שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל

לפני כמה ימים הוזמנו לאירוע הדלקת נר אצל חברים (כן, תתפלאו, גם בעמק הסיליקון חוגגים חנוכה!), מסוג המסיבות שאני מאוד אוהב, מה שמוגדר באמריקע כ- ״potluck״, כלומר – כל אחד מביא משהו. אני הייתי בטוח שזה יהיה משהו קטן ואינטימי, אבל אז התברר שמצפים ממני להכין לביבות ל- 100 איש.

טוב, לביבות ל- 100 אנשים לא יהיה לי זמן להכין, ומצד שני שתחייה ביקשה, שאני אגיד לא? ובכל זאת, עם קצת משא ומתן התפשרנו על ספק לביבה ענקית ספק פשטידה. להגנתי אטען שתבנית הפשטידה שומנה בבערך רבע כוס שמן זית ומעליה הוברשו עוד כמה כפות, אז זה לא שלא עמדתי בקריטריונים של ״בואו נחגוג חג שצריך לתקוע בו מלא דברים עם שמן״, כן?

בקיצור, אם נמאס לכם לטגן, הנה הזדמנות להכין משהו מצויין וקצת שונה ואפילו נטול גלוטן לכמה הימים הנותרים של החג או לחג הבא. חג אורים שמח!!! הבית שלנו מואר לגמרי מהביקור של הבן הבכור שלי שנמצא בימים רגילים במכינה בישראל, והגיע להאיר לנו קצת את הבית בחג החנוכה הפרטי שלנו. חג שמח!

IMG 8044

להמשיך לקרוא שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

לאטקעס, הגרסה השוויצרית

לפני כשנתיים שתחייה נסעה עם אמה לשווייץ – יש להן משפחה שם, והן שילבו ביקור משפחתי וטיול בארץ שהיא לא מהמתירות ביותר, לפחות עבור ישראלים, ולפחות עבור אלה שאין להם חשבון שם והם חייבים לקפוץ לסניף בכדי להחליף את הקוד של הטלבנק.

בשוויץ, אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הינו לביבת תפוחי אדמה הנקראת "רושטי". הלביבה הזו מקורה בקנטון (המקבילה השוויצרית ל- State ב- United States) הנקרא ברן (Bern). בברן נאכלה בעבר הלביבה הזו כארוחת בוקר, אך כיום היא מצאה את עצמה נפוצה גם בארוחות צהריים וערב לא רק בשווייץ אלא גם בארצות אחרות. מלונות רבים מגישים את הרושטי בארוחת הבוקר כתחליף ל- Hash Browns (נראה לי שגם למאכל הזה יוקדש פוסט) או לתוספות מבוססות תפוחי אדמה אחרות, כך שיכול מאוד להיות שאכלתם רושטי כבר ואתם פשוט אפילו לא יודעים.

אני לא זוכר למה, אבל הזיכרונות על הרושטי עלו היום בארוחת החג אצל חמותי, וכשהבן הגדול שלי אמר משהו כמו "זה כמו לביבות של חנוכה? אני מת על לביבות תפוחי אדמה" – היה לי ברור שהיום בערב נאכל רושטי.

רושטי לא נחשבת מנה דלת קלוריות במיוחד, מאחר והמתכון המקורי שוחה בחמאה, ואני, מה לעשות, לא יכול לתת למזון שלי לשחות, עקב הדיאטה. אז לא וויתרתי על החמאה לגמרי, והשתמשתי במחבת איכותית שלא ממש דורשת הרבה שמן (מחבת ה- Woll המהוללה שלי שמהווה מצרך חובה, לא רק למי שרוצה להרזות אלא לכל מי שמבלה במטבח), וחתכתי את כמות השמן בערך פי 6. יצא מעולה.

יאללה, לעבודה – אחד לאטקעס, אבל ענק, בגרסה השוויצרית שלו. לפני שנתחיל אזהרה קטנטנה – המתכון הזה באמת, אבל באמת, פשוט שזה כואב. והטעם – ממכר. הלביבה השחומה-קריספית הזו היא באמת משהו מיוחד.

DSC08025