חגיגות ה- 40: לא שבר ולא משבר

35 דקות מהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, יצלצל השעון חצות (טוב נו, יצפצף בציפצוף דיגיטלי), ואני אהיה בן 40. כן, אני, שיש לו זיכרונות מהסדיר כאילו זה קרה ממש עכשיו, ושזוכר כל כך הרבה פרטים מהתיכון, ושבדיוק לפני שבוע נסע בפעם הראשונה לחו”ל, אני בן 40.

חשבתי המון האם לכתוב פוסט על העניין הזה. מה הקשר לאוכל? מה זה בכלל מעניין אתכם בן כמה אני ומה המשמעות של זה, אם בכלל, עבורי ועבור מי שמסביבי. ואז הגיעה תגובה לאחד הפוסטים, שבה התלונן אחד הקוראים על כך שהעברית שלי הכאיבה לו, מאחר והיא קלוקלת, עניתי לו את שעניתי, באמת מתוך המון כבוד לכאב שלו (אני שונא עברית קלוקלת, ואני מקבל עצבים כל פעם שמישהו אומר “שלוש ימים” או “שני כוסות”), ואז נזכרתי בכל אותם קוראים שקוראים אותי רק בשביל לקרוא אותי, ולאו דווקא בשביל המתכונים. כן, במהלך 5 שנות הבלוג (5 שנים כבר!!! חמש שנים שאני חופר לכם!!! לא יאומן…), התוודעתי ללא מעט אנשים, חלקם בני משפחה וחברים שאין להם שום קשר לבישול וחלקם מנויים שמעולם לא פגשתי, שקוראים אותי בגלל הכתיבה ולאו דווקא בגלל המתכונים. ואז נפל לי האסימון שאני חייב לכתוב את הפוסט הזה.

image

אז את הפוסט החגיגי הזה, שיורה את יריות הפתיחה לחגיגות ה- 40 שלי, כאילו אלה חגיגות ה- 90 של הנשיא פרס, אני מקדיש למי מכם שמגיע לכאן בכדי לקרוא אותי – אתם, בדיוק כמו אלה שמתייעצים איתי על כמויות ומתקנים אותי על מרכיב שהושמט ומספרים איך יצא, אתם נותנים לי את האנרגיה להמשיך ולכתוב.

לא נער רחוב שמכיר ת'חיים מכל עבר
לא כלב עם תעודות לא גיבור מזדקן.
לא ילד שחי בחלום לא גבר שאיבד דמיון
לא שבר, משבר. לא שבר, משבר.

לא הפער שבינו לבינה זה לא הגיל ולא ההקשר
לא קובץ מילים לא מנגינה.
לא לוחם שנושא תקווה, לא מישהו שיודע
לא שבר, משבר. לא שבר, משבר.

לא חייל מבולבל שנטש מן הסתם אל העדר
לא אחד משלנו לא מהגר.
זה לא הנתק בינינו לא, אסון, לא, הפקר זה
לא שבר, משבר. לא שבר, משבר.

(מילים ולחן: ארקדי דוכין, מתוך “החברים של נטשה”)

לא, לא שבר, לא משבר – פשוט יומולדת וזהו. רצה הגורל, והיום פירסם טל מהבלוג “מה יש לאכול?”, שאני מניח שאתם כבר יודעים שהוא הסיבה שהתחלתי את הבלוג הזה, פוסט שנקרא “רק על עצמי לספר ידעתי”, פוסט שמספר על עשרה דברים שהקוראים לא אמורים לדעת עליו, כחלק ממעין “מכתב שרשרת” שבו בלוגר אחד כותב 10 דברים שכאלה, ומעביר את השרביט לכתוב 10 דברים על עצמו לבלוגר אחר. ונחשו מי קיבל ממנו את השרביט?

הסתדרתי.

אז יש לי בדיוק על מה לכתוב בפוסט יום ההולדת שלי, ואלה הם עשרת הדברים שאתם כנראה לא יודעים עלי:

  1. אני זוכר את ה-“מפטיר” שלי מהבר-מצווה בעל פה. כולל הניגון. בכל רגע נתון אני יכול לתת לכם את “וירא יוסף לאפרים בני שילשים” של פרשת “ויחי” יחד עם הניגון כאילו כל חיי עמדתי וחיזנתי בבתי כנסת, שזה הדבר האחרון כנראה שאוכל שרצים שכמוני היה עושה.
  2. בגיל 8 הטסתי מטוס בפעם הראשונה. אבי ז”ל עבד במנהל תעופה אזרחית בבן-גוריון, והיה טס לא מעט במה שנקרא “טיסות פיקוח” – עולים על מטוס קל, טסים לשדה תעופה קטן או מנחת קטן, ושם אבי היה מוודא שציוד הניווט במנחת עובד כמו שצריך, וכד’. אם הייתה טיסה שכזו בחופשים, כשהייתי בא איתו לעבודה, הוא היה דואג שאשב ליד הטייס, ואם היה לי מזל והטייס היה נחמד, הייתי מחזיק את ה-“סטיק” ומטיס את המטוס בעצמי (שזה, בראייה לאחור, בולשיט, מאחר ועם הסטיק עושים רק חלק קטן מאוד מהפעולות…). כשגדלתי וכבר הבנתי קצת איך הדברים פועלים (כלומר, בגיל 13 בערך) הטסתי באמת את המטוס, והטייסים שכבר הכירו אותי ממש לימדו אותי איך לעשות מה – איך לרדת לגובה מסויים, איך לבצע פניות, איך לעלות, וכד’. כמובן שנחיתות והמראות היו מחוץ לתחום, אבל עדיין, כיף גדול. ולכל מי שהולך להגיב ב-“איזה חוסר אחריות” – תחסכו את זה, מזכיר לכם שזה היה לפני 32 שנה, את אבא שלי כבר אי אפשר להאשים, וחוץ מזה, זה ממש לא היה חוסר אחריות אלא בצורה אחראית מאוד.
  3. בעבודה הראשונה שלי, מיד אחרי הצבא, נסעתי והקמתי אתר תקשורת בינלאומית לחברה שלי ב… מיקרונזיה – מיד אחרי הצבא (בעצם, אפילו בשבוע האחרון של חופשת השחרור) התחלתי לעבוד בחברה שעסקה בתקשורת בינלאומית, והאמת שהפעם הראשונה שנסעתי לחו”ל (שירות בלבנון לא נחשב) הייתה לקנדה, מטעם החברה. הנסיעה השנייה הייתה למיקרונזיה, אותה קבוצת איים יפהפייה בין אוסטרליה ליפן, נסיעה שבה הקמתי, ממש מאפס, אתר תקשורת בינלאומית של החברה. במיקרונזיה ביקרתי עוד מספר פעמים, לתקופות של שלושה שבועות בכל פעם, והאמת – אני מקווה שיום אחד אחזור לשם, אולי בגיל הפרישה… האי שהייתי בו נקרא סאייפן (Saipan), האי שבו התרחש כנראה הקרב העקוב ביותר מדם בין האמריקאים ליפנים במלחה”ע השנייה, אי יפהפה שאפשר לחצות אותו לאורכו ברכב בערך ב- 45 דקות. בבוקר, בדרך מהמלון למשרד, הייתי עוצר ב-“Beach Road”, שהוא באמת כביש שעובר על החוף, מרים לי קוקוס או שניים שנפלו בלילה מאחד העצים, ואוכל אותם במהלך היום.
  4. הייתי בערך 20 פעמים באמסטרדם – בתקופה שעבדתי בחברת נטוויז’ן, נסעתי כל חצי שנה לאמסטרדם בכדי להשתתף בכנס מקצועי של ארגון שנקרא RIPE (ארגון שאחראי על חלוקת כתובות ה- IP באירופה). אח”כ, כשהקמתי יחד עם עוד ארבעה שותפים את “ספיידר”, נסעתי לכמה כנסים שם, ולסיסקו ישנו משרד מרכזי וגדול באמסטרדם לשם הייתי נוסע כל חצי שנה לכנס… בקיצור – אחת הערים שביקרתי בהן הכי הרבה בעולם, עיר יפהפייה, שמהתלת בתיירים שחושבים שהכל נורא קרוב, ובסוף מסיימים את היום עם רגליים כואבות לאחר כל כך הרבה הליכה… לאמסטרדם ישנו מקום חם מאוד בלב שלי, אני מכיר את העיר מצויין, ואני מאוד אוהב את המסעדות ובתי הקפה שלה…image
  5. ניצלתי בעור שיניי מהפיגוע בצומת בית-ליד – בתקופה שהפיגוע הנוראי הזה קרה, הגדוד שלי היה מוצב בטול-כרם, והדרך להגיע אל הבסיס הייתה דרך בית ליד. אני הייתי מגיע לצומת בית-ליד, ומאחר והייתי באותה תקופה ממש לפני שחרור, בתפקיד של מפקד צוות מג”ד, הייתה לי הפריבילגיה שיגיע לאסוף אותי הנהג מהצומת ישר לבסיס. הגענו לבסיס ובעוד אני יושב באוהל שלי ופורק את התיק, צועק לי המג”ד שלי לרוץ לג’יפ. מתברר שכ- 10 דקות אחרי שעזבנו את הצומת היה הפיגוע, אלוהים יודע איך לא שמענו את הפיצוץ. חזרנו למקום בכדי לנסות ולעזור, ובמהלך הנסיעה לשם התבשרנו בקשר שהיה עוד פיצוץ שהיה מכוון לפגוע במי שהגיע לחלץ ולעזור. אחסוך מכם את התמונות שצרובות לי בראש מאותו יום.
  6. בחופש הגדול בין כיתה י’ ל-יא’ עבדתי במפעל מרצפות בכדי לממן… השתתפות בקייטנת נוער שוחר מדע – כמו שאתם כבר יכולים לתאר, כשהחברים שלי היו משתזפים תוך כדי משחקי כדורגל בשכונה אני הייתי משתזף מאור הפלורסנט בחדר שלי מול המחשב. למדתי כמה שפות תכנות לבד, אבל שפה אחת, שנקראת אסמבלר, לא הצלחתי ללמוד כמו שצריך. איך שהוא שמעתי על כך שבחופש הגדול יש קורס אסמבלר בקייטנת נוער שוחר מדע בירושלים, אך מאחר ולא היה כסף בבית, נאלצתי לעבוד במשך כל חודש יולי בכדי לממן את העניין – בשש בבוקר מתחילים לעבוד במפעל מרצפות, מייצרים מרצפות וחותכים לוחות שיש, אחה”צ ממשיכים למשרה השנייה, הקלדת עבודות עבור סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובמכון וייצמן והדפסת העבודות (במדפסת Citizen בעלת 9 סיכות, למי שבעניין), ובאוגוסט – למדתי אסמבלר באוניברסיטה העברית בירושלים. שם גם התאהבתי בפעם הראשונה בחנונית שעשתה קורס בכימיה, ומאחר וזה היה רומן בלתי אפשרי, היא גרה בחיפה ואני גרתי ברחובות באותה תקופה, ביום האחרון של הקייטנה אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, וממש לפני שהיא עלתה על ההסעה הביתה, נתתי לה נשיקה ארוכה על השפתיים, הסמקתי כמו סלק, ורצתי לאוטובוס שלי. חנון. ושפן גם.
  7. למרות (ובעצם – בגלל) שהגעתי לכיתה א’ כשאני קורא ספרים ויודע חשבון ברמה של כיתה ג’, עד כיתה י’ כמעט ולא למדתי, נכשלתי ברוב המבחנים, ונאלצתי לעבור לבית ספר “להזדמנות שניה” – השתעממתי נורא בכיתה א’, אבל מאחר והייתי ילד חמוד (כך אומרים), וויתרו לי ונתנו לי קצת להפריע. בהמשך זה כבר הציק יותר למורים, שהוציאו אותי יותר ויותר, עד שכבר בכיתות גבוהות יותר (ד’ והלאה) ביליתי את רוב הזמן בחוץ וכבר בניתי לעצמי דפיציט רציני בכל הנוגע לחומר הנלמד… רק בכיתה י’ הצליחה להעמיד אותי במקומי המחנכת שלי, צופית, שגרמה לי להתחיל ללמוד ברצינות. סיימתי את בחינות הבגרות (רגילות, לא אקסטרניות) בהצטיינות, עם 100 בביולוגיה 5 יח’, 99 במתימטיקה (בגלל שהמורה טען שהוא לא מגיש אף פעם למגן עם ציון ה- 100 שהגיע לי), 98 באנגלית 5 יח’, 90 בפסיכולוגיה… בקיצור – גאווה להוריי. אני זוכר את הרגע שבו קיבלתי הביתה את ציוני הבגרות ואמא שלי, שנאלצה להגיע לבית הספר עשרות פעמים בכדי לנהל שיחות על ה-“תכשיט” שלה עם המחנכות ועם המורים עד כיתה י’, פרצה בבכי כי לא האמינה שבאמת סיימתי בכזו הצטיינות.
  8. אין לי תעודת בגרות – למרות שעמדתי בכל דרישות הבגרות בציונים מעולים כאמור, בדרישה אחת לא הצלחתי לעמוד – לעבור את בחינת הבר-אור בהתעמלות. כילד שמן, שבילה את זמנו בשיזוף תחת הפלורסנט ולא בריצה עם חברים אחרי כדור, התעמלות לא הייתה הצד החזק שלי, בלשון המעטה, כך שבסיכומו של דבר סיימתי עם “תעודת גמר” ולא עם “תעודת בגרות”.
  9. את לימודי התואר הראשון שלי (בדיוק כמו טל מ-“מה יש לאכול?”), סיימתי בגיל 39 – בשנת 1997 למדתי במכינת הטכניון, כשהמטרה הייתה ללמוד לתואר בטכניון, אבל סבלתי כל כך במכינה שהחלטתי שאני לא ממשיך. ניסיונות ללמוד באוניברסיטה הפתוחה לא ממש צלחו, וכך מצאתי את עצמי משקיע בקריירה, מתקדם מתפקיד לתפקיד, פותח חברה ואח”כ עובר לסיסקו, החברה שבה אני עובד עכשיו, בלי לעצור רגע ולמצוא לעצמי רגע לדאוג לעניין התואר. בהחלטה של כמעט רגע, נרשמתי לתואר B.A. מנהלים של מכללת רופין בשנת 2010, שבוע ומשהו לפני תחילת הלימודים, ולפני בדיוק חודש קיבלתי את תעודת סיום בהצטיינות (cum laude) של התואר.
    image

ואחרון אחרון חביב:

אני ממש לא עושה עניין מימי הולדת – מעולם לא עשיתי, והמשבר היחיד שהיה לי מעולם היה בגיל 30, אבל גם הוא עבר בדיוק שעה וחצי אחרי שהוא התחיל. מביך אותי לחגוג יום הולדת, ומביך אותי לקבל מתנות. כשאני מסתכל מה עשיתי ב- 40 השנים האחרונות, החוויות שעברתי והאתגרים שהתמודדתי איתם, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים, ההישגים שלי שבאמת באמת השגתי בשתי ידי ובעזרת ידי אשתי עם הפרגון והתמיכה האינסופיים שלה, כשאני מסתכל על המשפחה המדהימה שבניתי איתה ועל הילדים הכל כך מוצלחים וחכמים ויפים וטובים שגידלנו, אני יודע שאם מה שמצפה לי ב- 40 או ב- 80 השנים הקרובות יהיה אפילו חצי ממה שהצלחתי לעשות וליהנות ממנו ב- 40 השנים האחרונות, צפויים לי חיים מדהימים.

image

ובכל זאת, מה אאחל לעצמי? דבר ראשון – בדיוק הברכה השחוקה שאני מאחל לכל החברים שאני באמת אוהב – בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה. כל השאר, הנאה גדולה מהמשפחה כולה ומהילדים בפרט, המון שעות הנאה והנעה בעבודה, הרגשה מתמדת של עשייה, גם בעבודה וגם במטבח, והמון חברים טובים, לחגוג איתם את כל הטוב הזה שאני מתמודד איתו כל יום. וכמובן, עוד המון קוראים נאמנים כמוכם שהסכימו לקרוא חירטוטים של איש זקן רק בגלל שהם יודעים שזה ישמח אותו, ושאם תשאירו תגובה לפוסט, זה אפילו יענג אותו.

יומולדת שמח לבלוג, וגם לי.

ועכשיו כל מה שנשאר לי זה להעביר את השרביט לשלושה בלוגרים אחרים, נכון?

אז ככה:

עמית אהרונסון מ-“מדבר מהבטן”. אם קראתם את הבלוג בשנתיים-שלוש האחרונות, אתם יודעים מה אני חושב על עמית, ולמרות שעמית נטש אותנו לאנחות ונסע ללמוד גסטרונומיה באיטליה, הוא מדי פעם ופעם מפציץ בפוסטים מדהימים על מה קורה שם, ואיזה אוכל, ואיך הלימודים… כיף גדול.

הילה קריב מ-“ביסים”. הילה גרה בארה”ב, מה שגורם לי לקנא בה גם בגלל הנגישות לחומרי גלם מדהימים וגם בגלל שהיא מגדלת בגינה שלה כל מיני דברים שאפשר לגדל רק בארה”ב, כמו דלעות ענקיות, וסנאים (לא למאכל… לפחות עד כמה שאני יודע), ובכלל כמעט בכל פוסט מתוודעים, מעבר לכישרון הכתיבה המדהים שלה ולכשרון הבישול המעולה שלה, לעוד הפתעות מהגינה, או מחנות שבו היא קנתה משהו… בקיצור, בלוג שאני קורא בשקיקה.

ואחרונה חביבה תהיה הדר מ-“לילות שימורים”. הדר, צלמת מוכשרת, בשלנית ובלוגרית מוכשרת לא פחות, מספקת דרך הבלוג שלה לא רק מתכונים, אלא גם חריץ להצצה אל תוך מה שקורה לה בחיים. קצת כמו הבלוג שלי, ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב לקרוא את הבלוג שלה.

יאללה חברים, השרביט אצלכם – תכתבו, ו-“תעבירו את זה הלאה”.

31 תגובות בנושא “חגיגות ה- 40: לא שבר ולא משבר”

  1. שלום רב,
    כל כך נהנתי מהמאמר שלך שהחלטתי להגיב.
    קודם כל מזל טוב ליום הולדתך, כן ירבו.
    שנית, אתה אדם מעניין עם חוש הומור טוב ונראה ונשמע נחמד מאוד.
    שלישית, באמת נראה לי שהקמת משפחה לתפארת, אשה נאה ילדים יפים, מה צריך האדם יותר?
    חיית חיים מאוד מעניינים ומקוריים, אנא אל תשתנה.
    תודה על השיתוף.
    חוה סלומון מנתניה וניו יורק.

    1. תודה יקירי!!! מתי אני מארח אותך בבלוג עם מתכון טוב של פיז'ואדה או איזה שהוא מתכון ברזילאי מעניין?

  2. מזל טוב!!!
    שמחים תמיד לקרוא. מדהים מה שלא יודעים על בן אדם מעבר לגלי הווירטואליות
    תיהנה תמיד

  3. אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך, ויש פה כמה סעיפים ממש מעניינים! וואו! והכי חשוב – המון המון מזל טוב יובל 🙂 שתהיה שנה נפלאה!

    נטלי

  4. נו, איך לא נקרא את הפוסט? איך? אחרי שברכו אותך מיליון ואחת אנשים לפני כחודש על היומולדת … איזה מצחיק זה היה לראותך מנסה להסביר לכולם שזה לא התאריך הנכון, אבלת כמובן שלא שכחת להגיד תודה על האיחולים המוקדמים…
    תמשיך לכתוב – אנחנו נהנים לא רק מהאוכל… גם מהתוכן.
    מ'

  5. ראשית מזל טוב !
    שנית, התברכת כנראה גם בכושר כתיבה ( את הכושר הרטורי שלך שמעתי בכנסים ….)
    מאוד נהנתי .

    1. אהלן יובל,

      תודה רבה – כשקוראים שלי אומרים שהם נהנים – זה מטעין אותי באנרגיה להמשיך ולכתוב… תודה!

      יובל

  6. שמע, הלוואי וכולם היו ממלאים ככה את המשימות שלי, תוך 3 שעות…
    שיהיה המון מזל טוב, אושר, בריאות, הצלחה וכל מה שתבקש.

  7. מזל טוב, ויומולדת שמח!

    מה שחסר בפוסט הזה זה הקטע האחרון של בלי כל השטויות 🙂

    אני קורא יחסית חדש (את ההפניה לבלוג קיבלתי ממישהי שהייתי מאוהב בה רוב היסודי) וכבר בישלתי מס׳ מתכונים מהבלוג – טעים ביותר 🙂

  8. מזל טוב יובלי!
    בהחלט מרגש לראות כמה שאתה מעריך כל פרט קטן בדרך שהביאה אותך להיות מה שאתה היום.
    זה גורם לי לחשוב על איך אני אסתכל על מה שעברתי בעתיד.
    אני גאה להיות שותף לאחת מעשרים החוויות האמסטרדמיות שלך, שהייתה לפני כשנתיים עם אבא 🙂

    כל הכבוד על כל מה שהשגת ויש לי הרגשה טובה מאד שזה לא קרוב אפילו לקצה גבול היכולת, אז בהצלחה בהמשך!
    אני עדיין נהנה לבשל את המתכון למרק הבצל ביין אדום שלך (בעיקר כשבחוץ הכל מושלג).
    אז אאחל לך ולנו עוד הרבה מתכונים שמחממים את הלב.

    אוהב המון,
    עידו הבן דוד

    1. תודה עידודי, ריגשת אותי מאוד עם מה שכתבת, באמת.

      מקווה שבקרוב נוכל לעשות שידור חוזר לחוויה ההולנדית המשותפת איתך ועם אבא שלך.

      יובל

      נ.ב. בן דוד אחותך, בפעם האחרונה שבדקתי אתה האחיין שלי, אבל יכול להיות שזה מה שקורה שנושמים אוויר קופי-שופס הולנדיים יותר מדי 😉

      1. אתה אכן דוד ואני אחיין…יצאתי חומוס כאן ללא ספק. 🙂
        אני אשתמש בתירוץ שנתת לי ואוסיף לזה את התקופת בחינות.

        נתראה בקרוב!

  9. מל טוב דוד יובל…
    תמשיך להצליח ולהנות מהחיים.

    תשלים כבר את הבר-אור מהתיכון.
    אני מתפלא שהתואר ברופין לא מותנה בבר-אור.

    גיא.

  10. יובל. כייף לקרוא,ללמוד ולהשכיל.
    כייף לא פחות לקלף עוד שכבה מהקליפה. יש אצלך הרבה.
    מרתק!
    המון מזל טוב. הרבה בריאות טובה שתוכל להמשיך במה שגורם לך אושר ושמחה.
    בידידות
    רון

  11. כמובן מזל טוב והמשך לכתוב, מבחינתי המתכונים הם רק התירוץ להכנס לבלוג הנהדר שלך, סוג של זמן איכות למי שאין לה הרבה זמן פנוי בין שני קטנטנים.

  12. זה לא פשוט, להיות פשוט.
    ואתה כותב פשוט-נפלא.
    ברכות ליום ההולדת והמשך לחלום ולהגשים.
    יפעת

  13. המון מזל טוב, בריאות, אושר ועושר (בדיוק בסדר שלך 🙂 ! מאוד נהנית לקרוא אותך, אתה מצחיק, כייפי ומבשל נהדר. מקווה שתמשיך לכתוב לנו עוד הרבה פוסטים שווים וטעימים.

להגיב על Dror לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.