מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות

הסלוגאן של מקס ברנר הוא Chocolate by the Bald Man – שוקולד של האיש הקירח, בתרגום חופשי. כשהוזמנתי לפגוש את עודד ברנר (הנפש מאחורי רשת "מקס ברנר") הייתה לי מחשבה רומנטית מאוד על פגישה עם אדם שכל חייו חלם להכין שוקולד.

הפגישה נערכה "במסווה" של אירוע בלוגרים שמטרתו לחשוף בפעם הראשונה את תפריט הקינוחים החדש של מקס ברנר, מה שהפתיע אותי מאוד, מאחר ולא ידעתי שלמקס ברנר יש עוד משהו חוץ מקינוחים.

עודד ברנר הוא בדיוק כמו שתיארתי אותו – איש חייכן, איש קצת חולמני, איש שעדיין נוח לו יותר באלמוניותו מאשר במוחצנותו, שבסך הכל רוצה ליהנות ולהגשים את החיים שלו. איש שמבין ששוקולד זה אחד ממשאבי המטבח שעדיין לא גילו את אפס קצה קצהו בנוגע למה שאפשר לעשות איתו. איש שהעיניים שלו זוהרות כל פעם שהוא מדבר על שוקולד או על מתכון חדש, וברצינות עד אין קצת אבל עם חיוך שובב אומר שאולי עוד 30 שנה מקס-ברנר תקנה את הרשי'ס או קד-בורי'ז, למרות שמבחינתו עדיין מקס-ברנר היא חנות שוקולד קטנה ולא רשת בינלאומית. עודד נראה כמישהו מאוד רומנטי. כשאני משתמש במילה "רומנטי" בפוסט הזה אני לא מתכוון דווקא רומנטי בהיבט של יחסים זוגיים, אלא רומנטי מבחינת התפיסה. מצד שני, הדבר האחרון שעודד חלם עליו זה להכין שוקולד.

עודד רצה להיות סופר.

DSC00019

להמשיך לקרוא מקס-ימום שוקולד, מינימום שערות

אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

בשבועיים האחרונים פנו אלי שתי חברות טובות על מנת שאעזור להן עם תפריטים – האחת לארוחת הסדר שמארחת אצלה עדי, שהיא אחת הנשים היפות בתבל וגם במקרה אשתו של אחד החברים שלי מהמילואים והשנייה חברה של שתחיה ושלי שהתכוונה לארח אצלה ארוחת יומולדת והיא רצתה "לחדש קצת את התפריט".

האמת שזה כיף גדול מצד אחד לתכנן תפריט יחד עם מישהו, כי צריך להביא המון פרמטרים שלרוב אני לא מתייחס אליהם כי אני מכין תפריט לעצמי – כמה בא לבנאדם לעמוד ולבשל? כמה אנשים, מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים? מיכל לדוגמה נדרשת להקפיד על כשרות ואני, חרמנא ליצלן, אמנם מקפיד שהכשרות, אפעס, תישאר בחוץ. בקיצור – אתגר לא קטן, אם מביאים בחשבון גם את העובדה שאני את המתכונים שלי מכיר ומכיר גם ביכולות שלי ובמגבלות שלי (כן! יש כאלה! נשמע מוזר, גם לי נשמע די מוזר, אבל אפילו לי יש חסרונות). מצד שני זו גם אחריות לא קטנה. אם זה לא יצליח, אני הסתבכתי – בעלה של עדי הוא הרב-סמל בפלוגה שלי, אם הרוסטביף לא מצליח אני ישן בתוך קומבינזון במילואים הבאים, ולא בשק-שינה. מצד שני, אם משהו לא מצליח בארוחת יום ההולדת של החברה השנייה, שהיא גם עורכת-משנה (אם אני לא טועה בהגדרת התפקיד) במקומון כאן באזור, הרי שבגיליון הבא יש תמונת פפראצי מפוברקת לחלוטין שלי אונס חתול, או גרוע מכך, ישן במהלך אימון בצאלים בתוך קומבינזון.

בסביבות פורים קיבל נציב תלונות קוראי-הבלוג תלונות מסוג "איך לא נתת מתכון לאוזני המן?", "כל הבלוגים נתנו אוזני המן, מה איתך?". העובדה שאני שונא פרג מצד אחד (זוכרים?) והעובדה שאני מנסה לבשל דל שומן (ולאפות דל שומן זה בעייתי עד בלתי חוקי בעליל) לא עולות בקנה אחד עם התלונות האלה, אז לאחר ישיבות אין ספור ודיונים ארוכים אל תוך הלילה שנערכו בתקופת פורים, החלטנו ארבעתנו (הוא, אני סמי וסחבק) לתת את המענה הטוב ביותר לנושא, והתעלמנו.

השבוע כבר לא יכולתי להתעלם. פנו אלי כמה וכמה קוראי בלוג, מי באימייל ומי בצ'ט ומי בטלפון, ודרשו שאתן דעתי לנושא הבעייתי יותר בסדר הפסח. גם משפחות שלא אוכלות קינוח בארוחות המשפחתיות שלהן לעולם, נכנסות לוויברציות כשמגיע פסח – ופתאום גם אלה שאוכלים מקסימום סלט פירות מקופסת שימורים בארוחת יום ההולדת הכי חגיגית רוצים קינוח שמורכב מעוגה בשלוש שכבות ומוס בשמונה שכבות, ושיהיה כשר. נכון, טחנו לפני רגע כבשה בלגית נמוכה ברוטב שמנת, אבל הקינוח – חייב להיות כשר למהדרין.

לפני שאני נותן לכם מתכון לקינוח כשר למהדרין בהשגחת הרבנות, או לפחות בהשגחתי, בקשה אחת לי לקהל הקדוש הקורא פוסט זה – לכו תבדקו במגרות ותוודאו שהמנוי שלכם לשח"ל בתוקף. אם לא, שמעתי שגם נטל"י עושים אחלה מבצעים. ולדיאטנית שלי – אם מערכת היחסים בינינו חשובה לך, אל תקראי את הפוסט הזה, זה מנוגד לכל מה שחינכת אותי בשלושת השנים האחרונות, אבל מה אני אעשה, הקוראים לחצו, ונשברתי.

יאללה – לעבודה – עוגת שוקולד דקדנטית לחלוטין ופשוטה להכנה שזה כמעט לא חוקי כמו שהעוגה עצמה לא חוקית, שמה שמדהים הוא שאין בה טיפה אחת של קמח, ושהיא בעצם מין סוג של "גם וגם" – גם עוגת שוקולד וגם עוגת מוס שוקולד, והכול בכרטיס אחד.

DSC06348

להמשיך לקרוא אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

אם אין לחם, שיאכלו בריוש

במהלך שיטוטי בויקיפדיה כהכנה למתכון מצאתי שהמשפט המקורי הוא כותרתו של הפוסט, שבמהלך השנים שובש ל-"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" ואפילו יוחס בטעות (כך לפי ויקיפדיה) למלכה מארי אנטואנט. שלא תבינו לא נכון – המארי אנטואנט הזו הייתה באמת חתיכת כלבה, אבל המשפט המתחשב הזה, מה לעשות, הגיעה מאיזו ביצ'ית אחרת.

להבדיל אלפי הבדלות, זוגתי המושלמת שתחיה חלתה בשבוע שעבר והייתה מרותקת למיטה רוב השבוע. ביום שישי, כשכבר חזרה קצת לאכול, היא נזכרה בקו מוצרים חדש של חברה מסוימת, שיצאה עם עוגות שמרים-בריוש. "נורא בא לי בריוש". מאחר ואין שום סיכוי שחברה מסחרית גדולה תייצר בריוש איכותי (אני מניח, לא טעמתי), שכנעתי אותה שבמקום שאקנה לה בריוש מוכן אני אכין לה כזה. אני לא בטוח שמבחינתה היה יותר מדי הבדל באותה נקודה, אם נשים בצד את העובדה שזה אומר מטבח מלוכלך, ענני אבק והמתנה ארוכה של לא מעט שעות, במקום הסיפוק המיידי של לקבל עוגה בינונית ומטה בערך שעה אחרי שדיברנו – כולל הנסיעה לסופר וחזרה. לבסוף, היא התרצתה ו-"הסכימה" שאני אכין בריוש במקום שאקנה.

אני חייב להזהיר אתכם מראש – המתכון הבא הוא לא מתכון סטנדרטי של הבלוג – למרות שאני משתדל מאוד, גם בבלוג וגם בחיי האישיים, לא לעשות שימוש במתכונים שנפרשים על ידי יותר מדי זמן, במקרה הזה ההכנה נמשכת לפחות 14 שעות – אמנם לא 14 שעות של הכנה, אבל מהרגע שתתחילו להכין את הבריוש עד שתזכו ליהנות ממנו, יחלפו לפחות 14 שעות… אם לא יותר. חריגה נוספת מדרכו הישרה של הבלוג תוכלו למצוא בכמות הקלוריות ובעיקר בכמות השומן ש-"מתבזבז" במתכון הזה.

אבל התוצאה… אלוהים… כל כך שווה את ההמתנה ואם מכינים את העוגה לאירוע או לארוחה רבת משתתפים, גם לא נשארת עוגה בכדי "לנשנש" אחר כך כך שהנזק הקלורי הוא לא כזה גדול – מקסימום פרוסה אחת או שתיים.

DSC05495

להמשיך לקרוא אם אין לחם, שיאכלו בריוש

יש לי בלוגולדת!

התקופה של אוקטובר-נובמבר-דצמבר היא תקופה שמחה מאוד עבורי, והפעם היא אפילו נגמרת בצורה שמחה במיוחד.

באוקטובר – יום ההולדת של אסף, הבן השני שלי, שהוא אוצר קטן ומשגע ומטרף שהופך כל יום ליום מיוחד, עם "יציאות" מדהימות, ולפעמים עם חוצפה, ועקשנות, וצחוק. אסף חגג יום הולדת חמש השנה.

בנובמבר – יום ההולדת של אייל, בני בכורי, שהוא כבר בן תשע, ובכל יום אני לומד עליו משהו חדש, ובעיקר לומד כמה שהוא מדהים וגדול ובוגר וחכם. בנובמבר חלים גם עוד שלושה (!!!) ימי הולדת במשפחה הקרובה שלי – אחי רונן, גיסתי מיכל, והאחיין שלי גל.

ובדצמבר? בדצמבר יש "רק" את היום הולדת שלי עד השנה, והשנה יש גם יום הולדת לבלוג!!! כן חברים, הבלוג הזה היה בדיוק בן שנה ב- 12 לדצמבר, והגיע הזמן שנעשה לו מסיבה, לא?

image

להמשיך לקרוא יש לי בלוגולדת!

עננים בפיתה

כשהייתי נוער, למדתי בתיכון "קציר" ברחובות. בצמוד לכניסה לבית הספר היה קיוסק שהיה שייך לזוג שגר בצמוד לבית הספר. הבת שלהם הייתה חברה שלי בכיתה ז' לאיזה שבועיים שלמים (נשבע לכם, ביקשתי ממנה חברות והכול, כמו בספרים).

היה בקיוסק הזה כל מה שיש בקיוסק סטנדרטי – במבה, ביסלי, סוכריות, אפילו נקניקיות בלחמנייה ומאחר והזוג הזה היה שייך לעם שיודע לעשות פלאים עם קמח, מים ומרגרינה – היה גם מלווח שבעלת הקיוסק הייתה מכינה לבד על מחבת וגזיה. אם אני לא טועה, קראו לה זיווה, לבעלת המקום, אבל אני לא בטוח.

אבל, את הטוב שמרתי לסוף – ועכשיו אתם תברכו על זה שאתם עוקבים אחרי הבלוג שלי בכזו אדיקות. אני עומד לחשוף עכשיו את הסוד שהפך את רחובות לעיר כזו מדהימה, עיר שכל אחד רוצה לגור בה, עיר ההדר והמדע. בירת השפלה, מקום מושלם ומדהים לכל הגילאים. בגלל הסוד הזה הפכה רחובות להיות הנשק הסודי, נשק יום הדין ואת העיר שממנה יצאו כוכבים כמו זוהר ארגוב המלך, אייל גולן הנסיך, ניר צוק העשיר (לא ניר צוק השף אלא צ'קפוינט, נטסקרין ופאלו-אלטו), אקי אבני החתיך, ועוד המון המון "נחשבים" שמקורם מהעיר הזו.

הסוד הזה, חברים, הוא קרמבו בפיתה.

נראה לכם מגעיל? לא משהו? סתם משהו פושטי מדי ולא מיוחד? טעות בידכם. מדובר, חברים, במעדן מדהים שאי אפשר לחקות אותו בשום מקום אחר על גבי הגלובוס, וכנראה גם בארץ. בזמנו היו שמועות על כך שביבנה השכנה ואפילו בגדרה המרוחקת מעט מרחובות ניסו לחקות את הקרמבו בפיתה, אבל לא הצליחו לעמוד בתקנים והסטנדרטים המחמירים ולהגיע לשלמות המדוברת. מדובר לא סתם בדחיסה של קרמבו לפיתה – בזריזות ומקצועיות היה בעל הקיוסק מבצע חתך כירורגי מדויק עם סכין יפנית, מקלף קרמבו אחד או שניים (לפי מה שמבקשים), מניח את הביסקוויט בצד, מכניס פנימה את הקרמבו(אים) ונותן קווץ' אחד שמביא את הפיתה לעובי מדויק לפי התקן הכל כך מחמיר.

חברים – מדובר על שלימות. לא פחות אבל אפילו יותר. עננים בפיתה. הדבר היחיד שמעיב על השלמות הוא העובדה שאת הביסקוויטים צריך לאכול בתחילת התהליך ולא בסופו – אוהבי הקרמבו נחלקים לשלושה חלקים – האחד שאוכל את הביסקוויט לפני הקרמבו, אחד שאוכל אחרי הקרמבו, ואחד שאוכל תוך כדי (כלומר, ביסים שיש בהם גם ביסקוויט וגם קרמבו) – ומדובר על זרמים ממש, בדיוק כמו הזרמים החרדים שמוכנים להרוג כל מי שחובש את השטריימל בזווית הלא נכונה. אני משתייך לזרם שמעדיף את הביסקוויט בסוף, אבל בשביל שלימות כמו קרמבו בפיתה, אני מוכן לערוק לרגע לזרם אחר.

אז מי שעוד לא ניחש, היום נכין קרמבו. אני לא ממליץ להכניס את הקרמבו הזה לפיתה, בעיקר בגלל שהקרמבו הזה יוצא קצת פחות "דחוס" מקרמבו מסחרי, ובגלל הטעם המיוחד של קרמבו מסחרי, עם ציפוי הצימקאו, פשוט הולך יותר טוב עם פיתה מאשר הקרמבו שנכין היום.

יאללה – לעבודה. פורמאלית, קרמבו זה בעצם מרנג איטלקי (חלבוני ביצים מוקצפים עם סירופ סוכר) שמונח על עוגייה ומצופה בשוקולד מומס. בחיים, מה שאנחנו מכינים זה עננים מצופים בשוקולד עם ביסקוויטים פריכים (אבל לא יותר מדי), שאת האמת, אחרי שתכינו פעם אחת תחפשו לקרמבואים האלה שם אחר, פשוט בגלל שהם לא ממש מזכירים את מה שקונים עטוף בנייר כסף מרשרש (לא שהמסחריים רעים, אבל הם פשוט, איך להגיד, שונים). דרך אגב, מאחר וקונדיטוריה זה משהו שממש גורם לי להרגיש מאוים, אני מעריך שהפוסט הזה יהיה קצת מעיק ברמת ההסברים, אני פשוט מפחד שאני אשכח משהו… לפני כשבועיים גיליתי חנות חדשה לאביזרי מטבח וחומרי גלם – "חבויה" בתוך קונדיטוריה מדליקה שנקראת "דנה" – דנה היא בעלת המקום והקונדיטורית (אם אני לא טועה היא מעולם לא סיימה הכשרה פורמאלית, אבל למי אכפת) שיחד עם בעלה יובל הכינה עוגות וקינוחים למסעדות ב-"בית מלאכה" איפהשהוא בצפון, והחליטה גם שלנו פשוטי העם מגיע לטעום את הלחמים והעוגות והקינוחים והקישים שלה – אז היא פתחה את הקונדיטוריה. ואם כבר, אז למה לא חנות למוצרי גלם ואביזרים? איזה כיף לדבר איתה, להתייעץ, לקבל רעיונות והכי חשוב – לקבל בטחון במה שאתה הולך להכין… הבעיה היא שבמקום כזה אני לפעמים מאבד שליטה… קניתי שם (סוף סוף) מדחום לבישול (על זה עוד בהמשך), חמאת קקאו, סילפאט (משטח סיליקון לעבודה ואפייה) שבשאיפה יתכבד לארח על עצמו מרשמלו בעתיד הקרוב מאוד. בקיצור – מקום מומלץ, גם כקפה-קונדיטוריה למי שגר בצפון, וגם למי שנמאס לו לנסוע לחיפה או אפילו למרכז בכדי לקנות שוקולד קאליבו או ולרונה או אפילו סתם פקטין.

נתחיל בהכנת העוגיות – הן חייבות להיות בטמפרטורת החדר שניצוק עליהן את הקציפה, כך שכדאי להכין אותן מוקדם ככל האפשר. את העוגיות אני מכין במג'ימיקס, ואם יש לכם מג'ימיקס קטן (יש לי מעין מג'ימיקס שמתחבר לבלנדר מקל שלי) – זה מעולה, כי מדובר בכמות יחסית קטנה של בצק. אם אין מג'ימיקס, אפשר להכין גם במיקסר ואפילו ביד. הבצק עדין מאוד ודורש ריכוז ויחס של ילדה מפונקת מצפון תל-אביב, אבל אין מה לעשות. זה שווה.

לפני הכל, נפריד שלוש ביצים – את החלבונים נניח בקערה וניתן להם להגיע לטמפרטורת החדר. אנחנו נשתמש רק בחלמון אחד, אז תמצאו לכם מה לעשות עם השניים האחרים. לא מצאתם? בעיה שלכם, אם האימא שלי הפולנייה תשמע שאני ממליץ לכם לזרוק אותם, אני בבעיה. אתם מבינים, אוכל, חברים, לא זורקים.

בקערת המג'ימיקס נניח חצי כוס ועוד כף קמח רגיל. נוסיף גם שתי כפות שטוחות של קורנפלור. הקורנפלור נותן לביסקוויט פריכות שלא נפגמת גם אם עיבדנו את הבצק קצת יותר מדי. נניח על הקמח 50 גר' חמאה שחתכנו לקוביות קטנות יחסית. אני אוהב להניח כמה קוביות, ולנער קצת את הקמח קצת שיכסה את החמאה, ורק אז להוסיף עוד קוביות. הקמח מונע מקובייה אחת להידבק לאחרת.

DSC04485

נפעיל לכמה פולסים רק עד שמתחילים להתקבל פירורים-גושיים גדולים. נוסיף שתי שורות (32 גר') שוקולד מריר וכף שקדים טבעיים, ועוד שתי כפות גדושות של אבקת סוכר (אם אין לכם, שתי כפות רגילות של סוכר רגיל) ונפעיל שוב את המג'ימיקס בפולסים רק עד שכל התערובת הופכת להיות פירורית לחלוטין.

DSC04489

להמשיך לקרוא עננים בפיתה

הקלות הבלתי נסבלת של המוס

לכל אחד יש מתכון אחד או שניים שהוא מוכן להישבע שהם מצד אחד הכי קלים שיש, מצד שני שהוא ניחן בתכונות של כובש נשים, מרגיע ילדים, מתחבב על החמות ו/או הכול כולל הכול, לאו דווקא בסדר הזה.

בקטגוריה הזו נופל מוס השוקולד האלמותי שעבר אלי מאימא שלי. מוס שוקולד אוורירי אבל מאוד שוקולדי בטעמו (למרות שיש לכם שליטה על כמה שוקולדי), קל מאוד להכנה ושאפשר לשנות אותו ברגע לפי מה שבא לכם – בא לכם משהו כבד, שוקולד-מריר? לכו על זה. דווקא קליל, בסגנון שוקולד-חלב? גם טוב. שוקולד לבן עם קפה? אחלה. רוצים להרשים, לבנות מוס טריקולד ולהוסיף פירורים של פולי קקאו או פולי קפה? סעו, יש לכם עוד. כמה טעים, ככה גמיש.

DSC02443

ו להמשיך לקרוא הקלות הבלתי נסבלת של המוס

מסיבת יומהולדת שבטית עם פרגיות ברוטב פירות יבשים עם הפתעה

בשבט שאני משתייך אליו (להלן – המשפחה הגרעינית שלי, האחים והמשפחות שלהם), חודש פברואר הוא החודש העמוס ביותר מבחינת ימי הולדת – בראש ובראשונה יום הולדת לאשתי האהובה מלי (מזל טוב אהובתי!!!), אבל גם יום הולדת לגיא (מזל טוב גבר), ליותם (מזל טוב חבוב), לטל (מזל טוב יפיופה) ולעדי (מזל טוב מתוקה, את עדיין חייבת לי נשיקה). יבדלו אלה לחיים ארוכים, גם יום ההולדת של אבי זכרונו לברכה חל ב- 28 לפברואר. משמעות הדבר היא חור גדול בכיס עקב המתנות הרבות, אבל גם ארוחה גדולה עם כולם (מאחר ואני מאוד מאמין ב-"ביחד" של המשפחה, אני פשוט מת על הארוחות האלה).ביום שישי האחרון נפגשנו כל השבט בביתו של אחד האחים לחגוג לכולם – עלי נפלה (אפשר כמעט להגיד, כרגיל) הכנת המנה העיקרית. לפני שאספר על המנה העיקרית, אני אספר שבאותו יום שישי העברתי גם שיעור בכיתתו של הבן הגדול שלי, אייל. כמובן שהעברתי שיעור בנושא אוכל, ולא רק אוכל, אלא מתוק, ולא רק מתוק, אלא האב, האם, ורוח הקודש של המתוק – השוקולד – קצת "תולדות", קצת "איך מכינים ואיך עושים" (כולל איך ולמה עושים טמפרינג – לילדי כיתה ג'!!!), ובסוף "שוקובינגו"… האמת שנהניתי, ולפי מכתבי התודה (נשבע לכם!!!) שהבן שלי הביא אתמול מבית הספר, כנראה שגם הילדים. אז מה הקשר שלי לשוקולד? לפני כמה שנים עברתי כמה סדנאות בנושא שוקולד, הראשונה והשניה היו אצל מישי בלוג השוקולטייר המפורסם מטבעון. אח"כ עוד כמה התנסויות בסדנאות של קינוחים ושוקולדים, ובאמצע לא מעט פעמים של הכנת פרלינים בבית. אני בטוח שכשאסיים את הדיאטה ואגיע למשקל היעד שלי (עוד בערך 10 קילו למנאייק), אחגוג באיזה סשן מטורף של הכנת פרלינים (אל דאגה, יהיו תמונות) – תרפיה מדהימה ואם משקיעים קצת, אז גם תוצאות מדהימות. מה הקשר של שוקולד למנה העיקרית? עוד מעט תראו.

 

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשמדובר על יום הולדת? אוקיי, כל מי שחשב על חשפנית שקופצת מעוגה שיתבייש לו, ושיחשוב על הדבר השני. עוגה. עוגת שוקולד. יש קשר לשיעור על שוקולד? יש, אבל אנחנו עדיין לא שם.

יאללה, לעבודה – פרגיות ברוטב פירות יבשים ותבלינים. מבלי להיות פלצני (או לפחות, לנסות לא להיות פלצני), ננסה היום גם להתמקד בכמה חשוב להשתמש לא רק בחוש הטעם והראיה, אלא גם במישוש ובשמיעה (כן, כן) כשמבשלים.

מי שלא יודע, אין קשר בין המילה "פרגיות" ובין השלב שבין אפרוח לתרנגולת. הפרגית, גבירותי ורבותיי, היא לא יותר מהפולקע. רק ללא העצם. זה הכל – קחו פולקע, שלפו את העצם המרכזית, ולהלן "פרגית" תקנית. בשר רך יחסית, עסיסי, עם מעט שומן שאפשר גם להסיר את רובו. למנה שלנו נקנה קילו נתחי פרגית שלמים (למרות שבפועל, בגלל שבישלתי ל- 18 איש, קניתי כשלושה וחצי ק"ג). את נתחי הפרגית ננקה משומן (אתם לא חייבים) וננקה כל נתח מתחת לברז מים זורמים. בזמן שננקה כל נתח "נעסה" ו-"נלטף" את הנתח, לא בגלל שאנחנו סוטים (לפחות לא רובכם) אלא בגלל שאנחנו רוצים למצוא שאריות של עצמות, סחוסים ו/או שאר מרעין בישין. בכדי שלא ניתקל בהפתעות בזמן האכילה, נעבור עם האצבעות על הבשר תוך כדי שאנחנו שוטפים אותו. הבטחתי חוש המישוש? בבקשה. אחרי ששטפנו היטב את הבשר נניח במסננת ונאפשר לו להתייבש מעט. אח"כ ננגב היטב את הבשר עם מגבת בכדי שיהיה יבש לחלוטין.

נתחיל ב-"סגירה" של הבשר בכדי לשמור על הנוזלים, העסיסיות והטעם בתוך נתח הבשר. למי שלא קרא את הפוסט "המטבח הצרפתי הלא-כל-כך קלאסי" או שסתם לא זוכר, אם נשליך את הבשר אל תוך הרוטב לפני שנאטום את השכבות החיצוניות שלו, נוזלי הבשר יצאו אל הרוטב, ומה שנקבל זה רוטב מדהים ועשיר אבל בשר יבש וסיבי ולעיתים חסר טעם. נחמם לנו מחבת כבדה עם כף שמן. כשהשמן מתחיל לעשן לו (כלומר, הגיע לגבול הטמפרטורה הכי גבוהה שהוא יכול להגיע אליה בלי להישרף), נניח את נתחי הפרגית בשכבה אחת על המחבת, כך שלכל נתח יש מגע מלא עם המחבת.


אם יש לכם יותר נתחי פרגית ממקום במחבת – לא נורא, נטגן את הנתחים הנותרים בנגלה הבאה. כאן המקום להשתמש בחוש נוסף – חוש השמיעה. כמו שאמרתי זה נשמע נורא פלצני, אבל גם נורא שימושי – תקשיבו לרעש התסיסה והטיגון – חוץ מזה שהוא רעש מקסים לדעתי, ו-"פותח תאבון", הוא גם אומר המון על מצב האובייקט המיטגן לו בנחת. כשנתחי הפרגית נוגעים בשמן, הנוזלים בחלק החיצוני רותחים ותוססים ומשמיעים רעש מאוד ברור. כשהרעש שוכך והופך להיות חלש יותר, תנחשו מה זה אומר? זה אומר שהשכבה החיצונית נאטמה ויש הרבה פחות נוזלים שנוגעים בשמן. נו, ומה זה אומר? זה אומר שצריך להפוך. בדרך הזאת תגלו שלא חייבים לבדוק את הצד התחתון בכדי לראות אם הנתח אטום ושחום, צריך רק לשמור על ערוץ הקשבה פתוח מול הבשר ואפשר להמשיך לעשות דברים אחרים בזמן שהבשר מיטגן לו מבלי לדאוג שהבשר ייחרך יותר מדי.

כשכל הבשר כבר טוגן לו ועבר לקערה לנוח, נטגן על אש גבוהה באותה המחבת את ירקות השורש לפי הסדר שבו חתכנו אותם, עם דקה – דקה וחצי מרווח בין ירק לירק – סלרי ופטרוזיליה ראשונים. נערבב מידי כמה שניות ונראה איך לאט לאט הירקות "מתקרמלים" להם – הסוכרים שבירקות יהפכו לקרמל וישחימו מעט, ויקבלו טעם עמוק ומתקתק. מה זה "טעם עמוק"? מאוד קשה לי להסביר. אולי אני מתכוון ל-"טעם ארוך", אולי בעצם בכל זאת ל- "עמוק", אני לא יודע בדיוק, אבל אני מתכוון לטעם שנשאר בפה ומשתנה תוך כדי לעיסה, ממש מקבל עוד צדדים בכל ביס – אני יודע שגם זה נשמע פלצני אבל אמרנו שאנחנו עובדים היום על החושים, לא? לרוב כשמדברים על חושים, רגשות והרגשות זה נשמע פלצני, גם אם לא מתכוונים לזה.

מיד נוסיף גזר, עוד שתי דקות טיגון וגם גבעולי הסלרי נכנסים לטיגון של דקה נוספת. נוסיף את שיני השום ומיד נכסה במים רותחים. ננמיך את האש.

נחתוך לנו פירות יבשים – בערך 50 גר' מכל סוג – תאנים, משמשים, שזיפים שחורים.

מאחר ובקהל היעד היו גם ילדים, טרחתי וגילענתי את השזיפים – אם אתם מגישים למבוגרים בלבד, כאלה שלא יתבעו אותכם אם יגלו גלעין במנה (או, להבדיל, יתבעו אתכם אם תישבר להם שן…), תודיעו להם חגיגית ומראש שיזהרו כי השזיפים לא מגולענים ותמנעו מעצמכם את העבודה הקצת מעצבנת הזו. נחצה כל פרי, ונוסיף לכבודה במחבת.
עכשיו תבלינים – מאחר והרוטב יהיה מתוק אנחנו רוצים להוסיף לו גם טעמים מאוד חזקים, אחרת נקבל ריבה ולא יותר, מה שלא הולך כל כך (בפעם האחרונה שבדקתי) עם מנה עיקרית. גם במנה זו השתמשתי בפפריקה מתוקה מעושנת (אפשר להשתמש ברגילה) ובבהרט עיראקי אהובי. תרגישו חופשי לתבל במה שנראה לכם נכון – החל ממלח/פלפל, עבור דרך כמון, הל, קינמון, זנגביל (אפשר וכדאי להוסיף גם זנגביל טרי וקצוץ) ובעצם כל תבלין עז ריח וטעם שיש לכם – רק אל תגזימו, ותנסו ללכת עם לא יותר מתבלין אחד או שניים שהם דומיננטיים – קינמון, הל וזהו, או כמון והל, או קינמון וזנגביל, אבל לא להשתולל אחרת נקבל רוטב עם טעם לא מוגדר ולעיתים גם משוגע מדי. נוסיף לרוטב גם 2-3 כפות של סילאן (שנקרא גם "דבש תמרים", למרות שלכולנו ברור שהוא לא ממש דבש, אלא סירופ). בכדי "לשבור" את המתיקות (כלומר, להשאיר את המתיקות אבל "להנמיך" אותה מעט, לרוב על ידי תוספת משהו חומצי) נוסיף חצי כוס יין אדום יבש וכף-שתיים של חומץ בלסאמי. שימו לב שהרוטב מתחיל לקבל מרקם סמיך יותר לאט לאט וצבע כהה יותר. שוקולד? עדיין לא.
מזכיר לכם רוטב שוקולד? עדיין לא? עכשיו יבוא השוס האולטימטיבי – נוסיף לרוטב כף גדושה של קקאו לא ממותק (לא, לא עישנתי משהו) ונערבב היטב. נמשיך לערבב בכדי שלא יהיו לנו גושי קקאו מרים ברוטב (מה שיכול די לבאס את הרוטב בלשון המעטה). הקקאו "מרים" את הרוטב בצורה מדהימה – דבר ראשון הופך אותו לסמיך ומשיי ו-"עגול", דבר שני מוסיף לו טעם שמתחבר מאוד עם כל שלל הטעמים שכבר בנינו, בלי להשתלט ובלי לבטל אף אחד מהטעמים האחרים. אחת התכונות המעניינות של הרוטב הזה היא שלמרות שהוא עשיר בטעמים חזקים מאוד, אף אחד מהטעמים לא מתגבר על האחר ולא מבטל אותו.
עכשיו אנחנו כבר מדברים, נכון? תטעמו את הרוטב ותתקנו טעמים – מלח אם לא הוספתם, אולי קצת פלפל שחור, אולי קצת פלפל אנגלי. הרוטב אמור להיות עשיר מאוד בטעם וסמיך, אבל אמור גם להיות עם טעמים מאוד מוגדרים ומזוהים – אם תעצמו את העיניים ותתרכזו כשאתם טועמים את הרוטב, אתם אמורים להרגיש כל טעם וטעם. אל תדאגו אם הטעמים חזקים מדי – תיכף נדלל את הרוטב.

עכשיו נוסיף חזרה את הפרגית שנחה לה בקערה יחד עם אילו שהם נוזלים שהצטברו להם בקערה, ונוסיף מים רותחים בדיוק לכיסוי הפרגיות. תיקון טעמים (בעיקר מלח אם צריך, להיזהר מתיבול יתר של הרוטב) וזהו.


נכסה את הסיר ונעמיד אותו על האש הכי נמוכה שיש. נבשל כשעה, נכבה את האש ונשאיר את הסיר מכוסה לפחות לשעה נוספת להצטנן.

כדאי לתת לעוף להתקרר לגמרי בתוך הרוטב – הרוטב נספג לאט לאט בתוך העוף ומעשיר את הטעמים שלו. טעמתי את העוף מיד כשהיה מוכן, לאחר כשעתיים, לאחר כארבע שעות, ואפילו לאחר יום שלם (השאריות…) ובכל אחת מהטעימות העוף היה ממש בטעם שונה – האמת שהוא היה פשוט טעים הרבה יותר למחרת הבישול, וגם הבשר ממש קיבל צבע "שוקולדי".

המנה הולכת מצויים עם אורז מכל מיני סוגים – לבן, עם חומוס (של אחי ערן) או עם גזר (של אישתו מיכל).

אין לי זמן לסיפורים

פרגית ברוטב פירות יבשים
ק"ג פרגית (אפשר לנקות משומן)
כף שמן
ראש סלרי חתוך לקוביות בינוניות (ס"מ – ס"מ וחצי)
גבעולי סלרי (ללא עלים) חתוכים למקטעים בגודל ס"מ וחצי
שורש פטרוזיליה חצוי ופרוס לטבעות עבות (ס"מ – ס"מ וחצי)
2-3 גזרים חתוכים לקוביות בינוניות
ראש שום קלוף
כ- 150 גר' פירות יבשים – תאנים, משמשים, שזיפים – כולם חצויים ומגולענים
פפריקה מתוקה (כדאי מעושנת)
בהרט עיראקי או תבלינים חזקים – קינמון, הל, כמון
מלח
פלפל שחור גרוס
2-3 כפות סילאן
חצי כוס יין אדום יבש
כף-שתיים חומץ בלסאמי
כף גדושה קקאו לא ממותק

מחממים מחבת כבדה ומוסיפים כף שמן. כשהשמן מתחיל לעשן מטגנים את נתחי הפרגית בשכבה אחת (אפשר בכמה סבבים). כשהבשר אטום ועם סימני הזהבה מוציאים לקערה. מוסיפים את הסלרי וראש הפטרוזיליה ומטגנים דקה – דקה וחצי, עד שמתחיל לקבל כתמי הזהבה (קירמול). מוסיפים את הגזר ומערבבים היטב כשתי דקות. מוסיפים את גבעולי הסלרי ואת השום, ומכסים במים רותחים.

מוסיפים את הפירות היבשים ומתבלים. מוסיפים סילאן, יין, חומץ וקקאו מערבבים היטב לקבלת רוטב סמיך ומתוק.

מחזירים את נתחי הפרגית ומכסים במים. מתקנים תיבול ומבשלים כ-30 דקות. מצננים את התבשיל בתוך הרוטב. כדאי להמתין מספר שעות לספיגת טעמים לפני שמחממים מחדש ואוכלים.

מומלץ להגיש עם אורז.