טביעת האצבע של מיקי

אני לא טיפוס של אפייה, כמו שכבר הבנתם. היחס בין המאפים לבין הבישולים בבלוג הזה עומד על משהו כמו 5 ל- 200. לא שאני לא יודע לאפות, לא שאני עושה את זה רע, אני פשוט פחות אוהב את זה – לדעתי באפייה יש פחות "לב" ופחות מח (כלומר, גם אם אתה שונא לחלוטין את עבודת הקונדיטוריה אך יודע לדייק במשקלים ובתהליכים – אתה בעניין) ואני דווקא מחובר לצד הרגשי של האוכל, בקיצור, לא מתאים.. אם גם מוסיפים לזה את העובדה שלרוב עוגות ועוגיות משמעותם כמות גדולה מאוד של שומן מצד אחד, והעובדה שאני מנסה מאוד להכין דל שומן מצד שני, זה בכלל מוסיף למיעוט האפייה שלי. לכן, כשפנו לי מהוצאת הספרים והציעו לי להשתתף בסדנת אפייה עם מיקי (שלא יכולתי להשתתף בה) ואח"כ אפילו הציעו לשלוח לי את ספר העוגיות החדש – "אוצר העוגיות של מיקי שמו" בכדי שאכתוב עליו ביקורת, תגובת הבטן שלי הייתה משהו כמו "אל תבזבזו עלי את הזמן, אני לא הבלוגר האופטימלי בשבילכם".

הפסקה קלה לטובת שחרור קיטור בנושא אתיקה של בלוגרים

התזמון של כתיבת הפוסט הזה לא יכול היה להיות מושלם יותר – בקבוצת פייסבוק שאני מנוי בה, עבור בלוגרי בישול ואפייה בלבד, התקיימו מספר דיונים רותחים על אתיקה של בלוגרים, כתיבת פוסטים על מוצרים שמקבלים במתנה, אמינות, ארוחות בחינם, ועוד. עקב הכבוד שאני רוכש לחלק מהבלוגרים ולמי שמנהל את קבוצת הפייסבוק אני לא אצטט מה שהיה בדיון, נזרקו שם לא מעט האשמות מצד בלוגרים על הבלוגרים שמתנהגים בצורה הכי שקופה ונקייה שיש, ולדעתי ההאשמות והמתקפות היו פשוט בגלל שאותן מאשימים העדיפו להאשים אחרים במקום לקבל ביקורת או להסתכל שניה לתוך תוכם. אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי (כלומר, זה הבלוג שלי ואני אגיד מה שבא לי) בכדי לסכם את דעתי בנושא – להבדיל מהמון בלוגרים שהופכים את הבלוג שלהם לשלט חוצות בתשלום (בין אם בתשלום ישיר ובין אם בתשלום על ידי קבלת מתנות בתמורה לכתיבת ביקורות מפרגנות), אני משתדל להמעיט מאוד בביקורות מוצרים, ביקורות מסעדות וכד'. האמת שנכוותי פעם אחת בצורה משמעותי (ראו ערך בצק הפילו של "שלושת האופים"), הוזמנתי לארוחות בלוגרים שהיו שונות בתכלית השינוי ממה שמתנהל במסעדה ביום רגיל, וקיבלתי "הצעות לשיפור" לפוסט שביקרתי בו מוצר בצורה שהיחצ"ן חשב שהייתי יכול להיות פחות נחרץ (כלומר, לשקר לקוראים שלי, מה שלא יקרה). אני מתנגד מאוד לבלוגרים שמזנים את הבלוג שלהם, ומוכנים לכתוב הכל רק בכדי שזרם המתנות חינם ימשיך, ושימשיכו להזמין אותם לארוחות בלוגרים בחינם. יש כאלה ש-"שוכחים" לציין שהם הוזמנו לארוחה בחינם או שקיבלו את המוצר במתנה או שמשלמים להם על מנת שיכתבו את הביקורת המחמיאה, יש כאלה שגם אם מדובר במוצר נוראי או ארוחה במסעדה מהסוג הבזוי ביותר, יכתבו ביקורת מחמיאה, שוב, בכדי להמשיך ולקבל את המתנות וההזמנות חינם. יש שמגדילים לעשות ומציגים את עצמם כבלוגרים שכותבים ביקורת מסעדה בפני בעל המסעדה או היחצ"ן של המסעדה, בתקווה שיקבלו ארוחה חינם או לפחות קינוח או לפחות איזה יחס מועדף. זונות יחצ"נים, אני קורא להם.

מנקודת המבט האישית שלי, ולא צריך להסכים איתי, בלוגר צריך להתנהג בדיוק כמו שעיתונאי נטול-פניות אמור לנהוג, וכאשר בלוגר הופך להיות זונת יחצ"נים הוא בוגד בקוראים שלו ופוגע באמינות שלו. ולמה לי אכפת? מאחר וחלק גדול מהקוראים עדיין לא יודעים להבחין בדקויות בין בלוגר נטול-פניות שכזה ובין בלוגר שיסכים למכור את מיטב קהל קוראיו רק בכדי לקבל עוד איזה קולפן במתנה או עוד איזו ארוחת חינם. וכשהם מבינים שעבדו עליהם, ומאחר והם לא יודעים להבדיל, גם אני נפגע, וגם שאר הבלוגרים שמשאירים את הבלוג שלהם נקי. נכון, מדי פעם אני מבקר מוצר או מבקר מסעדה (ברוב המקרים כשמדובר במסעדה מדובר בביקורת שאני היוזם שלה ולא המסעדה, ארוחה שאני משלם עליה במיטב כספי), אבל אני מוצא את עצמי, בכתיבת פוסט שכזה, מתחבט עם עצמי רבות בדיוק איך להציג את העובדה שקיבלתי משהו בחינם, בלי להיות אפולוגטי יותר מדי מצד אחד, ומבלי לוותר לכתיבת ביקורת אמינה וחדה וכשצריך, גם ביקורתית. השבוע קיבלתי פנייה נוספת לכתוב ביקורת על ספר נוסף, ספר שאני מתכוון האמת לקרוא ולכתוב עליו, והשאלה הראשונה ששאלתי את היחצ"נית, לפני שהסכמתי לקבל את הספר, הייתה "אילו עוד בלוגרים הוזמנו לכתוב ביקורת על הספר?" התשובה לשאלה היא אולי החשובה ביותר עבורי בהחלטה, והיא נשאלת בכל פעם שאני מוזמן לקבל מוצר / ספר או להשתתף באירוע בלוגרים – אם בבלוגרים שהוזמנו לכתוב, גם אם רק אחד מהם, ישנו בלוגר שלא עומד בסטנדרטים הנוקשים שאני העמדתי לעצמי, אני לא משתתף. חד וחלק. יש יחצ"נים שמסרבים (לא קרה כלום, ביי), יש כאלה שלא מבינים למה ומה אני רוצה (ומקבלים הרצאה של לפחות 5 דקות למה אסור להם להמשיך ולעבוד עם בלוגרים מהסוג הנמוך ביותר) ויש כאלה שחושבים שאני סתם שחצן ונפוח מתהילה (ברור שזה נכון). אני חייב לציין שבתחילה הסתנוורתי מאור הסנוורים של התהילה, כשהתקשרה אלי יחצ"נית ואמרה לי שאני חלק מקבוצת בלוגרים מובילים נדלקתי והייתי מוכן לעשות כמעט הכל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה צריך להיות אחרת. אפשר לטעות פעם אחת, פעמיים, שלוש, אבל מעבר לכך זו בחירה.

זה הזמן גם לספר שספרי הבישול שלי בבית (כמה עשרות) מהווים מעין "ספרי עיון" וכאלה שמכניסים אותי למוזה כשאני רוצה לבשל משהו חדש או להמציא לי איזה תבשיל חדש. מספר אחד אני לוקח טכניקה, מספר אחר אולי שילוב טעמים / תבלינים, ואודרוב.כמעט ולא תמצאו אותי מכין מתכון אחד לאחד מתוך ספר בישול, והכיף הגדול בבישול הוא שגם לא חייבים, מקסימום ייצא משהו קצת שונה ממה שכתוב במתכון בספר. בספרי אפייה, לצערי הגדול, אין דבר כזה. צריך להקפיד על הכמויות המדויקות, על התהליכים, ובכדי להיות מסוגל לאלתר צריך לשלוט בכמות חומר תיאורטי שלא הייתה מביישת רופאה מתמחה שמתכוננת לבחינות הסיום שלה.

בסיכומו של דבר החלטתי שדווקא זו יכולה להיות הזדמנות טובה לנסות ולעשות משהו שונה מכרגיל, ומאחר והבנתי מבלוגרים אחרים שיש להם את הספר שהוא ספר מצויין, לא עשיתי שימוש בתגובת הבטן שלי, ולאחר מספר ימים הספר נחת אצלי בדואר.

האמת, ספר יפהפה. בשער מיקי עם המון צנצנות עוגיות מאחוריו, ובתוכו – עיצוב מצויין שעושה שימוש בדפים שנראים "מהוהים" עם כותרות וכותרות משנה בפונט שאני אישית מאוד אוהב (מאוד מזכיר מכונות כתיבה קלאסית, אם אני לא טועה קוראים לפונט הזה "דמדומים" והוא אחד האהובים עלי), תמונות שמשולבות היטב בדפים, בקיצור, ספר שכיף לעיין בו ולדפדף בו, וכמעט כל (אולי כל, אבל to be on the safe side – כמעט) המתכונים מכינים תמונה (לפחות אחת) של התוצר הסופי. כותרת המשנה (קצת יותר מכותרת, מעין פסקת פתיחה) מכילה קצת מידע על העוגיות, אולי סיפור מאחוריהן, ולפעמים גם טיפ או שניים לגבי אופן ההכנה. מבחינתי, כיף מאוד להיכנס אל תוך המתכון כשכבר מבינים את ה-"מאחורה".

הספר הגיע קצת לפני סוכות, ובמהלך החג הבן הקטן שלי ביקש שנכין עוגיות ביחד. הזדמנות מצויינת להשתמש בספר. אחרי עיון מדוקדק בספר, גם שלי וגם שלו, החלטנו להכין עוגיות "טביעת אצבע" מהספר, שמהוות מעין פרפרזה על עוגיות ה-"סנדוויץ' ריבה" הקלאסיות". העוגיות נגמרו אחרי יומיים שלושה. וגם זה היה תוך כדי שאשתי (אני טסתי לחו"ל בערב לאחר הכנת העוגיות כך שהיא נאלצה להישאר "השוטר הרע") הגנה עליהן בגופה.

2013-09-27 23.12.30

מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

בסוף השבוע שעבר זוגתי שתחייה נסעה עם חברתה המצוינת לקוס. כן אני יודע, זה נשמע נוראי, ואולי בעצם יכול להיות שזה פנטזיה של מי מכם, אבל קוס (Kos) הוא אי יווני אליו נסעו שתי הפאקאצות על מנת להתרחק קצת מהילדים, מהעבודה, מהלחצים וכנראה גם מהבעלים. במהלך סוף השבוע הזה כותב שורות אלה נשאר לסוף שבוע של זמן איכות אמיתי ומעולה עם שני הילדים, שדרשו במהלך סוף השבוע רצוף הפעילויות (קניות, בישולים, בריכה ועוד קצת בישולים) גם להכין הפתעה לאימא שחוזרת מחו"ל. הרעיון הראשוני היה עוגת סברינה שמלי מאוד אוהבת, אבל הרעיון נגדע באיבו מאחר ומלי, כמוני, מנסה לשמור על המשקל שלה ולשמר את מעמדה ככוסית-על.

אחד האתגרים למי שמנסה לשמור על המשקל שלו, או לרדת במשקל חרמנא ליצלן, הוא הקינוחים. יש מעט מאוד קינוחים שהם גם טעימים וגם לא עתירי שומן וקלוריות. אז נכון, אבטיח זה אחלה קינוח, ואני האמת מקנח איתו לא מעט פעמים, אבל לפעמים בא משהו קצת יותר מנחם, גם אם יש בו קצת יותר קלוריות מפרי – רק שהוא לא יהיה מסוג הקינוחים שמכילים 50% חמאה ו- 50% של שומן ממקורות טעימים אחרים.

לפני כמה שבועות, חזר אסף מפעילות שבה הכינו מוס גבינה פשוט מאוד – מערבבים גבינה עם אבקת אינסטנט פודינג, מרסקים בעזרת פטיש עוגיות פתי-בר, מניחים בכוס חד"פ קצת פירורי פתי-בר, יוצקים מעל את הגבינה, עוד קצת פירורים, ומקפיאים. טעמתי. האמת – לא רע בכלל. פשוט נורא, בסיסי מאוד בטעמים שלו, אבל טעים. אסף העלה רעיון להכין את המנה הזו לאימא – ואני הסכמתי בתנאי שנשדרג קצת…

אז את הפתי בר שידרגנו לפירורי שטרויזל שהכנו לפד, את הגבינה העשרנו בקצת משחת ווניל אמיתי וגם קצת ג'לטין שיאפשר התמצקות של הקרם בלי צורך להקפיא את העניין, הוספנו קצת ריבת משמש שהכנו יום לפני מהמשמשים המצויינים שמציפים את השוק בימים האלה, וקיבלנו קינוח מדהים, עדין בטעמים של גבינה ושל וניל ושל משמש, עם פירורי עוגיות שמהווים את הדבר היחיד שמכיל כמות שומן גבוהה יחסית, אבל עדיין, מאחר ומדובר בכמות קטנה יחסית, אז לא נורא.

שנתחיל? קרם גבינה-וניל עם שטרוייזל. כזה שאפשר להרשות לעצמכם גם אם אתם בדיאטה.

2013-06-15 19.13.45

להמשיך לקרוא מתקרר…מתקרר…קרררר…קרם

לא לריב על הריבה!

ביום העצמאות האחרון עשינו על האש יחד עם חברים. התכנון הראשוני היה לעשות על האש באיזה יער, אבל אז התברר שלמרות שאחד החברים היה בעברו הצבאי מג"ד חי"ר וגם מח"ט באחת הגזרות הכי חמות של צה"ל, הוא לא ממש מת על שטח… אז הוא "דילג" את האירוע לבית (הענק) שלו ואת הגינה (העוד יותר ענקית) שלו. האמת, כולנו קיטרנו על זה שתא"ל (לא במילואים) א' וזוגתו י' לא רצו לצאת ליער, אבל בסיכומו של דבר – כשיצא הקינוח הקפוא המדהים (אני עוד אפרסם אותו כאן), ותה צמחים שנקטפו מהגינה ומים קרים ישירות מהמתקן וכשיצא האספרסו, הקיטורים נעלמו.

מה זה קשור לריבה? כמעט ממש לפני הפיזור נחו עיני על הורדים היפיפיים בגינה של י' וא'. כששאלתי אם הם ריחניים ונעניתי בחיוב, ביקשתי מי' שכשהפרחים מתחילים להיראות לא טוב, ממש מתחילים, שתדבר איתי ואני אבוא לקטוף את הפרחים. כנראה שבאותו יום הייתי צריך למלא לוטו, מאחר והתברר שהפרחים כבר התחילו לא להראות בשיא ימיהם.

את היום סיימנו כשבידי שקית ניילון עם 10 פרחים גדולים בוורוד וצהוב וחיוך גדול על הפנים.

אז מה, לעזאזל, זה קשור לריבה? תפסיקו לקלל ותזדיינו בסבלנות. זה מיד מגיע.

DSC07417

להמשיך לקרוא לא לריב על הריבה!

טעמי קיץ בצנצנת

כבר המון זמן שלא כתבתי. בערך שלושה שבועות. אמנם היו לי תירוצים אין ספור וגם סיבות אובייקטיביות אמיתיות, אבל כנראה שעברתי איזה שהוא משבר כתיבה קטן. האמת שגם עכשיו הייתי צריך לשכנע את עצמי להתיישב ולכתוב. זה בסדר, אם להמינגוויי מותר, אז גם לי זה כנראה בסדר.

את השבוע האחרון של החופש הגדול ביליתי בנופש מסוג "אָלֵק אינקלוסיב" ("הכל כלול") עם שתי משפחות נוספות של חברים. היה מדהים וכיף ומטרף – אמנם אני (והאמת שגם זוגתי שתחיה והילדים) לא טיפוסים של רביצת בריכה, אבל האמת שנהנינו פשוט מה-"להיות ביחד". האמת שבשבוע הזה הכרתי את הילדים שלי הרבה יותר טוב, פתאום גיליתי שיש לי שני שחיינים מדהימים בבית, שאין להם פחד והם מוכנים לקפוץ לבריכה מכל מקום ובכל צורה, ואם יש מגלשה מטורפת זה עוד יותר טוב. ביום האחרון גם הבנו שאם יום אחד נרצה לפתוח קרקס מים, זה אפשרי לגמרי – הילדים קפצו מהכתפיים ומהידיים שלי בלי אבחנה, כל אחד בנפרד ואפילו בתרגילים משותפים כשאחד קופץ מהכתפיים שלי והשני עושה סלטה כשהוא עומד על כפות הידיים שלי. להלן, "משפחת הודיני הרטובה".

גאווה נוספת היא שלמרות שהאוכל זורם כמים, חופשי חופשי בלי הגבלה, הצלחתי לא לרדת מהפסים לגמרי ולעלות פחות מקילו בטיול כולו (ותאמינו לי, לחובב מתוקים כמוני זה לא טריוויאלי). אני גם משכנע את עצמי שרוב העלייה במשקל היא גם מספיחת מים לתאים בגלל שאכלתי יחסית יותר סוכרים מכרגיל – ואני מסודר.

כשחזרתי, הכתה בי ההבנה שבעצם הקיץ עוד מעט נגמר. הקיץ היא העונה שאני הכי אוהב – אני שונא קור, ולמרות שאני מזיע בקיץ כמו סוס אני מעדיף את זה על הליכה ברטוב ובקר. וחוץ מזה – בקיץ יש עושר של פירות מדהימים שאי אפשר להשיג בחורף – אפרסקים, אבטיחים, תאנים, שזיפים, שסק, משמשים, מה שתרצו. עושר ואושר אמיתי של פירות. ובחורף? אה כן. יש תפוחים. לא שאני מזלזל בתפוחים, אבל בכל זאת, אין מה להשוות.

מה הפלא אם כך שמיד למחרת כשחזרנו רצתי לקנות לי קופסה גדולה של תאנים גדולות וסגולות, כאלה שממש מתפוצצות מרוב סוכר שרוצה לצאת החוצה (בתאנים יש לרוב מתאם הפוך בין הצורה לבין הטעם – ככל שהם יותר מפוצלחות ונראות רע הן יותר מדהימות בטעמן), ואחת של שזיפי "שגיב" (שזיף "הונגרי" סגול ומאורך)? עוד כשהייתי בדרך לקנות את הפירות גמלה בליבי ההחלטה להכין ריבות בכדי לשמר קצת את טעם הקיץ ולהשאיר לי אותו.

האמת שעד לפני כשנה וחצי פחדתי, כמו הרוב, מהכנת ריבות. זה תמיד היה נראה לי מסובך ומסוכן. כשהתחלתי להכין ריבות הבנתי שזה פשוט פשוט פשוט – ואפילו הרשיתי לעצמי לשנות קצת את המתכונים ולהוסיף איזו התחכמות קטנה שלי לכל מתכון. אני מאוד אוהב להוסיף לריבות תמצית וניל איכות כשמתאים (לדוגמה, ריבת תות). במקומות אחרים אני מאוד אוהב להוסיף תבלינים ואלכוהול בכדי "לשבור" או "לעגל" את הטעמים. תבלינים לרוב "שוברים" את הטעמים – הם מוסיפים מימד "לא קשור" לריבה ולוקחים את הטעם שלה למקום אחר. בגלל זה אני מאוד אוהב צ'אטני (צ'אטני מנגו ועגבניות ירוקות לדוגמה) שבחלק מהמקרים הוא פשוט ריבה שמבוססת על פרי אבל עם המון "חיתוכים" עם זנגביל, זרעי כוסברה, פלפל שחור ועוד טעמים שלוקחים את הריבה למקום שהוא מאוד לא מובן מאליו.

אלכוהול, מצד שני, ובעיקר ליקרים ויינות מתוקים, לוקחים את הריבה למקום מאוד "רגוע" – הם "מעגלים" את הטעם של הריבה ומוסיפים לה טעמים מאוד עדינים – צריך רק לבחור את הליקר הנכון ולהשתמש בליקרים איכותיים – חבל להכין ריבה מפרי טרי, לעמוד ולעמול, ובסוף לשפוך פנימה ליקר רמה ג' (מי ששתה פעם "פיזאנג אמבון" אמיתי מאינדונזיה, לעולם לא יוכל לשתות את התוצרת הישראלית שמורכבת מתמציות טעם, תמציות צבע ותמציות מתכת). בהכנה נכונה של ריבה, הטעמים המקוריים של הפרי בולטים מאוד וחבל להרוס אותם – אם אין לכם את הליקר ה-"נכון", אל תוסיפו.

כמה דברים לגבי סוכר בריבה – אני מכין את הריבות שלי עם סוכר לבן בלבד מאחר ויש לו טעם נייטרלי. לסוכר חום ולדמררה יש טעם מורגש שפירות מסוימים לא אוהבים והוא משפיע על טעמה הכללי של הריבה (למרות שדמררה מעט מאוד).

חשוב להבין שלסוכר יש שלושה תפקידים בריבה – טעם, מרקם ושימור. לגבי הטעם אני מעריך שלא צריך להסביר.

לגבי המרקם – כאשר הסוכר מבושל לאורך זמן בתוספת של חומצה, כגון החומצה הנמצאת בפרי עצמו, בלימון או אפילו מוספת בצורה מלאכותית כגון חומצה אסקורבית (מלח לימון) או קרם טרטר, הסוכר הופך למה שנקרא "סוכר אינברטי". סוכר אינברטי הוא צורה נוזלית של סוכר שעבר בעצם תהליך של פירוק למולקולות המרכיבות אותו. הסוכר הלבן כמו שאנו מכירים אותו הוא "סוכרוז"., ולאחר תהליך הבישול הוא מפורק לפרוקטוז וגלוקוז (כל מולקולה של סוכרוז מורכבת ממולקולה אחת של פרוקטוז ואחת של גלוקוז). מה שמתקבל הוא בעצם סירופ סוכר חלק ועדין, שאינו "קריסטלי", ששומר על מרקם חלק ולח של הריבה. "סוכר אינברטי" עוזר לשמור על הלחות במוצרים המכילים אותו ויש לו יכולת שימור הרבה יותר טובה מסוכר רגיל. למי שממש מתעניין – יש עוד המון מידע ב- Wikipedia.

הפקטור האחרון הוא השימור – ריבה הומצאה במקור בכדי לשמר את הפירות שיהיה מה לאכול בחורף. מה משמר בתהליך ההכנה? פשוט מאוד – חיידקים אינם יכולים לחיות במקומות בהם ריכוז הסוכר או המלח גבוה מדי. בריבה, כמו שאתם בטח מבינים, ריכוז בסוכר לא רק גבוה מדי, אלא גבוה אחושלוקי. חיידקים הנקלעים, רחמנא ליצלן, לריבה ימצאו את עצמם מצומקים ומתים די מהר. עקב כך, שימו לב שאתם לא יוצרים בריבה מקומות שקל לחיידקים להתרבות בהם – לדוגמה, אם תכניסו כפית רטובה לריבה, המים ייצרו "אי" שבו אין כל כך הרבה סוכר, והחיידקים פשוט יפתחו שם מין סוג של לונה פארק, וחבל. מאחר ואני מכין את הריבות עם יחס סוכר נמוך יותר מהנהוג (היחס ה-"קלאסי" הוא 1:1 – ק"ג סוכר לק"ג פרי), הריבות שלי גם אמורות להישמר פחות זמן, אבל הן נגמרות מהר מדי בכדי שאוכל באמת לבדוק את זה

יאללה – מישהו מוכן לארוז לי בבקשה שתי צנצנות של קיץ? באחת תשים לי ריבת תאנים עם ליקר תאנים, ובשנייה ריבת שזיפים עם שרי דובדבנים.

נפצח בהכנת הפירות – מכל תאנה נסיר את העוקץ ואת החלק התחתון עם סכין חד. נחתוך כל תאנה לרבעים. אני מאוד אוהב ריבות עם חתיכות גדולות של פרי, אבל אם אתם לא אוהבים, תרגישו חופשי לחתוך לחתיכות קטנות ואפילו לטחון לחלוטין את הפרי. אם באמת בא לכם להתנסות ויש לכם את הזמן – חלקו את הפרי לשלושה חלקים – חתוך גס, דק, וטחון, ותכינו שלוש ריבות שונות.

 DSC03341

להמשיך לקרוא טעמי קיץ בצנצנת

ריבת תותים מוקדמת

כשהייתי בסדיר, אתניקס הוציאו את השיר "תותים" שהפך להיות לימים המנון הפלוגה שלי בקורס מפקדי צוותים (בעיקר בגלל משפטים כמו "הבונקר משמאלך מול הפגז שלידי", "הרימון שלך לא פרי והוא מוכן אצלך ביד, אצלי במחסנית הם מוכנים אחד אחד" והחזק ביותר "…במקום עוד מכונות של מלחמה"). התרגולת בפלוגה הייתה שבכל פעם שמישהו נכנס לחדר וצעק "תותים, טה נה ניי טיי טיי" (תקשיבו לשיר ותבינו מה זה "טה נה ניי טיי טיי"), כולם קפצו על המיטות, הצדיעו, ושרו איתו את השיר עד הסוף.

לתותים יש משמעויות רבות עבור אנשים רבים – כולנו מכירים את הסצינות האירוטיות-רומנטיות בו מישהי/מישהו מאכיל מישהו/מישהי עם תות אדם-אדום בחושניות. תותים בקצפת מסמלים לאנשים רבים את הפינוק או הקינוח האולטימטיבי. קינוח שאכלנו המון אצלי בבית היה תותים חתוכים עם סוכר ועם שמנת חמוצה – קינוח שמסיבה מסויימת תמיד מזכיר לי קיץ למרות שזו לא העונה של התותים. אולי משהו ברעננות ובחמיצות של השמנת.

מבחינתי – מלכת הריבות היא ריבת התותים – אולי הריבה הכי בסיסית והכי פשוטה להכנה, אבל משהו בצורה של התותים המבושלים ששוחים להם בתוך הריבה, משהו בטעם מבחינתי מסכם את כל מה שאפשר להכניס לריבה. בהרבה מאוד ריבות הטעם הבסיסי של הפרי משתנה במהלך ההכנה. בתותים – הטעם נשמר כמעט כמות שהוא. ריבת תותים, כמו כל ריבה בסיסית – פשוטה להכנה בתהליך ממש קצר.
 
להמשיך לקרוא ריבת תותים מוקדמת