמים בכלל במאמר קצר ומעניין מאוד של יורם שורק בנענע10. ומי שרוצה מוזמן גם לחפש על umami בגוגל.

בקיצור, הטעם "אומאמי  הוא הטעם החמישי. החומצה הגלוטמית משתחררת בעיקר לאחר בישול ארוך של מוצרים שמכילים חלבון. אני מרחיב לרגע את המונח "בישול ארוך" גם לתהליכים דומים כמו "יישון" או "הבשלה" של גבינה – גם לגבינות שמבשילות לאורך זמן כמו פרמז'ן, רוקפור וכד' יש אומאמי. מצד שני, בפעם הבאה שאתם אוכלים צלי שהתבשל כמה שעות או חמין או מרק עוף – מה שהופך אותם לכל כך טעימים, מעבר כמובן לתבלינים, זה האומאמי – מה שהשתחרר מהתבשיל במהלך הבישול הארוך. האומאמי הוא מה שפועל על הקולטנים בפה שלנו שרגישים לאומאמי – עד עכשיו ידעתם (או לא) שיש כאלה שרגישים למתוק, לחמוץ, למלוח ולמר – והנה הרווחתם עוד כמה מאות אלפי בלוטות טעם שרגישות לאומאמי.

רגע, לעזאזל, מה הקשר בין בישול ארוך ובין תבשיל הילדות האלמותי של "לטגן בצל קצוץ, להוסיף בשר טחון, שתי קופסאות רסק עגבניות, מים רותחים ואבקת מרק בטעם עוף ולבשל 10 דקות, ואח"כ להוסיף לערבב עם ספגטי מבושל"? אז בעצם שני קשרים – האחד, כשאמא שלנו הוסיפה אבקת מרק עוף (והכי טוב לא באמת אבקת מרק עוף אלא משהו דומה, מרק "בטעם עוף" ולא יותר), היא בעצם הוסיפה מונוסודיום גלוטומט שמורכב מחומצה גלוטמית. הקשר השני הוא שהמתכון הזה הוא קיצור דרך מטורף של ה-"ראגו א-לה בולונז" המקורי, שדורש בישול של שעה-וחצי שעתיים לפחות בכדי להוציא את האומאמי החוצה.

ומה שעוד מיוחד בראגו בולונז הזה, הוא שהוא עשוי "חצי-חצי". מה זה חצי-חצי? סבלנות. תיכף תבינו. ולא, זה לא רק התאורה בתמונה.

DSC09880

להמשיך לקרוא הו מאמי, הכנת לי בולונז?

טוב שמן טוב – Take One

לפני שאני מתחיל – מי מכם שרוצה לקבל עדכונים מהבלוג (גם) בפייסבוק, מוזמן להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג. לא, זה לא תחליף לאימיילים שאתם מקבלים מהבלוג או ממני אישית, אבל זו עוד דרך לדעת שהוצאתי פוסט…

לפני כשבועיים הוזמנתי למפגש בלוגרים שתכליתו ומרכזו היה שמן הזית של יד-מרדכי. האמת שמאז שהתחלתי לכתוב אני מחוזר לא מעט על ידי חברות יחסי ציבור שרוצות שאני אסקר מוצרים כאלה או אחרים או אשתתף באירועים כאלה ואחרים, אבל אני בוחר די בקפידה את שיתופי הפעולה שלי – מבחינתי מאחר והבלוג הזה הוא בלכ"ר (בלוג ללא כוונת רווח) שעוסק בבישול (בעיקר), ברור לי שהתרומה הגדולה שלי יכולה להיות בעיקר, אם לא אך ורק, בסיקור של מוצרים שאני יכול לבשל איתם (או לאפות), כלומר חומרי גלם (או גאדג'טים וכד'). לא תאמינו, אבל יש כמה יח"צנים שעדיין לא הרימו ידיים ומנסים לשכנע אותי לבדוק מוצר מוגמר (בעיקר מסוג האינסטנטים) כזה או אחר.

מאחר ושמן זית הוא כמעט השמן היחיד שאני משתמש בו (אם מתעלמים משמן שומשום, שאני משתמש בו כתבלין בלבד), ממש חיכיתי למפגש הזה. האמת שמאז ומעולם אני שונא שמן, אני שונא שומניות, אני שונא שומן (לא יאומן שזה מגיע ממישהו ששקל עד לפני שנתיים וחצי 116 ק"ג) – הטעם, המרקם – מבחינתי גועל נפש. אני שונא גם מיונז, בגלל טעם השמן המורגש בו. למרות שבשנים האחרונות אני מבשל אוכל שהוא דל שומן, בלי שמן בכלל אי אפשר, ובכל מקום שאני צריך שמן, אני משתמש בשמן זית בגלל שאני מת על הטעם שלו, על הריח שלו, ומאחר ושמנים הטובים הם גם מעט "חריפים" (כלומר צורבים בגרון מעט), לא מתלווה להם ההרגשה שאני מקבל כשאני טועם שמן אחר, תירס או קנולה לדוגמה. גם אם במתכון המקורי כתוב דווקא להשתמש בשמן אחר – אני פשוט לא מסוגל.

DSC06250

להמשיך לקרוא טוב שמן טוב – Take One

דרוש סלט

מאז שאני זוכר את עצמי אני שונא ירקות. שונא. כמעט הכל. יש כמובן יוצאים מהכלל, והרבה יוצאים מהכלל, אבל אני תמיד מסתובב עם ההרגשה שירקות וסלטים זה משהו שאני ממש לא חייב, והאמת שעד שהתחלתי את הדיאטה שלי כמעט תמיד לא הייתי לוקח סלטים בארוחה. הייתי מעדיף לשמור את המקום לאיזה חתיכת תחת של פרה או חזה של תרנגולת מאשר לבזבז את המקום על מלפפון אנמי או עגבנייה חמצמצה ולא מעניינת.

הדיאטה, או יותר נכון הדיאטנית שלי סיוון, גרמו לי להתרגל לעובדה שבלפחות שתי ארוחות ביום תהיה לי כמות יפה של ירקות. "היית יכול לאכול עוד קצת ירקות", "למה לא הוספת לך סלט לארוחה?", "נשארת עם עודף של ירקות שלא אכלת אתמול". נודניקית. מעצבנת. אבל זה עבד לה בסוף. היום ירקות מהווים חלק מהתזונה שלי – בחלק גדול מהמקרים עדיין "כי צריך", אבל בחלק מהמקרים הצלחתי לאהוב את הירקות ולשלב אותם יותר בתזונה שלי, לחפש איך אפשר להפוך אותם לאכילים יותר ולטעימים יותר.

כשאני מבשל לחברים ארוחה גדולה שאמורה גם להרשים, ברוב הארוחות אני אוהב לשלב סלט, אבל כמעט לרוב זה חייב להיות סלט לא "קלאסי" או "רגיל". סיכוי קטן מאוד שתמצאו סלט ירקות רגיל אצלי, או סלט חסה עם ויניגרט סטנדרטי. לא בגלל פלצנות או משהו דומה אלא בגלל שמבחינתי הסלטים האלה הולכים עם אוכל מאוד "רגיל" של יום יום ולא עם ארוחה מושקעת. לרוב יש לי גם "סלט קבוע" שמצורף לכל הארוחות המושקעות (אבל לפעמים גם לארוחות יום שישי רק של המשפחה). סלט הדגל של התקופה הנוכחית הוא סלט נבטים עם אגסים מקורמלים וגבינות. נתתי את המתכון בעבר בפוסט "בוחרים עם חברים", תרגישו חופשי לקפץ לשם אם בא לכם. בכל מקרה המתכון לסלט הזה מופיע למטה ב-"אין לי זמן לסיפורים".

במסגרת חיפושי אחרי סלט חדש, נזכרתי שבאחת המסעדות ליד מקום העבודה שלי מוגש "סלט שורשים" די מעניין, אבל לא יותר מזה. הפעם החלטתי לחשוב על כיוון דומה אבל אחר – סלט שמבוסס על שורשים (שמי שכבר מכיר את המתכונים שלי יודע שאני אוהב מאוד, בעיקר בתבשילים ארוכים), וחוץ מזה לנסות וללכת על סלט חם – עם כיוון מתקתק. האמת שבסוף יצא לי אחלה סלט (בצניעות, כמובן), שאפשר לאכול אותו גם חם וגם קר.

יאללה – לעבודה – סלט חם/קר של שורשים ופטריות יער. ובסוף בונוס של סלט פשוט-פשוט בחמש דקות, אפילו די מוכר, של עגבניות שרי עם זיתים ומשהו ירוק. מה ירוק? תמתינו לסוף.

Lunch@Shchory_2009-04-18 15-44-01_0074 (16)

DSC02701
להמשיך לקרוא דרוש סלט