ביכורי מילואים

אם אתם נמצאים כאן כבר מספיק זמן, אתם בטח כבר יודעים ששבועות הוא לא החג הכי אהוב עלי. לא מת על כל דבר שדורש ממך לא לאכול בשר. וכן, זה אומר שגם טבעונים משיחיים לא אהובים עלי.

ובכל זאת, מאחר ואני מודע לכך שלא כולם חוננו באותה תכונה, והפוסט הזה מכיל כמה דברים שיוכלו לעזור לכם לעבור את ארוחת החג. מין סוג של זר מתכונים כזה, לקט או משו כזה. הכל בכדי שיהיו לכם כל מיני רעיונות לארוחת ערב החג ולארוחת החג.

הפוסט הזה, פוסט חג הביכורים, מוקדש לחברים שלי למילואים שביליתי איתם את שלושת השבועות האחרונים באימון ארוך אבל בסיכומו של דבר, גם כיפי – כולם, בלי יוצא מהכלל, הישראלים הכי טובים שיש, כאלה שאני יודע שאם מחר תהיה מלחמה, אני אלך איתם ואחריהם באש ובמים ויחד ננצח (בדיוק כמו במלחמת לבנון השנייה) – סוללה ג', אני מת עליכם, אוהב אתכם כמו אחים – לא יכולתי לקוות לשרת את המדינה שלי עם אנשים יותר טובים מכם, באמת. במילואים האחרונים, בגלל האהבה שלי למדינה ולמפקד שלי ולחברים לנשק שלי, התנדבתי להמשיך ולשרת ("התנדבות מחמת גיל", ככה כתוב בטופס, נבלות) עד 2017, ועוד היד נטויה. אני לא כותב את זה בכדי שתחמיאו לי או שתחשבו עלי דברים טובים. אני כותב את זה בכדי שמי מכם שקורא את הטקסט הזה וחושב על התנדבות – זה הזמן לחתום. ומי שלא חושב על זה – גם עבורך זה הזמן לקום, לחתום, להתנדב ולתת למדינה שלך. בלי שאלות ובלי תירוצים ובלי "אבל יאיר אכל לי וביבי שתה לי".

IMG-20130430-WA0002

אחרי המילואים, כתבתי קטע שמסכם את השבוע האחרון מתוך המילואים מראייה של ילד שכותב יומן וחלקתי עם החברים מהמילואים – הם אהבו את זה, וגם אחרים שאינם מהיחידה צחקו. אז הנה הרווחתם הצצה פארודית על המילואים שלי. אם יצחיק אתכם, אחלה. ואם לא – לא נורא. ואם משהו בקטע הזה פוגע בכם, אז הכל בצחוק. נשבע לכם.

יומני היקר שלום,

השבוע הייתי בטיול ברמת הגולן עם הרבה חברים. הגענו ביום ראשון לאכסניית נוער שקוראים לה ימ"ח – כן, אני יודע, שם מוזר עבור אכסניה, אבל זה מה יש. בכל מקרה לא היה להם מקום בשבילנו אז מהר מהר אופיר, שהוא המארגן של הטיול, אמר לנו לגנוב להם את התומ"תים והאלפות והנגמש שלו ולצאת החוצה. אופיר אמר לנו לחפש מקום בלי קוצים להעמיד את התומ"תים. גם אופיר חיפש אבל הוא לא מצא, אז הוא לקח את המקום עם הכי הרבה קוצים אבל עם עץ, שיהיה צל בזמן שאנחנו נדקרים מהקוצים. אכלנו טונה לארוחת ערב, פלדמן הכין קפה טעים ואז אופיר אמר לי לבנות לו את האוהל ושנלך לישון הלילה באותו אוהל. קצת פחדתי אבל הוא בכל זאת המנהל של הטיול אז הייתי חייב לעשות מה שהוא אומר. פתאום פלדמן בא ואמר לי שהוא מכיר את זה ונתן לי משהו לשתות כדי שאני ארדם ולא ארגיש כלום.

היה קצת לא נוח בלילה (גם האבנים והקוצים מלמטה וגם הכובד מלמעלה), אבל בסוף נרדמתי ובבוקר קמתי מצעקות "תקומו תקומו" וישר הלכתי לצחצח שיניים בעוקב של קובאץ'. פתאום ראיתי את מועלם שהגיע לטיול מאוחר והוא אמר לי שאני אשב כי הוא צריך לספר לי משהו. אמרתי לו שאני לא יכול לשבת כי כואב לי נורא אז הוא הסכים שאני אשען על משהו. הוא סיפר לי שמלכין בכלל לא היה מפק"צ טירונים אלא היה סמ"ח קמ"ד 42. צרחתי ואמרתי לו "לא יכול להיות! לא יכול להיות!" והרבצתי לעצמי על הפנים מרוב היסטריה אבל הוא אמר שכן.

בדיוק לגמן הגיע ושאל אם ראינו את החוט שהוא קושר איתו את הבולבול שלו, הוא לא שם לב כשהוא הלך להשתין ונעלם לו החוט. אמרתי לו שייתן לו להתדלדל למטה ושיתפוס עם הגומיה של הנעליים והוא הסכים. כשהוא התכופף עברה מישהי מיפתח והסתכלה עליו והתעלפה (מרוב שהוא חתיך הורס). וינקלר מהר רץ וקשר אותה והכניס אותה לאלפא כדי שיהיה לנו מה לאכול אם יימאס הטונה.

פתאום וושדי בא וצעק שצריך לנסוע ושאופיר שהוא המנהל של הטיול כבר כועס כי תיאמו לנו ראפטינג בירדן. הוא גם צעק "מועלם יא בולע" אבל מועלם כבר לא נעלב ממנו. הגענו לירדן אבל בגלל שכבר איחרנו אז לא עשינו ראפטינג אלא רק חצינו את הנהר. אופיר מאוד פחד בחצייה וביקש שאחזיק לו את היד. החזקתי, מה אני יעשה, הוא המנהל של הטיול ואני חייב לעשות מה שהוא אומר.

פתאום בא דורא ואמר שארבוב כבר יישן מאז הבוקר והוא מפחד שקרה לו משהו. אמרתי לו שייתן לו מכה בביצים ואם הוא קופץ אז הוא חי. מועלם עוד פעם סיפר את העניין הזה עם מלכין ולא היה לי נעים אז עשיתי כאילו זה פעם ראשונה ששמעתי.

אחרי הצהריים אופיר הסכים שאני ייסע בתומ"ת (קצת הפסקה מהליטופים) בצריחון של המפקד. חודפי נהג כמו נהג שודים בסרטים ואני קיבלתי בכל הגוף מכות. ארבוב עדיין ישן אבל כל פעם שנותנים לו מכה בביצים הוא עושה קול כזה מצחיק אז לא מפריע לנו. אופיר מצא לנו מקום מצויין עם הרבה ברחשים וכולנו הלכנו עם חולצות על הראש כדי שלא יציקו לנו. רק לגמן הלך לתא נהג אבל הם נכנסו לו גם לתא נהג אז הוא צעק. ואז מועלם זרק לו עכביש לתא נהג והיה מה זה צחוקים. ואז מועלם עוד פעם סיפר שמלכין היה סמ"ח קמ"ד 42 וכולם עשו כאילו זה פעם ראשונה שהוא מספר. מאז המכות עם וושדי נפגע לו קצת הזכרון אבל הוא בחור טוב.

בערב עשינו ארוחה אבל אופיר לא היה מרוצה שהאורז לא היה מבושל אז הוא אמר שהוא יעניש אותי באוהל בלילה. פחדתי אבל לקחתי מפלדמן מנה כפולה לפני השינה וכבר לא היה אכפת לי כלום. לפני הארוחה הגיע המנהל של כל הטיולים ועשינו מסדר וצעקנו "הקשב" אבל הוא לא שמע, פחדתי שגם הוא יירצה להעניש אותי אז צעקתי חזק ולמזלי כולם צעקו גם חזק אז הוא וויתר.

בלילה החליטו שאנחנו צריכים לנסוע מאוד רחוק ואופיר אמר לי שכולם עייפים ושאני אכנס להסתכל על המפה במחשב בזמן שנוסעים ושאסביר לו איך לנסוע כי הוא לא רואה כלום. טירפתי אותו כל הזמן ואמרתי לו "ימינה", "שמאלה", "ככה לא טוב", "תעצור", "תיסע". הוא התעצבן אבל כבר לא היה לי אכפת מעונש כי גנבתי לפלדמן את הבקבוקים של התרופות.

בסוף הגענו לאיזה מקום ואופיר אמר שעכשיו 3:00 ונקום אחרי 6 שעות שינה ב- 8:30. אני עד עכשיו לא הצלחתי לעשות את החישוב. חשבתי שאולי בנדיק יעזור לי לחשב כי הוא רואה חשבון טוב מאוד, וגם אנגלית הוא רואה מצויין, אבל הוא גם לא הבין. רק ארבוב לא הצליח להרדם כי הוא היה מנופח משינה וכבר ישן איזה 3 ימים רצוף.

בערב הלכנו לאכול בדרך הביתה והיה ממש כיף. רק מועלם עשה בעיות קצת עם האוכל כי הוא צריך אוכל כשר וסיפר עוד פעמיים את העניין של מלכין. קצת נמאס הסיפור הזה, הוא די דפוק המועלם הזה.

נסענו הביתה. היה ממש כיף ולמרות שהיה חם נורא נהניתי.

יאללה – נתחיל את הלקט? כמה רעיונות פשוט למי שנגמר לו וצריך איזה סלט, או פשטידה, או עוגה למחר. תהנו.

להמשיך לקרוא ביכורי מילואים

זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

כשהכנתי את הארוחה המדוברת בפוסט הזה, בעצם בישלתי את הארוחה האחרונה במטבח הנוכחי שלנו. שלושה ימים אח"כ כבר הגיעו כמה אנשים עם כלי עבודה ופטישים והתחילו לפרק את המטבח, להרוס קירות, להזיז נקודות מים וביוב… בקיצור – החלום של מלי ושלי אוטוטו מתחיל לקבל צורה (מבטיח לכם להעלות תמונות של "לפני" ו-"אחרי", אולי בפוסט הבא). החודש וקצת האחרון הכיל המון התרגשות מצד אחד, המון המון רצון כבר להיות "אחרי" ולראות "איך זה נראה" ואיך זה לבשל במטבח החדש, וכמובן גם חששות… מה עם הכיור ממוקם במקום לא נוח? מה אם הכיריים שבחרתי לא מתאימות? יהיה לי מספיק מקום אחסון? ומשטח עבודה? בקיצור… הרבה שאלות והרבה חששות.

במהלך החודש האחרון היו לנו כמה נקודות אור, כמו מורית האלמותית שבישלה לנו אוכל ביתי וסיפקה לנו אותו בקופסאות פלסטיק, ממש כמו סטודנטים שבאים לקחת אוכל מאמא בסוף השבוע, ו-ק' וח', השכנים שלנו, שלא רק שנאלצו לסבול את העובדה שאנחנו משפצים, אלא גם ראו את מצוקתנו בחוסר של אוכל ביתי מבושל והזמינו אותנו לאכול אצלהם ארוחת שישי של אוכל ביתי מצויין.

האמת שעכשיו המטבח החדש כבר מתחיל לקבל צורה. רוב בעלי המקצוע כבר הלכו. אתמול בלילה כבר היה מטבח. אמנם צריך עוד לסדר ולתקן ולכוונן ולסדר איזו פגיעה בצבע, והארון צריך עוד איזה משהו, והחיפוי של הקיר עוד לא בוצע, אבל יש מטבח. היום אפילו חיממתי (במיקרו) לי שניצל (אפוי) ושניצל תירס (דיאט) ואכלתי אותו על צלחת (אמיתית מקרמיקה), על האי החדש. חתיכת שינוי יחסית לכמויות הקורנפלקס שאכלתי בשבועות האחרונים על שרפרף מעץ בצלחת חד-פעמית. בשאיפה, בשבת הקרובה (מחר) כבר נאכל משהו מתוצרת המטבח החדש.

האמת שדי התרגשתי לבשל את הארוחה האחרונה הזו (כמה דרמטיות יש כאן, ובשבילי זה היה באמת הרגשה מאוד דרמטית). מלי והילדים היו בחוגים, והיה לי את כל המטבח לעצמי. כמעט 15 שנה אני מבשל במטבח הזה, אני כמובן יודע בדיוק איפה כל דבר מונח, ולמרות שהוא כבר די נמאס עלי וממש קטן עלי, הוא המטבח שלי. היה.

החלטתי לפנק את מלי והילדים, אני יודע שמלי ואייל מאוד אוהבים עוגיות שושנים, כאלה שהמתכון שלהן עובר מדור לדור, לרוב מבצק "שקם" (שמנת-קמח-מרגרינה) ובגרסתו הנוכחית, בצק "חשק" (חמאה-שמנת-קמח) עם מילוי של קצף ביצים ואינסטנט פודינג. האמת שנורא התחשק לי כשמלי והילדים יכנסו הביתה, יפתיע אותם ריח של עוגת שמרים דווקא. אין כמו הריח הזה בכדי לתת הרגשה של "הגעת הביתה".

DSC04552

כמו שכבר הבנתם, המילוי של עוגת השמרים הזה הוא מילוי קצף ביצים ואינסטנט פודינג, האמת שאת הטעם הזה, עם כל המסחריות והתעשייתיות שלו, אי אפשר לחקות בשום דבר שהוא טבעי ומקורי. אם מי מכם לא מבין איך יכול להיות שבעוגה יש פסים שנראים כמו מילוי שוקולד למרות שאני מדבר כאן על מילוי וניל ולא שוקולד – עליתם עליי, העוגה קצת נשרפה… אבל ממש טיפה! וחוץ מזה אני לא אשם – זה התנור המיושן שלי (15 שנה, כבר אמרתי?)… האמת שהמילוי אמנם קיבל צבע כהה אבל הצלתי את העוגה "בדיוק" לפני שהיא כבר ניזוקה.

יאללה, לעסק – אם בא לכם לפנק מישהו, אבל באמת באמת, תנו לו להכנס הביתה כשמהתנור יצאה כמה דקות מוקדם יותר עוגת שמרים שושנים בטעם וניל. וכמו שאתם מכירים אותי ואת מה שאני עושה כאן – מדובר בעוגה קלה מאוד להכנה, דלת שומן, וטעימה-טעימה. מי מכם שמכיר את עוגת השמרים-גבינה שלי כבר מכיר את הבצק הזה שהוא עדין מאוד, רך, טעים וכמעט הכי חשוב – דל שומן.

להמשיך לקרוא זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

בשבועיים האחרונים פנו אלי שתי חברות טובות על מנת שאעזור להן עם תפריטים – האחת לארוחת הסדר שמארחת אצלה עדי, שהיא אחת הנשים היפות בתבל וגם במקרה אשתו של אחד החברים שלי מהמילואים והשנייה חברה של שתחיה ושלי שהתכוונה לארח אצלה ארוחת יומולדת והיא רצתה "לחדש קצת את התפריט".

האמת שזה כיף גדול מצד אחד לתכנן תפריט יחד עם מישהו, כי צריך להביא המון פרמטרים שלרוב אני לא מתייחס אליהם כי אני מכין תפריט לעצמי – כמה בא לבנאדם לעמוד ולבשל? כמה אנשים, מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים? מיכל לדוגמה נדרשת להקפיד על כשרות ואני, חרמנא ליצלן, אמנם מקפיד שהכשרות, אפעס, תישאר בחוץ. בקיצור – אתגר לא קטן, אם מביאים בחשבון גם את העובדה שאני את המתכונים שלי מכיר ומכיר גם ביכולות שלי ובמגבלות שלי (כן! יש כאלה! נשמע מוזר, גם לי נשמע די מוזר, אבל אפילו לי יש חסרונות). מצד שני זו גם אחריות לא קטנה. אם זה לא יצליח, אני הסתבכתי – בעלה של עדי הוא הרב-סמל בפלוגה שלי, אם הרוסטביף לא מצליח אני ישן בתוך קומבינזון במילואים הבאים, ולא בשק-שינה. מצד שני, אם משהו לא מצליח בארוחת יום ההולדת של החברה השנייה, שהיא גם עורכת-משנה (אם אני לא טועה בהגדרת התפקיד) במקומון כאן באזור, הרי שבגיליון הבא יש תמונת פפראצי מפוברקת לחלוטין שלי אונס חתול, או גרוע מכך, ישן במהלך אימון בצאלים בתוך קומבינזון.

בסביבות פורים קיבל נציב תלונות קוראי-הבלוג תלונות מסוג "איך לא נתת מתכון לאוזני המן?", "כל הבלוגים נתנו אוזני המן, מה איתך?". העובדה שאני שונא פרג מצד אחד (זוכרים?) והעובדה שאני מנסה לבשל דל שומן (ולאפות דל שומן זה בעייתי עד בלתי חוקי בעליל) לא עולות בקנה אחד עם התלונות האלה, אז לאחר ישיבות אין ספור ודיונים ארוכים אל תוך הלילה שנערכו בתקופת פורים, החלטנו ארבעתנו (הוא, אני סמי וסחבק) לתת את המענה הטוב ביותר לנושא, והתעלמנו.

השבוע כבר לא יכולתי להתעלם. פנו אלי כמה וכמה קוראי בלוג, מי באימייל ומי בצ'ט ומי בטלפון, ודרשו שאתן דעתי לנושא הבעייתי יותר בסדר הפסח. גם משפחות שלא אוכלות קינוח בארוחות המשפחתיות שלהן לעולם, נכנסות לוויברציות כשמגיע פסח – ופתאום גם אלה שאוכלים מקסימום סלט פירות מקופסת שימורים בארוחת יום ההולדת הכי חגיגית רוצים קינוח שמורכב מעוגה בשלוש שכבות ומוס בשמונה שכבות, ושיהיה כשר. נכון, טחנו לפני רגע כבשה בלגית נמוכה ברוטב שמנת, אבל הקינוח – חייב להיות כשר למהדרין.

לפני שאני נותן לכם מתכון לקינוח כשר למהדרין בהשגחת הרבנות, או לפחות בהשגחתי, בקשה אחת לי לקהל הקדוש הקורא פוסט זה – לכו תבדקו במגרות ותוודאו שהמנוי שלכם לשח"ל בתוקף. אם לא, שמעתי שגם נטל"י עושים אחלה מבצעים. ולדיאטנית שלי – אם מערכת היחסים בינינו חשובה לך, אל תקראי את הפוסט הזה, זה מנוגד לכל מה שחינכת אותי בשלושת השנים האחרונות, אבל מה אני אעשה, הקוראים לחצו, ונשברתי.

יאללה – לעבודה – עוגת שוקולד דקדנטית לחלוטין ופשוטה להכנה שזה כמעט לא חוקי כמו שהעוגה עצמה לא חוקית, שמה שמדהים הוא שאין בה טיפה אחת של קמח, ושהיא בעצם מין סוג של "גם וגם" – גם עוגת שוקולד וגם עוגת מוס שוקולד, והכול בכרטיס אחד.

DSC06348

להמשיך לקרוא אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

אם אין לחם, שיאכלו בריוש

במהלך שיטוטי בויקיפדיה כהכנה למתכון מצאתי שהמשפט המקורי הוא כותרתו של הפוסט, שבמהלך השנים שובש ל-"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" ואפילו יוחס בטעות (כך לפי ויקיפדיה) למלכה מארי אנטואנט. שלא תבינו לא נכון – המארי אנטואנט הזו הייתה באמת חתיכת כלבה, אבל המשפט המתחשב הזה, מה לעשות, הגיעה מאיזו ביצ'ית אחרת.

להבדיל אלפי הבדלות, זוגתי המושלמת שתחיה חלתה בשבוע שעבר והייתה מרותקת למיטה רוב השבוע. ביום שישי, כשכבר חזרה קצת לאכול, היא נזכרה בקו מוצרים חדש של חברה מסוימת, שיצאה עם עוגות שמרים-בריוש. "נורא בא לי בריוש". מאחר ואין שום סיכוי שחברה מסחרית גדולה תייצר בריוש איכותי (אני מניח, לא טעמתי), שכנעתי אותה שבמקום שאקנה לה בריוש מוכן אני אכין לה כזה. אני לא בטוח שמבחינתה היה יותר מדי הבדל באותה נקודה, אם נשים בצד את העובדה שזה אומר מטבח מלוכלך, ענני אבק והמתנה ארוכה של לא מעט שעות, במקום הסיפוק המיידי של לקבל עוגה בינונית ומטה בערך שעה אחרי שדיברנו – כולל הנסיעה לסופר וחזרה. לבסוף, היא התרצתה ו-"הסכימה" שאני אכין בריוש במקום שאקנה.

אני חייב להזהיר אתכם מראש – המתכון הבא הוא לא מתכון סטנדרטי של הבלוג – למרות שאני משתדל מאוד, גם בבלוג וגם בחיי האישיים, לא לעשות שימוש במתכונים שנפרשים על ידי יותר מדי זמן, במקרה הזה ההכנה נמשכת לפחות 14 שעות – אמנם לא 14 שעות של הכנה, אבל מהרגע שתתחילו להכין את הבריוש עד שתזכו ליהנות ממנו, יחלפו לפחות 14 שעות… אם לא יותר. חריגה נוספת מדרכו הישרה של הבלוג תוכלו למצוא בכמות הקלוריות ובעיקר בכמות השומן ש-"מתבזבז" במתכון הזה.

אבל התוצאה… אלוהים… כל כך שווה את ההמתנה ואם מכינים את העוגה לאירוע או לארוחה רבת משתתפים, גם לא נשארת עוגה בכדי "לנשנש" אחר כך כך שהנזק הקלורי הוא לא כזה גדול – מקסימום פרוסה אחת או שתיים.

DSC05495

להמשיך לקרוא אם אין לחם, שיאכלו בריוש

יש לי בלוגולדת!

התקופה של אוקטובר-נובמבר-דצמבר היא תקופה שמחה מאוד עבורי, והפעם היא אפילו נגמרת בצורה שמחה במיוחד.

באוקטובר – יום ההולדת של אסף, הבן השני שלי, שהוא אוצר קטן ומשגע ומטרף שהופך כל יום ליום מיוחד, עם "יציאות" מדהימות, ולפעמים עם חוצפה, ועקשנות, וצחוק. אסף חגג יום הולדת חמש השנה.

בנובמבר – יום ההולדת של אייל, בני בכורי, שהוא כבר בן תשע, ובכל יום אני לומד עליו משהו חדש, ובעיקר לומד כמה שהוא מדהים וגדול ובוגר וחכם. בנובמבר חלים גם עוד שלושה (!!!) ימי הולדת במשפחה הקרובה שלי – אחי רונן, גיסתי מיכל, והאחיין שלי גל.

ובדצמבר? בדצמבר יש "רק" את היום הולדת שלי עד השנה, והשנה יש גם יום הולדת לבלוג!!! כן חברים, הבלוג הזה היה בדיוק בן שנה ב- 12 לדצמבר, והגיע הזמן שנעשה לו מסיבה, לא?

image

להמשיך לקרוא יש לי בלוגולדת!

פוסט אורח(ת) – עוגת תפוחי עץ נוסטלגית של מירב

לקוראי הבלוג שלום,

מדבר הקפטן שלכם. והיום – פוסט אורח של מירב מהבלוג CooknBake – בלוג משגע שעוסק, כמה מפתיע, באפייה ובישול. בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה שנכתב על ידי מירב, קוראי הבלוג ההמומים שלה קוראים פוסט, כמה מפתיע, שנכתב על ידי. אני ממליץ לכם, מיד אחרי שקראתם את הפוסט שלה אצלי (ולא דקה לפני), לבקר בבלוג שלה ולחרוש אותו לעומק.

זהו. מכאן אני שותק. הבמה של מירב.

הי

קוראים לי מירב וגם אני כמו יובל בעלת בלוג בישול ואפיה שנקרא CooknBake.

יובל ואני החלטנו לארח אחד את השנייה בבלוגים שלנו. אז ממש ברגעים אלה אתם יכולים לקרוא את הרשומה הטעימה שיובל פרסם אצלי בבלוג, וגם להישאר כאן וליהנות ממתכון לעוגה פשוטה וטעימה שאני תמיד נהנית להכין.

clip_image001

כולנו מכירים מאכלים שמעוררים אצלנו נוסטלגיה וזיכרונות מבית ההורים, הסבים והסבתות, הדודה הבשלנית או האימא/אבא של החבר/ה…. משום מה המאכלים האלה תמיד הכי טעימים, הכי פשוטים והכי מוצלחים.

אז העוגה הזו בשבילי היא נוסטלגיה וזיכרונות נעימים מתקופה אחרת לפני המון שנים. עוגה שאת המתכון שלה קיבלתי מבשלנית מדופלמת בשם סימה, אישה טובת לב, יפה ונעימה. כזו שכשפוגשים, החיוך לא יורד מהפנים. גם היא וגם אלישע בעלה היו זוג אהוב עלי מאד. אלישע היה אב בית במקום בו עבדתי אז, ושמורה לו ולסימה, פינה חמה בלבי.

אין לו זמן לדיבורים

מצרכים:
3 כוסות קמח תופח (או קמח רגיל עם שקית אבקת אפיה)
כוס וחצי סוכר (300 גר')
4 ביצים
1 כוס שמן
1 כוס מיץ תפוזים
2 שקיות סוכר וניל
כפית תמצית שקדים או כף ליקר אמרטו
קורט מלח
5-4 תפוחי עץ גראני סמית
¼ כוס סוכר
1 כף בהריון קינמון

אופן ההכנה:

את תפוחי העץ לקלף ולחתוך לפלחים.

לערבב בקערית ¼ כוס סוכר וקינמון, לפזר מעל התפוחים ולערבב. לסגור את הקופסא/קערה עם התפוחים ולהכניס למקרר לפחות לשעה ואפשר גם כל הלילה.

clip_image003

במיקסר להקציף 4 ביצים עם הסוכר בהדרגה. להוריד מהירות ולהוסיף לאט את השמן, מיץ התפוזים, הקמח ושאר המצרכים למעט התפוחים.

לשמן היטב תבנית בקוטר 26 או 28.

לסדר חצי מכמות התפוחים בתחתית התבנית, לשפוך חצי מכמות הבלילה ושוב לפזר תפוחים.

לשפוך את המחצית השנייה של הבלילה ומעל לפזר מעט ממי הסוכר והקינמון שנשארו בתחתית הקערה בה התפוחים הושרו.

clip_image004

לאפות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות כ-45 דק'.

העוגה מוכנה כשקיסם שננעץ במרכזה יוצא יבש עם מעט פירורים עליו.

תיהנו.

clip_image005

clip_image006

clip_image007

יובל תודה רבה על האירוח, שמחתי מאד לארח אותך אצלי בבלוג ולהתארח כאן בבלוג המצוין שלך.

תיקון עוולה היסטורית

עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?

רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.

בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.

DSC04516

להמשיך לקרוא תיקון עוולה היסטורית