קרה לכם פעם פעם שכששמעתם על מרכיבים של מנה לא הבנתם בכלל איך מישהו יכול לחשוב בכלל לחבר ביניהם למנה אחת?פשוט חשבתם שמישהו שתה יותר מדי או שעישן משהו שהביא אותו למצב שבו לא הייתה שום צנזורה על השטויות שהוא הכניס לאותה מחבת?
בפעם הראשונה שהייתי במסעדת "חדר האוכל", "פונקתי" (לא בגללי או בזכותי, אלא בזכות מי שחלקה איתי את השולחן) במנה שנקראת "סינייה דג". דג עם טחינה. גועל נפש. זוועה. מי יכול לחשוב על דבר שכזה.
אלוהים.
השף באמת מעשן משהו חזק, חשבתי לעצמי, וזה היה עוד לפני שהכרתי אותו אישית.
כשהמנה הגיעה לשולחן, "המנה הכי מיוחדת שלנו, מיד אחרי הקרם חצילים", אמר המלצר. עאלק.
אלוהים.
לא נעים, בכל זאת, קיבלנו מנה "על חשבון הבית", חייבים לטעום ולהגיד שזה טעים. טעמתי מתוך נימוס.
הביס השני היה כבר שלא מתוך נימוס אלא מתוך השתאות. איך יכול להיות שמשהו שכל כך לא מתחבר לי יכול להיות כל כך טעים? מתוק, חמצמץ, דג, תבלינים חמים. טעים. עוד ביס, ועוד ביס, והשפית מורן רוטמן (שותפתי לשולחן שכבר כתבתי עליה פעם, שבינתיים הספיקה כבר להתמחות בכמה מסעדות אירופאיות בהולנד וצרפת, והיא השף והבעלים של הקייטרינג "רוטמן אמנות קולינרית" ונראה שהיא באמת עושה חייל!) ואני התחלנו להתווכח מאיפה מגיע המתיקות במנה. אני לא זוכר מה אני אמרתי ומה היא אמרה, אבל שנינו טעינו… אבל על דבר אחד לא התווכחנו – המנה הזו הייתה הכי טעימה בכל הארוחה, ולא הייתה בארוחה הזו מנה אחת שהייתה פחות מ-"מאוד טעימה".
עד היום, בכל ביקור שלי במסעדה, אני לוקח את המנה, וכשאני ממליץ למישהו על המסעדה אני גם ממליץ על המנה הזו.
בפוסט "כל כלי כלי" הופיע מתכון למרק חצילים שרופים שמתברר שהוא המאכל הראשון מבית מטבחו של ירון קסטנבאום שאכל עומר מילר ב-"פוד-ארט", והמנה הזו היא המאכל הראשון מבית מטבחו של עומר מילר שאני אכלתי… לכו תדעו, אולי זו איזה אומר משהו, לא? לא! זה פשוט אומר שהגיע הזמן שאכין אותה בעצמי, לא? הרשיתי לעצמי אפילו לשנות אותה טיפה…
