לרוב אני לא מצליח לתזמן את הפוסטים שלי מבחינת הרלוונטיות שלהם – אני לא מספיק להעלות פוסט על עוגת הגבינה שלי או על איזו פשטידה טובה לפני שבועות, וגם הפוסט לפסח יחכה כנראה לאיסור החמץ הבא. הפעם אני חורג ממנהגי ומפרסם פוסט יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון על עוגת הגבינה בכדי "לעמוד בזמנים" ולהצליח ולספק לכם נשנוש לגמר המונדיאל.
ביום רביעי האחרון הזמין אותי ש' לראות אצלו, יחד עם עוד כמה חברים, את המשחק בין ספרד לגרמניה. "מה אני צריך להביא?", שלחתי לו SMS. "לא נראה לי שצריך" – באה מיד התשובה. ברור. אני אגיע בידיים ריקות. בטח. בואו רק נגיד שבגלל הכנת מקלות הלחם שתיכף תלמדו להכין, איחרתי לש' ולא ראיתי את המחצית הראשונה.
למרות שאני לא מת על כדורגל, מאז הצבא אני רואה כמעט באדיקות את המונדיאל כל ארבע שנים. יש גם משהו מאוד כיפי בתערובת בירה-"תבעט יא דביל!"-פיצוחים-"גוווווווווווווווווווווווווווווול!", וכשזה מלווה לא רק בכדורגל מעולה אלא גם בחברה טובה, זה בכלל טוב. השנה ראיתי חלק מהמשחקים לבד (מה שלרוב אומר שלקראת סוף המשחק כבר נמנמתי והתעוררתי רק משאגות ה-"גווווווול!" של השדרנים), חלקם ראיתי עם הבן שלי, ואפילו את אחד מהם באחד הזמני איכות הכי טובים שלנו ביחד, יושבים בבר לא נורא רחוק מהבית, עם ערימה של שניצלונים, בירה בשבילי ומיץ בשבילו, רואים משחק, מקשקשים, מדברים על בנות ועל עוד דברים שפתאום נראים לו קצת שונה (הוא בן 10), ולי הוא פתאום נראה גדול מהר מדי. חלק אחר ראיתי עם ש', ד' ו-ג', או באותו הבר (רק בשעה הרבה יותר מאוחרת ועם הרבה יותר אוכל ועשן, ובירה) ואת המשחק האחרון של חצי הגמר, כמו שאמרתי, ראיתי בסלון של ש' על מסך ה- HD שלו (ד' טוען שהשחקנים רצים בטלוויזיה שלו הרבה יותר מהר, המלצנו לו שישדרג מ- 14 אינץ' למשהו קצת יותר גדול).
למרות שזה לא קשור לחלוטין לאוכל, זה הזמן לפרגן לגוף שאנחנו לא רגילים לפרגן לו – ערוץ 1 הרים הפקה מדהימה לדעתי, איכותית, עם אולפן שנראה אליפות. כולל מסך שאפשר לצייר עליו עם האצבע ושמהווה אטרקציה לכל אחד מהפרשנים – "אם הוא הולך לכאן" (מצייר חץ עם האצבע) "אז ההוא לא היה יכול להגיע לכאן" (כנ"ל) "וכל האזור הזה היה מוגן" (סימון של חצי מעגל) "והגול הזה כמובן שלא היה קורה" (נקודה עם האצבע על השער).מה אני אגיד לכם, הזכיר לי תרשימי קרב משיחות מורשת-קרב בצבא, רק היה צריך לסמן איפה החטיבה המשוריינת ואיפה אוגדת החי"ר הממוכנת. בקיצור, מגניב, לא מתאים לערוץ אחד שמצטייר לנו כמשהו שנתקע בימים של השחור-לבן והשעון מחוגים של "מבט לחדשות". ואתם יודעים משהו, פתאום התחלתי לראות תוכניות בערוץ אחד, לפני ואחרי הכדורגל ואפילו בלי קשר. "איכות זו לא מילה גסה". וואללה. אז כנראה שאני לא אהפוך להיות צופה קבוע של וויצטום או של שיעמומונים שיש שם, אבל יש שם כמה יהלומים.
ולענייננו, כבר הרבה זמן שאני מחפש סיבה להכין את מקלות הלחם של אורי שפט, ירום הודו, ממאפיית לחמים. אורי הוא אופה בחסד, שמוציא לדעתי את הלחמים הטובים ביותר בשכונה היום, לקח את הגנטיקה שלו ואת החלום שלו הכי רחוק שאפשר – אורי לקח את החלום שלו ולמד בדנמרק שם יש לו גם קרובי משפחה. מי שעדיין לא מבין מה הקשר – דנמרק (ולא תימן) נחשבת לאם כל האומות בכל הנוגע לבצקים. לפעמים נראה כי כל ההשפעה שלהם על העולם היא בעיקר במה שנהוג לכנות בבתי הקפה זוועתיים "עוגת בוקר" ובמקומות שקצת יותר מכבדים את עצמם "מאפה" ובכאלה שממש מכבדים את מה שהם עושים "דייניש קינמון / דייניש גבינה" וכד' (ובאנגלית Danish) – אבל "דייניש" זה רק ההתחלה. בדנמרק, כמו שרוב מדינות סקנדינביה יש המון סוגים של לחמים, שעושים שימוש בחומרים מעניינים כמו דגנים מאפיינים כמו שיפון, שיבולת שועל ועוד. את אורי הכרתי בסדנת לחם שהוא העביר בתערוכת מבשלים 2010, ואחרי שהייתי כבר מאוהב בלחמים והמאפים שלו, הפגישה איתו (וספר חתום שקניתי באותו מעמד) רק גרמו לי להעריך מאוד גם את האיש עצמו ולא רק את המאפים. אתם יודעים שיש לי רגישות לשפים ואנשי אוכל מובילים שלא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת בבוקר, ואורי הוא בדיוק כזה – איש פשוט, חביב, ידען, שיודע לעשות כיף לאנשים בפה ובלב ולא חושב שזה הופך אותו לאלוהים. אדם כלבבי.
ההזמנה לראות משחק כדורגל התאימה לי כמו כפפה ליד – המקלות הללו, שהם שונים לחלוטין ממקלות הבצק הפריכים שמכינים מבצק עלים או בצק פריך, "מעניינים את הפה" בזה שהם מאוד פיקנטיים, עם מרקם מעניין ולעיס (מה שאומר שאורך הזמן שמתעסקים איתם בפה הוא יותר ארוך מקרקר או מקל פריך) ועם טעם מגניב שנובע מהתערבבות של המון טעמים – הבצק (עם קמח השיפון), הזיתים, הגבינות… מעולה.
לצערי לי יכולתי לעמוד בכל הדרישות שמכתיב המתכון המקורי, אז שיניתי אותו כך שיתאים בצורה מלאה למה שהיה לי נגיש בבית.
