בשבועות האחרונים כמעט ולא יוצא לי לבשל. בעיקר מחוסר זמן. מדי פעם יש לי "קרייבינג" לאוכל מנחם, כשלדעתי מה שמנחם אותי הוא לא רק האוכל עצמו אלא גם ההכנה שלו. אני מעריך שהרבה פעמים כבר הזכרתי שהבישול מהווה עבורי מין סוג של מדיטציה, והאמת שהיא ממש חסרה לי, המדיטציה הזו. לפני שבועיים שלח לי שי שעובד איתי תמונה של קובה סלק שהכין בעצמו – התמונה שהוא שלח, והמתכון של חיים כהן שהוא שלח לי אח"כ, הכניסו אותי לקרייב לקובה סלק. המתכון האמת קל מאוד, ויש בו טריק שהופך את קיבוב הקובה לפשוטה וקלה והופך כל מאותגר מטבח למקבב קובות מקצועי שכאילו נולד בעיראק או בכורדיסטן וקיבב קובות מאז ומעולם.
והנה הגיע לו פורים. חג שמח, לא? אוזני המן בהמון סוגים על אותה צלחת, ולפי חוק מרפי תמיד אני אפול על האוזן עם הפרג ואסתובב לי מבלי משים עם המון מביכוני פרג תקועים לי בשיניים. ליד השער של הבית שלי עוברת לה ילדה עם מיני שחור שבעיקר חושף ולא מכסה כלום, כובע שוטרת וחולצת שוטרת שקשורה על הבטן. "למה התחפשת?" אני שואל אותה. "שוטרת סקסית", היא עונה לי (פיו, מזל שלא ענתה "חשפנית", או שבעצם זה מה שהיא ענתה, לא?) ואז עלו לי המחשבות של "אנא אנו באים".
למזלי לא הייתי היחיד שחשב ככה, גם בטוויטר עלו טרוניות רבות על מהות התחפושות השנה:
וגם ללינוי בר-גפן היו תהיות לגבי "ההשתרמטות של החג" (יכול להיות שאני לא מדייק אבל אני לא מוצא את הציוצים שלה כרגע), מה שהתחיל בינינו איזו שיחה שתחילתה בציטוט של מה שכתבתי בפייסבוק וסיומה בזה שהיא ויתרה לי על זה שהאשמתי בסטטוס בפייסבוק רק את האמא ולא את האבא. האמת שאחרי תכנית מדהימה שהיא עשתה על "ילדי כאפות" שבגרו והצליחו להתמודד עם אלה שהתעללו בהם כשהיו ילדים, המחשבות הקיומיות של "אנה אנו באים" רק הלכו והתחזקו.
ולאורך כל המחשבות השליליות הללו יש לי קרייב לאוכל מנחם. היום החלטתי שבאו מים עד נפש ומרק קובה עד זרא, ולמרות שהלו"ז ביום שישי הוא צפוף עד כדי בלתי אפשרי, היום עושים קובה סלק. נקודה.
יאללה, שנתנחם לנו? מרק סלק חמוץ-מתוק שאפשר לקרוא לו "בורשט" רק אם לא היה בו תבלינים שהם עיראקיים לחלוטין, עם קובה ממולאים עם בשר שעושים בצ'יק צ'ק עם מינימום השקעה ועם טריק שיאפשר לכם להתמודד עם הזקנות במקובבות כורדיסטאן. יאללה ו-.