תחרות קבבים

השנה חגגנו את יום העצמאות בצורה שונה מאוד מהדרך שבה חגגנו אותו עד היום – זו השנה הראשונה שלנו בארה”ב, וכל דבר חדש ומוזר. השבוע לפני יום העצמאות היה קשה מאוד, התחיל ביום השואה שמאז ומעולם היה לי מאוד קשה, והפעם התערבבו בו מלא הרגשות ורגשות ומחשבות שלא נאלצתי להתמודד איתם עד היום. הרגשה מוזרה של “אני צריך להעביר תחנה ברדיו, המוזיקה יותר מדי עליזה ליום כזה” (מה שלא קורה בישראל מאחר והמדיה היא שותפה מלאה לאווירת הדכדוך המוצדקת מאוד ששורה על המדינה בימים כמו יום השואה ויום הזכרון). המחשבות על העבודה שאני ישראלי, יהודי, חי ב-“ניכר”, ב-“גולה”, אותו מקום רעיוני שבו עשו לנו רק רע, והאם זה בסדר שאני נמצא כל כך רחוק ו-“עושה לביתי”, כשהארץ בוערת ונקרעת מבפנים עם מלחמות יהודים והקצנה של דעות פוליטיות. לא שאני יכול לשנות כל כך הרבה, אבל מבחוץ זה נראה הרבה יותר נורא והרגשת הניתוק קשה עוד יותר.

יום הזכרון היה קשה עוד הרבה יותר. מעבר להרגשת הניתוק, מעבר לעובדה שברדיו אין את השירים שאני מחפש, מעבר לזה שאין עוד שיח עם לוחמים או שירים שנכתבו על ידי האנשים שבדמם ספוגה הארץ והם הם הדשן האמיתי עליו כל הפריחה הישראלית מתבססת, מעבר לעובדה שבבוקר אף רכב לא עוצר בגלל הצפירה. אולי קצת עזרה העובדה שעמדתי דום במטבח, ב- 12:00 בלילה ביום השואה, ב- 10:00 בבוקר ביום הזכרון וב- 1:00 בלילה ביום העצמאות, אבל עדיין, זה טעון ומבלבל ומוזר. מעבר לזה, עוד יותר קשה הייתה העובדה שאני לא פיזית שם. כל שנה ביום הזכרון אני מקפיד להגיע לאזכרה הצבאית בבית העלמין בגדרות, שם קבור חבר ילדות שלי, גיא חבוט, שנפטר במהלך שירותו הצבאי. ההורים של גיא מרגישים לי כמו הורים שניים, וקשה לי מאוד ההרגשה שאני לא שם. תוסיפו לזה את העובדה שבתוכי אני באמת אוהב את הארץ, באמת אוהב את המדינה שלי, מתגעגע לשירות המילואים שהתנדבתי אליו עד ממש כמה ימים לפני שעזבנו, וזה לא פשוט. עכשיו, לתוך הטלטלה הרגשית הזו תוסיפו כמה ישראלים קיצוניים בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שחשבו שזה זמן מצויין לדבר על “מה שאנחנו עושים לפרות זה בדיוק מה שנאצים עשו לנו בשואה” מצד אחד ואידיוטים אחרים לא פחות, שונאי ישראל אמיתיים, שביום הזכרון דיברו על “צבא האסלה” ועל זה שהרגשת גאווה לדגל מתבססת על “פשיזם”. אנשים שגורמים לי שמחה שהם לא בארץ, אבל מתוך טמטום, חוסר התחשבות, רוע אמיתי, רצון לפגוע באנשים אחרים, אגואיסטיות ויפות נפש "הקפיצו לי את הפיוז" בימים הבאמת נוראיים האלה.

למזלי הייתה נקודת אור, לפחות אחת, בסוף השבוע הנוראי הזה – מסיבת יום העצמאות הראשונה שלנו מחוץ לגבולות ישראל!!! אמנם, לא בדיוק ביום העצמאות, בסוף השבוע של יום העצמאות (כי בכל זאת, יום העצמאות הישראלי, מסיבה מוזרה ולא מובנת בעליל, הוא יום עבודה רגיל לגמרי בארה"ב). באי המסיבה התבקשו להביא אוכל שאפשר לאכול בידיים, ו-קבבים לתחרות הקבבים המסורתית. ובכן, לא הייתי צריך יותר מזה בכדי לשנס מותניים, להכניס ספייר-ריבס לבריין של חמישה ימים, להכין לו רוטב ברביקיו מ-א' ועד ת' ממוצרים טבעיים ולגמרי בעצמי, להשרות אותו בתוך רוטב הברביקיו הזה 3 ימים, ואז לבשל אותו בסו-וויד במשך 36 שעות לפני שהוא הוכנס למעשנה למשך שעתיים לקבל טעם של עשן משבבי עץ תפוחים. אני מניח שבהמשך (לא היום) אני אכתוב כמה פוסטים על הכנת בשר ורטבי ברביקיו, אבל הפעם לא. למה? בעיקר מאחר ואין לי מושג איך יצאו הספייר-ריבס, הם נעלמו במהלך הערב למרות שביקשתי מהעוזרת שנשכרה על ידי בעלי הבית לעזור בעניין הנקיון וקצת ההכנה, שלא תוציא אותם לגריל עד שאבקש. כנראה שמחסום השפה עבד כאן שעות נוספות מאחר ופחות משעה אחרי שהגענו הספייר-ריבס נעלמו כלא היו.

לשמחתי השקעתי בקבבים לא פחות. אמנם תהליך הכנה קצת יותר קצר מ- 11 יום, אבל עדיין, השקעה לא קטנה, בעיקר קצת בחקירת טריקים להכנת קבבים עסיסיים ומיוחדים.

2016-05-17 20.33.56

להמשיך לקרוא תחרות קבבים

קיבובי קבבים

אני מת על סטייקים. סינטה, שייטל (ראמפ), פיקאניה (שפוץ צ’אך) – כל מה שמגיע כנתח בשרי, טעים, קצת מדמם, עם טעם של בשר… אחחחח…. אני מרייר בזמן שאני כותב את השורות האלה. אצלנו בבית אפשר למצוא ארוחות שישי רבות שמורכבות מסלט, תוספת, וסטייקים שאני מכין על מחבת פסים אצלנו במטבח. ואם יש סטייקים שאצלנו בכלל אוהבים, אלה ה-“מינוט-סטייק” (סטייק לדקה) שהם אסקלופים (פרוסות דקות) של בשר, לרוב סינטה או שייטל, שמבלים על מחבת לוהטת-לוהטת ממש טיפונת של זמן עד שהם צרובים מבחוץ אבל עדיין מעט מדממים מבפנים. מה שכיף בצורת ההכנה הזו היא שכל סטייק מוכן מהר מאוד, וברגע שמכירים את הנתח והמחבת (באסקלופ השלישי, כנראה) – מגיעים לדרגת ההכנה המושלמת בכל פעם.

כשאני עושה על האש, לעומת זאת, אני פחות אוהב להכין סטייקים. סטייקים דורשים דיוק שקל מאוד לפספס אותו בתנאי שדה. הטמפרטורה של גריל פחמים, גם אם זה אותו גריל, קשורה מאוד לסוג הפחמים, דרגת הלחות שלהם, הפיזור שלהם… מה שדורש הקפדה יתרה, מה שאומר שאני צריך להיות מאוד מפוקס על מה שאני עושה ופחות יכול להינות מהעניין החברתי שמביאים איתם פיקניקים ו-“על האש”-ים. אם תוסיפו לזה שההיא רוצה מדיום, ההוא מנסה להשוויץ עם זה שהוא אוכל רייר וההוא שמבקש שאת הנתח המעולה הזה תשרוף לחלוטין, אני מבלה בעיקר בהתמקדות בבשר ופחות בחברים. בקיצור – לא אוהב.

ובכל זאת, מה עושים כשעושים על האש? דברים שקל יותר לשלוט בהם, שדורשים זמן הכנה קצר יותר ומייצרים זרימה של בשר מהגריל לצלחת מהר יותר, הדברים האלה, רובם ככולם – מכילים בבסיסם בשר טחון.

אחד מהמתכונים הוותיקים ביותר בבלוג הינו ההמבורגר שלי – אחד מהגאוות הגדולות שלי. לא מעט אנשים אכלו מההמבורגרים שלי וחלקם טוענים שזהו ההמבורגר הטעים ביותר שהם אכלו… והוא כבר זכה כמה וכמה פעמים בתחרויות בינלאומיות (טוב נו, פעם אחת. אבל זה היה בראש העין!) ובכלל – הוא באמת המהות של הבלוג הזה – חומר גלם טוב, הבנה של חומר הגלם וקצת מהתהליכים הכימיים שרלוונטיים אליו, מינימום התערבות – והופה – המבורגר של אלופים.

היום נתקדם שלב אחד קדימה, נשתמש באותה תערובת בשר אבל נעשיר אותה במלא מלא בצל מטוגן שיעשיר את הבשר בטעם ובעסיסיות, ובתבלינים שייקחו אותנו למקומות אחרים לגמרי… מה שממש מגניב הוא שאתם יכולים ליצור כל פעם קבבים חדשים ושונים לגמרי בטעמם – הכל תלוי במה אנחנו מתבלים את התערובת. בכל מקרה, מאחר ואנחנו משתמשים בחומרי גלם טובים וטריים – ואם בא לכם לפנק את האורחים שלכם ולעטוף את הקבבים סביב מקלות קינמון – אז בכלל מדובר על קבבים של מיליון דולר

2014-10-24 14.39.38

לחם, השראה! לחם, השראה!

מדי פעם יוצאת כתבה בעיתון או שאלה בפייסבוק בקבוצת בלוגרים וכד’ על נושא ספרי הבישול – האם יש להם עדיין מקום בעולם של אתרי האוכל? מדורי האוכל בעיתון? הפייסבוק והאינסטאגרם שבהם כל שף מעלה תמונות של המנות שלו, של תהליכי הבישול (במקרים אחרים, כמו במקרה של אייל שני, גם של דברים שהשתיקה והעגבניה יפים להם)? כל עוד יהיו ספרי בישול בעולם, אני אמשיך לקנות אותם. מבחינתי, ספרי הבישול של אנשי המקצוע מהווים דרך מצויינת לקחת את דרך העבודה שלהם, האמונה שלהם, השיטות הקטנות והטריקים הקטנים, הסיבות לעבודה עם חומר גלם מסויים או בטכניקה מסויימת, ולאגד אותם בתוך מאגר מידע אחד שאפשר לקרוא בו לא רק מול מחשב, אלא גם סתם עם קפה של אחה”צ או במיטה, או כמו שאני הכי אוהב לעשות, לפני שאני מתחיל לחשוב על “מה נבשל היום”.

הרבה פעמים שאלו אותי איזה סוג אוכל אני אוהב לבשל (והתשובה, למי שעדיין לא קרא את הבלוג לעומקו – אני אוהב לבשל אוכל טעים) ומי מספק לי את ההשראה כשאני מבשל או ממציא משהו חדש. ספרי בישול, לרוב של שפים או אנשי מקצוע בתחום מהווים, פשוטו כמשמעו, את ההשראה עבורי. כמובן שגם מנות במסעדות מהוות לי השראה, אבל חלק גדול מאוד מההשראה מתחזק ובא לידי ביטוי אמיתי כמנות שאני מבשל לאחר שאני לומד לא רק מה יש במנה מסויימת, אלא גם איך להכין אותה. הרבה פעמים תמצאו אותי, כשאני חושב על ארוחה שאני רוצה להכין, פשוט יושב ומדפדף בספרי בישול, סופג מהם רעיונות, מקבל השראה, ואז – סוגר את הספרים והולך לבשל, כשהריחות והטעמים והתמונות מהספרים הם אלה שמספקים לי את ההשראה. כן, הרבה פעמים אני אפתח שוב תוך כדי בישול מתכון מסויים בכדי לוודא שהשתמשתי בכל התבלינים או הקפדתי על דרך מאוד ספציפית, אבל אחד הדברים שעושים את הבישול לכיפי מאוד עבורי הוא העובדה שאחרי הרבה שנות בישול, אחרי שמבינים איך מטבחים מסויימים וטכניקות מסויימות עובדות, אפשר פשוט לבשל “Free Style” תוך כדי שמקפידים על הקו הכללי של מתכון ולאו דווקא על כל פריט ופריט ברשימת המרכיבים והצעדים שלו. כן, ישנם מתכונים שדורשים הקפדה יתרה, וגם כאלה אני מכין ואוהב להכין, אבל יש באלה השראה רק לפעמים הבאות, שאכין אותם “מהראש” או שאכין משהו דומה שמזכיר אותם.

אחת העצות החשובות ביותר שאני נותן למי ששואל אותי איך לקחת את הצעד הבא במטבח הביתי היא “תעיז לעשות משהו שונה ממה שכתוב במתכון, תפסיק ללכת בדיוק לפי מה שכתוב שם, לך לפי מה שאתה מרגיש. לפעמים זה יעבוד, לפעמים לא, אבל ככה בדיוק לומדים

כך נולד הלחמוסקבב. מדובר במתכון שמבוסס על שני מתכונים של ארז, קצת שונים מאיך שארז הכין אותם במקורם, שהם ממש ארוחה בתבנית – פחמימות, ירקות, חלבון – והמון טעם ומרקם. אין הרבה מנות שקיבלו ציון של 10 מתוך 10 אצל שני הילדים שלי ואשתי, והמנה הזו זכתה להיות אחת מאלה. בגלל השינויים שהכנסתי בבצק הוא יצא כנראה שונה מאוד מהבצק המקורי של ארז, אבל אני מ’כפת לי? יצא מעולה.

2013-11-02 18.48.19

קצוץ דג-דג

לדעתי אחד הדברים המגניבים ביותר בבישול ובלבשל זו היכולת של המבשל להשתולל ולהמציא ולחדש. זה כיף גדול שאפשר פתאום לרצות משהו, לדמיין אותו בראש, ממש לטעום אותו בדמיון, ולהוציא אותו לידי ביצוע בצורה קלה יחסית. לא תמיד זה נטעם כמו שזה דומיין, לא תמיד זה הצלחה גדולה, אבל אתם יודעים משהו, לפעמים הדרך היא החשובה. אם בא לכם, אני רוצה לקחת אתכם היום בדרך הזו, מהרגע שבו דמיינתי מנה מסויימת עד שהיא הוגשה לשולחן – למה בחרתי בחומר גלם כזה או אחר? למה בחרתי בשילוב הטעמים שבחרתי בו? למה הטכניקה הזו ולא טכניקה אחרת? אני באמת לא חושב שאני איזה ממציאן אדיר, כל מה שאני עושה זה לקחת מנות שאני מכיר, טכניקות שאני מכיר, חומרי גלם שאני מכיר ומנסה לחבר בין הכל. המנות שאני ממציא הם מנות מאוד "ארציות", שום דבר מסוג המנות ששפים גדולים מעולם כוכבי המישלן ממציאים, אלא משהו שאפשר בקלות לעשות בבית.

נורא קל לשף דגול להמציא מנה שעושה שימוש בבישול מולקולרי ובטכניקות שדורשות חומרי גלם מיוחדים או כלים מיוחדים (או סו-שף ושניים עשר טבחים), אבל הרבה יותר קשה, במסגרת מטבח של מסעדה, להוציא מנה שאפשר לדמיין אותה גם בהכנה בבית. יש כאלה כמה שפים בארץ, לא הרבה, ואם אתם מכירים / מוקירים כאלה –  אשמח שתשאירו את שמם בתגובה, אני מאמין גדול בפירגון למי שמגיע.

אז איך הכל התחיל?

חוזרים מטיול קיץ בגרמניה. ארץ מדהימה, אנשים יפים ונחמדים ומקבלים תיירים מאוד, עם אוכל פשוט מדהים. כבד מאוד, אבל מטריף. אחרי 11 ימים שם, ש- 7 ימים מהם היו ימי גשם והטמפרטורות נעו באיזור ה- 15-19 מעלות, בזמן שבארץ הקודש היה, כמו שאחד מהמש"קים מהמילואים שלי אמר – "48 מעלות בצל, ולא היה צל". מה רב היה ההלם כשהטייס אמר משהו כמו "אנחנו לקראת נחיתה בנתב"ג, השעה המקומית היא חצות ועשר דקות, הטמפרטורה היא 29 מעלות". 29 מעלות בשתיים עשרה בלילה? הלו, נהג, תעשה יו-טרן, חוזרים לפרנקפורט!

נוחתים.

תור מטורף בביקורת הדרכונים. מה עוזר לי הכרטיס של ביקורת הדרכונים הביומטרית כשהילדים צריכים לעמוד בתור הנוראי והמיוזע הזה? טוב, מתפצלים, אני הולך להביא את המשלוחה מהדיוטי פרי ואת המזוודות, ושתחייה סובלת עם הילדים בתור.

יוצאים החוצה.

תופת. עוד מעט אחת בלילה, משהו כמו 30 מעלות חום ו- 600 אחוזי לחות. כרגיל, כמו שמן אמיתי, אני כבר חושב מה אוכלים מחר, הרי אנחנו כבר בארץ, ואי אפשר להשתמש כל הזמן בשירותיהן של מסעדות, כלומר צריך לבשל. מה אוכלים בחום הזה? בדרך הביתה אני חושב לעצמי ואין לי שום מושג מה אני מבשל מחר.

למחרת ביום שישי, בחום נוראי של 38 מעלות, אחרי 11 יום של נקניקיות, סטייקים, נקניקיות, גולש מבשר צבי, נקניקיות, שפצל'ה ועוד כל מיני נקניקיות ומאכלים כבדים שמתאימים למזג האוויר הקריר של גרמניה, אפילו לי כבר לא התחשק בשר. לא הייתי צריך ממש לשכנע את זוגתי שתחייה שנלך הפעם על דגים. דגם מתקשרים אצלי עם אוכל קליל.

מטבח נוסף שמתקשר לי המון עם קלילות, כנראה בגלל שפע הטעמים הרעננים והחריפים שבו, הוא המטבח התאילנדי. ומאחר שהוא גם מטבח חריף מעט, שגם הוא טעם שמתחבר לי עם קיץ (למרות שלוגית זה לא אמור להיות ככה – מחריף מזיעים וזה לא שאנחנו צריכים עוד סיבה להזיע…), אני בכלל בכיוון.

הייתי מת לספר לכם שאת המנה הזו אכלתי על החוף בתאילנד, על איזה חוף לבן עם שקיעה מדהימה ורהיטי קש או משהו דומה, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודע אם יש מנה כזו בתאילנד, אבל אני החלטתי שאני מכין קבב דגים עם טעמים אסייתיים, וזהו. בדרך מהלימודים ביום שישי לקניות, אני כבר יודע מה יהיה בתוכו – יהיה בצל קצוץ, ושום, ועגבניות, וכוסברה קצוצה דק-דק, ופלפל חריף, ומשחת קארי אדומה, ורוטב דגים קצת.

וליד יהיה איזה רוטב. בדיוק כמו הטחינה שבאה ליד הקבב הבשרי, אני רוצה משהו ליד אבל לא טחינה. משהו שונה. במרקם של טחינה אבל לא.

הכל כבר התחיל להתחבר בראש – דג קצוץ דק אבל לא מדי, בטח שלא טחון, הירקות, ההטעם המעקצץ של משחת הקארי והריח המסריח של רוטב הדגים שהוא בלתי נסבל לבד אבל כל כך מדהים כשהוא ביחד עם כל הטעמים שצוינו למעלה.

DSC04095