כשהתחלתי את הדיאטה אצל מלי תבור ב- "איזון", אחד מחוקי הדיאטה היה נראה לי קשה עד כדי גבה-גלי. לא, זה לא היה הוויתור על השוקולדים בלי הכרה, גם לא הספורט, גם לא ההקפדה על כמויות הפחמימות שאני דוחס לעצמי בכל ארוחה.
הירקות.
הירקות היוו את הבעיה הגדולה ביותר.
"סלט גדול, בערך משתי עגבניות ושני מלפפונים בכל ארוחה גדולה". "אתה יכול גם לאכול ירקות מבושלים, בערך באותה כמות", "אתמול עוד פעם לא אכלת מספיק ירקות בארוחת הצהריים שלך, אתה חייב להקפיד על זה".
זה עלה לי בדם בהתחלה. ממש לא אהבתי ירקות פעם, בעיקר לא ירקות טריים, אבל בכלל ראיתי בהם מין סוג של נלווים, נותני טעם, אף פעם לא משהו שצריך לאכול בכמות גדולה.
הדיאטה של איזון, שחלק ממנה מבוסס על שליטה בכמויות הפחמימות שנכנסות לגוף בארוחה אחת (מאחר ואם אוכלים כמות גדולה מדי, הגוף משחרר אינסולין שגורם, הפלא ופלא, לאקסטרא-פחמימות האלה להפוך למאגרי שומן), ולירקות יש כאן תפקיד כפול – הראשון והמוכר הוא למלא את הקיבה במשהו שיש לו ערך פחמימתי נמוך יחסית, והשנייה היא למלא את הקיבה במשהו (=סיבים) שיפריע לפחמימות להיספג מהר מדי במחזור הדם.
מספרים על קיבוצניק אחד ששלחו אותו בימי הפלמ"ח לצפות ולדווח על הוצאה להורג של פלמ"חניק אחר שנתפש על ידי הבריטים. "נו, מה היה?", שאלו אותו כשחזר. "מה אגיד לכם, יוסק'ה עשה בהתחלה תנועות עם הרגלים, אחר כך הוא כבר התרגל". כך גם הרגשתי בשבועות הראשונים עם הירקות. התרגלתי. לעסתי את הזוועה הזו, שמעולם לא היו לה הורים, כי הייתי צריך.
מאז זרמו הרבה מים בירקון, ולא מעט קילוגרמים הושלו ממני, ובדרך למדתי לאהוב ירקות. כל כך לאהוב עד שהיום, בארוחת צהריים, אם אני לא אוכל ירקות אני פשוט מרגיש שמשהו חסר לי. פעם, הרגשתי את זה רק כלפי הבשר שאכלתי בארוחות שלי. היום, אני מרגיש את זה גם כלפי האוכל של האוכל שלי. רומנטיקה.
ופתאום, כל מתכון שחיפשתי, כל ארוחה שהכנתי, הייתה צריכה להכיל מספיק ירקות בכדי שהארוחה תיספג לאט ובכמות מתאימה של פחמימות. באחד מהשיטוטים שלי מצאתי קארי ירקות הודי שמהווה בסיס כמעט לכל מה שרוצים – דגים, בקר, חזה עוף… הכל. ובעצם, אם משנים את התיבול שלו, אפשר לקבל גם קארי בסגנון תאילנדי לחלוטין. הבעיה עם קארי הודי, בהקשר הדיאטטי, היא העובדה שלרוב הוא מכיל גם כמות לא קטנה של חלב קוקוס שהוא שמן מאוד ולא ממש עומד בקנה אחד עם דיאטה, וגם לכך, תיכף תראו, מצאתי פתרון עוקף שומן.
בביקור האחרון שלי בעמק הסיליקון בארה"ב, הוא ערש האוכל האסייתי, שלח אותי ש' לאכול במסעדת פועלים תאילנדית הממוקמת באחד מהאזורים היקרים יותר בקליפורניה – רחוב קליפורניה ב- Palo Alto. שם, במסעדה שנקראת Thai Lotus או משהו דומה, אכלתי קארי דלעת מעולה שהוגש בתוך דלעת.
המנה הזו הוכנה עבור מ', מהצמד "ש' ו-מ'", שהיא חצימחונית לא עלינו, ורוטב הקארי היווה בסיס מצויין לנתחים בגודל בינוני של דג פלמוד, דג מצויין שאפשר להשיג אותו טרי בחנויות הדגים האיכותיות הקרובות למקום מגוריכם, במקרה שלי – "שלדג" בטבעון, שלא משנה כמה פעמים אבקר שם, תמיד אצליח ללמוד עוד משהו ולהכיר עוד דג ועוד משהו. הפעם היה זה הפלמוד שאני בטוח יבקר אצלי במטבח עוד כמה פעמים (גם, נראה לי, בתוך סביצ'ה), אבל עוד חזון למועד.
אין משהו חינני ברוטב קארי, בטח לא ברוטב הקארי שתיכף תפגשו – הוא לא מצטלם טוב, לא פוטוגני בכלל. כשחושבים על זה, אוכל משחתי אף פעם לא מצטלם טוב. ובכל זאת, הפוסט הזה הולך לגלות לכם את אמריקה. טוב, לא את אמריקה, אבל קצת את הודו ואולי גם את תאילנד, ואולי גם עוד מקומות.
