לאטקעס, הגרסה השוויצרית

לפני כשנתיים שתחייה נסעה עם אמה לשווייץ – יש להן משפחה שם, והן שילבו ביקור משפחתי וטיול בארץ שהיא לא מהמתירות ביותר, לפחות עבור ישראלים, ולפחות עבור אלה שאין להם חשבון שם והם חייבים לקפוץ לסניף בכדי להחליף את הקוד של הטלבנק.

בשוויץ, אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הינו לביבת תפוחי אדמה הנקראת "רושטי". הלביבה הזו מקורה בקנטון (המקבילה השוויצרית ל- State ב- United States) הנקרא ברן (Bern). בברן נאכלה בעבר הלביבה הזו כארוחת בוקר, אך כיום היא מצאה את עצמה נפוצה גם בארוחות צהריים וערב לא רק בשווייץ אלא גם בארצות אחרות. מלונות רבים מגישים את הרושטי בארוחת הבוקר כתחליף ל- Hash Browns (נראה לי שגם למאכל הזה יוקדש פוסט) או לתוספות מבוססות תפוחי אדמה אחרות, כך שיכול מאוד להיות שאכלתם רושטי כבר ואתם פשוט אפילו לא יודעים.

אני לא זוכר למה, אבל הזיכרונות על הרושטי עלו היום בארוחת החג אצל חמותי, וכשהבן הגדול שלי אמר משהו כמו "זה כמו לביבות של חנוכה? אני מת על לביבות תפוחי אדמה" – היה לי ברור שהיום בערב נאכל רושטי.

רושטי לא נחשבת מנה דלת קלוריות במיוחד, מאחר והמתכון המקורי שוחה בחמאה, ואני, מה לעשות, לא יכול לתת למזון שלי לשחות, עקב הדיאטה. אז לא וויתרתי על החמאה לגמרי, והשתמשתי במחבת איכותית שלא ממש דורשת הרבה שמן (מחבת ה- Woll המהוללה שלי שמהווה מצרך חובה, לא רק למי שרוצה להרזות אלא לכל מי שמבלה במטבח), וחתכתי את כמות השמן בערך פי 6. יצא מעולה.

יאללה, לעבודה – אחד לאטקעס, אבל ענק, בגרסה השוויצרית שלו. לפני שנתחיל אזהרה קטנטנה – המתכון הזה באמת, אבל באמת, פשוט שזה כואב. והטעם – ממכר. הלביבה השחומה-קריספית הזו היא באמת משהו מיוחד.

DSC08025

אוכל של אמא, בלשון זכר

מבחינתי, אוכל הוא הרבה יותר מסתם מזון, ומי מכם שקורא אותי מספיק זמן יודע שאני רגשן מספיק בכדי להתייחס קודם כל לחלק של הזיכרונות לפני שאני מתייחס לחלק של המרקם או הטעם או הרכיבים. נוסיף על זה שמבחינתי אני יכול להיזכר בסיטואציות שלמות, אפילו כולל הרגשות שהתלוו לסיטואציות האלה, רק מלהריח ריח מסוים שהיה מורגש במהלך הסיטואציה – והריחות שמתלווים להכנת אוכל כזה או אחר יכולים פשוט לטלטל אותי ולהעיף אותי במכונת הזמן (זוכרים את טוני ודאג?) עשרים שנה ויותר אחורה.

המנה שנדבר עליה היום מהווה עבורי את כל זיכרונות הילדות שלי ביחד – אני לא יודע למה דווקא המנה הזו, אבל… הריח שמתלווה לתהליך ההכנה שלה – ריח של אדי חומץ, עלי דפנה ופלפל אנגלי מהווה מבחינתי את הריח האהוב ביותר עלי – אין יותר בישול ביתי מהמנה הזו, וכנראה שהמנה הזו זוכה בתואר "האוכל הביתי שאני הכי אוהב".

ובגלל כל זה, אני חושב שהפוסט הזה הוא אחד הפוסטים הכי קשים לי לכתיבה, פשוט בגלל שמבחינתי המנה שאני רוצה להתעסק איתה היום מהווה אולי את המהות של התמצית של המיצוי של הזיכרונות שלי, של מה שעיצב אותי בתור מישהו שמבלה במטבח מהצד של הסירים.

המנה הזו, אם לא זיהיתם את כל הרמזים שהשארתי לכם בדרך, היא לשון ברוטב. וכבונוס, אתם אפילו מקבלים מתכון קליל ופשוט לחזרת אמיתית חריפה ברמה שאפילו מקסיקני שינק מאימא שלו חלב מעורב בפלפלים לא יכול להתמודד איתה.

DSC06844

לפני שנמשיך אזהרה קלה ללא שמץ של ציניות – יש אנשים שלא יכולים אפילו לחשוב על לאכול לשון, יש כאלה שיכולים לאכול את המנה הזו רק אם הם לא רואים את תהליך ההכנה, ויש אנשים שטוחנים את המנה הזו כאילו אין מחר (אני נמצא בקבוצה הזו). אם אתם באחת משתי הקבוצות הבאות – תסתכלו בחלק השמאלי של הבלוג שלי, יש שם רשימה של בלוגים שאני אוהב – וותרו על הפוסט על זה למען האהבה ההדדית שלנו ולכו לקרוא פוסט אצל אחד החברים שלי. ניפגש בפוסט הבא.

להמשיך לקרוא אוכל של אמא, בלשון זכר

חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

החוליה החסרה

לקראת חג הפסח שמתקרב ובא (נשבע לכם, זה מחר), קיבלתי כמה אימיילים וטלפונים מחברים לגבי רעיון לעוגה, או סלט, או "תגיד, איפה אני מוצא את הכבד הקצוץ שנתת בשנה שעברה". אז למי שעוד חסר "עוד סלט", או כל מנה שיכולה להשלים לכם את הסדר או את ארוחת החג, ובכדי לחסוך לכם לכתת רגליים ברחבי העולם הקיברנטי בכלל והבלוג הקטנטן שלי בפרט, להלן כמה מתכונים שיכולים "לסגור לכם את הפינה".

ולא פחות חשוב – שיהיה לכם חג שמח, כשר למי שמקפיד, והכי חשוב – שתספיקו לנוח ולמלא מצברים, לילדים יש עוד שבוע שלם של חופש…

  • בחלק מהפוסטים יש יותר ממתכון אחד, יכול להיות שתאלצו לדפדף בפוסט בכדי למצוא את המתכון הרלוונטי, עצלנים שכמותכם…
  • יכול להיות שאחד או יותר מהמתכונים או יותר בפוסט מסויים לא כשר(ים) לפסח, אבל המתכון הספציפי שאני מפנה אתכם אליו דווקא כן. זה בסדר. להבדיל מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי אם אוכל כשר נוגע באוכל לא כשר זה לא הופך את הכשר ללא כשר.
  • חלק מהמתכונים כאן כשרים "לאוכלי קטניות". מאחר ובכל שנה מתחיל הוויכוח מחדש אם אנחנו אוכלים קטניות או לא, "איש הישר בעיניו יעשה". וכן, אשכנזים כן אוכלים קטניות בפסח. מה לעזאזל אתם רוצים שהם ינגבו עם הפיתה אם לא חומוס???

סלטים:

סלט עגבניות, זיתים ו-"משהו ירוק"

image

להמשיך לקרוא החוליה החסרה