סלט וחו"ל בחבילה אחת

כשאחי ר' היה חייל, לאשתו שתחייה, אז חברתו משכבר הימים, היה יום הולדת. מאחר ואני הייתי אז פספוס בן 12, קיבלתי ממנו רשימת מכולת מה לקנות לארוחה שהוא תכנן לה. אם אני לא טועה, בארוחה הזו הוא המציא סלט גאוני שנקרא מאז ועד היום "סלט הוואי", סלט באמת מעולה שהוואריאציה הפרטית שלי לסלט הזה מלווה אותי עד היום הזה. בסלט המקורי יש חסה ונבטי אלפאלא (ה-ספק נבטים ספק שערות ספק דשא), ובוואריאציה שלי יש תערובת של נבטים פיקנטיים. כשהגשתי יום אחד את הסלט (בוואריאציה שלי) וקראתי לו "סלט הוואי", אחי מאוד כעס ואמר ש-"זה לא סלט הוואי".

DSC07829

אז אוקיי, זה לא סלט הוואי, סלט הקריביים, בסדר? הבטחתי חו"ל – קיימתי. סלט – קיימתי. תבחרו בי גם לקדנציה הבאה?

יאללה – לעבודה – סלט שמשלב חמוץ ומתוק וחריף ומתובל ומעושן, באמת פיצוץ של טעמים בפה. הסוד של הסלט הוא לא להתפתות לעסקאות מפוקפקות של "גבינה בטעם" או "בסגנון", אלא להשקיע עוד כמה גרושים ולקנות את המרכיבים הטובים ביותר.

להמשיך לקרוא סלט וחו"ל בחבילה אחת

דרוש סלט

מאז שאני זוכר את עצמי אני שונא ירקות. שונא. כמעט הכל. יש כמובן יוצאים מהכלל, והרבה יוצאים מהכלל, אבל אני תמיד מסתובב עם ההרגשה שירקות וסלטים זה משהו שאני ממש לא חייב, והאמת שעד שהתחלתי את הדיאטה שלי כמעט תמיד לא הייתי לוקח סלטים בארוחה. הייתי מעדיף לשמור את המקום לאיזה חתיכת תחת של פרה או חזה של תרנגולת מאשר לבזבז את המקום על מלפפון אנמי או עגבנייה חמצמצה ולא מעניינת.

הדיאטה, או יותר נכון הדיאטנית שלי סיוון, גרמו לי להתרגל לעובדה שבלפחות שתי ארוחות ביום תהיה לי כמות יפה של ירקות. "היית יכול לאכול עוד קצת ירקות", "למה לא הוספת לך סלט לארוחה?", "נשארת עם עודף של ירקות שלא אכלת אתמול". נודניקית. מעצבנת. אבל זה עבד לה בסוף. היום ירקות מהווים חלק מהתזונה שלי – בחלק גדול מהמקרים עדיין "כי צריך", אבל בחלק מהמקרים הצלחתי לאהוב את הירקות ולשלב אותם יותר בתזונה שלי, לחפש איך אפשר להפוך אותם לאכילים יותר ולטעימים יותר.

כשאני מבשל לחברים ארוחה גדולה שאמורה גם להרשים, ברוב הארוחות אני אוהב לשלב סלט, אבל כמעט לרוב זה חייב להיות סלט לא "קלאסי" או "רגיל". סיכוי קטן מאוד שתמצאו סלט ירקות רגיל אצלי, או סלט חסה עם ויניגרט סטנדרטי. לא בגלל פלצנות או משהו דומה אלא בגלל שמבחינתי הסלטים האלה הולכים עם אוכל מאוד "רגיל" של יום יום ולא עם ארוחה מושקעת. לרוב יש לי גם "סלט קבוע" שמצורף לכל הארוחות המושקעות (אבל לפעמים גם לארוחות יום שישי רק של המשפחה). סלט הדגל של התקופה הנוכחית הוא סלט נבטים עם אגסים מקורמלים וגבינות. נתתי את המתכון בעבר בפוסט "בוחרים עם חברים", תרגישו חופשי לקפץ לשם אם בא לכם. בכל מקרה המתכון לסלט הזה מופיע למטה ב-"אין לי זמן לסיפורים".

במסגרת חיפושי אחרי סלט חדש, נזכרתי שבאחת המסעדות ליד מקום העבודה שלי מוגש "סלט שורשים" די מעניין, אבל לא יותר מזה. הפעם החלטתי לחשוב על כיוון דומה אבל אחר – סלט שמבוסס על שורשים (שמי שכבר מכיר את המתכונים שלי יודע שאני אוהב מאוד, בעיקר בתבשילים ארוכים), וחוץ מזה לנסות וללכת על סלט חם – עם כיוון מתקתק. האמת שבסוף יצא לי אחלה סלט (בצניעות, כמובן), שאפשר לאכול אותו גם חם וגם קר.

יאללה – לעבודה – סלט חם/קר של שורשים ופטריות יער. ובסוף בונוס של סלט פשוט-פשוט בחמש דקות, אפילו די מוכר, של עגבניות שרי עם זיתים ומשהו ירוק. מה ירוק? תמתינו לסוף.

Lunch@Shchory_2009-04-18 15-44-01_0074 (16)

DSC02701
להמשיך לקרוא דרוש סלט

שינים סינים עם כיניר גידיל

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

DSC02436

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל

בוחרים עם חברים

ביום הבחירות האחרון נפגשתי עם טל שכותב את הבלוג המצוין "מה יש לאכול?" – הבלוג שהיווה את הסיבה לתחילת הכתיבה שלי, וממשיך להוות עד היום את ההשראה לכתיבה שלי. לדעתי הבלוג של טל הוא אחד משלושת הבלוגים הטובים ביותר בעולם האוכל הישראלי – בכדי לא להיכנס למריבות עם "השכנים" אני לא אציין את הסדר… טל וזוגתו שתחיה חברים וותיקים – את טל הכרתי ב- 98' בטכניון ואח"כ התחלנו לעבוד באותה חברה ביחד. אפילו נסענו לשבוע לסיני ביחד (כשהיה עדיין מותר, אל תדאגו). נולדו הילדים, עברו השנים, ולמרות ששנינו נשארנו באותו תחום, התרחקנו מעט – למרות שמדי פעם טל ואני עוד ניהלנו שיחות טלפון חטופות.

לפני כשבועיים סיכמנו שניפגש ונבשל ביחד, ונפרסם כל אחד פוסט בבלוג שלו על אותה ארוחה. הפור נפל על יום הבחירות – רצינו גם לטייל אבל מזג האוויר החורפי מנע את זה מאיתנו – אבל מצד שני גם היווה תירוץ מצויין לארוחה חורפית שמתחילה במרק סמיך ועשיר, עוברת בחזה עוף ברוטב יין, אורז ופיסטוקים ובשני סלטים – אחד של עושר של נבטים ואגסים צלויים (אחד ההמצאות שלי שאני הכי מתגאה בהן), האחר של שומר, אבוקדו ופומלית (הברקה של טל). הארוחה הסתיימה בכוכב החורף – תותים, ברוטב זביונה עם פירות יבשים שיכורים. את התפריט קבענו בשיחות טלפון ובאימיילים – את הפרטים האחרונים סיכמנו תוך כדי שאני מנסה למצוא חניה ולא לאחר לפגישה בקריה…

יאללה, לעבודה – מי שמצביע, משפיע. למרות שלאור התוצאות של הבחירות האחרונות אני די מצטער שהשפעתי, אבל, נו… אין מה לעשות. הבטחתי לעצמי שאני לא מכניס בבלוג הזה פוליטיקה ואני לא מתכוון לשבור לעצמי את ההבטחה.

ד"א – טל ואני מפרסמים, כל אחד בבלוגו הוא, פוסט שנכתב בנפרד על הארוחה הזו – תוכלו למצוא את הפוסט שלו ב- "מה יש לאכול?". המתכונים בארוחה כמובן לא כולם שלי, חצי מהם כמובן שלו – וכמובן שבישלנו והכנו יחדיו – כיף גדול, בטח במטבח גדול כמו של טל (אצלי בבית יש מטבח "מאתגר" יחסית).

ואתם – אתם מרוויחים פוסט ארוך, עם המון המון תמונות, והמון מתכונים לאוכל מצויין… והאמת – מרוויחים כפליים כי תוכלו לראות את הפוסט שלי אצלי וגם אצל טל בבלוג שלו – אבל בשפה שלו ובדרך שלו. שנינו החלטנו שלמען "האמת האומנותית" ובעיקר בשביל המקוריות כל אחד כותב לבד, בלי לראות את הגרסה של השני. מה דעתכם על הגירסאות? תרגישו חופשי להגיב אצלי ואצלו (אבל בבקשה, לא תגובות מסוג "הוא כותב יותר יפה" או "התמונות אצלך יותר יפות"…).

 

להמשיך לקרוא בוחרים עם חברים