שניים במחיר אחד – קארי אינדו-תאילנדי

כשהתחלתי את הדיאטה אצל מלי תבור ב- "איזון", אחד מחוקי הדיאטה היה נראה לי קשה עד כדי גבה-גלי. לא, זה לא היה הוויתור על השוקולדים בלי הכרה, גם לא הספורט, גם לא ההקפדה על כמויות הפחמימות שאני דוחס לעצמי בכל ארוחה.

הירקות.

הירקות היוו את הבעיה הגדולה ביותר.

"סלט גדול, בערך משתי עגבניות ושני מלפפונים בכל ארוחה גדולה". "אתה יכול גם לאכול ירקות מבושלים, בערך באותה כמות", "אתמול עוד פעם לא אכלת מספיק ירקות בארוחת הצהריים שלך, אתה חייב להקפיד על זה".

זה עלה לי בדם בהתחלה. ממש לא אהבתי ירקות פעם, בעיקר לא ירקות טריים, אבל בכלל ראיתי בהם מין סוג של נלווים, נותני טעם, אף פעם לא משהו שצריך לאכול בכמות גדולה.

הדיאטה של איזון, שחלק ממנה מבוסס על שליטה בכמויות הפחמימות שנכנסות לגוף בארוחה אחת (מאחר ואם אוכלים כמות גדולה מדי, הגוף משחרר אינסולין שגורם, הפלא ופלא, לאקסטרא-פחמימות האלה להפוך למאגרי שומן), ולירקות יש כאן תפקיד כפול – הראשון והמוכר הוא למלא את הקיבה במשהו שיש לו ערך פחמימתי נמוך יחסית, והשנייה היא למלא את הקיבה במשהו (=סיבים) שיפריע לפחמימות להיספג מהר מדי במחזור הדם.

מספרים על קיבוצניק אחד ששלחו אותו בימי הפלמ"ח לצפות ולדווח על הוצאה להורג של פלמ"חניק אחר שנתפש על ידי הבריטים. "נו, מה היה?", שאלו אותו כשחזר. "מה אגיד לכם, יוסק'ה עשה בהתחלה תנועות עם הרגלים, אחר כך הוא כבר התרגל". כך גם הרגשתי בשבועות הראשונים עם הירקות. התרגלתי. לעסתי את הזוועה הזו, שמעולם לא היו לה הורים, כי הייתי צריך.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ולא מעט קילוגרמים הושלו ממני, ובדרך למדתי לאהוב ירקות. כל כך לאהוב עד שהיום, בארוחת צהריים, אם אני לא אוכל ירקות אני פשוט מרגיש שמשהו חסר לי. פעם, הרגשתי את זה רק כלפי הבשר שאכלתי בארוחות שלי. היום, אני מרגיש את זה גם כלפי האוכל של האוכל שלי. רומנטיקה.

ופתאום, כל מתכון שחיפשתי, כל ארוחה שהכנתי, הייתה צריכה להכיל מספיק ירקות בכדי שהארוחה תיספג לאט ובכמות מתאימה של פחמימות. באחד מהשיטוטים שלי מצאתי קארי ירקות הודי שמהווה בסיס כמעט לכל מה שרוצים – דגים, בקר, חזה עוף… הכל. ובעצם, אם משנים את התיבול שלו, אפשר לקבל גם קארי בסגנון תאילנדי לחלוטין. הבעיה עם קארי הודי, בהקשר הדיאטטי, היא העובדה שלרוב הוא מכיל גם כמות לא קטנה של חלב קוקוס שהוא שמן מאוד ולא ממש עומד בקנה אחד עם דיאטה, וגם לכך, תיכף תראו, מצאתי פתרון עוקף שומן.

בביקור האחרון שלי בעמק הסיליקון בארה"ב, הוא ערש האוכל האסייתי, שלח אותי ש' לאכול במסעדת פועלים תאילנדית הממוקמת באחד מהאזורים היקרים יותר בקליפורניה – רחוב קליפורניה ב- Palo Alto. שם, במסעדה שנקראת Thai Lotus או משהו דומה, אכלתי קארי דלעת מעולה שהוגש בתוך דלעת.

המנה הזו הוכנה עבור מ', מהצמד "ש' ו-מ'", שהיא חצימחונית לא עלינו, ורוטב הקארי היווה בסיס מצויין לנתחים בגודל בינוני של דג פלמוד, דג מצויין שאפשר להשיג אותו טרי בחנויות הדגים האיכותיות הקרובות למקום מגוריכם, במקרה שלי – "שלדג" בטבעון, שלא משנה כמה פעמים אבקר שם, תמיד אצליח ללמוד עוד משהו ולהכיר עוד דג ועוד משהו. הפעם היה זה הפלמוד שאני בטוח יבקר אצלי במטבח עוד כמה פעמים (גם, נראה לי, בתוך סביצ'ה), אבל עוד חזון למועד.

אין משהו חינני ברוטב קארי, בטח לא ברוטב הקארי שתיכף תפגשו – הוא לא מצטלם טוב, לא פוטוגני בכלל. כשחושבים על זה, אוכל משחתי אף פעם לא מצטלם טוב. ובכל זאת, הפוסט הזה הולך לגלות לכם את אמריקה. טוב, לא את אמריקה, אבל קצת את הודו ואולי גם את תאילנד, ואולי גם עוד מקומות.

2013-10-18 20.36.39

געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק ב': פאד סי יו

אחד הכיפיים הגדולים בחלק מהמאכלים הסיניים והתאילנדיים, זו פשוט העובדה שאפשר להכין את הכל ממש מראש, ורגע לפני שמתיישבים לאכול זורקים את הכל למחבת טובה, מערבבים מהר מהר, והופ –החוצה. כמובן שמצד שני המשמעות היא גם שאתם צריכים להתנתק קצת מהאורחים לטובת ההכנה ולא ניתן להשאיר סיר על הכירים ולשלוף אותו ישירות לשולחן, אבל מצד שלישי, יש משהו מוערך מאוד באוכל שהמארח מכין ממש דקה לפני שהוא מגיש אותו. יותר טרי מזה אין, או כמו שאומר הירקן בסופר שאני קונה בו מדי פעם "מה טרי? המלפפון הזה עוד רץ חופשי היום בבוקר".

אנחנו לא מארחים הרבה, אבל כשמארחים, חשוב לי לנסות ולפגוע בול בטעם של האורחים שלנו. במקרה של ש' ו-מ', לא קשה. הם מתים על אוכל אסייתי, ואמנם אחרי 10 שנים בסיליקון וואלי כנראה שלא אצליח להפתיע אותם, אבל עדיין, אני מנסה. במקרה של מ' ישנה עוד בעיה קשה, הבחורה סובלת מבעיה קשה שגורמת לה לא לאכול דברים כל מיני דברים, היא "חצימחונית", לא עלינו. כלומר, לא בשר, לא עוף (למרות שאני מנסה להסביר לה שזה ציפור ולא בשר), רק דגים. מבחינתי זה לא קל, מאחר ומבחינתי מנה עיקרית בלי בשר היא לא ממש מנה עיקרית… למ' הכנתי באותה הערב מנת קארי תאילנדית עם דגים, עליה עוד יסופר בפרק הבא.

בארוחה התאילנדית היה אפשר למצוא מרק טום-יאם עם שרימפסים ענקיים ומעולים, וואריאציה על סלט הסום-טאם (וואריאציה בהקשר הזה מאחר ולא הצלחתי להשיג פאפאייה ירוקה, לכן החלפתי בשילוב של מנגו בוסר וקולורבי), הפאד סי יו שתיכף תלמדו להכין, קארי תאילנדי עם דלעת ודגים, וקינוח שהכנתי ב- 23:00 בלילה, אחרי ששי סיפר לי מה זה סטיקי-רייס עם מנגו וכולנו היינו חצי שתויים מיין מעולה ששי הביא איתו, ולא ממש רצינו לפרק את החבילה. בפרקים הבאים של הסדרה "געגועים מפוברקים לתאילנד" אני בטוח שתו(א)כלו למצוא את המתכונים של הסום-טאם ושל הקארי.

פאד סי יו היא עוד אחת ממנות ה-"פאסט פוד" התאילנדיות, שלהבדיל מפאסט-פוד מערבי, הן מכילות הרבה מאוד מרכיבים טריים, לא המון שומן (במקרה הזה, כמעט אין בכלל), והכי חשוב – טעימות בטירוף. כיף נוסף במנה זו, בדיוק כמו ה-פאד קפאו, שמדובר בעצם על ארוחה שלמה בצלחת – בשר, ירקות (והרבה!) ותוספת – הכל באותה מנה.

2013-06-08 18.32.31-1

געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

אין זמן כנראה יותר טוב מלספר לכם שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. לפני שבוע בערך עשיתי את המבחן האחרון שלי, וכל מה שיש לי לעשות זה להגיש את עבודת הסמינריון שלי – וזהו. כשיצאתי מהמבחן ביום שני ראיתי כמה חברים מהכיתה שלי ואמרתי "זהו, ארוחה אחרונה על חשבון הבית הסוהר" (למי שלא מכיר, מתוך מערכון של הגשש). פתאום הסתובב אלי המרצה (לא שמתי לב שהוא שם), והסברתי לו שזה המבחן האחרון שלי לתואר. "אם זה המבחן האחרון עוד נראה, אני עוד צריך לבדוק אותו", הוא אמר. הומור מרצים שכזה. מאחר והמרצה הזה הוא המרצה שגרם לי לאהוב מאוד את תחום המשפטים (אני אפילו חושב על תואר שני בנושא…), ומאחר ויצאתי מהמבחן בהרגשה לא רעה בכלל, אני עדיין בטוח שזה המבחן האחרון שלי.

אז אתמול היה יום שישי הראשון של החיים החדשים שלי. לא יאומן, פתאום אפשר לקום מתי שרוצים ולעשות מה שרוצים (במגבלת האפשרויות והאישורים שמקבלים משתחייה, כן?) – אז מה שאני רציתי לעשות זה לקום ב- 4:30 בבוקר, להעיר את בני בכורי, ולהצטרף לקבוצה אדירה של רוכבי אופניים שפעם הייתי רוכב איתם רכיבות מופלאות. גם הרכיבה הפעם הייתה מופלאה, באיזור אלון הגליל, הושעיה, ריש-לקיש ובית לחם הגלילית, שם קינחנו את הרכיבה בבריכת השחייה של היישוב. אמנם בדרך חטפתי שלוש התכווצויות שרירים שהפילו אותי מקלל וצועק בלי יכולת להזיז את הרגליים, כאלה שרק אידיוט שאחרי שלא רכב על אופניים כמה שבועות ומרשה לעצמו לרכב 32 ק"מ עם 450 מ' עלייה חוטף, אבל איזה כיף להיות אדם חופשי!

אני מקדיש את הפוסט הזה לחברים שלי מקבוצת הלמידה הידועה בשמה "פרלמנט העמק" (היא ידועה בעוד כמה שמות, אבל בכל זאת, יש דברים שנשארים בחדר הישיבות של המדגה) – לושי (הלא הוא יצרן השמן "הר ועמק"), עמיחי (עמינח), דרור (נהגוס), קובי (הפרדסן), אורן ("אורן מהזורע"), גיל (הגאון) ואסף (הלכתי לישון). אם יש משהו שאני באמת אתגעגע אליו, הם הלימודים ביחד. אני כותב כאן, שחור על גבי אינטרנט, בכדי שלא תוכלו להתחמק מההבטחה שלכם – הפרלמנט הזה ימשיך להתקיים, גם אם לא צריך לתרגל תמחיר ב' או מימון א'.

דווקא ביום שישי הקודם, לאחר מבחן אחד לפני אחרון, החלטתי שאני פשוט חייב לבשל. חייב. יום או יומיים קודם לכן אכלתי במסעדה הכי אהובה עלי ליד מקום העבודה שלי – מסעדה אסייתית בשם "מוג'ו", שיש לי איתה רומן ארוך. במסעדה הזו באמת שיש אוכל מצויין, הסושי שם טעים, טרי, והמוקפצים שלהם הם באמת, אבל באמת אליפות. לא חושב שאי פעם החזרתי מנה. אז למה רומן? חייבים להגיד את זה – כי אני הייתי הנאחס של המסעדה תקופה מסויימת (מקווה שהיא עברה כבר). אי אפשר לספור את מספר הפעמים שמלצרים הפילו עלי כל מיני דברים, מה שהגיע לשיאו בהרס של חולצה יקרה מאוד על ידי צלוחית רוטב טריאקי שנזלה לי על כל הכתף והחזה, והשמועה מספרת (או יותר נכון אתי, מי שניהלה באותה תקופה את המסעדה) שזה הגיע למצב שמלצרים לא שמחו להגיש לשולחן שאני יושב בו… בכל מקרה, המנה האהובה עלי במסעדה (כל כך אהובה, שאתי כבר הייתה צוחקת עלי שאני נעול ולא מחדש אף פעם) היא "פאד קפאו" – מעין "פאסט פוד" תאילנדי שמורכב מאורז לבן, עליו תבשיל של ירקות עם בשר טחון, ולמעלה, הפלא ופלא – ביצת עין. את ביצת העין חותכים אל תוך המנה ומערבבים, וה-"צהוב" מוסיף ומעשיר את הרוטב בטירוף. מדובר במעין ארוחה שלמה בצלחת אחת – המון ירקות, אורז לבן נקי, בשר, ביצה – רק קינוח וזהו. לא צריך יותר.

2013-05-31 18.59.22

לצערי ב-"סאנוק", הבלוג האהוב עלי לאוכל תאילנדי, אין עדיין מתכון לפאד קפאו, עדי מסאנוק (אפשר לראות בתגובות למטה) עדכנה אותי שדווקא יש אצלה מתכון לפאד קרפאו, אבל כשאני חיפשתי אצלה, לא מצאתי… מה שדרש ממני קצת מחקר ונסיונות וטעייה, אבל בסוף הגעתי למנה שאני אוהב ושגם הכי דומה למנה של מוג'ו – כל כך דומה עד שבני בכורי אמר לי שאי אפשר להבדיל בין המנה הזו לזו של מוג'ו (הוא אוהב ללכת איתי לשם כשהוא נמצא אצלי בעבודה) ושני חברים אחרים, אם אפשר לקרוא להם חברים, טענו שהתמונה שהעליתי לפייסבוק היא בעצם טייק אווי ממוג'ו. אני אתן לכם להחליט.

האמת שמעולם לא הייתי בתאילנד, כך שאין לי מושג אם המנה באמת זורקת אתכם חזרה לרחוב הזה באמצע בנגקוק, ישר לדוכן האהוב עליכם עם הצעקות והצפצופים וההמולה מסביב, אבל מבחינתי זו אחד המנות האהובות עלי ביותר מהמטבח התאילנדי.

שנתחיל? יאללה, לעבודה – אחד פאד קפאו לשולחן שתיים, איפה שיושב הבחור שסיים ללמוד את התואר שלו.

להמשיך לקרוא געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

סלטים גנובים ימתקו

בזמן האחרון אני מחפש יותר ויותר רעיונות לסלטים חדשים. הגיע הזמן לרענן את קו הסלטים שלי. Simply Put. הקיץ הזה מראה את אותותיו – אני מחפש סלטים קלילים בטעמם, עם ניגודים חזקים וטעמים חזקים שמתאימים (ומטעימים) לקיץ החם הזה.

במקרה, או שלא במקרה, אני גם נתקל ביותר ויותר סלטים מעניינים. לפני כמה שבועות אכלתי במסעדת "קימל" של שאול בן-אדרת ארוחת טעימות יחד עם קופון שקנינו לפני כמה זמן, ואכלנו שם סלט מעולה של סלק חי עם נענע וסילאן. אליפות. ניסיתי להכין משהו דומה, ולמרות שהסלט שלי יצא מאוד שונה מהמקור (וגם הוכן מאוד שונה, עקב אילוצים שונים), גם הגרסה שלי יצאה לא רע בכלל… אני עוד צריך לעבוד עליה והיא עוד תופיע בטח בבלוג בעתיד הקרוב, אבל בינתיים… במקום אחר… בבלוג אמריקאי שנקרא The Dabble שאני קורא לפעמים (האמת שאני חושב שהבלוגרית צריכה לקרוא לו The Babble, בעיקר מאחר והיא קשקשנית לא קטנה…), הופיע סלט אסייתי מגניב של מלפפונים. המנה הזו נראתה לי רעננה, מרעננת, מלאה טעמים ומלאה ניגודים, וכך היא באמת הייתה בסיכומו של דבר. הסלט הזה ליווה בהצלחה רבה את קבב הדג התאילנדי שהכנתי לא מזמן. הסלט אמנם לא עם החזות הכי מזמינה שיש (שלוליות רוטב אף פעם לא היו מושכות במיוחד), אבל הייחוד שלו הוא דווקא כמות הרוטב.

הDSC04090

להמשיך לקרוא סלטים גנובים ימתקו

קצוץ דג-דג

לדעתי אחד הדברים המגניבים ביותר בבישול ובלבשל זו היכולת של המבשל להשתולל ולהמציא ולחדש. זה כיף גדול שאפשר פתאום לרצות משהו, לדמיין אותו בראש, ממש לטעום אותו בדמיון, ולהוציא אותו לידי ביצוע בצורה קלה יחסית. לא תמיד זה נטעם כמו שזה דומיין, לא תמיד זה הצלחה גדולה, אבל אתם יודעים משהו, לפעמים הדרך היא החשובה. אם בא לכם, אני רוצה לקחת אתכם היום בדרך הזו, מהרגע שבו דמיינתי מנה מסויימת עד שהיא הוגשה לשולחן – למה בחרתי בחומר גלם כזה או אחר? למה בחרתי בשילוב הטעמים שבחרתי בו? למה הטכניקה הזו ולא טכניקה אחרת? אני באמת לא חושב שאני איזה ממציאן אדיר, כל מה שאני עושה זה לקחת מנות שאני מכיר, טכניקות שאני מכיר, חומרי גלם שאני מכיר ומנסה לחבר בין הכל. המנות שאני ממציא הם מנות מאוד "ארציות", שום דבר מסוג המנות ששפים גדולים מעולם כוכבי המישלן ממציאים, אלא משהו שאפשר בקלות לעשות בבית.

נורא קל לשף דגול להמציא מנה שעושה שימוש בבישול מולקולרי ובטכניקות שדורשות חומרי גלם מיוחדים או כלים מיוחדים (או סו-שף ושניים עשר טבחים), אבל הרבה יותר קשה, במסגרת מטבח של מסעדה, להוציא מנה שאפשר לדמיין אותה גם בהכנה בבית. יש כאלה כמה שפים בארץ, לא הרבה, ואם אתם מכירים / מוקירים כאלה –  אשמח שתשאירו את שמם בתגובה, אני מאמין גדול בפירגון למי שמגיע.

אז איך הכל התחיל?

חוזרים מטיול קיץ בגרמניה. ארץ מדהימה, אנשים יפים ונחמדים ומקבלים תיירים מאוד, עם אוכל פשוט מדהים. כבד מאוד, אבל מטריף. אחרי 11 ימים שם, ש- 7 ימים מהם היו ימי גשם והטמפרטורות נעו באיזור ה- 15-19 מעלות, בזמן שבארץ הקודש היה, כמו שאחד מהמש"קים מהמילואים שלי אמר – "48 מעלות בצל, ולא היה צל". מה רב היה ההלם כשהטייס אמר משהו כמו "אנחנו לקראת נחיתה בנתב"ג, השעה המקומית היא חצות ועשר דקות, הטמפרטורה היא 29 מעלות". 29 מעלות בשתיים עשרה בלילה? הלו, נהג, תעשה יו-טרן, חוזרים לפרנקפורט!

נוחתים.

תור מטורף בביקורת הדרכונים. מה עוזר לי הכרטיס של ביקורת הדרכונים הביומטרית כשהילדים צריכים לעמוד בתור הנוראי והמיוזע הזה? טוב, מתפצלים, אני הולך להביא את המשלוחה מהדיוטי פרי ואת המזוודות, ושתחייה סובלת עם הילדים בתור.

יוצאים החוצה.

תופת. עוד מעט אחת בלילה, משהו כמו 30 מעלות חום ו- 600 אחוזי לחות. כרגיל, כמו שמן אמיתי, אני כבר חושב מה אוכלים מחר, הרי אנחנו כבר בארץ, ואי אפשר להשתמש כל הזמן בשירותיהן של מסעדות, כלומר צריך לבשל. מה אוכלים בחום הזה? בדרך הביתה אני חושב לעצמי ואין לי שום מושג מה אני מבשל מחר.

למחרת ביום שישי, בחום נוראי של 38 מעלות, אחרי 11 יום של נקניקיות, סטייקים, נקניקיות, גולש מבשר צבי, נקניקיות, שפצל'ה ועוד כל מיני נקניקיות ומאכלים כבדים שמתאימים למזג האוויר הקריר של גרמניה, אפילו לי כבר לא התחשק בשר. לא הייתי צריך ממש לשכנע את זוגתי שתחייה שנלך הפעם על דגים. דגם מתקשרים אצלי עם אוכל קליל.

מטבח נוסף שמתקשר לי המון עם קלילות, כנראה בגלל שפע הטעמים הרעננים והחריפים שבו, הוא המטבח התאילנדי. ומאחר שהוא גם מטבח חריף מעט, שגם הוא טעם שמתחבר לי עם קיץ (למרות שלוגית זה לא אמור להיות ככה – מחריף מזיעים וזה לא שאנחנו צריכים עוד סיבה להזיע…), אני בכלל בכיוון.

הייתי מת לספר לכם שאת המנה הזו אכלתי על החוף בתאילנד, על איזה חוף לבן עם שקיעה מדהימה ורהיטי קש או משהו דומה, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודע אם יש מנה כזו בתאילנד, אבל אני החלטתי שאני מכין קבב דגים עם טעמים אסייתיים, וזהו. בדרך מהלימודים ביום שישי לקניות, אני כבר יודע מה יהיה בתוכו – יהיה בצל קצוץ, ושום, ועגבניות, וכוסברה קצוצה דק-דק, ופלפל חריף, ומשחת קארי אדומה, ורוטב דגים קצת.

וליד יהיה איזה רוטב. בדיוק כמו הטחינה שבאה ליד הקבב הבשרי, אני רוצה משהו ליד אבל לא טחינה. משהו שונה. במרקם של טחינה אבל לא.

הכל כבר התחיל להתחבר בראש – דג קצוץ דק אבל לא מדי, בטח שלא טחון, הירקות, ההטעם המעקצץ של משחת הקארי והריח המסריח של רוטב הדגים שהוא בלתי נסבל לבד אבל כל כך מדהים כשהוא ביחד עם כל הטעמים שצוינו למעלה.

DSC04095

התכנית – מקסיקנית, הביצוע – תאילנדי לחלוטין

באחד הימים האחרונים נשארתי לעבוד מהבית – היעילות שלי מדהימה כשאני יושב בבית לבד בלי שיש אף אחד שמסיט את תשומת דעתי מסביב, מדהים אותי לפעמים שבשעתיים עבודה לבד בבית אני מספיק עבודה של יום שלם. ומאחר ובשנה האחרונה אני מוצא את עצמי בעיקר מלהטט בין העבודה ללימודים למשפחה וקצת לרכיבה על האופניים (מה שמשאיר מעט מאוד זמן לבלוג, בטח מתם לב לזה), כל דבר שיכול להעלות את היעילות שלי מתקבל בזרועות פתוחות. מה זה בזרועות פתוחות, ממש "מי בא לאבא?!?!?".

הבעיה היחידה ביום שכזה שצריך לדאוג לארוחת צהריים לבד – אבל אני משתדל לעבור בבוקר בסופר, לקנות משהו או שניים כהכנה לארוחת הצהריים, ולהכין משהו זריז כשצריך. כשעברתי בסופר בבוקר, החלטתי להכין רצועות חזה עוף במרינדה של צ'יפוטלה – יחד עם כמה ירקות, מכניסים לטורטייה לבנה, ויש ארוחת צהריים מצויינת ב-"לאפה". בראש כבר שידכתי לו ממרח צ'יפוטלה מצויין של "טרז פזוס" של איתמר דוידוב ושאופסן במקרר די מזמן, כשהתחלתי את הנסיונות שלי לערב הבישולים שלי בקורדוברו. טורטיות אמורות להיות במקפיא (שנרכשו יחד עם ממרח הצ'יפוטלה), ויחד עם דלעות ערמונים שהחלטתי להכין בסגנון אייל שני (רק בלי כל נושא תסביך הנטישה) הארוחה כבר הייתה מסודרת אצלי בראש. חלבון, פחמימה, ירקות – הכל סגור.

Too make a long story short- כשהגיעה השעה להכין ארוחת צהריים גיליתי (באמת להפתעתי) שגם ממרח הצ'יפוטלה וגם הטורטיות לא בין הנמצא. אני עוד צריך לתזכר את בני הבית (ובעיקר את זוגתי שתחייה) לאן שתי הצנצנות של טרז פזוס נעלמו (באחת מהן היו עלי סברס מוחמצים שאני מאוד אוהב), אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד מול שוקת שבורה, או מקרר ריק אם תרצו, וכל התוכניות שלי התפוגגו להן. באסה.

אבל אנחנו לא ניתן לקצת חוסרי חומרי גלם להשפיל אותנו ולדרוך על מצב הרוח שלנו, נכון? נזכרתי שכשהיינו אצל שי ומורית בשבת (לארוחת דים-סאם שעוד ייכתב עליה כאן) מורית בישלה מעין קארי תאילנדי של עוף שהריח מעולה. עוף – יש. חלב קוקוס – יש (לא רק יש, אלא גם דל שומן!). משחת קארי תאילנדי ירוקה – אין, אבל יש אדומה חריפה.

תוך 10 דקות עבודה ועוד 30 דקות בישול הבית כבר התמלא בריח מעלף של עוף וקוקוס. מיד לאחר שסיימתי את ההכנות לקארי העמדתי גם סיר אורז על הכיריים שיתבשל במקביל לקארי – וחזרתי לעבוד קצת עד שהכל יהיה מוכן.

DSC01862

יאללה, לעבודה – קארי עוף ודלעת בחלב קוקוס שלא יאכזב כל דורש לאוכל מהיר ולא יבייש כל פועל תאילנדי בקופנגן או עובד הייטק ב- WFH (עבודה מהבית – Working From Home).

להמשיך לקרוא התכנית – מקסיקנית, הביצוע – תאילנדי לחלוטין

מתאילנד באהבה

הימים האחרונים רוויים בעשייה ובהתרגשות – גם בעבודה, גם בלימודים וגם במטבח. כמו שאתם בטח כבר יודעים, ביום שלישי הקרוב אני הולך לבשל יחד עם טל מהבלוג "מה יש לאכול?" – או כמו שהארוע הזה יותר מוכר בכינויו – "טל ויובל עושים את קורדוברו", מה שמכניס נדבך נוסף של התרגשות לעניין במטבח.

אז אם עוד לא קראתם את הכתבה ב- NRG או את זאת ב-"גלריה" של הארץ, זה הזמן. ואם עוד לא הזמנתם מקום ביום שלישי, אני מציע לכם לנסות ולהזמין (השמועות מספרות שיש כרגע מקום רק במושב של 21:30, המושב הראשון מפוצץ) אם בא לכם לאכול טוב ואולי לפגוש אותי ואת טל.

Blogerim011

ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, זה כנראה בגלל שאתם לא חברים בקבוצת הפייסבוק של "פשוט מבשל פשוט" – אז זה הזמן להצטרף. אם הייתם חברים בקבוצה, כבר הייתם מקבלים הזמנה לאירוע של יום שלישי.

לפני כמה שבועות קניתי לזוגתי שתחייה ולעצמי "תרמומיקס" – באמת אחד ממכשירי המטבח הכי מוצלחים שאי פעם תפגשו, אם לא ה-, כמאמר קשת ליבליך מארץ נהדרת. ומאחר ואחת הסיבות לקנייה שלו הייתה לפשט את המטבח בעבור אישתי, ביום שישי האחרון החלטנו זוגתי שתחייה ואני שאנחנו מבשלים ביחד. "בוא נכין טום-יאם", אמרה לי שתחייה, ואני הסכמתי בשמחה. כמובן שאני עם מרק לא שבע, אז הוספתי גם תכנון לזוג דגים מאודים בסגנון תאילנדי, ועוד קצת ירקות וכמובן אורז לבן, שבלעדיו שום ארוחה תאילנדית לא מושלמת.

DSC01260

 

להמשיך לקרוא מתאילנד באהבה