ביכורי מילואים

אם אתם נמצאים כאן כבר מספיק זמן, אתם בטח כבר יודעים ששבועות הוא לא החג הכי אהוב עלי. לא מת על כל דבר שדורש ממך לא לאכול בשר. וכן, זה אומר שגם טבעונים משיחיים לא אהובים עלי.

ובכל זאת, מאחר ואני מודע לכך שלא כולם חוננו באותה תכונה, והפוסט הזה מכיל כמה דברים שיוכלו לעזור לכם לעבור את ארוחת החג. מין סוג של זר מתכונים כזה, לקט או משו כזה. הכל בכדי שיהיו לכם כל מיני רעיונות לארוחת ערב החג ולארוחת החג.

הפוסט הזה, פוסט חג הביכורים, מוקדש לחברים שלי למילואים שביליתי איתם את שלושת השבועות האחרונים באימון ארוך אבל בסיכומו של דבר, גם כיפי – כולם, בלי יוצא מהכלל, הישראלים הכי טובים שיש, כאלה שאני יודע שאם מחר תהיה מלחמה, אני אלך איתם ואחריהם באש ובמים ויחד ננצח (בדיוק כמו במלחמת לבנון השנייה) – סוללה ג', אני מת עליכם, אוהב אתכם כמו אחים – לא יכולתי לקוות לשרת את המדינה שלי עם אנשים יותר טובים מכם, באמת. במילואים האחרונים, בגלל האהבה שלי למדינה ולמפקד שלי ולחברים לנשק שלי, התנדבתי להמשיך ולשרת ("התנדבות מחמת גיל", ככה כתוב בטופס, נבלות) עד 2017, ועוד היד נטויה. אני לא כותב את זה בכדי שתחמיאו לי או שתחשבו עלי דברים טובים. אני כותב את זה בכדי שמי מכם שקורא את הטקסט הזה וחושב על התנדבות – זה הזמן לחתום. ומי שלא חושב על זה – גם עבורך זה הזמן לקום, לחתום, להתנדב ולתת למדינה שלך. בלי שאלות ובלי תירוצים ובלי "אבל יאיר אכל לי וביבי שתה לי".

IMG-20130430-WA0002

אחרי המילואים, כתבתי קטע שמסכם את השבוע האחרון מתוך המילואים מראייה של ילד שכותב יומן וחלקתי עם החברים מהמילואים – הם אהבו את זה, וגם אחרים שאינם מהיחידה צחקו. אז הנה הרווחתם הצצה פארודית על המילואים שלי. אם יצחיק אתכם, אחלה. ואם לא – לא נורא. ואם משהו בקטע הזה פוגע בכם, אז הכל בצחוק. נשבע לכם.

יומני היקר שלום,

השבוע הייתי בטיול ברמת הגולן עם הרבה חברים. הגענו ביום ראשון לאכסניית נוער שקוראים לה ימ"ח – כן, אני יודע, שם מוזר עבור אכסניה, אבל זה מה יש. בכל מקרה לא היה להם מקום בשבילנו אז מהר מהר אופיר, שהוא המארגן של הטיול, אמר לנו לגנוב להם את התומ"תים והאלפות והנגמש שלו ולצאת החוצה. אופיר אמר לנו לחפש מקום בלי קוצים להעמיד את התומ"תים. גם אופיר חיפש אבל הוא לא מצא, אז הוא לקח את המקום עם הכי הרבה קוצים אבל עם עץ, שיהיה צל בזמן שאנחנו נדקרים מהקוצים. אכלנו טונה לארוחת ערב, פלדמן הכין קפה טעים ואז אופיר אמר לי לבנות לו את האוהל ושנלך לישון הלילה באותו אוהל. קצת פחדתי אבל הוא בכל זאת המנהל של הטיול אז הייתי חייב לעשות מה שהוא אומר. פתאום פלדמן בא ואמר לי שהוא מכיר את זה ונתן לי משהו לשתות כדי שאני ארדם ולא ארגיש כלום.

היה קצת לא נוח בלילה (גם האבנים והקוצים מלמטה וגם הכובד מלמעלה), אבל בסוף נרדמתי ובבוקר קמתי מצעקות "תקומו תקומו" וישר הלכתי לצחצח שיניים בעוקב של קובאץ'. פתאום ראיתי את מועלם שהגיע לטיול מאוחר והוא אמר לי שאני אשב כי הוא צריך לספר לי משהו. אמרתי לו שאני לא יכול לשבת כי כואב לי נורא אז הוא הסכים שאני אשען על משהו. הוא סיפר לי שמלכין בכלל לא היה מפק"צ טירונים אלא היה סמ"ח קמ"ד 42. צרחתי ואמרתי לו "לא יכול להיות! לא יכול להיות!" והרבצתי לעצמי על הפנים מרוב היסטריה אבל הוא אמר שכן.

בדיוק לגמן הגיע ושאל אם ראינו את החוט שהוא קושר איתו את הבולבול שלו, הוא לא שם לב כשהוא הלך להשתין ונעלם לו החוט. אמרתי לו שייתן לו להתדלדל למטה ושיתפוס עם הגומיה של הנעליים והוא הסכים. כשהוא התכופף עברה מישהי מיפתח והסתכלה עליו והתעלפה (מרוב שהוא חתיך הורס). וינקלר מהר רץ וקשר אותה והכניס אותה לאלפא כדי שיהיה לנו מה לאכול אם יימאס הטונה.

פתאום וושדי בא וצעק שצריך לנסוע ושאופיר שהוא המנהל של הטיול כבר כועס כי תיאמו לנו ראפטינג בירדן. הוא גם צעק "מועלם יא בולע" אבל מועלם כבר לא נעלב ממנו. הגענו לירדן אבל בגלל שכבר איחרנו אז לא עשינו ראפטינג אלא רק חצינו את הנהר. אופיר מאוד פחד בחצייה וביקש שאחזיק לו את היד. החזקתי, מה אני יעשה, הוא המנהל של הטיול ואני חייב לעשות מה שהוא אומר.

פתאום בא דורא ואמר שארבוב כבר יישן מאז הבוקר והוא מפחד שקרה לו משהו. אמרתי לו שייתן לו מכה בביצים ואם הוא קופץ אז הוא חי. מועלם עוד פעם סיפר את העניין הזה עם מלכין ולא היה לי נעים אז עשיתי כאילו זה פעם ראשונה ששמעתי.

אחרי הצהריים אופיר הסכים שאני ייסע בתומ"ת (קצת הפסקה מהליטופים) בצריחון של המפקד. חודפי נהג כמו נהג שודים בסרטים ואני קיבלתי בכל הגוף מכות. ארבוב עדיין ישן אבל כל פעם שנותנים לו מכה בביצים הוא עושה קול כזה מצחיק אז לא מפריע לנו. אופיר מצא לנו מקום מצויין עם הרבה ברחשים וכולנו הלכנו עם חולצות על הראש כדי שלא יציקו לנו. רק לגמן הלך לתא נהג אבל הם נכנסו לו גם לתא נהג אז הוא צעק. ואז מועלם זרק לו עכביש לתא נהג והיה מה זה צחוקים. ואז מועלם עוד פעם סיפר שמלכין היה סמ"ח קמ"ד 42 וכולם עשו כאילו זה פעם ראשונה שהוא מספר. מאז המכות עם וושדי נפגע לו קצת הזכרון אבל הוא בחור טוב.

בערב עשינו ארוחה אבל אופיר לא היה מרוצה שהאורז לא היה מבושל אז הוא אמר שהוא יעניש אותי באוהל בלילה. פחדתי אבל לקחתי מפלדמן מנה כפולה לפני השינה וכבר לא היה אכפת לי כלום. לפני הארוחה הגיע המנהל של כל הטיולים ועשינו מסדר וצעקנו "הקשב" אבל הוא לא שמע, פחדתי שגם הוא יירצה להעניש אותי אז צעקתי חזק ולמזלי כולם צעקו גם חזק אז הוא וויתר.

בלילה החליטו שאנחנו צריכים לנסוע מאוד רחוק ואופיר אמר לי שכולם עייפים ושאני אכנס להסתכל על המפה במחשב בזמן שנוסעים ושאסביר לו איך לנסוע כי הוא לא רואה כלום. טירפתי אותו כל הזמן ואמרתי לו "ימינה", "שמאלה", "ככה לא טוב", "תעצור", "תיסע". הוא התעצבן אבל כבר לא היה לי אכפת מעונש כי גנבתי לפלדמן את הבקבוקים של התרופות.

בסוף הגענו לאיזה מקום ואופיר אמר שעכשיו 3:00 ונקום אחרי 6 שעות שינה ב- 8:30. אני עד עכשיו לא הצלחתי לעשות את החישוב. חשבתי שאולי בנדיק יעזור לי לחשב כי הוא רואה חשבון טוב מאוד, וגם אנגלית הוא רואה מצויין, אבל הוא גם לא הבין. רק ארבוב לא הצליח להרדם כי הוא היה מנופח משינה וכבר ישן איזה 3 ימים רצוף.

בערב הלכנו לאכול בדרך הביתה והיה ממש כיף. רק מועלם עשה בעיות קצת עם האוכל כי הוא צריך אוכל כשר וסיפר עוד פעמיים את העניין של מלכין. קצת נמאס הסיפור הזה, הוא די דפוק המועלם הזה.

נסענו הביתה. היה ממש כיף ולמרות שהיה חם נורא נהניתי.

יאללה – נתחיל את הלקט? כמה רעיונות פשוט למי שנגמר לו וצריך איזה סלט, או פשטידה, או עוגה למחר. תהנו.

להמשיך לקרוא ביכורי מילואים

עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

IMG-20120426-00145

ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

מבחינתי, חג השבועות, עם כל החשיבות הדתית-לאומית שלו, הוא חג שמנוגד לדת שלי האישית. כתבתי על זה בשנה שעברה ואני לא ארחיב. אבל בגלל זה ובהתאם לזאת, אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעשות משהו שונה, אבל מצד שני כן עם גבינה וחלב וכל החארטה הזה, בכדי בכל זאת למיליוני המעריצים של הבלוג ברחבי העולם (והיקום בכלל) משהו מיוחד לשבועות, הנה מתכון למשהו באמת שונה.

אם יש משהו שאני אוהב במטבח, זה את המילה (והביצוע) "ואריאציה". אם יש משהו שאני אוהב מאוד לעשות, זה לקחת תבשיל "קלאסי" או "מסורתי", ולהכין משהו שמשתמש באותו רעיון או באותה טכניקה או באותו שילוב חומרי גלם, אבל בצורה ובטעמים קצת שונים מהמקור. למרות שאין לי בעיה לאכול את אותו אוכל יום אחרי יום אחרי יום, כשאני מבשל לעצמי ולמשפחה אני חייב גיוון, וואריאציות הן דרך מצויינת לגוון מצד אחד, ולהיצמד לרעיונות שעובדים ומצליחים מצד שני. וחוץ מזה, מאחר ואני משתדל מאוד לבשל דל שומן, וואריאציות הן הרבה פעמים חובת המציאות. דוגמאות רבות אפשר למצוא בבלוג – החל מ- "כדורי הבשר האיטלקיים", עבור דרך שדרוג של ה-"קניש בשר" הסטנדרטי וכלה ב-"ביף פילונגטון" שהיה כאן בשבוע שעבר ומהווה וואריאציה דלת-שומן וקלוריות ל-"ביף וולינגטון" האלמותי.

מי מכם שכבר נמאס לו להכין בכל שבועות את אותה עוגה אלמותית שכולם אוהבים, והיא באמת מצויינת, אבל מה לעשות, נמאסה – הגעתם למכון הנכון. אנחנו נאלתר על אחת מאושיות המטבח הערבי, אילתור שיכול להיות שיעלה לי בחיי רק בגלל החוצפה של אשכנזי יהודי שמעז לגעת בלב ליבה של סצינת הקינוחים הערבית – הכנאפה.

מי מכם שזוכר, לפני כחודשיים הוזמתי למפגש בלוגרים שתכליתו עסקה בשמן של יד-מרדכי. כשיצאתי משם, היה ברור לי מאיזו סיבה כלשהי שאני הולך להכין כנאפה, ולטגן אותה בשמן זית. נשמע מוזר? אני דווקא מאוד אוהב את הטעם העדין של שמן הזית בדברים מתוקים, למרות שלא יוצא לי להשתמש בשילוב הזה מספיק. ככל שהתקדמתי בלעצב לעצמי את המתכון, הבנתי שאני הולך להכין משהו שונה לחלוטין, שישמור על המרקם והטעמים הבסיסיים אבל יוסיף גם המון טעמים חדשים מסביב, כאלה שלא מוצאים בכנאפה "קלאסית". פתאום היה ברור לי שאני חייב לייצר וואריאציה שהיא גם דלת שומן יחסית לכנאפה הרגילה, וגם אם היא עזה בקלוריות בגלל סוכרים, נוכל להוריד הרבה יותר קלוריות אם נקצץ את השומנים.

DSC06644

אז יאללה, אודרוב, לעבודה – כנאפה עם שמן זית עם ריקוטה תוצרת בית עם נגיעות של ריבה בסירופ דבש-לימון.

להמשיך לקרוא ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

תיקון עוולה היסטורית

עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?

רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.

בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.

DSC04516

להמשיך לקרוא תיקון עוולה היסטורית