עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

IMG-20120426-00145

בשארית כוחותיו ותאניו של הבלוגר

לא משנה מה ומתי, ברגע שמישהו בסביבה שומע שאני עוסק (בחיים האמיתיים שלי, כלומר מחוץ לבלוג) בתחום האינטרנט, מיד עולות שאלות כגון "תגיד, איזה אנטי וירוס / מחשב נייד / מסך / הארד דיסק / מנוי לאתר פורנו" לקנות? ולא משנה כמה אני אסביר שאני בכלל לא מהתחום של מיחשוב אישי, שגם אני פונה ל- Help Desk בעבודה כשה- Word שלי לא עובד על הנייד, עדיין יתנו לי את המבט הזה של "אה, אז לא בא לך לעזור לי, הא? מנייאק".

ובחזרה לחיים הלא אמיתיים שלי, תקופת החגים מהווה תקופה לא קלה למי שסביבתו יודעת שהוא עוסק באוכל – כולם מחפשים איזה מנה עיקרית מעניינת, קינוח מעניין, מנה ראשונה לא סטנדרטית, והכתובת הראשונה היא הבשלן / בשלנית התורנית.

אני מת על זה.

אני אוהב "לראיין" את מי שמבקש ממני בכדי להבין בדיוק מה אוהבים אצלו, מה לא, מה בא לו, כמה זמן יש לו להכין… ומאז שיש לי בלוג זה בכלל פשוט (לבשל פשוט), אני יכול להפנות למתכון הרלוונטי, והופ – זכיתי בעוד חבר מאושר.

ובכל מקרה יש לי סטוק של לא מעט מתכונים שמשמשים כבסיס איתן לכאלה שמחפשים "משהו אחר". לדוגמה, הכנאפה עם ריקוטה תוצרת בית וסירופ דבש-לימון יכולה להפוך בקלות לקינוח לראש השנה עם תוספת של תפוחים מיובשים, והמתכון למוס השוקולד הקליל יכול להתאים לכל חג ולכל אירוע, ומאחר ושוקולד הולך מעולה עם דבש, הרי שהחלפת חלק מהסוכר בדבש ואולי אפילו תוספת של קצת שקדים מסוכרים (מזכיר למישהו טובלרון?) יכול להפוך גם את הקינוח הסטנדרטי הזה למשהו שמתאים מאוד לסיום ארוחת ראש השנה הקרובה.

המתכון הנוכחי אמנם לא הוכן לטובת ארוחת ראש השנה, אבל עם שינויים קלילים מאוד יכול להוות את הקינוח הבא שלכם. עונת התאנים ממש ממש קרובה לסיומה, וזו ההזדמנות שלכם להכין משהו שונה וקליל שיקנה לכם כמה נקודות זכות במשפחה. המתכון הזה הומצא לארוחה אצל חברים כשהיה לי ממש מינימום זמן להכין משהו, ומאחר ובעל הבית אוהב תאנים (הפוסט הקודם-קודם היה על קינוח שמבוסס על תאנים טריות שהוכן לכבודו)

DSC09271

יאללה – לעבודה – תאנים טריות ממולאות בקרם גבינה וקראמבל של דבש ושקדים במרק דובדבנים, נענע ודבש. נשמע מסובך? להגיד את זה לוקח יותר זמן מלהכין את המנה הזו. טוב, אני מגזים קצת, אבל זה כמעט נכון. אמנם המרק מורכב משלושה חלקים שונים שצריך להכין אותם בנפרד – קראמבל, קרם גבינה ומרק דובדבנים, אבל כל אחד מהחלקים מוכן בצ'יק צ'ק ובמינימום הכנה, והמחמאות שתקצרו בסוף שוות את הטיפה'לה מאמץ הזה. באחריות. וכשתגידו לכולם שזה אפילו דל שומן, אפילו הדודה הפולניה שלכם שטוחנת בלי הכרה ומתלוננת על זה שהיא לא מצליחה להרזות תיתן לכן נשיקה רטובה משהו גועל נפש דה-לוקס.

להמשיך לקרוא בשארית כוחותיו ותאניו של הבלוגר