הקשר התימני של האוכל היפני

היום הפוסט מלא הקדשות וסיפורים וברכות, ומתכון לא יהיה, כי הוא בכלל מספר לכם על חווייה מדהימה שעברתי בשבוע שעבר. לפני הכל, אני רוצה לספר לכם למי אני מקדיש את הפוסט הזה – והפעם לשני אנשים, אשה אחת אהובה שהגיעה לגבורות ותינוקת אחת מתוקה מתוקה שרק נולדה.

בראש ובראושנה הפוסט מוקדש לאימא שלי, אישה מדהימה שחוגגת היום, ה- 1.7.2013, את יום הולדתה ה- 80. אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האהבה שלי למטבח, את רצון החקר שלי של אוכל לא מוכר, את המוכנות שלי להסתכן ולנסות משהו שמעולם לא עשיתי, להיכשל ולנסות שוב עד שאני מצליח, לנסות ולנתח טעמים שאכלתי במסעדה או אצל מישהו אחר, ולהצליח לשחזר את המנה הזו לפרטי פרטיה, אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האמונה שלי שאין דבר כזה משהו מגעיל, שכל דבר וכל מאכל צריך לנסות, זו אמא שלי. גם אני וגם האחים שלי ואפילו הבן הגדול שלי מפנטזים לפעמים על הקציצות שלה, על השניצלים שלה, על הג'חנונים שלה, על המלוואחים שלה, ולכולנו יש זכרונות שכוללים משלוחי מנות שקיבלנו מאמא. אני זוכר את סימה ז"ל, גיסתי, יוצאת מהבית שלנו ביום שבת אחרי ארוחת הצהריים עם קופסאות של מאכל שהיא אהבה, אני זוכר את ערן, אחי הגדול, חוזר על הווספה כל הדרך מרחובות לטכניון, כשבתיק (אם אני לא טועה בין הרגליים שלו) היו קופסאות של אוכל מבושל לימי הלימודים הארוכים שלו, ואני זוכר את אמא שלי עומדת במטבח של רונן ומבשלת מרק עוף שרק סבתא שרה יודעת להכין. אני זוכר משלוחים שקיבלתי בתור חייל, עם העוגיות שהיא הייתה אופה במיוחד בשבילי, והממתקים שאני הכי אוהב, ובתפקיד האחרון שלי בסדיר מש"ק השלישות היה גם "מלשין" לכל הפלוגה שהגיעה לי חבילה, ומיד היו לי גם מבקרים ואורחים באוהל שבאו "סתם לשאול מה קורה".

לצערי בשנים האחרונות אמא שלי כבר לא מבשלת, ואנחנו נשארנו רק עם הזכרונות והפנטזיות. בעצם, זה ממש לא נכון – נשארנו עם האהבה לאוכל, ולנתינה הגדולה שיש בלהכין משהו מנחם למישהו שאוהבים.

אמא, אני אוהב אותך מאוד, תודה על כל מה שנתת לי, בתחום הזה ובאחרים, אני מת עלייך. יומולדת שמייח אמא אהובה שלי.

ובחיתוך חד מאוד שנפרש על פני שמונים שנה, היום, בדיוק היום, נולדה לאחיין שלי ולאשתו המדהימה נסיכה קטנה, בהפרש של בדיוק שמונים שנה מאמא שלי. לפי התמונות מדובר בשוברת לבבות מהממת במיוחד, ולפי הגנים – מובטחת לה הצלחה בחיים. מה נאחל לך קטנטנה? בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה. אני זוכר את היום בו אבא שלי סיפר לי על העובדה שהאחיין שלי נולד, ועכשיו, הפספוס הזה שברגע אחד הפך אותי ל-"דוד יובל", הוא אבא. גיא, אליסיה, מת עליכם – המון המון מזל טוב. ולגיל אחי הבכור, שבאבחת בכי קטנה של תינוקת מתוקה הפך להיות "סבא גיל" – אתה יודע כמה אני אוהב אותך

השבוע האחרון היה כמעט קשה מנשוא מבחינתי, מצד אחד זוגתי שתחיה קיבלה תזכורת מפריצת הדיסק שלה, מה שריתק אותה למיטה לחלוטין, ומצד שני הבן הגדול שלי חטף דלקת אזניים אימתנית שלא ממש התרגשה מתועפות טיפות האוזניים שהרעפנו עליה, מה שגרם לנו בסוף לשהות חמישה ימים בבית חולים עם אנטיביוטיקה ישר לווריד. כשכל אחד מהמקרים האלה קורה בנפרד, זה אפשרי. כששניהם קורים במקביל (ולהזכירכם יש ילד ממתק נוסף בבית), זה קשה מנשוא.

בנקודות כאלה בחיים מגלים את החשיבות של החברים שעוטפים אותנו – מיד חברים התקשרו להציע עזרה, הגיעו לעזור למלי בבית, לקחו את אסף לישון אצלם לילה או שניים או לסוף השבוע, ופשוט איפשרו למלי להתרכז בהחלמה ולי להתרכז בלעזור לאייל להחלים. כיף גדול לדעת שאלו הם החברים שלנו – שנתנו לנו ללא גבולות, בלי לחשוב לרגע לפני שהציעו לעזור, בלי להתקמצן ובלי כלום – פשוט עזרו. תודה, חברים, אנחנו מתים עליכם.

להמשיך לקרוא הקשר התימני של האוכל היפני

סושי-שוס

כמו שחלקכם בטח זוכרים, בתחילת דצמבר השתתפתי באירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010", תערוכה ראשונה מסוגה בישראל שמיועדת כולה ל-"פודיס" – אנשים שמתעניינים באוכל, גאדג'טים למטבח וכד' בכל הרמות – החל מאלה שסתם אוהבים לבשל, עבור באלה שאוהבים ללמוד טכניקות חדשות, וכלה באלה שמתחרמנים מקולפנים לעגבניות כאילו מדובר באיזה אביזר שבדיוק "סוגר להם את הפינה" בפנטזיה שלהם.

התערוכה ממש כבר בפתח, ואני חייב לציין שיש בי מין סוג של התרגשות – על פניו נראה שבאמת מדובר בתערוכה בסדר גודל שעוד לא הייתי בה (לפחות לא בעולם האוכל) – הולכים להיות שם 90 (תשעים!!!) מציגים, ומאחר והיום פגשתי את אחד ממארגני התערוכה אני יכול גם להגיד לכם שהושקעו בה מיליון וחצי שקל עד עכשיו.

כחלק מהתערוכה יש המון, אבל המון הרצאות של שפים מאוד מעניינים כמו רן ראש (הנמל 24), אסטלה, יאיר פיינברג, אייל לביא, מישי בלוג (שוקולייטר מופלא שאצלו למדתי שוקולדינג בכמה סדנאות) ובועז צאירי. על בועז תשמעו היום די הרבה. חוץ מההרצאות יש גם סדנאות – אני הצלחתי להירשם (ממש בעור שיניי) לסדנה של אורי שפט (מ-"לחמים") על, כמה מפתיע, אפיית לחם, והבן שלי רשום לסדנת בישול לילדים עם דורית שנון (אין כניסה להורים…). יהיה מעניין בשבוע הבא לפודיס, בזה אין ספק.

כחלק מאירועי הפתיחה הוזמנתי יחד עם עוד כ- 14 בלוגרים של עולם האוכל לקחת חלק בסדנת בישול בספייסס, מקדש אמיתי של פודיס שמנהל הבנק שלי לא מרשה לי להיכנס אליו בימים רגילים – יש שם כמעט כל חומר גלם, כלי עבודה או גאדג'ט שאי פעם תחשבו או תרצו עליו, למטבח כמובן. סדנת אוכל שמיועדת אך ורק לנו – נשמע מעולה, אבל אני הייתי באטרף מהרגע שהבנתי על מה ומי מדובר. האמת, מהרגע שנועה (שהיא מנהלת השיווק באינטרנט של התערוכה) שאלה אותי אם "יעניין אותי להשתתף בסדנה כזו" התחלתי להתרגש כמו בת טיפשעשרה לפני הופעה של איזה אליל נוער כזה או אחר. הוזמנתי להשתתף בסדנת סושי שיעביר אותה בועז צאירי.

בועז צאירי, למי שלא יודע, נחשב "הכהן הגדול" של האוכל היפני בכלל בישראל ושל הסושי בפרט. בועז, שהוא בכלל בעל תואר שני בגיאוגרפיה וההתמחות שלו היא באינדיאנים, פגש במהלך שהות בקנדה כמה מאסטר-שפים יפנים שהגיעו יחד עם מנהלים יפנים בכירים כאלה ואחרים לנפוש בוונקובר. מאחר ו- Senior Executive יפני לא יכול שלא לאכול את הסושי שלו במהלך חופשה בקנדה, הרי שכל מנהל שכזה מביא איתו מאסטר-שף במזוודה בכדי שיכין לו את האורז בדיוק כמו שהוא אוהב.

שם, איפה שהוא בתחילת שנות השמונים, התחיל הרומן של בועז צאירי עם האוכל היפני. בועז, שנשוי ליפנית והוא הבעלים החוקי והמאושר של שתי מסעדות "סאקורה" (האחת, הראשונה, בירושלים, והשנייה בתל-אביב), הוא גם הבעלים של "חוות סאקורה" באיזור כפר-ויתקין, שם הוא מגדל להנאתו (ולמסעדתו) אצות, קיפודי ים ועוד גידולים שגם אם אכתוב עליהם, לא בטוח שאדע מה עושים איתם.

DSC07200

להמשיך לקרוא סושי-שוס