מבצע פיפל'ה

אחרי כמעט שבועיים בחו"ל בקורס מטעם העבודה (טוב נו, שחיברתי לקצה שלו גם טיול קצר עם אחי בהולנד ובבלגיה), חזרתי הביתה עם "קרייב" מטורף לאוכל ביתי. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב לאכול בחו"ל (ובינינו, מי מאיתנו לא?), אבל דווקא העושר והאוכל השונה מפתחים אצלי געגוע לאוכל של הבית.

האמת שבהתחלה רציתי להכין תבשיל שנקרא "שוקרוט" (תבשיל מחבל אלזס בצרפת, על גבול גרמניה, שעשוי מכרוב כבוש ותערובת של בשרים ונקניקיות), אבל החלטתי שאת השוקרוט אני מכין רק אחרי ביקור אצל דובי מ-"הלגה וורסט". כבר המון זמן שאני מתכנן לפגוש את דובי והנקניקיות שלו (כן, אני יודע, המשפט הזה נשמע נוראי), ורק מחוסר זמן לא הצלחתי… מקווה שהשבוע נצליח ואח"כ – שוקרוט (וכמובן פוסט!).

נו, אז מה עושים? בהתחלה תכננו ציר אבל אחרי חוסר בירקות (האירופאים לא ממש משלבים ירקות יותר מדי באוכל שלהם, בטח לא במסעדות) נורא בא לי ממולאים. נו, הרי אני הונגרי, ורוטב של כרוב ממולא זורם לי בעורקים. ירקות ממולאים, ובעיקר כרוב ממולא, מהווים את אחד המאכלים שהרומנים וההונגרים מנכסים לעצמם (כמובן שכל אחד מנכס לעצמו), ולמרות שדרכי ההכנה מאוד (מאוד!) דומות, כל אחד מהעמים טוען שדרך ההכנה שלו היא הנכונה ביותר. ישנה אמנם גרסה רומנית שונה לחלוטין שבה משלבים כרוב חמוץ ברוטב, אבל הגרסה המקובלת יותר מאוד דומה לזו ההונגרית.

מאחר ואני הונגרי-פולני וזוגתי שתחיה רומניה-פולניה, הרי שרק על הכרוב הממולא היינו יכולים לריב במשך כל חיי הנישואין שלנו (כאילו שחסר לנו על מה לריב), אבל  לשמחתי ולשמחתה של אישתי משפחתה של אמא שלה מגיעה מטרנסילבניה. שאמנם היום מהווה חלק מרומניה, אבל בעבר (עד תחילת המאה ה- 20), היא הייתה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, כך שמבחינתי היא "בסדר", ואפשר להגיד על הכרוב הממולא של הצד שלה שהוא משלנו, כלומר – הונגרי. יאללה, מה שאני לא אעשה למען שלום בית.

לירקות ממולאים יצא שם של תבשילים מסובכים, עם המון שלבים ועם צורך בהמון טכניקה, משהו שרק סבתות בעלות אצבעות שכבר גילגלו עשרות אלפי כרוב (או להבדיל, נכדים שכבר גילגלו עשרות אלפי ג'וינטים) יכולות להכין, האמת שזה רק שמינית נכון. אני לא אשקר לכם – יש כאן (מעט מאוד) טכניקה, אבל מדובר במשהו שמאוד מאוד קל להכין ברגע שתופסים – ותופסים אחרי הכרוב השלישי. התמונה הבאה של הבן שלי שמגלגל עלי כרוב ומוציא כרובים ממולאים מושלמים (שימו לב לתוצרים מצד שמאל) כאילו הוא נולד ב- 1927 בבודפשט וקוראים לו מרישקה או משהו דומה, רק מוכיחה את זה. אז יאללה, לא לפחד, להעיז, לנסות, בטוח שתצליחו.

DSC01988

יאללה – לעבודה. עוד שלוש וחצי שעות (מתוכן שעתיים של בישול) יש לכם כרוב ממולא בטעם של בית כפרי בהונגריה.

שניה לפני שממשיכים – למרות שהמתכון הזה הוא של הכרוב של אמא שלי, כשהגשתי את המנה הזו לאישתי והילדים, אישתי ריגשה אותי מאוד כשאמרה לי שהריח והטעם מזכיר לה את הממולאים של סבתא שלה ז"ל. אז ברשותכם, אני מקדיש את הפוסט הזה לסבתא לאה ז"ל.

להמשיך לקרוא מבצע פיפל'ה

בוחרים עם חברים

ביום הבחירות האחרון נפגשתי עם טל שכותב את הבלוג המצוין "מה יש לאכול?" – הבלוג שהיווה את הסיבה לתחילת הכתיבה שלי, וממשיך להוות עד היום את ההשראה לכתיבה שלי. לדעתי הבלוג של טל הוא אחד משלושת הבלוגים הטובים ביותר בעולם האוכל הישראלי – בכדי לא להיכנס למריבות עם "השכנים" אני לא אציין את הסדר… טל וזוגתו שתחיה חברים וותיקים – את טל הכרתי ב- 98' בטכניון ואח"כ התחלנו לעבוד באותה חברה ביחד. אפילו נסענו לשבוע לסיני ביחד (כשהיה עדיין מותר, אל תדאגו). נולדו הילדים, עברו השנים, ולמרות ששנינו נשארנו באותו תחום, התרחקנו מעט – למרות שמדי פעם טל ואני עוד ניהלנו שיחות טלפון חטופות.

לפני כשבועיים סיכמנו שניפגש ונבשל ביחד, ונפרסם כל אחד פוסט בבלוג שלו על אותה ארוחה. הפור נפל על יום הבחירות – רצינו גם לטייל אבל מזג האוויר החורפי מנע את זה מאיתנו – אבל מצד שני גם היווה תירוץ מצויין לארוחה חורפית שמתחילה במרק סמיך ועשיר, עוברת בחזה עוף ברוטב יין, אורז ופיסטוקים ובשני סלטים – אחד של עושר של נבטים ואגסים צלויים (אחד ההמצאות שלי שאני הכי מתגאה בהן), האחר של שומר, אבוקדו ופומלית (הברקה של טל). הארוחה הסתיימה בכוכב החורף – תותים, ברוטב זביונה עם פירות יבשים שיכורים. את התפריט קבענו בשיחות טלפון ובאימיילים – את הפרטים האחרונים סיכמנו תוך כדי שאני מנסה למצוא חניה ולא לאחר לפגישה בקריה…

יאללה, לעבודה – מי שמצביע, משפיע. למרות שלאור התוצאות של הבחירות האחרונות אני די מצטער שהשפעתי, אבל, נו… אין מה לעשות. הבטחתי לעצמי שאני לא מכניס בבלוג הזה פוליטיקה ואני לא מתכוון לשבור לעצמי את ההבטחה.

ד"א – טל ואני מפרסמים, כל אחד בבלוגו הוא, פוסט שנכתב בנפרד על הארוחה הזו – תוכלו למצוא את הפוסט שלו ב- "מה יש לאכול?". המתכונים בארוחה כמובן לא כולם שלי, חצי מהם כמובן שלו – וכמובן שבישלנו והכנו יחדיו – כיף גדול, בטח במטבח גדול כמו של טל (אצלי בבית יש מטבח "מאתגר" יחסית).

ואתם – אתם מרוויחים פוסט ארוך, עם המון המון תמונות, והמון מתכונים לאוכל מצויין… והאמת – מרוויחים כפליים כי תוכלו לראות את הפוסט שלי אצלי וגם אצל טל בבלוג שלו – אבל בשפה שלו ובדרך שלו. שנינו החלטנו שלמען "האמת האומנותית" ובעיקר בשביל המקוריות כל אחד כותב לבד, בלי לראות את הגרסה של השני. מה דעתכם על הגירסאות? תרגישו חופשי להגיב אצלי ואצלו (אבל בבקשה, לא תגובות מסוג "הוא כותב יותר יפה" או "התמונות אצלך יותר יפות"…).

 

להמשיך לקרוא בוחרים עם חברים

אז מה אם אני אשכנזי? תבית עיראקי של פולנים

דבר ראשון – למאות אלפי המעריצים (טוב, נו, חמישה) שפקדו את הבלוג בשבועיים האחרונים ולא מצאו פוסט חדש – אני מקווה שלא איכזבתי אתכם יותר מדי. האמת שכיף לחזור ולכתוב אחרי יותר משבועיים שלא פירסמתי פוסט. והאמת גם שלא באשמתי נעדרתי. גם לא באשמת המלחמה. זוגתי, תיבדל לחיים ארוכים ורגועים, החליטה להשתלט על המטבח ולהחרים את זכויותיי לבשל לארוחות המשפחתיות, כך שפשוט לא בישלתי המון זמן. אז בשבועיים האחרונים אכלנו מצויין, אבל "הוא לא בישל, כבוד הרב", אלא "מעשה ידי אשתי להתפאר". ומי שלא יודע מאיפה זה מצוטט – שילך יעמוד רבע שעה בפינה, יביא את אימא, יכתוב 100 פעם על הלוח "אני לא אלך יותר לפסטיבל סרטים דוקומנטריים בשפה הסרבית בסינמטק" וירוץ לראות את "צ'רלי וחצי" ו-"חגיגה בסנוקר".

היום, גבירותי ורבותי, מושבעים יקרים – היום בישלתי משהו באמת מכור מחצבתי. איך יכול להיות שהכותרת אומרת "תבית עיראקי" והטקסט אומר "כור מחצבתי", שהרי אבי זכרונו לברכה יליד ואזרח הממלכה האוסטרו-הונגרית ואימי תבדל"א נולדה בזאמושץ' (תנסו להגיד את שם המקום 5 פעמים רצוף) שזה איפה שהוא בפולין? אז האמת היא שמה שבאמת למדתי מאימא שלי, שהייתה ועדיין הינה בשלנית מדהימה, זה שלאוכל אין לאום, ואין דת ואפילו לא עדה. יש רק טעם, ואם זה טעים, אז למה לא? אז נכון שאצלנו בבית אכלו כבד קצוץ וחריין וגפילטע (גועל) ורגל קרושה (נפש), וראקוט קרומפלי וגולאש ויוך מיט לוקשן וקניידלך וכל אוכל אשכנזי שרק אפשר, אבל לצד זה היו גם ג'חנונים ומלוואחים וקובה וממולאים ומרק רגל ואורז צהוב וחומוס ביתי ומה לא. מה שטעים – נכנס. הסיפור שהכי ממלא אותי בגאווה על הבשלנות של אימא שלי הוא על השכנה התימניה שנכנסה אלינו הביתה וביקשה ללמוד מאמא שלי את הסוד שלה (כן כן, של האמא הפולניה שלי) למלוואח. שלא תבינו לא נכון – הסיבה שלימדו אותי להכין אוכל היא לא להעשרה או לפיתוח ההיבט הגסטרונומי שלי – לאימא שלי, כמו לכל פולניה, יש את הרינסטינקט שאומר לה ש-"עוד מעט היא הולכת", ו-"מה יהיה על הילד? לא יהיה מי שיבשל לו. הוא ימות ברעב, המסכן". וזה כמובן בהתעלמות מוחלטת מכך שהחל מכיתה ד' יש לי אקסטרות שיכולות להאכיל עיירה קטנה או לפחות שכונה בדארפור. אז הנה אני, חי ובועט ומבשל ונהנה. וגם היא, אימי אהובתי, חיה (לא כל כך בועטת, בעיקר בגלל הכאבים בגב, אבל אתם מבינים את הכוונה).

אז יאללה בדאלק- תבית עיראקי.